|
|
שורשים משפחת אלקיס
|
נספו בסיביר סבא משה-יהודה אלקיס [ו' אלול תש"ט] סבתא צפורה אלקיס [ט"ו אלול תשי"ד] |
הגרוש לברזובו שבסיביר |
תנאי החיים בברזובו שבסיביר |
תוכן הדף
- שורשים למשפחת אלקיס/פוליקמן – כתב: יוסי יורב
- שורשים – לאה יורב
-
קטע
מעבודת-שורשים של נעמה יורב
- שורשים – רחל גולדנברג
- שיר ליום-הולדת - כתבה: מעיין בן-משה
- התייחסות למשפחת אלקיס במכתבי יעקב-יוסף גרשטיין
- נספו בשואה ובעקבותיה – משפחת אלקיס
שורשים-
משפחת אלקיס \ פוליקמן
ההורים
של משה יהודה, מרדכי יעקב והניה גרו בקאליש
מחוז פודוליה באוקראינה. מרדכי התפרנס משדות
הטבק שגידל (גידול חקלאי זה הוא שנתן לבנו את
הרעיון, שלאחר עלייתו ארצה יוכל להתפרנס בא"י
מגידול טבק).
ההורים
של ציפורה אביגדור ושרה דבורה גרו בנובוסליץ
על גבול בסרביה אוסטריה. ציפורה היא הילד
החמישי במשפחה. לפניה נולדו: פנחס, מתיתיהו,
שלום שכנא, וחיים ואחריה נולדה אחותה פייע
אסתר.
משה יהודה נולד בערך בשנת 1885 , ציפורה בשנת 1886.חתונתם היתה בשנת 1908
הפגישה
הראשונה ביניהם בעת השידוך הייתה בעזרת
רחל, אשתו של שלום שכנא, האח הגדול של צפורה,
בביתם בקישינב.
בית
המשפחה היה בנובוסליצה בקרבת בני משפחת
פוליקמן הענפה.
אמא,
לאה, נולדה בשנת 1916 בעת מלחמת העולם הראשונה
וזמן קצר אח"כ עם התקרבות המלחמה עברה
צפורה עם ילדיה לזמן מה לביתם של הסבא והסבתא
באוקראינה. את משה יהודה רצו לגייס לצבא והוא
נאלץ להסתתר במחבוא בבית. (משפחת אלקיס רצו
להגר מאוקראינה לבסרביה, אך מלחה"ע טרפה את
תוכניותיהם. אחיו הצעיר של משה יהודה, בן ציון,
עבר להתגורר בנובוסליצה מאוחר יותר.)
פרנסת
המשפחה בנובוסליצה הייתה ממסחר בקמח, בעיקר.
היו קונים שקי קמח שהגיעו מסוחרים דרך הרכבת,
מביאים לביתם למחסן ומשם מוכרים בעיר. האב משה
יהודה או בכינויו "משה רבנו" היה ידוע
ביושרו בין הסוחרים. בזכות מידה זו יכול היה
לקנות קרון רכבת מלא שקי קמח ומספיקה היתה
הבטחתו לשלם, ללא צורך בתשלום מקדמה כמקובל.
בנוסף
הייתה חנות מכולת בה מכרו מצרכים נוספים מלבד
קמח, כמו סוכר, אורז, תבלינים, צימוקים ושאר
מצרכי אפיה.
בחצר
הבית גידלו שלוש פרות, אותן היה חולב גוי
שטיפל בהן ואף לקח אותן לרעות ליד העיר. האמא
גדלה אווזים ותרגולות לביצים. לאחר שחיטת
האווזים לקחו את השומן למאכל ואת הנוצות
לשמיכות ומזרונים. במרתף הייתה האמא מכינה
ריבות שזיפים ושימורים תוצרת בית עבור בני
המשפחה.
כיוון
שהאמא הייתה עסוקה בגידול הילדים ובמכירה
בחנות, לקחו נערה יהודיה יתומה כעוזרת בית.
בקיץ היו יוצאים לחופשה לכפר בו גרה אמה של
נערה זו.
באמצע
שנות העשרים הייתה התארגנות של יהודים
בנובוסליצה לעלייה ארצה. המשפחה אספה כסף
לעלייה, קנו שטיחים לאריזת החפצים (וכן כנכסים
לשמירת ערך הכסף). שליח הקהילה שיצא לסדר את
ענייני העלייה חזר ללא תוצאות וחלום העלייה
נשאר כחלום שאותו יממשו לאחר זמן חלק מילדי
המשפחה. (ברוך פוליקמן ,בן אחיה של צפורה, עלה
ארצה הצטרף לגדוד העבודה אך לאחר זמן חזר
לנובוסליצה , ראה סיפורו בדף של משפחת פוליקמן
.)
לאחר
זמן מה קנו בכסף שהחזיר השליח, את הדירה השכנה
ובנו בה מאפיית לחם. האופה היה גוי, אך צפורה
האם הייתה ממונה על הפרשת החלה וקיום שאר
ההלכות.
משפחת
פוליקמן בנובוסליצה הייתה ממשפחה מבוססת
וחסידית, חסידי הרבי מבויאן. בבית היו ספרי
קודש אך גם ספרי "מנדלי מוכר ספרים" ו"שלום
עליכם". צפורה הייתה אשה משכילה ולומדת
עצמאית. אמנם לא למדה בבית ספר מסודר, אך הייתה
לה בילדותה חברה שאביה היה מורה וממנו למדה
קרוא וכתוב וחשבון את ילדיה לימדה שירי ציון
מתוך המחזה שולמית של אנסקי שהציגה קבוצת
חובבים שהגיעה לנובוסליצה.
למשפחת
אלקיס נולדו עשרה ילדים: ברוך, חווה, מאיר, לאה,
רחל, חיים, פייגא, אביגדור, אברהם, סאסיא.
הבנים,
ברוך ומאיר, נשלחו ללמוד ב"חדר" ואח"כ
בבית הספר הממשלתי. האבא הזמין לביתו את המורה
גרינברג, שהגיע לעיר, ללמד את ילדיו באופן
פרטי, לפני שנפתח ביה"ס "תרבות". הילדה
לאה (אמא) הקשיבה לשיעורים שלהם, למדה איתם
וענתה במקומם לשאלות המורה. כך בהיותה כבת שש
כבר ידעה עברית ולבית הספר "תרבות" נכנסה
ישר לכיתה ב'.
הבנות
לאה ורחל למדו ב"תרבות" את 4 כיתות היסוד.
אח"כ המשיכה לאה (אמא) בלימודים בגימנסיה
ואילו רחל החלה ללמוד בבית הספר למסחר
הממשלתי. בתחילת דרכה הגימנסיה היהודית
בנובוסליץ לא היתה מוסמכת לבצע בחינות ולכן
נסעה אמא לבחינות בגימנסיה הרומנית בעיר
המחוז חוטין. מגיל 11 ובמשך 3 שנים, הייתה אמא
בקלישקביץ , מרחק שעתיים נסיעה בעגלה מחוטין ,
בביתם של יעקב יוסף ורבקה, בתקופת הבחינות. שם
עברה את הבחינות שאפשרו לה להמשיך בלימודים
בגימנסיה היהודית בנובוסליץ כאשר קיבלה זו את
האישורים הממשלתיים כגימנסיה מוכרת גם
לבחינות ממשלתיות. במשך הזמן השתכנעה רחל
לעזוב את בית הספר למסחר ולמדה גם היא
הגימנסיה. למימון לימודיהן נתנו הבנות שיעורי
עזר לילדים אחרים בעיר. בגימנסיה למדו
לימודים כלליים כמו היסטוריה וגאוגרפיה
בנוסף ללימודי עברית ותנ"ך. אמא למדה בערך
עד 1933 (כשנה לפני החתונה) ומאז עזרה לאמה
בעבודתה בחנות.
עם
קבלת הסרטפיקט לאבא והצורך שלו להתחתן לפני
העלייה, העלו בני המשפחה, בעת החתונה של ברוך (אלקיס)
ובתיה (שכטר), את רעיון השידוך בין אמא לבין
אבא. (בין משפחת פוליקמן ושכטר היו קשרי
משפחה קודמים .)
את
הילדה הצעירה (כבת 17) שאלו רק אחרי שהכל היה
"מבושל". ההורים לא הסכימו לחתונה
פיקטיבית, והחתונה הייתה כדת משה וישראל. תיכף
אחרי החתונה נסע הזוג הצעיר לנמל ,עלו על
אוניה וכעבור זמן לא רב הגיעו ארצה.
סיכום
שיחה בין יוסי ואמא בחודש אלול תשס"א (בתוספת
פרטים מידע אישי)
בס"ד
ט"ו תמוז התשמ"ט
לזכר הורי ואחותי
חוה ע"ה/
לאה יורב
החלום לעליה
לארץ ישראל היה בכל משפחתנו. בילדותי
זכור
לי זמן שאמי ע"ה קנתה שטיחים לאריזה לקראת
העלייה. אבל החלום נגנז בזמן שהרב
של עירנו נסע
ארצה לקנות אדמות ולא קבל את עזרתו של הברון
רוטשילד. הוא חזר לנובוסליצה
ללא הצלחה. בעד הכסף שנועד לעליה, אבי ע"ה
קנה עוד בית על יד ביתנו. לנו
הייתה אכזבה
גדולה
ביתנו היה בית
דתי, חסידי וציוני, מכניס אורחים. כששליח
שהגיע מן
הארץ התארח בביתנו, אנו הילדים לא שבענו
מלשמוע סיפורים על הארץ
אנו, הבנות,
למדנו
בבי"ס "תרבות" והמשכנו בגימנסיה.
העברית הייתה שגורה בפינו. הבנים למדו
בתלמוד תורה
ובבי"ס ממשלתי. אמי לימדה אותנו שירים על
העלייה לרגל, מן ההצגה "שולמית"
שהשתתפה בה, ועוד שירי ציון באידיש. אבי סיפר
לנו סיפורי תורה, ועל הרצון
לעליה ארצה. זה
חדר ללבנו. גם על אורקאינה סיפר לנו אבא, שם
נולד, ועל סיביר, מקום שנשלחו
פושעים ואסירי עולם לעבודת פרך. לכן, כמעט
נשברתי כששמעתי, שהמשפחה הוגלתה
לסיביר. אחותי,
שעלתה עכשיו ארצה, מספרת שהחיים שם היו קשים
מנשוא. לצערנו, הורינו ע"ה
נפטרו בגלות סיביר, ולא זכו להגיע לקבר ישראל.
משפחתנו הציונית הוגלתה מיד עם
כניסת הרוסים
לבסרביה
אנו, האחים
הבוגרים יותר, עלינו כבר ארצה לפני המלחמה.
הצעירים
נשארו בבית. ביניהם גם אחותי חוה ע"ה
היא הייתה בת
צנועה בהליכותיה, מלבד לימודיה
עזרה גם לאמא. כולנו אהבנו אותה, בגלל טוב ליבה
ומסירותה. חריצותה הייתה
דוגמא לכולנו. בקולה הערב הצטרפה בשירה עם
כולנו בזמירות השבת, בפרקי חזנות,
בשבתות, חגים
ומועדים. היינו משפחה גדולה: 5
בנים ו5- בנות.
לא פעם התאספו שכנינו מסביב לביתנו,
להאזין לשירה… חוה התחתנה בהיותנו בארץ. לזמן
קצר נסעה עם בעלה מרדכי לעיר
שכנה ולכן לא נשלחה לגלות סיביר, אלא הוגלתה
לטרנסניסטריה, יחד עם משפחות דודי
ודודותי. הם נספו
בשואה שם. הי"ד
לצערנו, לא זכו
להגשים את חלום חייהם לבנות את
ביתם בארץ
י ה י ז כ ר ם ב ר ו
ך
לאה מדליקה נר זכרון לניספים בשואה
רקע על העיירה נובוסיליצה כפי שסיפרה סבתי לאה יורב
על התקופה
שבין
מלחמת
העולם
הראשונה
והשנייה
העירה נובוסליציה בה נולדה וגדלה סבתא נמצאת בצפון בסרביה וגם בני משפחתה נשארו בכפרים שבאיזור.
סבתא מספרת שהם גרו ליד נהר גדול,ה"פרוט", ושם היו מרבים להתרחץ.
בתוך הנהר היו רפסודות אשר איתם הם יכלו לחצות את הגבול ולהגיע לדשא ענק – זה היה כבר השטח של רומניה. בעיריה של סבתא היו 4000 יהודים שהיוו כ-85% מכלל תושבי העירה. רובם היו קומוניסטים. רוב אנשי העירה היו חילונים אך סבתי באה מבית דתי- חסידי.
לאביה קראו משה יהודה אלקיס ולאמה ציפורה (פוליקמן).
היו לה עוד 9 אחים: 2 אחים גדולים ואחות גדולה, 3 אחיות קטנות ו-3 אחים קטנים (סה"כ 10 אחים).
סבתי נזכרת בעיירה הרחוקה, בניחוחת התבשילים של אמא בליל שבת ומספרת איך עזרה אמא לאבא בהכנות לשבת , מסדרת על שולחן שבת, את המפה הלבנה ועליה את 7 הפמוטים, פרחים ויין לקידוש.
בהדלקת נרות היו מסביבה כל ילדיה ומחכים לנשיקת "שבת שלום".
אח"כ היתה שולחת את הילדים מקושטים לביה"כ- והיו שואלים אותה למה את שולחת אותם כך לביה"כ והרי הם לא יכנסו! והיא ענתה להם שכך, הילדים יכלו לענות "אמן" לברכות ויאמרו "ברוך הוא".
אבא תמיד היה מביא עמו לאחר התפילה אורח שלא היה לו מקום לסעוד בו את סעודת השבת. בזמן הסעודה בזמירות שבת סבתא נזכרת שכל מי שעבר ליד ביתם היה מציץ דרך החלון ומתענג מהקולות של המשפחה.
והיו נפרדים מהשבת בשירה עצובה ...
"שבת
המלכה
מאיתנו
הולכת
בבית
חושך
של
בין
השמשות
ובקרן זוית - שפתי אמא, בעצב, תפילת "אלוקי אברהם" לוחשות..
הקשב תפילתי ממרומי השמים, אלוקי אברהם יצחק ויעקב!
המצא נא בכבוד לנו לחם חוקנו, ולכל
ישראל
מרחוק
ומקרוב..."
במלחמת העולם הראשונה אבא היה פוחד שיקרה משהו לאמא מכיוון שהיתה יפה אז שלח אותה לאוקראינה ,להוריו כדי שישמרו עליה. ובדיוק אז נולדה סבתי.
פעם אמה באה לבית עם חבילה ביד וביקשה מגיסה שישמור על החבילה (סבתא) והוא שם אותה בעלית הגג ולא ידע ששם סבתי. אחרי שהורידה אמה את שאר ילדיה שאלה אותו איפה התינוקת? והוא שאל: איזו תינוקת? והיא אמרה לו זאת החבילה שנתתי לך!...
היו בעיריה גם שוחטים רבים, וכשהגיעה זמנה של סבתא לימדה אותה אמה להכשיר עוף לשבת אז היתה שולחת אותה לשוחט בעירה.
היא נזכרת איך שהיתה מתגנבת בזמן שנשלחה לכבס בגדים בנהר, לשמוע את קול אחיה מלמד את חברו את התפילות (שהרי לא הרשו לילדות להתפלל...) ואח"כ אחיה היה כועס עליה על שהתפללה באמצע הכיבוס.
אביה של סבתי היה שולח מורה לביתם שילמד את ילדיו עברית ולכן סבתא החלה ללמוד בכתה ב'. כשסבתא הגיעה לכיתה ה' התחלף השלטון וסבתא למדה רומנית.אח"כ סבתא עברה ללמוד בגימנסיה העברית החדשה בעירה. סבתא היתה תלמידה טובה וכדי לעזור להוריה היא עשתה שיעורי עזר לילדים כך קיבלה כסף – ושילמה על הלימודים. סבתא היתה מקבלת הרבה פרסים על הצטינות בביה"ס ונזכרת איך שבט"ו בשבט היו מעמידים אותה ואת אחותה היפיפיות והן היו מדקלמות שירים של החג שלמדו בבית.
אחותה הצעירה של סבתא ,רחל, השתתפה בתנועת נוער "השומר הצעיר".
שם סחפו ילדים רבים לקן (לסניף) והם היו עושים כל מיני דברים יפים –
שירה בציבור ,הצגות...
היה גם קולנוע והיו הצגות אך סבתא לא השתתפה בכל אלו מכיוון שזה לא היה דתי אבל גם לא היה לה זמן לכל מכיון שהיתה בת והיו לה הרבה עיסוקים.
סבתא מספרת שהרומנים הוציאו כל מיני חוקים מוזרים על היהודים. כך הם יצרו מרחק ביניהם לבין הגוים והיהודים היו פוחדים מהגויים.
היא מספרת שליד הנהר היה כפר של גויים ולפעמים האנשים בכפר היו מתנכלים לתלמידי הגימנסיה שבו היא למדה - אז הבנים היו מתארגנים ומסדרים הגנה. פעם סבתא גילתה בטעות מחבוא בבית ששם אבא מחביא כדורים והוא אמר לה לא לגלות זאת.
סיפורה של סבתי בעיירה מסתיים בכך שנפגשה עם סבי והוא ביקש ממנה להתחתן איתו כדי שיוכלו לעלות לארץ וכך חלומה התגשם כאשר הקימה את משפחתה בא"י עם סבי ישראל יורב ז"ל והקימו ביחד את קיבוץ טירת צבי ביחד עם קבוצת חברים נוספים.
(קטע
מתוך
העבודה
של
נעמה
יורב
על
הגלות
לטרנסניסטריה)
החינוך לציונות ולעליה / רחל
גולדנברג
החלום
על ארץ ישראל נרקם אצלי עוד בימי ילדותי.
בעונת החורף, בלילות שבת היתה אמי
אוספת את ילדיה אחרי הסעודה ומספרת להם על ארץ
ישראל. היתה
מקריאה לנו את הסיפור על שולמית. היא עצמה
השתתפה בהצגה "שולמית", בתפקיד
הראשי,
וידעה על פה את שירי עולי הרגל לירושלים וכל
שירי הרועים. הסיפור על ההווי
בישראל, העליה
לרגל וחיי רועים, חדר עמוק ללב וחלמנו לחיות
בארצנו, בארץ ישראל.
בעיירה
בכלל היתה אווירה ציונית והרבה בני נוער פעלו
בתנועות נוער ציוניות. מגיל צעיר מאד אפשר
היה ללמוד עברית. היה בית ספר "תרבות"
והיה "תלמוד תורה" (רק לבנים). נוסדה אז
גם הגימנסיה העברית "תרבות" בהנהלת הד"ר
נפתלי רבינוביץ ואני זוכרת שאבי שכנע אותי
לעבור ללמוד בגימנסיה, אחר שלמדתי כבר שתי
כיתות בבית הספר
למסחר. הלימודים בבית הספר למסחר היו חינם
ואילו בגימנסיה צריך היה לשלם שכר
לימוד ולהורי לא
היה מספיק כסף (היינו עשרה ילדים בבית וההורים
עמלו קשה לקיים את המשפחה). נאלצתי, איפוא, בגיל
שלוש עשרה לתת שיעורים לתלמידים על מנת
להרוויח את הכסף
הדרוש לשכר לימודי.
פעילותי ב"שומר
הצעיר"
ביתנו
היה מסורתי, היינו שומרים על כל החגים והיינו
שרים בהם משירי התפילה. כשגדלנו
הצטרפנו לתנועת נוער. אני הצטרפתי ל"השומר
הצעיר". מיטב הנוער
בא לקן זה ובזמני התנהלה שם פעילות ענפה. למדו
שם, עסקו בספורט והכשירו עצמם
לחלוציות. היינו
מארגנים בכוחות עצמנו נשפים יפים שהכניסו
כספים לכיסוי הוצאות הקן והחזקת מגרש הכדורגל. הסירה
שומריה שהשטנו על הפרוט, משכה בני נוער רבים,
שהצטרפו גם
כן לקן שלנו, במשך הזמן הדרכתי בקן פלוגה של
שלושים צעירים רובם בני פועלים
לימדתי אותם
גיאוגרפיה, היסטוריה ספרות הכל מה שלמדתי אני
בבית הספר, לימדתי אותם. הרוח החלוצית נסכה בנו
ביטחון וגאווה לאומית. בתוך הסביבה העויינת
בתקופת הקוזיסטים חזקה
אמונתנו שנחלץ משם בעזרת התנועה
הרבה
מזמני הקדשתי לפעילות בקן. הייתי חברה
בהנהגה
ויותר מאוחר הייתי שליחה בריגאט ופעלתי בקן
טורגו-ניאמץ. שם הכרתי את אנשל
גולדנברג (בעלי),
שהיה פעיל בתנועה החינוכית יחדיו יצאנו
להכשרה ובפברואר אלף תשע מאות שלשים ושמונה עלינו
לארץ
בתו של משה
רבנו
ואסיים
בסיפור פיקנטי בשנים אלף תשע מאות שלשים
וחמש שש פעלה בשליחות התנועה
ברומניה, פנינה יגולניצר חברת השוה"צ מארץ
ישראל. במסגרת תפקידה נשלחה לבקר בקן נובוסליצה.
משירדה מהרכבת פנתה לעגלון ובקש להביאה
למשפחת אלקיס. העגלון
שהכיר כל אחד בעיירה, לא ידע מי זאת משפחת
אלקיס, אך הציע להוביל אותה
לעיירה ושם יברר.
בדרך ניסה לשמוע ממנה פרטים למען יוכל לזהות
את הכתובת המבוקשת. פנינה ידעה רק, ששם הבת שהיא
מבקשת הוא רחל, הלומדת בגימנסיה "תרבות",
יודעת עברית ושם
אביה משה אלקיס. שקל העגלון בדעתו משה… משה
איזה משה הוא? ושאל : אולי את
מתכוונת למשה
רבנו? אך פנינה לא שמעה שם זה מעולם. בכל זאת
החליט העגלון להביא אותה לבית "משה רבנו" ושם
לברר. כך הביא אותה ישר למחוז חפצה משנכנסה
לביתנו ומצאה אותי באה
קצת במבוכה. הבנתי את העניין ושאלתי אותה: האם
הביאו אותך לביתו של משה רבנו? הסברתי לה
שבעיירתנו יש לכל אחד שם לוואי ובלי להזכיר את
שם הלוואי אי אפשר לזהות אותו.
אחד
שם לוואי ובלי להזכיר את שם הלוואי אי אפשר
לזהות אותו.
שיר ליום הולדת (כתבה:
הנכדה מעין-בן-משה)
סבתי
לאה, נולדה בעיירה נובוסליצה, על גבול רומניה-רוסיה. היא היתה הרביעית בין ילדי המשפחה.
כשהיתה
תינוקת - רצתה סבתה להרגיע אותה מבכי, ולתת לה
בקבוק מי-סוכר. אבל
היא טעתה - ונתנה לה במקום זה - בקבוק מלא
אלכוהול…
כשהרגישה בטעות - היה מאוחר מדי…
הסבתא פרצה בבכי
ומרטה את שערותיה - מפחד פן הרגה את נכדתה!
האב
רץ מיד לקרוא לרופא. האם
לקחה את הבת וטפטפה חלב
מן השד על שפתיה (אחר כך אמר הרופא, שבכך היא
הצילה אותה).
הדוד
חיים פוליקמן רץ לבית-הכנסת, ובדרכו אסף עשרה
גברים. הוא פתח את ארון הקודש, והתפלל
לשלומה של התינוקת. הוא
אמר: "אני נותן
עשר שנים מחיי - אם
התינוקת תחיה!" (לדוד חיים לא היו ילדים
משלו).
מאז
- במשך עשר השנים הראשונות לחייה של סבתי -
כולם ידעו שאלה הן, בעצם, שנות חייו של הדוד
חיים.
כשהיתה
סבתי בת אחת-עשרה - עשו לה מסיבת-יום-הולדת
(למרות שבדרך כלל הם לא חגגו ימי-הולדת),
אספו את ילדי הכתה וחגגו לה יום-הולדת ראשון
של עצמה!
האמא
ישבה על כסא במרכז המעגל וסבתי על ברכיה, ושרה
לבתה "שיר ליום הולדת" ביידיש.
וזה
השיר, בתרגום לעברית:
שיר
ליום הולדת (מתוך
ההצגה "המכשפה" לגולדפדן. עברית - אברהם
לוינזון)
זה היום הוא חג
הולדתך
ליום הולדתך, בת
עדינה
כל רעיך באו לביתך.
כל אחד יביא לך מתנה.
איש ואיש לך יאחל
ברכות
ישמרך אלו-ה מכל רע
גיל ורוב שמחות!
ומכל צרה.
הידד הידד ילדת התום!
הידד! שלום לך, רב שלום!
משה יהודה וציפורה אלקיס כתבו לארץ מכתבים רבים
חלקם מנובוסליצה לפני השואה וחלקם מברזובו לאחר הגירוש לסיביר
המכתבים נכתבו בעברית מתובלת ביידיש
לחלקם נעשה נסיון לשכתוב הקטעים בשפה העברית (לחץ מתחת לתאריך המכתב), אך הקטעים המשולבים ביידיש עדיין מחכים לפיענוח.
טבלה לפי תאריכים ובה המכתבים הסרוקים מלפני השואה נמצאת בדף הראשי של משפחת אלקיס
חלק קטן מהמכתבים תורגמו מיידיש ונמצאים בדף משפחת אלקיס מכתבים וראיונות
המכתבים החל 1945 לאחר הגירוש לברזובו-סיביר נמצאים בדף סיביר
במכתבי יעקב יוסף גרשטיין ניתן למצא התיחסויות רבות למחותניו האהובים
לחץ על תאריך המכתב כדי לקרא על הנושא המוזכר
|
עריכת חופה וקידושין בחתונת ברוך ובתיה אלקיס |
|
|
קשר מכתבים עם המחותנים בידידות ואהבה אחרי עליית לאה וישראל |
|
|
ביקור בנובוסליץ וקריאת מכתב של מאיר אלקיס |
|
|
משה יהודה סנדק בברית מילה של נכד של יעקב יוסף |
|
|
|
|
|
ארוסי חוה אלקיס |
|
|
מחותני אהובי עושה שתי חתונות לבתו חוה ולבתו רחל |
|
|
מחר חתונת רחל וביום חמישי נוסע הזוג לשלום לארץ ישראל |
נספו בשואה ובעקבותיה - משפחת אלקיס
סבא משה-יהודה אלקיס [ו' אלול תש"ט ]
נפטר בן ששים וארבע שנים
סבתא צפורה אלקיס [ט"ו
אלול תשי"ד] נפטרה
בת ששים ושבע שנים
בתם חוה ובעלה יעקב-מרדכי אלקיס
אחיו של סבא- בן-ציון אלקיס ,אשתו חנה ובתם איטה עם בעלה
חיים
אחייניתו יוטה [אלקיס] , בעלה וצאצאיה
אחיינו ישראל אלקיס, אשתו
וארבעה מילדיהם
אחיה של סבתא ציפורה [פוליקמן] אלקיס
פנחס - ואשתו הינה הענדיל
מתיתיהו - ואשתו גיטה
שלום-שכנא - ואשתו רחל
חיים - ואשתו חנה
פייע-אסתר , בעלה שלום-בר שכטר וילדיהם שמואל , חיים , יוסף ,
בצלאל , ואביגדור
צפורה ומשה-יהודה אלקיס, הוגלו מבסרביה לסיביר
ביולי אלף תשע מאות ארבעים ואחת ,נפטרו עקב החיים
הקשים שם, ולא הובאו לקבר ישראל . שמם חרות על
האנדרטה לזכר השואה בטירת צבי, יחד עם שמות בני
משפחה נוספים, וגם על מצבתו של בנם ברוך
ה' יקום דמם
