קלישקוויץ -  היה כפר על אם-הדרך בין צ'רנוביץ לידניץ,  כ – 20 ק"מ מנובוסליץ, ונוסד כ– 300 שנה לפני ידניץ.  לפני מלחמה"ע ה-1 חיו בו כ – 300 משפחות יהודים, שהתפרנסו ממסחר ומעיבוד תוצרת-חקלאית (בייחוד פירות), ביניהם  תלמידי-חכמים וחסידים של אדמו"רי שושלת רוז'ין .  במלחמת-העולם הראשונה התחוללו הקרבות בין רוסיה ואוסטרו-הונגריה בסמוך לקלישקוויץ, לכן גורשו היהודים לאזורים מרוחקים יותר, אך לאחריה חזרו בחלקם  לכפר, ביניהם משפחת שכטר ומשפחת גרשטיין.

אברהם שכטר מספר על משפחתו
ב,ה, כ"ד תמוז תשמ"ד
‎24.7.1984
לאבי קראו מתתיהו לבית שכטר. הוא היה הבן הכי צעיר במשפחה. התחתן עם אמי - פייגה לבית זילברברג מפולין - גליציה. לאבי היו שני אחים: שלמה וישראל, ואחות בשם רבקה, שהתחתנה עם יוסף לבית גרשטיין.
אני נולדתי בשנת ‎1914, הילד השלישי. לפני נולד משה, אחריו נולדה גולדה, ילדה יפהפיה, נפטרה בגיל צעיר ממחלת דיפטריה , אחריה נולד שלמה ואחריו חנוך.
בשנה שנולדתי, ‎1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה בעיירה קטנטונת שקראו לה קלישקוביץ. באותה שנה נדדו ועזבו את העיירה הרבה משפחות לעיר הסמוכה חוטין, מרחק כ-‎20 ק"מ. כשנגמרה המלחמה בשנת ‎1818, חזרנו לקלישקוביץ.
אבי, וכן אחיו ישראל, והגיס של אבי יוסף - התפרנסו ממקצוע השחיטה - ירושה משפחתית מהסבא. היות שלא כל תושבי העיירה חזרו למקום מגוריהם - לא הספיקה ההכנסה לפרנס את כולם, כי לכל אחד מהם היתה משפחה ברוכת ילדים. הדבר גרם לחיכוכים במשפחה. הורי נאלצו לעזוב את המקום ולנדוד לכפר קטן , שאפילו "חדר" ללמוד בו לא היה שם, כי לא היו מספיק ילדים בשביל להזמין מלמד. אני, שהייתי אז בן חמש - או שש - נשלחתי למקום אחר שבו היה חדר ומלמד, וגרתי אצל משפחה זרה. היחס שלהם אלי היה כמו לילד זר .את כל האוכל שהורי דאגו והעבירו עבורי - האשה חילקה לילדים שלה, ולי נתנו מעט מאד. לא נשארנו זמן רב בכפר זה , כי אחי משה ואני ושלמה וחנוך גדלנו, והיינו זקוקים ללימודים שלא יכולנו לקבל במקום. שוב לקחנו את מקל הנדודים, וחזרנו לעיר חוטין, שבה גרו כ- ‎25 אלף יהודים. חלק ניכר מאנשי העיר היו יוצאי קלישקוביץ שהכירו את אבי ותמכו בו , בכך שהם באו אליו לשחיטת העופות - האווזים וברווזים - ובהמה דקה. אבל יתר השוחטים בעיר התנגדו לזה [ בטענה על "חזקה"]. היתה מלחמת קיום אכזרית. הם לא הסתפקו בבירור ברבנות - שהכירו בטענות אבי - שחלק מאנשי העיר הם יוצאי קלישקוביץ ועל כן מותר לו לשרת אותם ולהתפרנס . הם פנו לרשות, שיחדו את המשטרה
לשלוח שוטר להחרים את ה"חלף ". לאבי לא היתה ברירה. על כן, כשהזמינו אותו לבוא לשחוט, היה לוקח אותי - או את אחי - והחלף היה חבוי אצלנו. השוטר חיפש אצלו ולא מצא - עזב והלך לו. אבל כל זה לא הספיק לפרנס את המשפחה. על כן אמי , פייגה, פתחה חנות מכולת קטנה ברחוב הראשי של העיר, לעזור לפרנסת המשפחה.
הקשר המשפחתי עם הדודים שלי היה מאד רופף. כמעט שלא הכרתי את הדודים שלי - ישראל ואשתו - והילדים שלהם. וכן לא הכרתי את המשפחה של ההורים שלך, ובפרט את הדוד שלמה. הפיזור שהיו מפוזרים במקומות שונים; קושי התחבורה - כמעט ללא כבישים סלולים -אלא דרכי עפר בין הכפרים והעיירות. רק במרחק של ‎40 ק"מ .היתה רכבת. [מכוניות אז עוד לא היו.] הכבידו על הקשר.
כשהייתי בן ‎13, נודע להורי שיש ישיבה בוויז'ניץ, ושלחו אותי לשם ללמוד. המרחק מהבית היה ‎100 ק"מ, והייתי נוסע פעמיים בשנה .מהבית לצ'רנוביץ, מרחק -‎80 - ק"מ עם בעל עגלה .יומיים עד צ'רנוביץ, ומשם עם הרכבת לוויז'ניץ. היתה שם פנימיה, אבל לגור - בהתחלה היו צריכים בבתים פרטיים. רק כעבור כמה שנים קיבל הרבי מווז'ניץ תרומות, קנו בית קרוב לישיבה, ואז עברנו לגור שם. גם אחי שלמה ז"ל הצטרף לישיבה זו, כמה שנים אחרי.
כשהייתי בן ‎18. התארגנה קבוצה שיצאה להכשרה לכפר, בו היה יהודי שחכר את האדמות של פריץ, והוא קיבל אותנו, שנעבוד בחווה החקלאית שלו. היינו שם חצי שנה בהכשרה, ואז נסעתי הביתה וחיכיתי להודעה על רשיון עליה לארץ [ סרטפיקט, בלע"ז] .
לשרה לבית כהנר מנובוסליצה נודע שלי יש רשיון עליה , ושאני יכול לצרף אותה - והיא באה אלינו והציעה לממן את הנסיעה. אמא שלי הסכימה, אבל היא נסעה להכיר את הוריה , והיא הציעה, שבמקום שנתחתן באופן פיקטיבי - לערוך חתונה על אמת. [ משה אחי התחתן לפני כן עם חוה - בת עיר שלנו . הוריה ניהלו מסחר , והוא הצטרף אליהם למסחר] .
שבוע לפני עלייתנו לארץ נערכה חתונתי עם שרה בנובוסליצה . לאחר מכן נסענו לקונסטנצה - עיר נמל ברומניה - ובשנת ‎1935 , הגענו לחיפה.
עבודה לא היתה. גרנו בחיפה , בחדר אחד אצל משפחה ששכרה דירה מערבי, ברחוב יחיאל. ריהוט לא היה..ישנו על הרצפה, על מרבד שהבאנו. באותו חדר גם בישלנו על פרימוס - או על פתיליה.
הייתי יורד לנמל יום יום להשיג עבודה. לפעמים עשיתי כמה שעות סבלות - דבר שהסתגלתי אליו בקושי רב. אבל ברירות רבות לא היו. הייתי מאושר אם הישגתי כמה שעות עבודה . בנמל עבדו אלפים רבים של חורנים, שהסתפקו במועט שבמועט. הם חיו בתנאים יותר גרועים משל חיות. אי אפשר לתאר באיזה תנאים חיו! ואיתם היינו צריכים - כמה יהודים - להתחרות.
לאחר תקופה די ארוכה, קיבלתי סידור ממועצת פועלי חיפה - עבודה בכביש באחוזה , על הר הכרמל, וגם בנווה שאנן. אבל לקבלן לא היה כסף לשלם. אחר כך עברתי לעבוד ב"שמן". בהפסקות גדולות מאד, יום או יומיים בשבוע.
בשנת ‎36, כשפרצו המאורעות, הצטרפתי ל"הגנה". שלוש פעמים בשבוע הלכתי לשמירה באחוזה או בחיפה, ברובע הגובל עם ערבים, וזה היה אחרי יום עבודה מפרך., כי מכשירים מכניים היו מעטים. עבדו בידיים , עבודה פרימיטיבית ופיזית קשה.
אחי שלמה הגיע לארץ בעליה בלתי לגלית, לאחר טלטולים של שלושה חודשים. הוא הצטרף לקיבוץ טירת צבי. הוא נשלח על ידי סדרן העבודה בקיבוץ לשמירה בשדות השייכים לקיבוץ. התגלו סימנים של גניבות מהגידולים שבשדות.
באנו - אני ואשתי - לבקרו.בחג הפסח. האח שלי עם עוד שני בחורים יצאו בלילה, ורצו לתפוס את הגנבים בשדה. ואמנם תפסו אחד מהם , אבל הוא הקים צעקות גדולות. אז הופיעו כחמישים ערבים עם מקלות גדולים. התפתחה קטטה. לאחי היה אקדח מאוזר גרמני. לאחר יריה אחת באויר , נתקע כדור, ואי אפשר היה להמשיך להשתמש בו. הערבים הרגישו בזה. הם התקרבו והרביצו במקלות. שלמה חטף מכה חזקה בראש, והוא מת מזה. אחד משני האחרים הספיק לברוח, והשני עשה את עצמו כאילו מת, וככה שניהם ניצלו.
על גורל הורי במלחמת העולם השניה התחקיתי בחליפת מכתבים עם הצלב האדום. נודע לי, שבזמן שהגרמנים נכנסו לעיר, הם אספו את מנהיגי העיר , רבנים ושוחטים - ביניהם גם אבי - לגן הציבורי .הוא היה די גדול. העמידו את כולם בשורה וירו בהם. אבל אבי ניצל מזה, כי לפני שירו בהם הוא הלך לעשות את צרכיו , קצת רחוק משם .
אחר כך עזבו את העיר והגיעו עד לעיירה יידיניץ, יחד עם הורי ואחי. לאחר מכן - אין לנו ידיעות על מה שעלה בגורלם.
אני עבדתי כפועל ארעי ב"שמן" עם הפסקות די גדולות, ארבע וחצי שנים. לאחר שנפתח בית החרושת למרגרינה על יד בית החרושת "שמן", עברתי לעבוד שם. המפעל היה קטן מאד - בסך הכל ארבעה פועלים וארבעה פקידים. בארץ לא היו רגילים לאכול מרגרינה. מושלי הארץ האנגלים לא היו מעוניינים לפתח בארץ תעשיות, על כן התירו היצף של יבוא מכל העולם מבלי להטיל מכס. במסגרת זו ייבאו גם חמאה מניו זילנד, תוצרת חקלאית מן הארצות השכנות, טקסטיל מיפן, וכו'. אבל כשפרצה מלחמת העולם השניה, והיו קשיים בהובלה - הגיעו הרבה הזמנות למרגרינה - גם מן הצבא האנגלי - ובית החרושת קיבל תנופה והתפתח מאד. מספר העובדים גדל, וכן שכללו את העבודה בעזרת מכונות חדשות. כיום מתפרנסות כאלף משפחות מן המפעל - כולל פנסיונרים. אני כבר שלוש שנים בפנסיה. במפעל כיהנתי חמש עשרה שנים בוועד העובדים.
נולדו לנו שלושה ילדים: בן בשם יגאל - ילד יפהפה וחזק ומפותח טוב, חלה בשיתוק ילדים ונפטר. אחריו נולדה בת. קראנו לה בשם עזריאלה - לזכר אביה של אשתי. היא היתה בת יפהפיה. תלמידה מצטיינת. גמרה תיכון, השתתפה בחוגים , למדה באוניברסיטה בירושלים. גמרה תואר ראשון בביולוגיה... ואז קרה לנו אסון גדול - גם היא נפטרה. נשארנו רק עם הבת שלומית , שתאריך ימים. היא נקראה על שם אחי שלמה ז"ל.
שלומית גמרה בית ספר תיכון ריאלי בחיפה, ובגמר הלימודים היא היתה בקיבוץ רביבים חמש שנים. שם הכירה את בעלה - עמוס טפלא - גם הוא גמר ריאלי, בנו של קצין העיר בחיפה. בקיבוץ נולדה להם בת, בשם רעיה. השנה מלאו לה ‎18, גמרה תיכון, וכעת היא הולכת לצבא, לנח"ל. כמו כן יש להם בן - אמיתי - הוא בן ‎17, ולומד בבית ספר מקצועי בסמת , על יד בית הספר הריאלי. כשהילדים היו בני חמש וארבע - עזבו את הקיבוץ וחזרו לחיפה. הם גרים בנווה שאנן. עמוס עובד בטכניון - במחקר לאריזות. גמר הנדסאי , וגם כעת לומד באוניברסיטה. שלומית גמרה קורס של שנה , להיות סוכנת נסיעות. היא עובדת במקצועה בחברת "פלטורס". הם מאד מרוצים ממנה.
אברהם