English

מפת האתר

צור קשר

 מקומות נושאים ושמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

משפחת שכטר

מלכה ואבישי יורב ישראל ומרים שכטר משה ורבקה שכטר משפחת עוקד אברהם ושרה שכטר - שלומית טפלא
טרנסניסטריה יעקב יוסף ורבקה מירל

שלמה שכטר

נפל בטירת צבי

משפחת טלר בתיה (שכטר) וברוך אלקיס
    קלישקוביץ    

במרכז התמונה יושב הסבא-רבא אריה לייב סדובניק, אביה של מרים-צירל. בשני צדדיו יושבים חתנו ובתו: השו"ב ישראל  שכטר (אחיה של סבתא רבקה שנישאה ליעקב יוסף גרשטיין. "גיסי ישראל") ואשתו מרים צירל.

עומדות שלושת בנותיהם. מימין לשמאל: יהודית (טלר) גולדה וחיה-בתיה.

יושב בן הזקונים שמואל-גדליה המחזיק בכינור.

משה כבר נמצא בוונסואלה ולכן אינו מופיע בתמונה. 

מרים-צירל ישראל וחיה-בתיה הי"ד נרצחו בשואה.

התמונה נשלחה לבן הבכור משה באיגרת ברכה לראש השנה. לפני תרצ"ב (שנת עלייתה של יהודית

גולדה ושמואל הצליחו לעזוב את בסרביה ולהגיע לפני המלחמה לוונסואלה. בסוף ימיו עלה שמואל-גדליה עם משפחתו ארצה. הוא קבור בהר הזיתים, לא רחוק מן הסבא-רבא שלו שמואל-גדליה, שנפטר בתחילת המאה העשרים

 

יושבים מימין לשמאל סבתא צירל וסבא ישראל עומדים שמואל גדליה ו בתיה תחילת שנות ה30

 

yacoyosf3.JPG (59831 bytes)

רבקה מירל (שכטר )ויעקב יוסף גרשטיין

bni-dod.jpg (19865 bytes)

בני הדודים

עומדים מימין: בתיה (שכטר) אלקיס,חנוך (גרשטיין) יורב, יהודית (שכטר) טלר

יושבים מימין: ישראל (גרשטיין) יורב, משה שכטר, ישעיהו (גרשטיין) יורב

shlomit-tafla.jpg (23653 bytes)

שלומית טפלא בתם של אברהם ושרה שכטר

 

ישראל שכטר ואשתו מרים-צירל

 

Shlomo-secter picture.jpg (7517 bytes)

שלמה שכטר 

נפל בשמירה בטירת צבי

 

משפחת שכטר

 משפחת שכטר היתה משפחת שוחטים  שגרה בקלישקוויץ (בסרביה) דורות רבים (להבדיל ממשפחות אלקיס, פוליקמן והרשטיין – שהגיעו לבסרביה מפודוליה במסגרת נדודי היהודים ובריחתם מאוקראינה).  אבי המשפחה -  אינדל-הינוך שכטר נישא לגולדה, והתפרנס משחיטה. בנם, שלמה שכטר היה רב בקלישקוויץ,ונכדם  משה שכטר שנישא לחיה-בתיה,  ירש את חזקת-השחיטה בקלישקוויץ מסבו. הוא  העביר חלק מן ה"חזקה" לחתנו יעקב-יוסף כשנישא לבתו מרים ואחר-כך כשנישא לרבקה-מירל לאחר פטירתה של מרים,  וחלק לבנו הצעיר – ישראל.  

קלישקוויץ -  היה כפר על אם-הדרך בין צ'רנוביץ לידניץ,  כ – 20 ק"מ מנובוסליץ, ונוסד כ– 300 שנה לפני ידניץ.  לפני מלחמה"ע ה-1 חיו בו כ – 300 משפחות יהודים, שהתפרנסו ממסחר ומעיבוד תוצרת-חקלאית (בייחוד פירות), ביניהם  תלמידי-חכמים וחסידים של אדמו"רי שושלת רוז'ין .  במלחמת-העולם הראשונה התחוללו הקרבות בין רוסיה ואוסטרו-הונגריה בסמוך לקלישקוויץ, לכן גורשו היהודים לאזורים מרוחקים יותר, אך לאחריה חזרו בחלקם  לכפר, ביניהם משפחת שכטר ומשפחת גרשטיין.

קצת פרטים על ילדיהם של משה וחיה-בתיה שכטר:

מנדל-יצחק שכטר -  נשא לאשה את מטילדה-מוטל גילסקר, ונולדו להם 7 ילדים. בתם הבכורה, פייגה, נישאה ליצחק אקרמן, ונולדו להם ארבעה ילדים.  בתם השניה – גולדה, נישאה לברוך שכטר.  שניהם, יחד עם ארבעת ילדיהם – נספו בגירוש לטרנסניסטריה.   1941. הי"ד.   שאר ילדיהם – היגרו לארצות אמריקה הצפונית והדרומית  וצאצאיהם – מהם חיים שם עד היום,  ומהם  חיים בישראל.

מרים שכטר -  נולדה בשנת 1872.  נישאה ליעקב-יוסף גרשטיין.  (ראה בדף גרשטיין).

רבקה-מירל שכטר (סבתם של יוצרי האתר) -  נולדה בשנת 1878 . נישאה ליעקב-יוסף גרשטיין, לאחר פטירת אחותה.  (ראה בדף גרשטיין).

שלמה-שמואל שכטר -  נישא לרבקה רויטמן.  בנם  צבי-הירש-דוד שכטר ואשתו בינה לבית זזוליה,  גורשו לטרנסניסטריה יחד עם בנם שלמה. צבי-הירש נספה בקרושינובקה ובינה בברשאד.  גם בנם נספה.   הי"ד.   בתם גולדה נישאה למשה לר.  הם עלו ארצה מרומניה  אחרי השואה עם שתי בנותיהם וחיו בחדרה.   בתם בתיה נישאה לברוך אלקיס.  (ראה דף אלקיס).

מתיתיהו  שכטר -  נישא לפייגה זילברברג,  ולאחר נדודים שונים גרו  בחוטין, שם התפרנס מתיתיהו כשוחט לאנשי קלישקוויץ, שחיו בחוטין לאחר מלחמת-העולם הראשונה.  מתיתיהו ואשתו פייגה , בנם משה ואשתו חוה ונכדם צבי,   וכן בתם גולדה  ובנם חנוך – נספו בחוטין, ברציחות שקדמו לגירוש לטרנסניסטריה 1941.  הי"ד.    בנם אברהם שכטר נישא לשרה כהנר והם עלו ארצה בשנת  1935,כאן נולדו להם בן ושתי בנות.  בנם שלמה שכטר,  עלה ארצה כמעפיל בשנת  1939, הצטרף לקבוצת טירת-צבי, ונפל בשמירה על שדות המשק בשנת 1943.  הי"ד.

 ישראל שכטרנישא למרים-צירל לבית סדובניק.  גם הוא התפרנס משחיטה בקלישקוויץ.

ישראל, אשתו, וכן בתם חיה-בתיה, בעלה בן-ציון פורמן ונכדיהם אריה-לייב ושיינדל – נספו בגירוש לטרנסניסטריה.  הי"ד.  בנם  משה שכטר עלה ארצה בשנת 1927 , אך לא מצא עבודה ונסע לונצואלה. נישא לרבקה פלדמן, שאותה הכיר עוד מימי ילדותו, ונולדו ילדיו יצחק, מלכה , שושנה ואריה .  בשנת 1950 הם עלו ארצה  והקימו פה משפחה ולהם צאצאים רבים.  בתם מלכה נישאה לאבישי לבית יורב, נכד ליעקב-יוסף גרשטיין ולמשה-יהודה אלקיס (ראה בדפי גרשטיין ואלקיס).   בתם יהודית –  עלתה ארצה בשנת  1932 יחד עם חנוך וזהבה גרשטיין והצטרפה לקבוצת שח"ל ברחובות.  לאחר נישואיה לצבי טלר – הם יסדו עם חבריהם את מושב כפר-הרא"ה, שם חיו כל חייהם על החקלאות.   להם צאצאים רבים – כ"י.

ה' יקום את דמם של כל הנספים על קידוש השם!

 

·         משה וחיה בתיה שכטר

o        מנדל יצחק ומטילדה(גילקסר) שכטר

o        מרים ( שכטר ) ויעקב יוסף גרשטיין

o        רבקה מירל ( שכטר ) ויעקב יוסף גרשטיין-נשואין שניים

§         רשימת הצאצאים בדף של משפחת גרשטיין

o        שלמה ורבקה ( רויטמן ) שכטר

§         צבי הירש ובינה שכטר

  §         שלמה שכטר

§         משה וגולדה( שכטר ) לר

  §         פסיה-פנינה לר

  §         סוניה-חנה לר

§         בתיה ( שכטר ) וברוך אלקיס

 ראה רשימת צאצאים בדף של משפחת אלקיס

 מתתיהו ופייגא ( זילברברג ) שכטר

§         משה שכטר וחוה

  §         צבי שכטר

§         גולדה שכטר

§         אברהם שכטר ושרה  (כהנר )

ראה רשימת צאצאים בדף אברהם ושרה שכטר 

§         שלמה שכטר -נפל בטירת צבי

§         חנוך שכטר

o        ישראל ומרים ( סדובניק ) שכטר

§         משה שכטר ורבקה ריבה (פלדמן )

ראה רשימת צאצאים בדף של משה ורבקה שכטר

§         חיה בתיה ( שכטר ) ובן ציון פורמן  

§         יהודית  ( שכטר ) וצבי טלר

ראה רשימת צאצאים בדף של משפחת טלר

§         גולדה ( שכטר ) ויצחק גלמן

 

לקרוא על מותה של חיה בתיה שכטר-פורמן בדרך לטרנסניסטריה

 

 

אברהם שכטר מספר על משפחתו
ב,ה, כ"ד תמוז תשמ"ד
‎24.7.1984
לאבי קראו מתתיהו לבית שכטר. הוא היה הבן הכי צעיר במשפחה. התחתן עם אמי - פייגה לבית זילברברג מפולין - גליציה. לאבי היו שני אחים: שלמה וישראל, ואחות בשם רבקה, שהתחתנה עם יוסף לבית גרשטיין.
אני נולדתי בשנת ‎1914, הילד השלישי. לפני נולד משה, אחריו נולדה גולדה, ילדה יפהפיה, נפטרה בגיל צעיר ממחלת דיפטריה , אחריה נולד שלמה ואחריו חנוך.
בשנה שנולדתי, ‎1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה בעיירה קטנטונת שקראו לה קלישקוביץ. באותה שנה נדדו ועזבו את העיירה הרבה משפחות לעיר הסמוכה חוטין, מרחק כ-‎20 ק"מ. כשנגמרה המלחמה בשנת ‎1818, חזרנו לקלישקוביץ.
אבי, וכן אחיו ישראל, והגיס של אבי יוסף - התפרנסו ממקצוע השחיטה - ירושה משפחתית מהסבא. היות שלא כל תושבי העיירה חזרו למקום מגוריהם - לא הספיקה ההכנסה לפרנס את כולם, כי לכל אחד מהם היתה משפחה ברוכת ילדים. הדבר גרם לחיכוכים במשפחה. הורי נאלצו לעזוב את המקום ולנדוד לכפר קטן , שאפילו "חדר" ללמוד בו לא היה שם, כי לא היו מספיק ילדים בשביל להזמין מלמד. אני, שהייתי אז בן חמש - או שש - נשלחתי למקום אחר שבו היה חדר ומלמד, וגרתי אצל משפחה זרה. היחס שלהם אלי היה כמו לילד זר .את כל האוכל שהורי דאגו והעבירו עבורי - האשה חילקה לילדים שלה, ולי נתנו מעט מאד. לא נשארנו זמן רב בכפר זה , כי אחי משה ואני ושלמה וחנוך גדלנו, והיינו זקוקים ללימודים שלא יכולנו לקבל במקום. שוב לקחנו את מקל הנדודים, וחזרנו לעיר חוטין, שבה גרו כ- ‎25 אלף יהודים. חלק ניכר מאנשי העיר היו יוצאי קלישקוביץ שהכירו את אבי ותמכו בו , בכך שהם באו אליו לשחיטת העופות - האווזים וברווזים - ובהמה דקה. אבל יתר השוחטים בעיר התנגדו לזה [ בטענה על "חזקה"]. היתה מלחמת קיום אכזרית. הם לא הסתפקו בבירור ברבנות - שהכירו בטענות אבי - שחלק מאנשי העיר הם יוצאי קלישקוביץ ועל כן מותר לו לשרת אותם ולהתפרנס . הם פנו לרשות, שיחדו את המשטרה
לשלוח שוטר להחרים את ה"חלף ". לאבי לא היתה ברירה. על כן, כשהזמינו אותו לבוא לשחוט, היה לוקח אותי - או את אחי - והחלף היה חבוי אצלנו. השוטר חיפש אצלו ולא מצא - עזב והלך לו. אבל כל זה לא הספיק לפרנס את המשפחה. על כן אמי , פייגה, פתחה חנות מכולת קטנה ברחוב הראשי של העיר, לעזור לפרנסת המשפחה.
הקשר המשפחתי עם הדודים שלי היה מאד רופף. כמעט שלא הכרתי את הדודים שלי - ישראל ואשתו - והילדים שלהם. וכן לא הכרתי את המשפחה של ההורים שלך, ובפרט את הדוד שלמה. הפיזור שהיו מפוזרים במקומות שונים; קושי התחבורה - כמעט ללא כבישים סלולים -אלא דרכי עפר בין הכפרים והעיירות. רק במרחק של ‎40 ק"מ .היתה רכבת. [מכוניות אז עוד לא היו.] הכבידו על הקשר.
כשהייתי בן ‎13, נודע להורי שיש ישיבה בוויז'ניץ, ושלחו אותי לשם ללמוד. המרחק מהבית היה ‎100 ק"מ, והייתי נוסע פעמיים בשנה .מהבית לצ'רנוביץ, מרחק -‎80 - ק"מ עם בעל עגלה .יומיים עד צ'רנוביץ, ומשם עם הרכבת לוויז'ניץ. היתה שם פנימיה, אבל לגור - בהתחלה היו צריכים בבתים פרטיים. רק כעבור כמה שנים קיבל הרבי מווז'ניץ תרומות, קנו בית קרוב לישיבה, ואז עברנו לגור שם. גם אחי שלמה ז"ל הצטרף לישיבה זו, כמה שנים אחרי.
כשהייתי בן ‎18. התארגנה קבוצה שיצאה להכשרה לכפר, בו היה יהודי שחכר את האדמות של פריץ, והוא קיבל אותנו, שנעבוד בחווה החקלאית שלו. היינו שם חצי שנה בהכשרה, ואז נסעתי הביתה וחיכיתי להודעה על רשיון עליה לארץ [ סרטפיקט, בלע"ז] .
לשרה לבית כהנר מנובוסליצה נודע שלי יש רשיון עליה , ושאני יכול לצרף אותה - והיא באה אלינו והציעה לממן את הנסיעה. אמא שלי הסכימה, אבל היא נסעה להכיר את הוריה , והיא הציעה, שבמקום שנתחתן באופן פיקטיבי - לערוך חתונה על אמת. [ משה אחי התחתן לפני כן עם חוה - בת עיר שלנו . הוריה ניהלו מסחר , והוא הצטרף אליהם למסחר] .
שבוע לפני עלייתנו לארץ נערכה חתונתי עם שרה בנובוסליצה . לאחר מכן נסענו לקונסטנצה - עיר נמל ברומניה - ובשנת ‎1935 , הגענו לחיפה.
עבודה לא היתה. גרנו בחיפה , בחדר אחד אצל משפחה ששכרה דירה מערבי, ברחוב יחיאל. ריהוט לא היה..ישנו על הרצפה, על מרבד שהבאנו. באותו חדר גם בישלנו על פרימוס - או על פתיליה.
הייתי יורד לנמל יום יום להשיג עבודה. לפעמים עשיתי כמה שעות סבלות - דבר שהסתגלתי אליו בקושי רב. אבל ברירות רבות לא היו. הייתי מאושר אם הישגתי כמה שעות עבודה . בנמל עבדו אלפים רבים של חורנים, שהסתפקו במועט שבמועט. הם חיו בתנאים יותר גרועים משל חיות. אי אפשר לתאר באיזה תנאים חיו! ואיתם היינו צריכים - כמה יהודים - להתחרות.
לאחר תקופה די ארוכה, קיבלתי סידור ממועצת פועלי חיפה - עבודה בכביש באחוזה , על הר הכרמל, וגם בנווה שאנן. אבל לקבלן לא היה כסף לשלם. אחר כך עברתי לעבוד ב"שמן". בהפסקות גדולות מאד, יום או יומיים בשבוע.
בשנת ‎36, כשפרצו המאורעות, הצטרפתי ל"הגנה". שלוש פעמים בשבוע הלכתי לשמירה באחוזה או בחיפה, ברובע הגובל עם ערבים, וזה היה אחרי יום עבודה מפרך., כי מכשירים מכניים היו מעטים. עבדו בידיים , עבודה פרימיטיבית ופיזית קשה.
אחי שלמה הגיע לארץ בעליה בלתי לגלית, לאחר טלטולים של שלושה חודשים. הוא הצטרף לקיבוץ טירת צבי. הוא נשלח על ידי סדרן העבודה בקיבוץ לשמירה בשדות השייכים לקיבוץ. התגלו סימנים של גניבות מהגידולים שבשדות.
באנו - אני ואשתי - לבקרו.בחג הפסח. האח שלי עם עוד שני בחורים יצאו בלילה, ורצו לתפוס את הגנבים בשדה. ואמנם תפסו אחד מהם , אבל הוא הקים צעקות גדולות. אז הופיעו כחמישים ערבים עם מקלות גדולים. התפתחה קטטה. לאחי היה אקדח מאוזר גרמני. לאחר יריה אחת באויר , נתקע כדור, ואי אפשר היה להמשיך להשתמש בו. הערבים הרגישו בזה. הם התקרבו והרביצו במקלות. שלמה חטף מכה חזקה בראש, והוא מת מזה. אחד משני האחרים הספיק לברוח, והשני עשה את עצמו כאילו מת, וככה שניהם ניצלו.
על גורל הורי במלחמת העולם השניה התחקיתי בחליפת מכתבים עם הצלב האדום. נודע לי, שבזמן שהגרמנים נכנסו לעיר, הם אספו את מנהיגי העיר , רבנים ושוחטים - ביניהם גם אבי - לגן הציבורי .הוא היה די גדול. העמידו את כולם בשורה וירו בהם. אבל אבי ניצל מזה, כי לפני שירו בהם הוא הלך לעשות את צרכיו , קצת רחוק משם .
אחר כך עזבו את העיר והגיעו עד לעיירה יידיניץ, יחד עם הורי ואחי. לאחר מכן - אין לנו ידיעות על מה שעלה בגורלם.
אני עבדתי כפועל ארעי ב"שמן" עם הפסקות די גדולות, ארבע וחצי שנים. לאחר שנפתח בית החרושת למרגרינה על יד בית החרושת "שמן", עברתי לעבוד שם. המפעל היה קטן מאד - בסך הכל ארבעה פועלים וארבעה פקידים. בארץ לא היו רגילים לאכול מרגרינה. מושלי הארץ האנגלים לא היו מעוניינים לפתח בארץ תעשיות, על כן התירו היצף של יבוא מכל העולם מבלי להטיל מכס. במסגרת זו ייבאו גם חמאה מניו זילנד, תוצרת חקלאית מן הארצות השכנות, טקסטיל מיפן, וכו'. אבל כשפרצה מלחמת העולם השניה, והיו קשיים בהובלה - הגיעו הרבה הזמנות למרגרינה - גם מן הצבא האנגלי - ובית החרושת קיבל תנופה והתפתח מאד. מספר העובדים גדל, וכן שכללו את העבודה בעזרת מכונות חדשות. כיום מתפרנסות כאלף משפחות מן המפעל - כולל פנסיונרים. אני כבר שלוש שנים בפנסיה. במפעל כיהנתי חמש עשרה שנים בוועד העובדים.
נולדו לנו שלושה ילדים: בן בשם יגאל - ילד יפהפה וחזק ומפותח טוב, חלה בשיתוק ילדים ונפטר. אחריו נולדה בת. קראנו לה בשם עזריאלה - לזכר אביה של אשתי. היא היתה בת יפהפיה. תלמידה מצטיינת. גמרה תיכון, השתתפה בחוגים , למדה באוניברסיטה בירושלים. גמרה תואר ראשון בביולוגיה... ואז קרה לנו אסון גדול - גם היא נפטרה. נשארנו רק עם הבת שלומית , שתאריך ימים. היא נקראה על שם אחי שלמה ז"ל.
שלומית גמרה בית ספר תיכון ריאלי בחיפה, ובגמר הלימודים היא היתה בקיבוץ רביבים חמש שנים. שם הכירה את בעלה - עמוס טפלא - גם הוא גמר ריאלי, בנו של קצין העיר בחיפה. בקיבוץ נולדה להם בת, בשם רעיה. השנה מלאו לה ‎18, גמרה תיכון, וכעת היא הולכת לצבא, לנח"ל. כמו כן יש להם בן - אמיתי - הוא בן ‎17, ולומד בבית ספר מקצועי בסמת , על יד בית הספר הריאלי. כשהילדים היו בני חמש וארבע - עזבו את הקיבוץ וחזרו לחיפה. הם גרים בנווה שאנן. עמוס עובד בטכניון - במחקר לאריזות. גמר הנדסאי , וגם כעת לומד באוניברסיטה. שלומית גמרה קורס של שנה , להיות סוכנת נסיעות. היא עובדת במקצועה בחברת "פלטורס". הם מאד מרוצים ממנה.
אברהם


לקריאה על משפחת שכטר כפי שהוזכרה במכתבי יעקב יוסף לחץ על תאריך המכתב

   

19.11.33

 

15.5.37

מזל טוב ליהודית וצבי טלר

 

צבי ויהודית טלר מבקרים בקלישקביץ