סיביר

הבית בו חיו סאסיה וישראל שילר בברזובו.  צולם על-ידי אליעזר שיפניידל אפריל 2004	הכניסה לבית-הקברות, בו נקברו משה-יהודה וציפורה אלקיס בברזובו.  התמונה צולמה בביקורו של אליעזר שיפניידל בברזובו אפריל  2004.  השלג מכסה את הארץ, ואי-אפשר להבחין בקברים.
הכלב-הצפוני חי בשלג ליד הבית  אפריל 2004	הבית בברזובו, בו חיה המשפחה משנת 1940 ועד 1959 .  צולם על-ידי אליעזר שיפניידל  אפריל 2004
בית-הספר בו למדה לובה בברזובו  צולם - אפריל 2004	הרחוב-הראשי בברזובו.   אפריל 2004
	הגשר על הנהר הקפוא בברזובו  "הטיילת" של הכפר   אפריל 2004

=================================================================================

רקע להגלייה לסיביר

חבל הארץ המכונה בסרביה נמצא בגבול רומניה ורוסיה וניתחם בנהר הפרוט במערב ובדרום, ובנהר הדניסטר בצפון ובמזרח.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה רומניה מקבלת ומספחת לעצמה את חבל הארץ הזה שהיה עד אז בשליטת ברית המועצות.

השלטון הרומני באותה תקופה לא התנכל ליהודים והם פיתחו מוסדות קהילתיים כמו בתי כנסת וישיבות.  ע"פ מפקד ב-1930 חיו בבסרביה 207 אלף יהודים שהיוו מעל 7% מהתושבים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חתמו רוסיה וגרמניה על הסכם אי- התקפה (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) והגרמנים לא פעלו בחזית הרומנית.

ביוני 1940  מחייבים הרוסים את הרומנים להעביר את בסרביה לרשותם והם משתלטים עליה בלא קרב. הם מחליטים להגלות לסיביר חלק גדול ממשפחות החשובות והציוניות של היהודים . אחת מהם היתה משפחת ההורים של סבתא לאה וחלק מאחיה, ששהו עם הוריה בעיר נובוסליץ באותו זמן.

(שנה לאחר מכן ב-1941 פולשים הגרמנים לרומניה וזוכים שם בבן ברית שמשתף איתם פעולה ובזכות זאת עוזרים הגרמנים לרומנים ובראשם שונא ישראל בשם יון אנטונסקו להשתלט בחזרה על בסרביה. )

נספו בסיביר

סבא  משה-יהודה אלקיס  [ו' אלול  תש"ט] 

סבתא צפורה אלקיס  [ט"ו אלול תשי"ד]

שכתוב המכתב של אליעזר / לוניה לשרה

 2.5.83  [ כ"ה אייר תשמ"ג ]

שלום לשרה למיכאל ולילדים היקרים!

לא מזמן קיבלתי ממכם מכתב וגלויה לפסח, אני מקוה שגם אתם קבלתם את הברכה שלי בזמן. ימי הפסח היו בשבילי מלאים שמחה, כי ביום הראשון של החג (29 במרץ) נולד אצלנו עוד תינוק ועכשיו יש לי כבר שני בנים.

המכתב שלך, שרה היה בשבילי מעניין מאד, ידעתי ממנו הרבה חדשות על חיים בקיבוץ, על כך שאתם מבלים בשבת. אנחנו פה בברית המועצות חיים אחר לגמרי. אינני יכול פה במכתב להכנס לפרטים, אתם יכולים לשאול על זה עולה רוסי כלשהו, הרי הרבה עולים מפה לישראל.

לשבות שבת אצלנו קשה עד למאוד, אבל אני מנסה לא לפעול ביום הזה אף עבודה בבית, ופשוט לנוח, לקרוא, לטייל עם ילד. לבית הכנסת אני בא כרגיל רק בחגים. רק מעט צעירים מתקהלים בבית הכנסת כי עברית יודעים מספר קט ממנו, ופה אין בתי ספר שבם היינו יכולים ללמד ילדים לדבר עברית, לדעת שפת האם.

אני רוצה לספר לכם קצת על עצמי. נולדתי בסיביר, בכפר קטנטן, בֶּרֶזוֹבוֹ, קרוב לאוקינוס הקרח הצפוני. שם כמעט תמיד חורף וקר. בכפר הזה גרו כמה מאות יהודים, שם נקברו סבא וסבתא שלנו משה וציפורה אלקיס הם היו עוד לא זקנים, אבל חיים היו שם קשים מאוד, אחר כך נתנו לנו אפשרות לגור ביִוָנוֹ -פְרַנְקובְסְק. אני התחלתי ללכת לבית הספר. בזמן ההוא לא ידעתי כמעט כלום על ישראל. אני "התעוררתי" בזמן מלחמת ששת הימים ובזה עזר לי דודנו המנוח אביגדור אלקיס. הוא היה ממש פטריוט ישראל בימים ההם אנו כל הזמן ישבנו על יד המקלט ושמענו  "קול ישראל" ברוסית וביידיש. התרגשנו מאד, רצינו לעזור לכם במשהו , אבל מה אנחנו הינו יכולים לעשות? וכשבא נצחון השמחה שלנו היתה עד אין סוף. אביגדור אלקיס היה איש נכבד ויקר בשבילי וזכר עליו תמיד איתי. את בני השני קראתי לכבודו אביגדור. כל חייו אביגדור אלקיס קיווה להיות בישראל ביחד עם כל משפחתנו ואני חושב שמוקדם או מאוחר נהייה ביחד.

במכתבינו הבאים אכתוב לכם בפרטים עלינו אני בכל זאת מקווה לקבל ממכם תצלום. אמי כבר קבלה ואני עוד לא.

נא תכתבו לי איך אתם נחים, איך אתם מבלים חופשות.

את המכתב הזה לכם כותבת יָנָה, אתם כבר יודעים עליה, היא תוסיף לכם כמה מילים בסוף המכתב על עצמה.

להתראות. שלום משושנה, שמשון ואביגדור

אלף נשיקות, אליעזר

שלום. שמי יָנָה, אני בת 23

כבר ארבע שנים אני עם הורי בסרוב, אבל אין לנו ספק שנהיה בארץ בסופו של דבר.

את, שרה, הצעת לי להתכתב עם מישהו בארץ. אני מסכימה בשמחה וברצון.

  ----------------------------------------------------------------------------------------

הסבר על ברזובו והקשר למשפחת אלקיס כפי שמתאר אליעזר שיפניידל במאמר בעתון וסטי לאחר ביקורו במקום בשנת 2004 בתמונה- צילום חלק מהמאמר הכתוב ברוסית

ברזובו ‏‏2005

            אם תסתכל במפת מערב סיביר בנקודה שבה נשפך נהר סוסבה אל האוב, תמצא בה את העיר ברזובו. המאפיין החשוב ביותר של המקום הוא קירבתו לחוג הקרח הצפוני. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא מראה "הזוהר הצפוני" שמאיר את כל כיפת השמיים. הקור העז השורר במקום, שמגיע בחורף לעיתים קרובות למינוס ארבעים מעלות, מקשה מאד על תנאי הקיום של בני-אדם ובעלי חיים שאינם מקומיים שם. הנוף הכללי הוא של טונדרה עם אזורי יערות רחבים. האזור כולו עשיר במים, שברוב השנה הופכים לקרח. בשטחים הפתוחים יש הרבה חיות אקסוטיות, בנהרות יש דגים מכל מיני סוגים וביערות ציפורים ממינים רבים. התושבים האוטוכטוניים הם טאטארים משבט חאנטי-מאנסי. ענף של אסקימואים בעלי תרבות פרימיטיבית.

היסטוריה – בשנת 1593 נוסד הישוב על ידי קוזאקים רוסים שהשתלטו על תושבי המקום המקוריים, שהיו ניידים בעיקר. בגלל ריחוקו ובידודו, הפך הכפר במאה ה 18 לאתר-גלות של המשטר הצאריסטי.

במיוחד לאחר מרד הדקאבריסטים בימי פטר הגדול. כמה אצילים מראשי המרד הוגלו לברזובו. אחד המפורסמים שבגולים היה הצייר ואסילי סוריקוב, שצייר אחד מהאצילים (מנשיקוב) שבמקום. ראו את התמונה

  http://www.abcgallery.com/S/surikov/surikov23.html.

 זהו ציור מפורסם שמתאר את אווירת הדיכאון ותנאי החיים הקשים של הגולים. בשנת 1993 הוקם בעיירה פסל לזכרו של מנשיקוב.

לאט לאט הישוב גדל. הגיעו אליו ציידים שחיפשו פרוות של בעלי חיים נדירים, ציפורים משונות ודגים בעלי טעמים מיוחדים. בעיקבות הציידים התיישבו במקום גם סוחרים, ונבנו גם בתים טובים. נוסדה בו גם כנסיה חשובה. אבל היא נהרסה בידי הקומוניסטים.

לפני מהפכת 1907 הוגלה לברזובו טרוצקי, מנהיג הקומוניסטים. אבל הוא הצליח לברוח לרוסיה האירופית ומשם לפינלנד. אחרי מהפכת 1917 הוגלו לשם מתנגדי הקומוניזם – האינטליגנציה הבורגנית. ביניהם יהודים, רופאים, מורים וכדומה. עונש הגלות לסיביר היה נפוץ במיוחד בימי סטאלין. בסוף שנות השלושים כבר היו הרבה יהודים בברזובו. גל גדול של מתיישבים הגיע בשנים 39-40: גרמנים, הונגרים, רומנים, מולדובאנים ואחרים. חלקם הגיעו מרצונם בגלל המלחמה באירופה. הם הגיעו בקייץ, כי בחורף הנהרות קפואים ואין אפשרות לשוט בהם. הממשלה נתנה להם כלי עבודה ושלחה אותם לכרות עצים ולנסר בולי עץ כחומר-גלם לתעשיה. בנוסף, הם היו צריכים להזדרז ולהקים לעצמם בתים. כי בסוף אוגוסט כבר יש קרח ובספטמבר מתחיל להצטבר השלג החדש. התנאים היו קשים מאד, במיוחד לאנשים שלא היו רגילים להם, וגם לא היו מצויידים כראוי. עבדו מבוקר עד ערב, וכשליש מהם נפטרו כבר בחורף הראשון. במיוחד סבלו הילדים, רק החזקים ביותר נשארו בחיים. גם בהמשך היה קשה, אבל הרוב החזיקו מעמד. צריך להודות לתושבי המקום. למרות שהיו בעצמם עניים הם עזרו לגולים. הרשו להם להכנס לבתיהם ונתנו מן המעט שלהם לנצרכים. בתנאים הקשים הללו, לא היה הבדל בין רוסים, טאטארים, יהודים ובני עמים אחרים. כולם עבדו בכריתת עצים, בדייג ובתעשיות נלוות. כלי התחבורה והתובלה המקובל היה עגלות ומזחלות שנמשכו ע"י סוסים ואיילים. הפרות רגישות לקור ולכן נשמרו ברפתות. אבל הכלבים הם מגזע עמיד לקור. כמעט לכל אחד היה כלב. אינני זוכר שהיו יהודים ציידים. אולי משום שלא רצו לתת להם נשק.

בשנת 1953 נפטר סטאלין וחלק מהאנשים התחילו לחזור לאירופה, במיוחד היהודים. בסוף שנות השישים כמעט שלא נותרו יהודים בברזובו.

משפחתנו בברזובו – סבי, משה יהודה, וסבתי ציפורה, יחד עם ארבעה מילדיהם הוגלו בשנת 1940, עם פלישת הצבא האדום לבסרביה (רומניה). כמובן שגם להם היו תנאי חיים קשים מאד. הגלות לסיביר הצילה אותם מן הגלות לטראנסניסטריה. משאר קרובינו שנשארו ברומניה רק מעטים נשארו בחיים. בסוף התקופה המצב קצת הוקל. אני זוכר את המקום לטובה. בתור ילד בן 4-5 כבר נתנו לי לרכב על סוס.

בשנת 1956 קיבלנו "טיהור" (ריהביליטציה) ואישור לחזור. ארץ ישראל לא היתה אופציה ריאלית. היא היתה חלום ואגדה, למרות שהיה לנו קשר כמעט מתמיד עם המשפחה בארץ. כמובן שהמכתבים עם חותמת אישור הצנזורה... לא היה לנו מושג מה זה קיץ חם, תמרים, תפוזים ובוודאי לא איזה דגל יש למדינת ישראל. רוב משפחתנו חזרה לאזור שממנו גורשנו, שכעת השתייך לאוקראינה. אחד מדודי – חיים – התחתן עם מקומית (טאטארית, או משהו כזה). היו לו הרבה ילדים. הוא נשאר שם ועכשיו יש לנו עדיין קרובים בסיביר. אחד מהם – ויקטור – הפך לאיש עסקים לאחר הפרסטרויקה, ונמצא בקשר עם הממשלה המקומית. הוא מכבד את שרשיו היהודיים, שומר על קשר, ומתעניין בחיים בישראל. לפני זמן קצר בא לביקור אצלנו. הוא עמד ליד הכותל והתפלל. הייתי על ידו וניסיתי לחשוב מה הוא מבקש מא-לוהים. הוא כל כך דומה ליהודי, למרות שעיניו מלוכסנות.

ביקורי בברזובו – זכרונותי מהעיירה היו טובים והתגעגעתי אליה. באפריל 2004 חזרתי לביקור במקום. בישראל עזבתי בתקופה שנחשבת התחלת הקיץ, ופתאום נפלתי אל "ממלכת החורף". זו היתה הרגשה מאד מוזרה ומעניינת. הלכתי ברחובות המוכרים עד הרחוב שבו גרנו. ראיתי את הבתים והעצים שהכרתי מימי ילדותי. ראיתי כלבים מושכים מזחלות, ונזכרתי איך שיחקתי בילדותי לבוש בבגדי פרווה לבנים עם הכלבים הללו. הגעתי אל הבית שלנו. פתחו לי אנשים זרים, שאינם יודעים דבר על משפחתנו. הם היו מאד מסוייגים ולא הצלחתי לנהל איתם דו-שיח. הלכתי לבית הקברות (משותף ליהודים וגויים) וחיפשתי את הקבר של סבי ויהודים נוספים. באפריל עדיין השלג גבוה עד הברכיים. לא הצלחתי לזהות שום סימן, לא אבן ולא שלט. לקחתי סידור, ועם הפנים לירושליים אמרתי "א-ל מלא רחמים" לזכרן של כל הנשמות היהודיות שנפטרו בקרה הנוראית של סיביר, בעבודת-הפרך, ממחלות ומרעב. עמדו לפני התמונות שלהם משנות הארבעים. גופותיהם רזים, לא פחות משל אלו שהיו במחנות-העבודה של סטאלין.

השתדלתי ליצור קשר ולשוחח עם אנשים מבוגרים שפגשתי, ולברר מה הם זוכרים על היהודים שהיו בברזובו. היו ביניהם כאלו שבכלל לא ידעו שהיו יהודים במקום. נכנסתי למוזיאונים שבעיירה והסתכלתי בתמונות מקומיות מלפני תקופת המהפכה. לקראת סיום הביקור נתתי ראיון לעיתון המקומי. היום העיירה קטנה מאד. נשארו בה 5000-6000 נפש. אבל הבתים ברובם נראים מודרניים. האפיזודה היהודית שלה כאילו נמחקה. מבט אחרון על ברזובו. עיר סיבירית אופיינית, כולה תחת שלג באפריל. עיר אהובה.

שמחנו לחזור הביתה לישראל

 אליעזר שיפניידל (כתבה בעיתון וסטי 24.11.05. תרגום תמרה עריכה אבישי יורב)  

  ----------------------------------------------------------------------------------------

 בגלות סיביר - מאת דבורה קרדונסקי

על סף החורבן - מאת ד"ר ניסן פסח

עבודת חקר של מעיין בן משה על סיביר וקורות משפחת אלקיס שם

מתוך: "בגלות סיביר" / דבורה קרדונסקי

(מופיע ב"ספר נובוסליצה")

חיי היהודים בבסרביה בשנים האחרונות שלפני מלחמת-העולם השניה היו קשים ביותר. האוירה היתה ספוגה שנאת-ישראל.  כנופיות איימו כל הזמן בפוגרומים על היהודים והסכנה היתה ממשית מאד.  לכן, ראו היהודים בכניסת הסובייטים לבסרביה בשנת אלף-תשע-מאות-ארבעים נס מן השמים, וקיוו שיתחילו חיים חדשים, חיי חופש ורווחה. אך התקוות האלו נמוגו עד מהרה. המציאות נראתה אחרת. במשטר הסובייטי נכפה הכל מלמעלה.  אין תכניות פרטיות.  לשאיפות אין משמעות, כי הכל מכתיב המשטר. גם חיי הכלכלה לא השתפרו. צעירות יהודיות בעיירתנו צעדו ברגל קילומטרים בחיפוש אחרי עבודה, ושמחו כשזכו להתקבל כמורה באחד הכפרים המרוחקים.

כעבור שנה, פרצה המלחמה בין גרמניה וברית-המועצות, וגורלם של תושבי העיירה נחתך. חלקם נפלו בידי הנאצים ובסופו-של-דבר נזרקו לזרועות המוות, וחלקם גורשו על-ידי הסובייטים עוד לפני כן, לערבות סיביר, ונאבקו שם פנים אל פנים עם המוות.

כשבוע לפני פרוץ המלחמה באו אלינו באמצע הלילה, הקימו אותנו מן המיטות והקציבו לנו דקות ספורות לארוז את מיטלטלינו.  לקחנו חלק מן המצעים, דחפנו לציפות מה שהשיגו ידינו, ועלינו על עגלה רתומה לסוס שהובילה אותנו לתחנת-הרכבת. הוכנסנו לאחד הקרונות המיועדים להובלת בקר, והתחיל מסע הייסורים.

אחרי שבועיים של טלטולים ברכבת הגענו למקום מסויים בהרי אורל, שם מתחיל איזור סיביר. נפגשנו שם עם עוד אנשים מנובוסליצה. היינו שם שמונה משפחות מעיירתנו ,ביניהם משפחת ברוך פוליקמן, משפחת יואל ווקסלמן ומשפחת משה אלקיס (משה רבנו) עם ארבעת ילדיהם הצעירים. היו שם גם משפחות ממקומות אחרים ברחבי בסרביה. הכניסו את כולנו לתוך בניין בית-ספר. למעשה - לא לתוך האולם, אלא לחצר. ישבנו וחיכינו ללילה. אך היה זה בחודש יולי, ובעונה זו שוררים שם "הלילות-הלבנים", כך שבין-כה וכה הפציע השחר. לא הצטערנו על כך, כי ממילא לא היה לנו איפה לישון.

בבוקר נדחסנו בתור ללחם. קיבלנו ככר לחם שחור ודביק - וזה היה כל המזון שנתנו לנו. מכאן הובילונו שוב בעגלות, דרך יערות-עד. אולם כשהסוסים לא יכלו למשוך את העגלות, כי לא קבלו מזון - המשכנו ברגל. ליוו אותנו להקות יתושים שנצמדו לגופנו ומצצו את דמנו. מכת-יתושים זו הכרנו אחר-כך, בכל שנות שהותנו בארץ נידחת זו.

אחרי צעידה במשך יום שלם הגענו למקום היעד בטייגה הסיבירית, ביערות קורדון. מצאנו פה כמה בקתות שגרו בהן משפחות רוסיות, כחמישים נפש. היה זה מקום שומם, ומלבד עצים ומים - לא היה דבר. אך אנשים אלה הסכינו לתנאים הקשים.  רעב שרר שם תמיד, גם לפני המלחמה, והם מצאו דרך להחיות את נפשם. בכל משפחה גידלו עגלה, שהיתה כעבור זמן לפרה, וסיפקה חלב ותוצרתו למשפחה.

            שמונה המשפחות מנובוסליצה שוכנו בצריף-עץ גדול, שבאמצעיתו עמד תנור. מיטות לא היו - וישנו על הרצפה. עם בוא החורף - סידרנו לעצמנו מיטות מדלתות שמצאנו נטושות בסביבה בלי שאיש ישתמש בהן. הוספנו להן רגליים - והיו לנו מיטות.

מכאן עברנו לכפר קאזאנקה, ארבעים וארבעה קילומטרים מקורדון.

עבודה היתה כאן בשפע. עצים לא חסרו ביערות. אפשר היה לכרות עצים ענקיים, לחטוב אותם, לנסר, להוריד את הקליפות לשם עשיית זפת. רק דבר אחד היה חסר - לחם.  פירור לחם לא היה בנמצא, ושכחנו עד מהרה את טעמו. הסתפקנו בקצת תפוחי-אדמה, אך גם כדי להשיגם היה צורך לעבור מרחק רב , וזאת בקור של עשרים - עשרים וחמש מעלות מתחת לאפס. נהגנו לבשל את העלים שקטפנו מעצי היער וזה שימש לנו במקום לחם. מעט חלב יכולנו לקבל תמורת חפץ שעוד נשמר אצלנו מהבית. הדבר היחידי שהעסיק אותנו כל הזמן היה למצוא משהו שאפשר להכניס לפה.  נהפכנו לחיות, וחושינו התחדדו בחיפוש אחרי דבר-מאכל.

כעבור שנה נשלחו חלק מן המשפחות (החזקים יותר מבחינה פיזית) יותר צפונה, לאי בריוזובה, שם עסקו בדיג ועבדו בבית-חרושת לשימורי דגים. בין אלה היו משפחות פוליקמן, וקסלמן, אלקיס ופרנק.

במשך כל שנות המלחמה היינו מנותקים לחלוטין, ולא היה לנו כל קשר עם החוץ. בתום המלחמה, התחילו להגיע מכתבים מחוץ-לארץ ולאחר מכן חבילות מהג'וינט לכל משפחה יהודית. הגיעו גם חבילות מקרובי-משפחה מחוץ-לארץ. האווירה נעשתה יותר חופשית, והחבילות סייעו לנו להסתדר בחיים.

בשנת אלף-תשע מאות ארבעים ושש,  נפוצו שמועות על אפשרות, שכל אזרחי רומניה לשעבר יהיו רשאים לחזור לתוך גבולות רומניה. נתקפנו שמחה לשמע הבשורה הטובה, וקיווינו לצאת בקרוב מברית-המועצות.  אך תקווה זו התבדתה עד מהרה וגם הקשר עם החוץ הופסק.

שנת אלף-תשע-מאות-חמישים-ושתיים היתה שנה קריטית במיוחד מבחינת יחס-השלטונות אל היהודים.  אנחנו היינו כל הזמן בפיקוח הנ.ק.וו.ד., ומדי-פעם היינו צריכים להתייצב במשטרה ולהירשם.  באחד הימים הודיעו לנו שנידונו לגלות לצמיתות. גזירה זו בוטלה בעקבות מותו של סטאלין באלף-תשע-מאות-חמישים ושלוש.

במשך כל שהותנו בגלות, בתנאים הקשים ביותר, נהגנו לשמור את המסורת היהודית. לקראת חג-הפסח צברנו מעט גרעינים וקמח ואפינו מצות.  בראש-השנה וביום-הכיפורים ערכנו תפילות בביתו של אחד מאתנו.  ברוך פוליקמן שימש חזן, ולפעמים גם רב.

אחרי מותו של סטאלין השתנה המצב לטובה. האווירה נעשתה חופשית יותר. אפשר היה לנוע בכל רחבי רוסיה, אך ממילא אי-אפשר היה לזוז, כי אי-אפשר היה לקבל עבודה בלי זכות-מגורים, וזאת עדיין היה קשה להשיג, ולא היה כדאי להסתכן.

כעבור זמן-מה חודש הקשר עם חוץ-לארץ, ונודע לנו שאפשר לקבל היתר יציאה לישראל על-סמך דרישה מקרובים.  בשלב זה כל משפחה פעלה כפי הבנתה וכפי יכולתה, ובסופו של דבר כל מי שרצה - הגיע ארצה.  

----------------------------------------------------------------------------------------

על סף החורבן

על סמך מאמר מאת ד"ר ניסן פסח, בספר-נובוסליצה.

בשנת 1937, התחיל החורבן והתפוררות הישוב היהודי בבסרביה. המוסדות הציבוריים, שהוקמו בעמל רב במשך דורות, תוך מסירות-נפש, גססו.

ב - 28 ביוני 1940, יצאו הרומנים מנובוסליצה, והעיירה עברה בלתי-מוכנה למשטר סובייטי. מוסדות הקהילה היהודית, המפלגות והתנועה-הציונית בכלל - שותקו בן-לילה, כאילו לא היו מעולם. כל המפעלים הולאמו. בעיירה נפתחו 4 בתי-ספר, ושפות ההוראה בהם היו אוקראינית ומולדאבית.

כאשר הנפיק המנגנון הסובייטי החדש דרכונים לתושבים - נתמלאו כולם גאווה. אלא, שאצל אנשים מסויימים צויין בדרכון "סעיף 39". במשך הזמן התברר, שאנשי הסעיף הנ"ל נמנים עם סוג אנשים "פחות מהימנים". משמע - שונים מן האוכלוסיה הלויאלית. שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה, נראו בעיר אנשי נ.ק.וו.ד. רבים, שהגיעו מעומק אוקראינה. הורגש שמשהו עומד להתרחש. הם נפגשו בסודי-סודות בבית פרטי עם חלק מהחברים-המקומיים "המהימנים". לתחנת-הרכבת הגיעו קרונות משא רבים ריקים - קרונות המיועדים להובלת בקר.

והנה, בלילה אחד, באביב 1941, היתה פשיטה בעיירה על בתיהם של בעלי "הסעיף 39" בדרכוניהם, ומשפחות שלימות - עם נשים וטף, זקנים וחולים - הוצאו בכוח ותחת משמר כבד ברובים דרוכים בלילה ממיטותיהם, הועמסו על עגלות שהוכנו מראש והובלו לתחנת-הרכבת, שם נכלאו בקרונות-המשא והפתחים ננעלו ונסגרו בשלשלאות ברזל ונחתמו

… הרכבת נשמרה על-ידי אנשי נ.ק.וו.ד. מזויינים, והיו גם כלבים. לאף אחד לא ניתן לגשת ולהיפרד מהאנשים שברכבת, ובעיירה שררה מבוכה גדולה. אף אחד לא ידע, אם לא יופיעו גם אצלו מחר, ואולי גם אותו ישלחו - מי יודע לאן?

המגורשים הועברו למחוז ברזובה שבאיזור הטייגה, בערבות סיביר. בין הגולים היו: ברוך פוליקמן, אשתו ושני ילדיו הקטנים, פרידה וקסלמן (בת פנחס פוליקמן) בעלה ושתיים מבנותיה, , משה וציפורה אלקיס וארבעה מילדיהם, ועוד כעשר משפחות. כך רוקנה העיירה מטובי בניה.

  ----------------------------------------------------------------------------------------

עבודה של מעיין בן משה (בת המצוה) על סבא וסבתא רבא בסיביר

הגלות בסיביר
מגישה: מעין בן-משה.הבת של רבקה לבית ישראל ולאה יורב
כתה: ה.עפרה
ניסן תש"ס

הקדמה: למה בחרתי בנושא
פרק א : סיביר על המפה
מיקום גיאוגרפי
האקלים
בעלי חיים

פרק ב: היהודים בסיביר
מתי הגיעו היהודים לסיביר

פרק ג: תנאי החיים בסיביר
מגורים
פרנסה
הלבשה
בריאות

פרק ד: המשפחה שלי
הסיפור של סבא וסבתא רבה
סיפורה של דבורה בגלות סיביר

פרק ה: ניספחים
עדויות מסיביר
מכתבים מסיביר
סיכום
מקורות
בעבודה המקורית נוספו עוד הרבה תמונות להמחשה

העבודה נמצאת אצל משפחת בן משה בעפרה

הקדמה
חשבתי לכתוב על השואה כי הספרים שקראתי עליה מאד עניינו אותי. אבל בחרתי לכתוב על הגלות בסיביר ,כי סבא וסבתא
רבה שלי היו שם בגלות, ולא שמעתי עליהם כלום. רציתי לדעת עליהם יותר
למה ואיך הגיעו לשם
מה היו תנאי החיים שם
מה קרה להם רציתי להשלים את כל מה שלא ידעתי על המשפחה אחי עשה עבודה על סבא וסבתא שלי ואני רציתי לדעת יותר על המשפחה של סבתא שלי
שמעתי את הסיפורים של סבתא וקיבלתי ממנה תמונות. סבתא תרגמה מאידיש מכתבים שהגיעו מסיביר וכך למדתי מעט על חייהם. אחותה של סבתא, פייגה סיפרה על חייה בסיביר, והדודים שלי נתנו לי ספרים ותמונות שהיו אצלם
אני אספתי קטעי עיתונות וחיפשתי בספרים
ככה הוספתי הרבה ידיעות על המשפחה בסיביר ועל הארץ הגדולה הזאת

פרק א-סיביר על המפה
מיקום גיאוגרפי
סיביר משתרעת על כל צפונה של יבשת אסיה, מהרי אורל ועד נהר אורל במערב ועד לאוקיינוס השקט במזרח, לאורך כ שבעת אלפים קילומטר
בצפון היא נושקת לאוקיינוס הקרח הצפוני
שלושה נהרות ענקים, מן הארוכים באסיה ובעולם כולו, חוצים את סיביר מדרום לצפון: הם נובעים בערי אסיה התיכונה ונשפכים לאוקיינוס הקרח הצפוני. המערבי והארוך שבהם הוא "האוב". עם יובלו הגדול אירטיש חמשת אלפים ומאתים ק"מ. הוא חוצה בדרכו אזורי ביצה נרחבים ונישפך למפרץ אוב. בחלקו הצפוני נמצאת העיר בירוזובו אליה הוגלו סבא וסבתא רבה שלי. האמצעי הוא הניסי
כ- שלשת אלפים ותשע מאות ק"מ, הוא זורם באחד האזורים הקרים ביותר בסיביר, ובעולם כולו הוא קפוא רובו כ תשעה חודשים בשנה האוב והאנסי קפואים באפיקם התחתון רק כששה חודשים
נהר ענקי רביעי ,האמור ארבעת אלפים שלש מאות וחמישים ק"מ,זורם בדרום מזרח סיביר מזרחה, ונישפך למפרץ סחלין. כל ארבעת הנהרות משמשים נתיבי תחבורה חשובים, בעיקר בגלל מיעוט הכבישים ומסילות הברזל בסיביר. רוחבם בחלקים התחתונים של אפיקיהם, קרוב לשפך מגיע במקומות אחדים לעשר ק"מ ויותר. על כמה מהנהרות האלה הוקמו אחר כך תחנות כוח גדולות

האקלים
הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא מתחת לאפס מעלות .ובחורף נמדדו במקומות מסוימים בסיביר-למשל, ובעיר ורחוינסק שבצפון מזרח- ,טמפרטורות של מינוס שבעים מעלות. לעומת זה הקיץ מתאפיין בטמפרטורות נעימות: סביב חמש עשרה מעלות ,אלא שהוא קצר: שלושה חדשים בדרום. והוא הולך ומתקצר ככול שמצפינים
כמות המשקעים : חלקם הגדול שלגים, בדרום ובמערב כחמש מאות מילימטר, והם הולכים ומתמעטים כלפי צפון ומזרח מאה וחמישים מילימטרים.שלג מכסה את רוב חלקי סיביר חדשים ארוכים בשנה ,עד שלש מאות ימים בצפון. באזור הגדול שמצפון לחוג הקוטב הצפוני האדמות קפואות לעד, ורק שכבתן העליונה מפשירה בקיץ הקצר ומצמיחה טחבים וחזזיות. זהו אזור הטונדרה. מדרום לו נמצאת הטיגה. אזור ענקי של יערות מחטניים, הגדול מסוגו בעולם, המכסה בשני שלישים משטח סיביר. מדרום לטיגה ובתוכה, בעיקר במערבה של סיביר, משתרעות ערבות רחבות ידים, שאפשר לגדל בהן תבואות

בעלי חיים וצמחיה
בעלי חיים: בנהרות יש שפע דגים וצפרדעים
בשלג ובקרח יש בעלי חיים עם פרווה: אילים, יעלים ,שועלים, כלבים טיגריסים , עכברים וסנאים. בעבר הרחוק חיו שם דינוזאורים וממותות ,מצאו מאובנים שלהם. עופות: תרנגולי בר ברווזים וברבורים, והמון המון יתושים

מתוך ההגליה האדומה וולביץ זליג
מתחת לאפי מתרוממות פתאום ברעש להקה של תרנגולי בר. לא הבחנתי בהן כי הן לבנות, ובשלג לא נראות. בדרכי בטונדרה ראיתי שועלים לבנים מחפשים עכברים. גם בהם קשה להבחין, ורק כשהם רצים מבחינים בהם. פרוות השועל הלבן יקרה מאד, ובגלל זה צדים אותם בחורף. הציידים המקומיים לא יורים בהם כדי לא לקלקל את פרוותם אלא לוכדים אותם במלכודת. בתוך המלכודת שמים דגים, ריח הדגים מושך את השועל, וכשרגלו לוחצת על המלכודת הוא ניתפס וקופא בייסורים
אין מה לפחד בטונדרה, לא תפגוש כאן שודד, ואן כאן חיות טרף גדולות, ואין כאן זאבים ולא דובים
הדואר הגיע אלינו רק בחורף. הוא מועבר לכאן בעזרת איילים או כלבים. האייל התאים את עצמו לחיים בטונדרה: הפרווה מאד צפופה, עם הרבה אוויר בין השערות שמגן עליו מהקור בחורף. הוא אוכל טחב שצומח כאן בשפע. הוא לא נובל בשלג וירוק כל השנה

הצומח
טחבים כל השנה , בצל ותפוחי- אדמה .בדרום יש יערות-עד גדולים

פרק ב- היהודים בסיביר
בעזרת הספר שלג חם
מאז ומתמיד היגלו הרוסים לסיביר את המתנגדים למשטר. גם את לנין טרוצקי וסטלין הגלו לשם כל אחד בזמנו אבל הם ברחו משם. הגולים למחנות לעבודות כפיה בעוון אנטי-מהפכנות מרביתם היו חפים מכל פשע. אחרי מות סטלין הסתבר שהם היו מיליונים! בשנת אלף תשע מאות חמישים וחמש - שש שוחררו המונים על ידי ועדות מיוחדות, מטעם בית המשפט העליון, שהגיעו למחנות כדי לבדוק את תיקי הנאשמים וזיכו אותם
מתוך שלג חם ידוע שבאמצע יוני אלף תשע מאות ארבעים  ואחת ,כשבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה הגלו תוך שעות מעטות, השלטונות הסובייטים מהשטחים שסופחו לאחרונה לרוסיה, לכל אורך הגבול: מצפונה של אסטוניה, ועד לדרומה של סרביה, מאות אלפי תושבים שנחשבו כבילתי אמינים למשטר
בהם איכרים אמידים, סוחרים וחנוונים אמידים, חברי מפלגה לשעבר, ציונים, כלי קודש ואנשי כמורה
מערכת רכבות משא עצומות רוכזה בתחנות מסילות הברזל האזוריות והעבירה את כל הכבודה הזאת למחנות העבודה שבסיביר ובצפון הרחוק
אחרי פרוץ המלחמה הגיעו גם יהודים שברחו מהנאצים

פרק ג-תנאי החיים בסיביר

מגורים
באוהלים. מתוך ההגליה האדומה
לא הרחק מהחוף העמידו בשבילנו אוהלים גדולים. באמצע האוהל היה תנור קטן מחצי חבית-ברזל, עם ארובה מפח. האנשים נתפרשו מסביב לקירות האוהל. באוהל היה בהיר כי בחוץ כל הזמן שמש, והאור חדר דרך הבד הלבן. כולם שכבו על החבילות, ואף שהיה בהיר צריך היה לשון. באוהל היה קר. ישנו בבגדים. כולם שכבו צמודים זה לזה, התכסו במה שמצאו- בשקים, במעילים וכד'.המשימה הייתה לבנות במהירות רבה בתים למגורים


בנית יורטות הבתים שלהם
כדי לבנות בתים צרך חומר: עצים וכלי עבודה: גרזנים ומסורים.
אבל מאיפה אפשר לקחת עצים
פה ושם היה אפשר למצוא בולי עץ על האדמה עצים שהזרם הביא באביב, אבל זה לא הספיק. אז האנשים הלכו ליער וכרתו עצים גבוהים ועבים, אבל לא היה איך להביא את העצים. הם בנו רפסודות, שמו עליהם את העצים והביאו למקום בו בונים את היורטות. בגלל שהחורף התקרב ולא היה זמן התחילו לבנות שלדים לבתים. בתור חומר בנין היו אדמת הטיט והבוץ.
וככה התחילה העבודה. אלה שידעו לבנות בנו את השלדים. וכל השאר עשו קוביות מבוץ לרצפה. אורך כל בית היה כ עשרה מטר, שש מטר רוחב, ושני מטר גובה. היורטות נראות כמו גבעות שחורות שמתרוממות על האדמה. בכול יורטה דלת אחת ו שני פתחים קטנים לחלונות. ביורטה היה תנור מחצי חבית ברזל עם צינור פח בתור ארובה על התנורים היו מבשלים אוכל ומחממים מים
מסביב צמוד לקירות ניבנו בשלוש קומות מדפים לשינה. כל משפחה קבלה שולחן אחד. כדי לשמור בחורף על החום לקחו מים מהנהר ושפכו על היורטה המים קפאו מיד לקרח וזה שמר על החום, הקרח לא נמס מהחום ביורטה 

פרנסה
כריתת עצים
לעבודה יצאו אנשים מגיל ארבע עשרה עד ששים בערך. בכל קבוצה היו עשרה אנשים בצריפים נשארו הילדים הנשים והחולים, היה צריך לכרות כמות של עצים, גבוהים ועבים ולחטוב אותם לחתיכות היה צריך להוריד את הענפים לשרוף אותם ולהוריד את הקליפה מהקנה. העצים היו עצי מחטים , הם היו דומים לעצי אשוח עצים קשים עם נוזל זפתי. היו צריכים לעבוד עם מסורים ארוכים עם שינים גדולות ושתי ידיות בקצה, וגרזנים.
השכר שקיבלו היה רק שבעה רובלים שהספיק רק לקצת אוכל. העבודה בטונדרה הייתה בניה והובלת עצים להסקה

דייג
את הדייג היו עושים בקיץ הקצר וקצת בחורף. כדי לדוג היו יוצאים עם סירות לים ודגים. את הדגים היו מבאים למקומות האיסוף חלק השאירו לעצמם. את המשכורת החודשית קיבלו בתלושי מזון
היו גם בתי חרושת לדגים. הם היו כדי לעבד את הדגים ולשלוח אותם לרוסיה המרכזת לצורכי הצבא והאוכלוסייה. הצורך למזון ברוסיה היה גדול, כי רוב השטחים באוקרינה היו גדולים. אמרו שחבית דגים מחליפה פרה שלמה

הלבשה
הלבוש בקיץ היה: פופיקות, נעלים עבות, צעיפים ומכנסיים עבות. והלבוש בחורף היה: פרוות שועלים, צעיפים, פופיקות, מכנסים עם שכבת צמר גפן, כובע עם אוזניות, כפפות ומגפים מצמר-יולנקי. המעיל היה מה שהציל אותם בחורף

בריאות
מצב הבריאות לא היה טוב. לא היו ירקות ולא היה ויטמין סי .ויטמין די היה בבשר בשמן ובדגים כדי לאכול ויטמין די היו חותכים את הדג וכשמגיעים לבשר הלבן מורידים את השבבים וטובלים במלח. אנשים
גילו שיש בצל עם ויטמין סי אבל למצוא את הבצל היה קשה

פרק ד-המשפחה שלי
הסיפור של סבא וסבתא

סבא רבה משה וסבתא רבה ציפורה גרו בנובוסליצה שבבסרביה
ברוך האח הבכור של סבתא שלי היה נהג, והוא סיפר לסבא וסבתא רבה שבוע לפני הגרוש, שהוא מוביל כל לילה לרכבת את חשובי הקהילה. סבא וסבתא רבה שלי לא האמינו שיגיעו אליהם. לילה אחד הגיעו המגרשים, ואמרו להם לארוז את הדברים הכי חשובים שלהם במהירות. הייתה להם כמות מסוייימת של דברים שיכלו לקחת. פייגה הייתה הראשונה שהתעשתה. היא הכניסה לציפית של שמיכה כל מה שניראה לה חשוב. הם הועלו לרכבת .השומרים לא הסכימו שיקחו איתם שמיכות נוספות. ככה בלי כלום, נסעו לסיביר
עמם יצאו ארבעת ילדיהם הצעירים: פייגה, אביגדור, חיים וסוסיה. חוה הבכורה עם בעלה, נספו בשואה. ברוך-שרד את השואה, הגיע לסיביר, ברח ממנה, והגיע לארץ. מאיר, לאה ורחל עלו לארץ לפני השואה. המשפחה של סבתא שלי הוגלתה לסיביר עם המשפחות האמידות של נובוסליצה. הצטרפה אליהם פייגה, הגדולה מהילדים שנשארו, בבית למרות שלא גורשה. הם חיו בתנאים קשים מאד, בקור ובחוסר כל. כעבור שנה נשלחו צפונה לבירוזובו, שם עבדו הצעירים בדייג ובבתי חרושת לדגים. הם מאד רצו לשמור על קשר עם המשפחה בארץ ,אך החבילות והמכתבים שנשלחו מהארץ לא הגיעו ליעדם עד לאחר סוף מלחמת העולם השניה. בינתיים התקיימו משכר עבודתם, מגינה קטנה ליד הבית, מדגים, ונעזרו בחבילות ששלח הג'וינט
פייגה סיפרה לסבתא איך קפאו לה הרגלים כאשר הייתה צריכה להיכנס למים כדי לדוג דגים גם עבודתה על אוניית הדייג הייתה מסוכנת, כי כדי להגיע אליה הייתה צריכה לעלות על רפסודה פעם התהפכה הרפסודה כאשר דחפו אותה ופייגה ניצלה בזכות העובדה שידעה לשחות
כאשר חודש הקשר עם הארץ, קבלו רק חלק מהמכתבים והחבילות שנשלחו אליהם. סבתא שלי שלחה כל חודש חבילה דרך משרד החוץ
הבריאות של כולם לא הייתה טובה. אביגדור נפגע בגבו, פייגה ברגליים. סבא וסבתא רבה לא זכו לצאת מסיביר ונפטרו צעירים
בשנת אלף תשע מאות חמישים ושמונה יצאה המשפחה מסיביר וחזרה לסטניסלב בבסרביה
בשנת אלף תשע מאות ששים ושמונה עם חידוש השגרירות הישראלית בברית-המועצות נסעה רחל האחות מהארץ לטיול פגישה עם המשפחה
באלף תשע מאות תשעים ואחת עלו לארץ פייגה ומשפחתה. הם גרים עכשיו בחיפה
סוסיה ושרה וילדיהן היגרו לארצות-הברית
חיים התחתן עם גויה ונשאר עם משפחתו בסיביר
אביגדור נפטר בסטניסלב ולא זכה לעלות לארץ

 מזכרונות פייגה שיפניידל - אלקיס כפי שסופרו לשרה המל

על חיים

-  פייגה מספרת, שבסיביר היא לימדה את חיים לקרוא עברית, מתוך תנ"ך שהיה לה שם.

את התנ"ך היא היתה מחביאה מתחת לשולחן, שאנשים שנכנסים לא יראו אותו.

לפני שעזבה את סיביר - היא נתנה את התנ"ך לחיים,  ועכשיו אין לדעת מה עלה בגורלו.

-  לובה מספרת, שחיים היה בחור מאד טוב ושקט.  הוא עבד בעבודה שחורה, ולא הרוויח הרבה.  אשתו היתה כל הימים בהריון.  היתה זו משפחה מרובת-ילדים, שחיה בעוני ממש.  הילדים היו תמיד רעבים. פייגה סיפרה, איך היא היתה נותנת להם מדי-פעם פרוסת-לחם,  כי הם היו רעבים…   פעם כלב חטף את הפרוסה מן הילד - והוא רדף אחרי הכלב, הוציא את הפרוסה מפיו - ואכל אותה,  כי היה רעב.

-  כשאביגדור נפטר,  אספו מניין ליד הקבר - אבל אף אחד לא ידע לומר קדיש, וגם לא לקרוא עברית.  פתאום הגיע חיים - והוא אמר קדיש בעל-פה!

 על סבא משה-יהודה

הוא היה מלמד ילדים יהודים עברית, בסיביר.  

למכתב של פייגה מברזובו, אל רחל ואנצ'יל בקרית-חיים 12.10.1949

קטע מתוך הספר "ההגליה האדומה", מאת: זליג וולוביץ

כך זה התחיל

... ב 14 ליולי 1941 הגיעו הרבה משאיות עם שוטרים וחיילים מבלורוסיה. לא יכולתי להבין מה פשר הדבר. אך למחרת, כשקמתי בבוקר, נודע לי כי בלילה הוציאו הרבה אנשים מבתיהם, והובילו אותם במשאיות. הייתי אז בחור צעיר, עמדתי לגמור את ביה"ס התיכון. נשארה לי בחינה אחת. בדיוק בשעת הבחינה דפקו בדלת וקראו לי. יצאתי מהכיתה, וראיתי את אבא מלווה ע"י אדם אחד בלבוש אזרחי. הוא אמר לי שעלי ללכת איתם.

הגענו הביתה. בדירתנו היו כבר שני אזרחים וחייל, בחור צעיר מהכפר. הושיבו את אבא על הספה שלא יזוז, ועשו חיפוש בכל הבית. חיפשו זהב ונשק, אך לא מצאו כלום. אני היינו המומים. האם עוצרים אותנו, ובעד מה? מה עשינו? למה אותנו?  על השאלה:  מה קרה, לאן לוקחים אותנו, ובעד מה, קיבלנו תשובה:  הכל נעשה לפי ההוראה של המועצה העליונה של ברית המועצות. אחר כך אמרו לנו כי אנו יכולים לארוז 50 ק"ג חפצים. התחלנו להסתובב בחדרים. אני הייתי מבולבל לגמרי. לא ידענו מה צריך לקחת. היתה לנו מזוודה עם אריגים לתפירת חליפות, אך פחדנו לקחת את זה. השארתי גם את אלבום התמונות המשפחתי, אוסף בולים וספרים יקרים. רציתי לקחת מצלמה, אך פחדתי לקחת את זה, עוד יאשימו אותנו כמרגלים. וכך לקחנו רק מעט מזון ובגדים – מה שבא ליד. התלבשתי בחליפה חדשה, כי חשבתי שאותה לא יורידו מעלי. עם צרור החפצים עלינו על המשאית שכבר חיכתה ליד ביתנו. עלינו כל המשפחה: אבא, אמא, אני ושתי אחיותי הצעירות. עלו גם החייל ושוטר אחד, והמשאית זזה. ראינו שאוטמים את הבית עם כל הרהיטים ושאר החפצים שהשארנו. המשאית התקדמה לכיוון תחנת הרכבת. בדרך שמענו קול: "יענקל, גם אותך?", אבל המכונית המשיכה במהירות. בתחנה עמדה רכבת עם הרבה קרונות משא. על כל קרון עמד חייל עם רובה. עלינו לקרון, ובו היו כבר הרבה אנשים: גברים, נשים וטף. גויים ויהודים. משני צדי הקרון היו דרגשים, עליהם ישבו ושכבו האנשים עם מטלטליהם. בקרון היו שני חלונות קטנים ומסורגים. חשמל לא היה, ובקרון היה חושך. עליתי על הדרגש העליון, ותפסתי מקום ליד החלון. באמצע הקרון, ע"י הקיר, היתה מעין סוכה קטנה מבד לבן, וברצפה חור. זה היה בית השימוש.

הקרון נסגר ואי אפשר היה יותר לצאת, כי הקרונות  נשמרו ע" החיילים. בכל קרון היו 30-40 איש, האויר היה דחוס, הרעש נורא, הילדים צעקו ובכו. אבל הרכבת עדיין עומדת. פעם ביום היו יוצאים 2-3 אנשים בליווי חייל לקבלת אוכל: מים רותחים בלי סוכר בדליים, לחם ודיסה. בימים הראשונים האנשים לא היו רעבים כי לקחו עימם נקניק, חמאה ושימורים.

בבוקר התקבצו מול התחנה המון אנשים, שהתאספו לראות את קרוביהם, אולי בפעם האחרונה. השמועה שלקחו אנשים התפשטה במהירות בעיר. היו הרבה משפחות מפוצלות. חלק נשאר כי לא היו אז בבית. היו כאלה שניסו להעביר כמה חפצים נוספים לקרוביהם., אך עצרו בעדם. בין ההמון הבחנתי בעוזרת שלנו, היא הביאה סיר עם מרקחת פירות. חברתי לכיתה מסרה לי את תמונתה, ועליה רשום: "אל תשכח אותי".

כולם היו מבולבלים ולא ידעו מה יהיה. אלה שהיו בקרון כבר התגעגעו לקרוביהם. האנשים בחוץ דאגו לאלה שעומדים לפני גלות. אך היו גם יהודים שקנאו בהם, כי המצב מאד מתוח. בזמן האחרון הידיע ב.ב.סי. כי הגרמנים אוגרים כוחות בגבול עם רוסיה...

הצבא הגרמני פלש לרוסיה. לא ידענו מה קורה בחזית, אבל היה ברור מה יהיה גורל היהודים. מחשבות איומות היו בראש. פתאום הרגשנו מאושרים, למרות שהיינו בקרונות חשוכים לחוצים כדגים בחבית. יצאנו מהגהינום ההוא, ומתרחקים מהחזית. רצינו שהרכבת תיסע מהר יותר. פחדנו מהפצצות מהאויר. רק לא לעצור בתחנות. לנוע מזרחה.

כעבור כמה ימי נסיעה הגענו לאוראל. הנוף נעשה הררי. עברנו דרך מנהרה מאירופה לאסיה. יצאנו למרחב הגדול של סיביר, עם היערות הגדולים של הטייגה. כשהרכבת עוצרת, ממהרים התושבים המקומיים עם דליים וסלים ומציעים תפוחי-אדמה, חלב ופירות. הם מעוניינים בכל קופיקה, אך מצבנו גרוע משלהם.

...הנסיעה נמשכה עד ה 8 ביולי [צ"ל באוגוסט?]. עצרנו בשדה פתוח. יצאנו החוצה. שאלנו את החייל ששמר עלינו: לאן הגענו? בפעם הראשונה שמענו את השם "ביסק". לקראת ערב הגיעו כמה פקידים, הם עשו בדיקות בחפצים. חיפשו "דברים חשודים", וסתם ככה לקחו כל מה שרצו. הם לקחו מכולם את תעודות הזהות, ומעכשיו נשארנו כולנו ללא תעודה מזהה. יותר מאוחר הגיעו משאיות, על כל אחת עלו 2-3 משפחות, וכך התפזר כל ה"משלוח".

נסענו בדרך חולית בין גבעות ויערות. כעבור שעה בערך הגענו למחנה של כמה צריפים גדולים ובתים קטנים של התושבים המקומיים. כולם עשויים מבולי-עץ בלתי מעובדים...

למחרת אספו אותנו והסבירו את סדר היום. חילקו אותנו לקבוצות של 10 אנשים. מעכשיו לכולם היה מקצוע אחד – חטיבת עצים...

 שוב יעד בלתי ידוע

...עבר חורף 1942. ב 25 ליולי הגיעו כמה קצינים מהק.ג.ב. איתנו לא דיברו הרבה. הודיעו שבעוד שלושה ימים עוזבים... הושיבו אותנו ברכבת, ושוב אנחנו בדרך לכיוון בלתי ידוע. הגענו לנובוסיבירסק...עוד כמה ימי נסיעה, והגענו לנהר עצום. המים היו עמוקים. זרם הנהר היה חזק מאד וסחף בולי עצים עצומים במהירות. כאן העבירו אותנו לאוניות קיטור גדולות. כעבור יום הורידו אותנו מהאניה. בדקו את האנשים לפי הרשימות, הושיבו אותנו במשאיות, ושוב נוסעים. הגענו ליער עצום. משני עברי הכביש צמחיה פראית. בדרך עצרנו כמה פעמים לדקות ספורות. מספיק היה להתרחק כמה מטרים מהדרך, ואתה לא רואה את המשאית. עוד צעד - ואתה מאבד את הכיוון, ומתברר שאתה מתקדם בכוון ההפוך. לא כולם חזרו. חיכינו. המכונית צפרה, ערכנו חיפושים, אבל ללא הועיל.

...הגענו לקירנסק. זו עיר קטנה על חוף הנהר לנה...על יד החוף עגנו דוברות גדולות. ניתנה פקודה לעבור לדוברות. על הגישרון לדוברה תור ארוך. צריך לעבור בזהירות. הוא מתנועע, עולה ויורד. חוזרים כדי לקחת את החבילה הבאה. חלק מהמשפחה שומר על החפצים בחוף, וחלק שומר בדוברה... לא ידענו לאן מובילים אותנו. הרוב היה מיואש לגמרי. לאן עוד יכולים לשלוח אותנו, הרי כבר הביאו אותנו לקצה העולם?!

כעבור יום קשרו את הדוברות לאוניות קיטור. כל אוניה מושכת כמה דוברות. הנהר היה רחב מאד, את החוף הרחוק היה אפשר לראות רק בקושי. עוד מבית-הספר ידעתי שהנהר לנה הוא אחד מהארוכים בעולם, והוא זורם לאוקיאנוס הקרח.

האוניה, כשמעליה עשן שחור, משכה את הדוברות שלנו באיטיות, על אף ששטנו עם הזרם. מזמן לזמן היינו עוצרים כדי לצייד את האוניה בעצים להסקה. מתקדמים צפונה. כעבור שבוע הגענו ליקוטסק – בירת יקוטיה. כל אחד חיפש סיבות להשאר בעיר. אבל רק בודדים הצליחו.

כעבור יום יצאנו לדרך הלאה במסלול הנהר. הנוף נעשה אחיד – סלעים אפורים מכוסים טחב. פה ושם רואים עץ גמדי. למרות שעכשיו אוגוסט, נושבות רוחות קרות מהים. אמצע הקיץ והטמפרטורה רק כמה מעלות מעל לאפס.

ופתאום – כפר קטן. אנשים מסתובבים. לפי הסירות הם דייגים. עצרנו, ושוב התחילו להוריד אנשים לפי רשימות. הרוב רצה להשאר פה, כי עם המשך הנסיעה האקלים נעשה יותר ויותר גרוע. וכאן הרי חיים בני-אדם! אך הכל נקבע "מלמעלה". המשפחה שלנו נשארה. אלה שירדו, נמצאים לפחות על האדמה. ואנחנו מה?

הגענו לאוקיאנוס הקרח. והנה שוב פקודה – מרכזים את כל הנשארים מדוברות-העץ לדוברה-ימית. זו דוברה מברזל. אותה מושכת אוניית-מנוע. בין שתיהן שוב גשרון צר וגבוה מעל הים הגועש. סכנת נפשות.

אנו ממשיכים הלאה. כבר לא רואים את החוף. פה ושם רואים קרחונים. פתאום רואים כלבי-ים. הם מרימים את ראשם ומייד צוללים. נודע לנו כי דרכנו בים תמשך 30 שעות. כעת הפלגנו מזרחה לאורך החוף. עברנו בכמה נמלים ובכל מקום הורידו כמה אנשים...

ציוו עלינו להתכונן לירידה. אנחנו ירדנו ליד כפר קטן. בתים קטנים בנויים מעץ ומטיט. חיים כאן דייגים יקוטים. הנוף היה מחריד. מרחב שטוח עד קצה האופק, בלא עץ. כמעט בלי צמחיה. רק עשב נמוך על פני האדמה, וטחב.

האם כאן המקום המיועד לנו לחיות?

חיים על סף האוקיאנוס הארקטי

(מתוך: ההגליה האדומה, זליג וולוביץ)

חודש ראשון

...נראה שכאן כבר ידעו מראש על בואנו. לא הרחק מהחוף העמידו בשבילנו אוהלים גדולים. המשפחות שהתידדו בדרך הארוכה, רצו להיות ביחד גם הלאה, והתרכזו באוהל אחד.

באמצע האוהל היה תנור קטן, מחצי חבית ברזל, עם ארובת-פח. אבל היה מאד קר. האנשים התפרסו מסביב לקירות האוהל. כולם שכבו על החבילות, צמודים זה לזה. ישנו בבגדים וניסו להתכסות בכל מה שמצאו – מעילים ושקים. באוהל היה אור בהיר, כי בחוץ שמש גם ב"לילה", והאור חדר דרך הבד הלבן...

קיבלנו כרטיסיה למזון, שבה היה קצוב לכל אדם כמות קבועה של קמח, סוכר, שמן, מלח, וגפרורים. מים הביאו בדליים מהנהר. מסביב לאוהל הדליקו מדורות-אש לחימום המים. התחילו לאפות על התנור, כל משפחה בתורה. אך האוכל העיקרי היה משימורים.

לא היו בתי-שימוש, והאנשים עשו את צרכיהם בסביבה. זה היה מאד מביך. הנוף כולו שטוח וחלק ובחוץ כל הזמן אור. אנשים ניסו להתאפק עד שהשמש עמדה נמוך והרוב ישנו, ולחפש עץ בודד, אפילו רחוק...

כמה שבועות בדרך לא החלפנו בגדים וכבר הרגשנו את התוצאות. על כולם התנפלה מכת כינים. לא היתה אפשרות להתרחץ. בנהר המים היו קרים מאד, וגם באוהל לא היה סידור מתאים. לא היו תכשירים נגד כינים. האנשים התחילו סובלים מגרדת. תוך זמן התחילה מגפת טיפוס. לא היו תרופות. המצב היה מאד קשה ונפגעו בעיקר החלשים, זקנים וילדים...

עבר זמן-מה. השמש כבר שוקעת לזמן קצר. בלילה נעשה קר יותר. ב 8 לספטמבר נשבה רוח צפונית מהים וירד השלג הראשון. אחרי יום-יומיים הוא נמס, אבל פחד גדול נפל עלינו מן החורף המתקרב...

המשימה הבוערת היתה עכשיו לבנות בתי-עץ למגורים, כמה שיותר מהר. אך מניין לקחת עצים? פה ושם אפשר היה למצוא כמה גזעים, שנשארו מן הסחף בגיאות הנהר באביב. אבל זה כמובן לא הספיק. לא הרחק מהעיירה היה יער של עצי-מחט בגובה 3-4 מטר ובקוטר 10-15 ס"מ. ירדנו ליער בסירות וחטבנו עצים. סידרנו מהן רפסודות, ובזרם הנהר הושטנו אותן. היו בינינו בעלי נסיון בבניין, והם הדריכו אותנו איך להכין את השלדים לקירות. מסביב להם בנינו קירות טיט בעובי מטר. אי אפשר היה לבנות רחוק מהחוף כי הנהר היה המקור למי-שתיה. לכן נבנו הבתים לאורך הנהר, במרחק של עד 100 מטר ממנו. כל העבודה נעשתה בלחץ-זמן, כי החורף התקרב במהירות.

כולם חיכו בכליון-עיניים לסיום הבניה, כי באוהלים כבר היה קר מאד...

אחרי כחודש הבתים – שנקראו "יורטות" – היו פחות או יותר מוכנים. הגודל של כל יורטה היה 10X6 בגובה 2 מטר. ובכל אחת גרו כמה משפחות. בערך 30 איש. בדרך כלל הסתדרו לפי עמים. ביורטה שלנו היו רק יהודים. היו יורטות של ליטאים, פינים, גרמנים, וגם מעורבות.

בכל יורטה היתה דלת אחת ושני חלונות קטנים. היו שלוש קומות של מדפים לשינה ותנור אחד. כל משפחה קיבלה שולחן קטן. כמובן שלא היה חשמל. גם נרות לא היו. היינו הולכים לישון מוקדם. לא היה מה לעשות בערב והיינו צריכים לקום מוקדם לעבודה. ניסינו להשתמש בפסי-עץ ארוכים לתאורה, אבל זה מילא אותנו בעשן. אדם אחד בשם "מסיליוס" המציא מנורה מצנצנת שימורים ופתילה. הוא המשיך לשכלל אותה ועשה מזה עסק טוב ומקור מחיה...

 העבודה בטונדרה

העבודה העיקרית באותו זמן היתה חטיבת-עצים. גם מחוץ לשעות הרשמיות, עסקו כולם בכך. בתנאים הקשים הללו המשימה העיקרית היתה להשיג דלק לחימום ולבישול. היית יכול לראות תמונה כזאת: שלוש-ארבע נשים וגם ילדים רתומים למזחלת בעזרת חבלים, ומושכים בול-עץ או ערמת ענפים. מסביב לכל יורטה היו ערמות עצים, אבל היו גם ערמות פרטיות. מי שהיו ברשותו יותר עצים היה נחשב לעשיר...

בכל בוקר היה נשמע גונג חזק בכל העיירה. כולם מיהרו להתקבץ במקום קבוע. המפקחים היו בודקים את הרשימות, ומסמנים את המאחרים והנעדרים. נגד אלו היו משפטים ועונשים. לרוב הורידו מן השכר, שממילא היה מספיק בקושי לקנות את המצרכים הקצובים.

העובדים קיבלו קיצוב-מזון מוגבר. הקשישים והילדים שנשארו בבית, עסקו בהכנת האוכל ובכביסה לצורך המשפחות. הם קיבלו פחות. היו מקרים של אי-יציאה לעבודה בגלל חוסר בגדים. בהתחלה לא התחשבו בזה, אבל אחר כך נאלצה ההנהלה לספק מכנסיים, מעילים ומגפיים. כמובן שהורידו את מחירם מהמשכורת העלובה...

בקיץ היו מגיעות ספינות עם מלאי של מזון, תרופות, דואר וציוד. כל זה היה צריך להספיק למשך שנה. כי בחורף הנהר קפא. במשך הקיץ הגיעו גם שני טרנספורטים דרך האוקיאנוס. אחד מהמערב ממורמנסק, והשני ממזרח, דרך מיצר ברינג. הגיעו גם רפסודות עצים ממעלה הנהר, והם נשארו סגורים בקרח...

בחורף המשיכו עבודות הכנה לבניה. חלק מהאנשים הוציאו את העצים מהקרח ומשכו אותם לאתרי-הבניה, חלק עבדו בהורדת הקליפה, גיזום ענפים וניסור. הנשים נדרשו להביא עצים להסקת המשרדים. חלק עבדו בהובלת מים למשרדים. בחורף היה צריך לשבור את הקרח, למלא מים בדליים ולהעלות אותם למשרד. לכל עבודה היו "נורמות", שהיה קשה לעמוד בהן בעיקר בחורף ברוח, בחושך ובטמפרטורה של מתחת ל 40 מעלות. בסוף העבודה היו המפקחים רושמים את ההספק לצורך חישוב המשכורת...

יום אחד הגיעו כמה אנשים "מהשכבות העליונות" – ראש המועצה של הרפובליקה וחברים מהמפלגה הקומוניסטית. הם סיפרו לנו על החזית, כי המלחמה עדיין נמשכה. הם אמרו לנו שהביאו אותנו לכאן להרבה זמן, אולי אפילו לעשר שנים. מצב הרוח של כולם נעשה ירוד עוד יותר. היינו בטוחים שלא נוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. אבל מכאן אי אפשר לברוח. מסביב אלפי קילומטרים של טונדרה, בלי ישובים...

בין היתר אמרו שעכשיו המדינה זקוקה לדגים. המחסור במזון ברוסיה גדול, כי רוב האדמות הפוריות באוקראינה היו כבושות בידי הגרמנים. אמרו לנו שחבית אחת של דגים מחליפה פרה שלמה. התחילו לבנות בית-חרושת לעיבוד דגים. הביאו ציוד כגון סירות ורשתות, וגם מלח. התחילו להתארגן קבוצות עובדים לדייג. לעבודה זו נשלחו בעיקר צעירים וחזקים. מצבם הכלכלי של הדייגים היה טוב, אך העבודה היתה קשה ומסוכנת. בזמן רוח המים היו סוערים עם גלים גבוהים. תנאי העבודה היו מאד פרימיטיביים. השתמשו בסירות-משוטים ורשת ארוכה. הדייג היה מתבצע בעיקר בשלושת חודשי הקיץ, כאשר מיליוני דגים עולים מן האוקיאנוס נגד הזרם. בעונה מוצלחת חודשים אלה היו נותנים הכנסה שנתית יפה לחברי הקולחוז (קבוצת העבודה).

הדייגים היו מגיעים עם סירות מלאות דגים. אותם היו מעבירים לבית החרושת. כאן התבצעה מליחת הדגים ואריזתם בחביות. העבודה הזו נמשכה כל החורף. החוף היה מלא בחביות ריקות ומלאות. היה צריך לחכות לקיץ, עד שיפתח הנהר, ואז לשלוח אותן. חפרנו מנהרות באדמה ובקרח וכך יצרנו מחסנים ומקררים טבעיים...

העובדים במליחת הדגים התחכמו לגנוב דגים. כך היה נהוג: הסתובבת סביב דגים – היו לך דגים. הסתובבת סביב עצים – היו לך עצים. מהדגים אפשר היה להכין קציצות. זה היה מקור חשוב לחלבון. רק הדייגים אכלו דגים טריים. מי שלא עבד בתחומים אלה – מצבו היה גרוע...

 בניית הבתים

בסוף 1943 היה כבר מספיק חומר לבניית בתים. האובייקטים הראשונים היו: בית-ספר (יסודי), בית להנהלת בית החרושת, חנות ובית מרחץ. בבית-הספר למדו ארבע כיתות. אבל הבניין החשוב ביותר היה בית המרחץ. כולם השתוקקו למים חמים. את המים הביאו בדליים ומילאו במיכלים, שאחד מהם חיממו. זו היתה גם דרך להתגבר על הכינים...

בחנות נמכרו המוצרים לפי כרטיסיות. חלק ניכר מהמזון הגיע מאמריקה. רובו משומר. קיבלנו חלב מרוכז, חמאה, שימורי בשר, אבקת-חלב ואבקת-ביצים. לא היו פירות וירקות טריים. בדרך כלל בסוף החודש אכלו רק לחם ודגים מלוחים...

התחילה גם בנייה פרטית. כל משפחה בנתה בקצב שלה, ולפי כמות בולי-העץ שהצליחה לתפוס בנהר. בדרך-כלל בית היה מיועד לשתי משפחות. לכל אחת חדר ומטבח. היה בו גם תנור מלבנים. ממש גן-עדן...

לפעמים הגיעו אלינו הילידים – יאקוטים. הם היו מביאים סחורות במזחלות רתומות לכלבים. למרחקים גדולים השתמשו באיילים. בקיץ 1944 הגיעו כמה סוסים. הם היו מגזע צפוני. לא גדולים, אבל עם פרווה ארוכה. השתמשו בהם לעבודות הקשות במיוחד. למשל להובלת מים. בעד אספקת מים היו משלמים בתלושים שהיו קונים במשרד, והיה צריך להזמין אותם מראש. לפעמים היית מחכה למביא המים כלביאת המשיח...

 כבר 1945, מדברים שהמלחמה הולכת וגמרת. כשהגענו לקרסטי, היו שמועות שהמלחמה כבר נגמרה, אבל אף אחד לא שמע זאת ממקורות בטוחים. בערב אספו את כולנו בבית החרושת והודיעו באופן רשמי שהמלחמה נגמרה. כולם צהלו משמחה, ונשארו עד מאוחר לריקודים.

כעבור כחודש, כשהגיעו הספינות הראשונות, נודע לנו מהעיתונים הישנים, על התוצאות הנוראות של המלחמה. נהרגו מיליוני בני-אדם, המוני ילדים נשארו יתומים, בתים נחרבו, כל הארץ נהרסה. הגיעו גם ידיעות ראשונות על אכזריות הגרמנים, על הגטאות ומחנות הריכוז. ומה קרה לאחינו ובני משפחותינו? לא ידענו שום דבר.

רק עכשיו יכולנו להעריך עד כמה הגורל שיחק לטובתנו. היה קשה ונורא – אך נשארנו בחיים.