נובוסליצה

התמונות הצבעוניות המפורסמות בהמשך הן באדיבות פרו' נחום פינגר שמכתבו ליוצאי נובוסליצה מצורף בהמשך

(קטעים נבחרים מתוך הספר: נובוסליצה - בסרביה, בעריכת שלום דורנר תשמ"ג 1983, בהוצאת ארגון יוצאי נובוסליצה בישראל )

נובוסליצה היתה, עד מלחמת-העולם-הראשונה, עיירת-גבול בין רוסיה ואוסטריה, כשכל אחת ממדינות אלו שולטת על חלק מן העיירה. ככזאת - שימשה העיירה תחנת-מעבר למהגרים , ובין פוגרום לפוגרום נתאספו בה יהודים מכל רחבי המדינה הרוסית. אלפי יהודים, כמעט ללא הפרעה, עברו לצד האוסטרי, ומשם המשיכו לנדוד לאמריקה הצפונית והדרומית, בעזרת מוסדות-צדקה שונים. יש לציין, כי החלק האוסטרי היה מטופח מאד, בעוד החלק הרוסי היה מוזנח, ללא כבישים , בתים נמוכים עלובים, והמראה היה עכור.

במלחמת-העולם-הראשונה הרסו הרוסים את נובוסליצה האוסטרית עד היסוד. עם התחלת הקרבות, ברחו יהודי העיירה דרומה - ליעדיניץ ולבריצ'אן. בתום המלחמה ההיא, השתרר מצב של תוהו ובוהו. ברוסיה פרצה מהפכה, חלק מבסרביה סופחה לרומניה, ובתקופת המעבר לא היה חוק וסדר וכל דאלים גבר. החיילים הרוסים שדדו את התושבים וגרמו הרס בכל מקום שדרכה בו כף-רגלם. אולם בנובוסליצה התארגנו היהודים להגנה-עצמית. בחורף 1917, התאספו כמה חברים במועדון הציוני, והחליטו לקבל על עצמם את האחריות לשלום העיירה. נרשמו כשלוש-מאות צעירים המסוגלים להשתמש בנשק. הם שכנעו את ראש-המועצה למסור לידיהם 2500 רובים ועוד כלי נשק ותחמושת. חברי ההגנה יצאו יום-יום למשמרתם בכל פינות העיר, שמרו על הסדר בעיר, ואנשים צייתו לפקודותיהם.

בשנת 1918 נכבשה בסרביה על ידי הרומנים, ששלטו בה עד יוני 1940. בשנים הראשונות היה השלטון הרומני בבסרביה מעוניין לכבוש את לבות היהודים, וגם להקטין את השפעת התרבות הרוסית על האוכלוסיה והיהודים נצלו מצב זה לטובתם. אך אף מאוחר יותר, כשה"רומניזציה" של בסרביה היתה בעיצומה - צצו בתי-ספר וגימנסיות עבריות בכל הערים והעיירות שבערבות בסרביה, וזאת בעזרת "מרכז-התרבות" שבקישינב. בנובוסליצה הוקם הבניין המפואר של בית-הספר "תרבות" , ולמדו בו ילדים רבים.

בשבת, היה הרחוב הראשי הארוך שובת כולו. כל החנויות נסגרו, ויהודים בבגדי-חג נהרו לתפילה בבתי-הכנסת הרבים הפזורים ברחבי העיירה.

ההמון - ובייחוד החסידים החשובים, היו מקורבים לחצרות האדמו"רים שהתבססו בעיירות סאדיגורה, בויאן ושטפנשט שמעבר לגבול. מרכז החסידות והחסידים בעיירה, היה בבית-הכנסת דחסידי-סאדיגורה, שנבנה בימי הצדיק ר' ישראל מרוז'ין, בראשית המאה ה - 19. התפילה בציבור התחילה שם בעלות-השחר, ונמשכה ללא הפסקה עד אחרי-הצהריים. עם זקני-החסידים, נמנה גם אביגדור שרה'ס (אביגדור פוליקמן). בימי-פגרא הסבו החסידים מסביב לשולחנות ערוכים, נהנים מדברי-תורה ומסיפורי-צדיקים מפי הזקנים, ומדי-פעם מיטיבים את לבם ביי"ש. ב"סעודה-שלישית" היו מחלקים בין המסובים חלות ומליחים, שחסידה נדבנית העניקה לחסידים מדי שבת בשבתו ביד רחבה.

בית-הכנסת דחסידי בויאן נבנה בשנת תרמ"ו (1886). כל אחד מן המייסדים השקיע מכספו בבניין בית-הכנסת ואף לקחו הלוואה בריבית-קצוצה לצורך זה. רוב המתפללים היו סוחרים אמידים, שתפסו מקום נכבד בחברה. הסדר והנקיון היו למופת. בני המתפללים - השתייכו, ברובם, לתנועה הציונית.

רוב היהודים, אשר התחנכו עדיין ב"חדר" המסורתי או ב"תלמוד-תורה", התחילו ללמוד גם לימודי-חול בעברית וברוסית, שעה או שעתיים ביום, אצל מורים פרטיים מודרניים. אחר-כך הקימו הציונים את בית-הספר העברי המודרני, והניחו את היסוד לספריה הלאומית הראשונה בעיירה. הם גייסו את הצעירים לפעילות למען הקרן-הקיימת-לישראל , וארגנו שיחות על-ידי פעילים ציוניים שהגיעו מערים אחרות בבסרביה. מקובל היה, שכל האסיפות הציוניות והציבוריות, נערכו בבית-הכנסת דחסידי-בויאן, ושליחי הקרנות הלאומיות התקבלו שם בכבוד גדול. לצערנו - לא זכו מרבית יהודים יקרים אלה לראות במו עיניהם בתקומת מדינת-ישראל. רובם של יהודי נובוסליצה הושמדו על-ידי הרומנים, הגרמנים וגרוריהם, בשנים תש"א - תש"ד.

בשלהי הזמן החדש היתה בסרביה תחת שלטון התורכים. היה זה אזור-ספר נידח. לאורך הנהרות הגדולים הוקמו מצודות-גבול, שריד למצור על וינה, שהיו מקושרות לאיזמאיל, עיר הנמל שעל חוף הים השחור. בסוף המאה ה 18, אחרי הנצחון על התורכים, חולקה בוקובינה בין שתי ממלכות. החלק המערבי השתייך לקיסרות האוסטרו-הונגרית, והחלק המזרחי (כולל בסרביה) לרוסיה. המצודה הישנה משכה לסביבתה איכרים בני לאומים שונים. העיר נובוסליצה התפתחה במהירות הודות למיקומה האסטרטגי על גבול אוסטריה-רוסיה. הממשלה הרוסית עשתה מאמצים רבים ליישב את "רוסיה החדשה", חילקה את אדמותיה ביד-רחבה ונתנה הקלות למתיישבים ולעלי האחוזות. בסרביה ואוקראינה הפכו ל'אסם התבואה והפירות', והחל יצוא של תוצרת חקלאית למדינות השכנות. נתיב ההובלה המסורתי היו הנהרות – פרוט ודנייסטר. בשנת 1892 סללה קיסרות אוסטריה-הונגריה מסילת רכבת שהגיעה עד עיר הגבול. כעבור מספר שנים הקימה גם רוסיה מצידה מסילה מנובוסליצה עד הים השחור. חשיבותה הכלכלית של העיר גברה. ולמעשה נוצרו שתי ערים צמודות משני עברי הגבול. שני בתי-מכס הוקמו זה מול זה, כאשר המעבר ביניהם היה גשר קטן על אחד מיובלי הפרוט.

כצפוי, הצד האוסטרי של העיירה היה יותר "תרבותי" ומתקדם. איכות הבניה היתה 'מודרנית', המים זרמו בצינורות, היו בו כבישים סלולים, בנקים וכדומה. ואילו העיירה הרוסית, למרות שהיתה מרובת אוכלוסין יותר, היתה מוזנחת, ורחובותיה מלאים אבק בקיץ ובוץ בחורף.

פעיל פעילות היהודים בעיר

הישוב היהודי הקדום התרכז בגבעה קטנה קרוב לגבול האוסטרי. באזור זה היו מרוכזים המוסדות הישנים ביותר בעיירה: בית המדרש (הישן), ההקדש ובית המרחץ. בתקופה הראשונה היו מביאים את המתים לקבר-ישראל בכפר קלישקביץ, במרחק של כ 20 ק"מ, משום שבו היה ישוב יהודי גדול ומבוסס יותר. עד מלחמת העולם הראשונה גרה בעיירה קבוצת משפחות שנקראו "התורכים". היה להם בית כנסת קטן, שבו התפללו בחגים. לנשים היתה "מגדת" שהדריכה אותן מה לעשות במהלך התפילה. הם ידעו מעט יידיש, ויותר מאוחר נטמעו בין שאר היהודים. רוב היהודים הגיעו מפולין ומאוקראינה. הם נדדו מזרחה אחרי פרעות ת"ח ות"ט. למרות הגזרה הכללית שלא יעזבו את "תחום המושב", עודדה הממשלה התיישבות (גם של יהודים!) בערבות הפוריות, אך השוממות. כך הוקמו בבסרביה כמה עשרות כפרים יהודיים. אבל כעבור דור או שניים עזבו רובם ככולם את עבודת האדמה. המעטים שנשארו היו מנהלי-אחוזות (לא בעליהן!), מפקחים ופנקסנים. כאשר התרבה הישוב, באו פרנסי המקום בבקשה לרבה של אודסה, שימנה להם רב, והוא שלח איתם את אחד מבניו (או אחד מחתניו).

יהודים גרו בשני חלקי העיר. בצד הרוסי של העיר היו רוב התושבים יהודים. כל ענפי המסחר, ורוב התעשיה היו בידיהם. הם היו פעילים במסחר הקמעונאי והסיטונאי, ולגבירים שבהם היה חלק נכבד גם בחברות היצוא והיבוא. בני המעמד הנמוך עסקו בייצור בבתי-המלאכה שהתפתחו בעיירה בקצב מהיר. חלק נכבד בהתפתחות העיירה היה לגביר המפורסם פנחס וייסברג. כמו רבים אחרים הגיע גם הוא מעבר לדנייסטר. הוא וגיסו המשכיל בארזין, פתחו בית מלאכה ענקי לשבבי-עץ ולרעפים. בצמוד אליו פתחו משרד עמילות-מכס לרישום סחורות שעברו דרך תחנות הרכבת. על ידם התפרנסו מאות פועלים ופקידים יהודים וגם נוצרים. מדי שנה בשנה היה מגיע שר-הפלך (הגוברנטור) לביקור רשמי במפעל. מר וייסברג ונציגי הפועלים קיבלו את האורחים החשובים בבגדי-חג. והארוע הוסיף כבוד לקהילה היהודית בעיני שכניהם ואנשי השלטון המקומי. העיירה וסביבתה הפכו מוקד משיכה ליהודי אוקראינה ופולין המזרחית, ואלו הגיעו אליה בזרם בלתי פוסק. עם גידול האוכלוסיה, נבנו חנויות רבות מסביב לשוק. ברחובות הסמוכים הוקמו מחסנים לסחורות ותוצרת חקלאית. על מי הפרוט הושטו רפסודות של בולי-עץ, ובגדה רוכזו חצרות ומחסני-עצים. רבים מן התושבים נהגו לטבול במימיו הצלולים של הפרוט. ועל כרי הדשא שבגדותיו, חלמו הצעירים את חלום הכנרת והירדן.

אין לכחד שבמקביל לפעילות ה'כשרה', היתה גם פעילות ניכרת של מבריחי-גבול. גם בהקשר זה היו יהודים רבים שלא טמנו ידם בצלחת...

השפה המדוברת היתה יידיש, והצביון היהודי ניכר בכל פינה. בימי שבת וחג היו כל החנויות סגורות. שקט ושלווה נסוכים על הכל. אין יוצא ואין בא. אין רעש גלגלי-עגלות ולא דפיקות פרסות-הסוסים. יהודים בבגדי-שבת נוהרים לתפילה, כל אחד לבית-הכנסת "שלו". בדומה לעיירות רבות במזרח-אירופה, רוב היהודים היו דתיים, ורובם הגדול חסידים. בערוב היום לקראת צאת השבת, מתמלא הרחוב הראשי לאיטו. איש ואשה, נער וזקן מלווים את שבת מלכתא. על מדרכת-הקרשים, ה"טיילת" שלנו, עוברים זוגות בני-נוער, מפצחים גרעינים בנחת ושרים בקול שירי-ציון.

בית הכנסת הישן ביותר היה עוד מימי הפריץ סטרודזה, בשנת 1780. בביכ"נ זה עבר לפני התיבה החזן ר' שלמה מינצון, שהפליא בכשרונו וידע למזג את סלסולי נגינת הרועים ושירי הדוינה הואלאכית-רומנית, עם הנוסח המסורתי-היהודי. חן וטעם מיוחדים היו בתפילותיו בימים הנוראים, כשנעזר בבניו ה"משוררים" חיים ומשה, ובתלמידו הנאמן יעקב-יוסי, שעסק רוב זמנו בהוראת עברי-טייטש (תרגום התפילה והתורה ליידיש) לנשים ולנערות שלא למדו קרוא וכתוב מימיהן.

ברחוב בתי הכנסת עמד גם בית המדרש הישן. וצמוד אליו היה בית נמוך, שקוע בחלקו בקרקע. מספרים, שבבית הזה גר פעם הצדיק ר' מאיר מפרמישלאן בימי נדודיו. הוא ברך את העיירה בשלש ברכות: שתגיע למדרגת העיר למברג (לבוב), שלא תחרב משרפות, ושהגויים שבה לא יציקו ליהודים. ברכות אלה התמלאו רק בחלקן.

בסך הכל היו בעיירתנו 14 בתי כנסת. בית הכנסת הגדול נבנה בשנת תרי"ד (1854). התפללו בו בעיקר פשוטי הקהילה: בעלי מלאכה, עגלונים וסבלים. הוא שימש גם מרכז לפעולות 'חברא קדישא' וצדקה. בניין מפואר זה ניצב דווקא ליד בית המרחץ, משום שתחילתו של הישוב היתה שם. רק יותר מאוחר התפשטה העיירה לשאר הכיוונים. בראש השניה ויום הכיפורים הגיעו אליו גבירים ועשירי העיר, שהופיעו בפראק וצילינדר. לכבודם היו שוכרים חזנים מעולים מלווים במקהלת 'משוררים'. לרוב שכרו את שקולניק, החזן המפורסם מליפקאני. רבים מן התושבים היו באים להאזין לזימרתו. הודות לגבאים שהיו מאוהדי הציונות, אורגנו שם אספות ציוניות, שגם הן משכו קהל רב.

לקראת ימים נוראים היו מוסיפים עוד בתי-תפילה. כך למשל היו הציונים וה'מתקדמים' מאלתרים להם 'ציונישטע שול'. המתפללים בו כונו 'רוכבים אנגלים', על שום שהיו ממהרים ומזדרזים לסיים מוקדם את התפילה.

הקשישים שבחסידים היו מאנשי סאדיגורה, ולהם היה בית-כנסת עוד מימי ר' ישראל מרוז'ין. היתה קבוצה צעירה יותר של חסידי בויאן, שגם היא בנתה לעצמה בית-כנסת נפרד, 'הקלויז החדש'. הוא נבנה לא רק בגלל הצפיפות. בעקבות מחלוקת קשה בין יורשי האדמו"ר מרוז'ין, התפצלה החצר לשתיים. חסידי הבויאנר לא יכלו עוד להתפלל עם אנשי הסדיגורר. קבוצת בעלי-בתים, וביניהם פנחס וחיים פוליקמן, השקיעה מכספה ואונה להקמת המבנה. רוב המתפללים בו היו סוחרים אמידים מ'שמנה וסלתה' של העיר. שלא כמקובל בשאר בתי הכנסת, הסדר והנקיון היו בו למופת. לכך דאג השמש הזקן – אלקנה – שהיה מן הקאנטוניסטים בימי הצאר ניקולאי הראשון. כחייל בדימוס ידע להטיל מרותו ב'ווייסע חברה'ניקעס' (הפרחחים). הוא רדף את ה'שקצים' המתפרצים והמורדים. הכיפה הבלה שעל ראשו היתה עוברת לידו, מוכנה להכות בכל מי שלא שמע בקולו. במיוחד עמד על המשמר בפורים, בעת קריאת המגילה, יחיד נגד כל החבורה המרעישה את המן ובניו. בתשעה באב היה בולש אחר הנערים, שלא יעזו לזרוק קוצים וברקנים על שערותיהם וזקניהם של אבלי-ציון, היושבים על רצפת בית הכנסת.

בליל שבת, אחרי הסעודה, היו מתכנסים החסידים לביתו של ר' ולויל לאה'ס. ר' ולויל היה מיוצאי חלציו של לוי יצחק מברדיצ'ב ומפני ייחוסו כיבדו אותו כולם. הוא לשיטתו, אינו נוטה לצדדין. בימות החול היה מתבודד, מתרחק מענייני ציבור ונחבא אל הכלים. בדרך קבע נמנע מלהכנס בוויכוחים על 'אמונות ודעות' ו'מי בראש'. מצפה היה ליום שבת קודש שבו השכינה שורה על עמך ישראל, וכל נהנים מצוותא חדא. שבת-שלום כפשוטו וכמדרשו. חסידי סאדיגורה וחסידי בויאן שהיו יריבים ובעלי פלוגתא בכל ימות החול, הסבו יחד מסביב לשולחנו של זקן החסידים. בהפסקות שבין דברי תורה ושיחת חולין, טעמו דובשניות ושתו לחיים על כוס יין-צימוקים שר' ולויל הכין במו ידיו לכבוד שבת. זמירותיו של ר' אביגדור ובניו הביאו את כולם להתרוממות הרוח ולהתפשטות הגשמיות ממש ובפועל. בשעה מאוחרת נפרדה החבריא בריקוד חסידי, כדי להפגש מחר אחרי תפילת מוסף, בבית הכנסת 'הישן'.

בשבתות, התפילה בבתי הכנסת של החסידים נמשכה ללא הפסקה עד אחרי הצהרים. בסעודה שלישית, בעת רחמים בין השמשות, היו מחלקים למסובים חלות והערינג (דג מלוח), שהחסידה הנדבנית מרת רחל-לאה העניקה לכולם ביד רחבה מדי שבת בשבתו. קול הזמירות והד געגועי הנשמה היתרה לשבת המלכה היוצאת, מלאו את חלל בית הכנסת. עד שהופיע ר' שלוימל'ה השמש הזקן כשנר שעווה בידו, דופק על השולחן ומכריז: 'מעריב'! ר' ישראל בהר"ד שואל: מה המהירות?! ור' דוד יוסל'ס מחרה-מחזיק אחריו: עוד יש זמן! אך ר' יוקל, שכבר הגיע לגבורות ומחכה בקוצר-רוח לביאת המשיח, ממהר לברכת המזון. ולייביש הבורסקאי כבר מתחיל 'והוווווא רחום'. אחרי מעריב מתפזר ה'עוילם'.

במוצאי-שבת ב'מלווה-מלכה', שוב נתפרדה החבילה. חסידי בויאן התאספו בבית הרב הבויאני ר' משה זידיצ'ובר, ואילו חסידי סדיגורה אצל השו"ב ר' ישראל גאון. איש על מחנהו ואיש על דגלו...

בכל ימות השנה, ובפרט בלילות החורף הארוכים, נשמע פה קול לומדי תורה-לשמה. זקנים וצעירים ביניהם גם משכילים.

בימי פגרא הסבו החסידים מסביב לשולחנות, נהנים מדברי תורה ומסיפורי צדיקים מפי הזקנים. מדי פעם היו מטיבים את ליבם בקצת יי"ש, שהחסיד הקנאי דוד יוסל'ס היה מגיש להם. הזקן ר' אהרון ליכטיג נהג לרטון בקול על הקמצנות של רב דוד, ותבע שימלא את הכוסות 'עוד קצת'.

לעיתים נקלע לכאן החסיד הנלהב ר' דוד'ל מפרוהובישץ. זה ארע, כאשר היה בדרכו 'לגנוב' את הגבול, על מנת להגיע בעוד מועד לאדמו"ר מבויאן שבבוקובינה. הוא נהג לערוך קידושא-רבא לחסידים, והיה מספר למסובים דברי תורה וחסידות שנאמרו איש-מפי-איש מתלמידי הבעש"ט, זכרו יגן עלינו. בזמנים אלה, הצפיפות היתה רבה ופני הכל נהרו בהתעניינות ושמחה.

השכהשכלה ופעילות ציונית

בערך ב 1910-1911 התחילו לייסד בתי-ספר עבריים. היו בעיירה שני בתי ספר, אחד לבנים ואחד לבנות. בכל בית ספר לימדו שני מורים. העיירה לא היתה גדולה, כך שלמעשה כמעט כל הילדים למדו. בתי הספר הללו נסגרו, מחוסר רשיון ממשלתי. כעבור זמן קצר שוב נפתח ביה"ס לבנים, בביתו של סוחר עשיר שעזב את העיירה. המנהל שנהג להתלבש בהידור רב, התגורר כמובן 'מעבר לגשר'. היתה גם קבוצת בנות, שלמדה אצל מורה שהגיעה מן הצד האוסטרי. היא לימדה תוכנית כמעט מלאה של בית ספר יסודי בן ארבע כיתות. זאת בנוסף לשירה וריקמה אומנותית. נסיון ללמד רוסית בעזרת מורה-אורח מחוטין, נכשל משום שלא היו ספרי לימוד מתאימים.

מי שרצה לרכוש השכלה כללית, היה מוכרח לעזוב ולנדוד לאחת הערים הגדולות. בני הגבירים נסעו ללמוד בוינה הבירה. מחוסרי אמצעים גנזו בלבם את חלום ההשכלה. סאגה משפחתית מספרת על שמואל, בנו הבכור של יעקב יוסף גרשטיין, שנתפס לומד קריאה וכתיבה ברוסית אצל הכומר, רח"ל. צלצולי הסטירה שחטף מאביו עודם מהדהדים באתר האינטרנט של נכדיו וניניו.

במלחמת העולם הראשונה היתה העיר בחזית הקרבות, ורבים מתושביה עזבו אותה, חלקם מאונס וחלקם מרצון. אחרי המלחמה, קיבלו כל מוסדות העיר פנים חדשות. יחד עם השיקום הפיסי, השתנה גם הרכב האוכלוסיה. הצעירים התחילו בכיבוש הקהילה ומוסדותיה, ולהתאימם ל'רוח הזמן'. עדיין היו 'תלמודי תורה' ו'חדרים' בנוסח הישן, אבל בני המעמד הבינוני התחילו להעניק לילדיהם שעה או שעתיים של לימודי-חול. הבנות שאבו 'השכלה גבוהה' בהעתקת דגמי-מכתבים ('שורה גריזלך') בכתיבה תמה.

עם השתלטותה של רומניה על בסרביה, פתחו השלטונות במאמץ מוגבר להביא לרומניזציה מהירה של החבל. היה בעיירה גם בי"ס למסחר, שבו למדו במשותף יהודים וגויים. עוד מהסאגה המשפחתית: יום אחד הגיע מפקח ובחן את השגי התלמידים. הוא ביקש מהילדה רחל אלקיס לגשת ללוח ולכתוב דבר-מה. היא בתמימותה ענתה: היום שבת ואני יהודיה, אינני כותבת היום. המפקח, שנדהם לרגע, אמר: אם את יודעת תאמרי לנער הזה (הגוי) והוא יכתוב. כשנודע הסיפור, באה כל העיירה לתת 'יישר כח' למשה-רבינו על קידוש השם שעשתה ביתו...

למרות המעמד הכלכלי החשוב של נובוסליצה, לא היה בה בית ספר ברמה תיכונית, והמעוניינים בתעודה רשמית, נאלצו ללמוד באופן אקסטרני ולהבחן בחוטין, בירת המחוז, או בערים אחרות.

השלטון החדש היה מעוניין להקטין את השפעת התרבות הרוסית על האוכלוסיה, וכך נותק הקשר היהודי המסורתי למרחב היהדות הרוסית. בשנים הראשונות היה נראה שהם מעוניינים לכבוש את לבות היהודים, ואיפשרו אוטונומיה מוגבלת. את המצב הזה ניצלו הפעילים הציונים. הם ריכזו את פעולותיהם מסביב לבית הספר העברי, שגדל והרחיב את השפעתו על החינוך הכללי בעיר. כמו כן נוצרו קשרי-תרבות הדוקים עם המרכז הציוני הפעיל בקישינוב. החדר ה'מתוקן' העברי נפתח בעיר ע"י עובר-אורח בשם מרדכי דנציס, אשר היגר אח"כ לארה"ב והתפרסם כעורך העיתון 'דער טאג' (יותר מאוחר: 'טאג מארגן ז'ורנאל'). במקום המלמדים השמרנים, הוא משך לעירנו כמה מורים משכילים. השפה העברית, תנ"ך דקדוק וספרות תפסו מקום בראש, ולמדו גם קצת חשבון וגיאוגרפיה. בבית הספר למדו במעורב בנים ובנות. אך הצעירים לא אמרו די בכך - "התקשרנו עם ראשי הציונים בצ'רנוביץ. הם שלחו אלינו מפקח וסיפקו ספרי-לימוד מודרניים שהתאימו לצרכי בית הספר שלנו. כמו כן התקשרנו עם המורים המקומיים של בית הספר העברי שם "שפה ברורה". בעזרת כל אלה הוקם והופעל בית הספר העברי בעיר – תרבות".

במאי 1920 נתכנסה בקישינוב הוועידה הציונית הראשונה של בסראביה. השתתפו בה גם נציגי נובוסליצה, ושניים מהם נבחרו לנשיאות הוועידה. באותה שנה עלו החלוצים הראשונים לארץ. ביניהם ברוך פוליקמן (שכעבור זמן חזר לבריה"מ, ואחרי גילגולים רבים בסיביר ובמחנות-עבודה, הצליח שוב לחזור ארצה).

האהדה למפעל הציוני היתה משותפת כמעט לכל שדרות הקהילה. בערך בשנת 1926 התארגנה משלחת של כמה בעלי-בתים שרצו לקנות אדמה בא"י, ולהקים בה כפר משלנו. המשלחת ביקרה בארץ, אבל הכסף שנאסף לא הספיק. מכיוון שהברון רוטשילד לא היה מוכן להשתתף בתכנית, חזרה המשלחת בלי שהצליחה במשימתה.

בשלהי שנות העשרים השתנה המצב לרעה מכל הבחינות. זרם גדול של פליטים הגיע בחשאי מאוקראינה והיה צריך לדאוג לקליטתם. האנטישמיות הממשלתית גברה ברומניה. התנועה הציונית נאסרה, ופעולת מרכזי-ההכשרה החלוצית שותקה. אחרי לחצים מדיניים בחוץ לארץ הותרה במקצת הפעילות, אך זו נשארה נתונה לחסדם של השלטונות המקומיים. גם מיכסת הסרטיפיקאטים הלכה וקטנה. צעירי תנועת בית"ר הרביזיוניסטית, שלא קיבלו כלל סרטיפיקאטים, אירגנו קבוצות עולים, שהפליגו ארצה בספינות בלתי לגאליות. הנוער החלוצי היה נתון במבוכה רבה, אך הפעילות התנועתית המאורגנת המשיכה. רבים מבני המקום היגרו לארצות אחרות, במיוחד למדינות אמריקה הדרומית.

חלק גדול מן המרץ הופנה ל"עבודת ההווה", ובמיוחד לחיזוקם של מוסדות החינוך, התרבות והעזרה ההדדית בעיר. בשכונה מיוחדת שבנה מר וייסברג, ושנקראה על שמו, הקים הנדבן תיאטרון מודרני. על בימתו הופיעו להקות-משחק מקצועיות נודדות, וגם חובבי-אמנות מקומיים. בימי המהפכה הרוסית נשרף מרכז תרבותי זה ובעליו נאסר ונשלח לסיביר. אחרי המלחמה הוקמו בעיר כמה אולמות ציבוריים ובהם נערכו הופעות אומנות ואסיפות חברתיות ופוליטיות מגוונים שונים.

בשנת 1930, מינה מושל המחוז מועצת-קהילה-זמנית לנובוסליצה. היא היתה אחראית לשחיטה וגם למקווה, והיא שדאגה למשכורתם של הרב והשוחטים, ולהחזקת בית-המרחץ.

בקיץ 1931 קבלה מועצת-הקהילה תקנון חוקי, והתקיימו בחירות, כאשר לכל גבר ואשה מגיל 21 היתה זכות בחירה.

בין החברים במועצת-הקהילה - היה גם פסח גולדנברג (אביו של אנצ'יל גולדנברג) , ומתתיהו פוליקמן.

הכנסות הקהילה באו מדמי-שחיטה, מהכנסות החברה-קדישא, מחלק מרווחי המצות ומהכנסות הנשפים השנתיים. במשך הזמן קיבלה הקהילה הכנסה גם מאגרות תעודות-הלידה ותעודות אחרות שהועברו לניהולה.

ב1935 התקיימו שוב בחירות לקהילה ונבחרה הנהלה חדשה.

בית-הספר היסודי "תרבות" והגימנסיה "תרבות" נוהלו בידי הד"ר רבינוביץ במסירות וביעילות. גם "תלמוד-תורה" היה, בו למדו בעיקר ילדי עניים.

נציג הקהילה היה משתתף בבחירת הגבאים בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש . בית-הכנסת הגדול היה נתמך על-ידי הקהילה, ושם היו מתפללים "עמך", בעיקר בעלי-מלאכה. מנהג היה בבית-הכנסת הגדול, שבזמן "הזכרת-נשמות" היו קוראים לעלות לתורה את כל חברי מועצת הקהילה, וראש הקהילה היה מקבל "מפטיר". אז היה עובר לפני התיבה חיים פוליקמן , שהיה שליח-ציבור מעולה, ולפעמים היה עובר לפני-התיבה גם אצל האדמו"ר מבויאן. תמורת התפילה אצל האדמו"ר היה מקבל תשלום, 4000 - 5000 ליי. את הכסף היה מחלק לעניים, אף-על-פי שהוא עצמו לא נמנה על האמידים.

יש לציין, שהרב חיים רחמן היה מקובל לא רק על האוכלוסיה היהודית, אלא גם האינטיליגנציה הנוצרית העריכה אותו. נהגו להזמינו כבורר בסכסוכים מסובכים, כי היה ידוע כאובייקטיבי.

הקהילה ניהלה בעצמה את בית-המרחץ והמקווה. הטיפול בכך נמסר לפנחס פוליקמן ובנו ברוך, שידעו לכלכל את העניינים במומחיות ודאגו למרחץ-הזעה מעולה ולסידורי מודרניים במקווה.

הקהילה תמכה בתמחוי, שהוקם ב - 1933 בבית-ארגון-בעלי-המלאכה. המטבח דאג לספק ארוחות תמות לתלמידים בחורף ובקיץ. כמעט כל נשי העיירה היו מגוייסות לעזרה במטבח: לבישול, להגשת הארוחות לילדים, ולאיסוף כספים.

יש לציין שהנשים הוו את עמוד-השדרה בחיים החברתיים בעיירה. כן התבלטו הנשים בפעילות ב"מכבי", בבי"ס "תרבות" , בקופת "גמילות-חסד", בקופת-חולים, בארגון-הסטודנטים ובכל המוסדות הציוניים.

גם במחנה יעדיניץ, בתקופת השואה, פעלו הנשים וטיפלו במטבח המחנה.

ליד הקהילה היה קיים מושב-זקנים, שבו היו כ - 15 מיטות לקשישים וקשישות. המוסד נוהל על-ידי ועדה מטעם הקהילה, בין השאר היו חברים בה: פסח גולדנברג וחיים פוליקמן.

במדור הסוציאלי של הקהילה היתה מחלקה "מלביש ערומים", שדאגה להלביש את הילדים בחליפות ובמעילים חמים בחורף, ולספק להם נעליים ומגפיים. כמעט כל נשי העיירה גוייסו לתפור חינם את הבגדים, וגם ארגון בעלי-המלאכה עזר בכך.

באיסוף "מעות חיטים" טיפל מזה שנים רבות באופן אישי פנחס פוליקמן. הוא ראה בזה חובה קדושה, והקהילה לא רצתה להוציא זאת מידיו. לחלוקת מעות-חיטים היה מגייס חברים נוספים, ביניהם פסח גולדנברג וחיים פוליקמן. מן הראוי להזכיר כאן את עו"ד טומשבסקי, נוצרי שהשתקע בעיירה, אשר היה מביא בעצמו מדי שנה בשנה "מעות חיטים" לעזרת העניים, ומסרן לידי פנחס פוליקמן.

הקהילה דאגה לייצוג הולם של היהודים במועצת העיריה, ומתוך 16 חברי-המועצה היו 8 יהודים. במהלך השנים היו גם כמה ראשי-עיר יהודים .

המדור הסוציאלי פעל להקמת קופת-חולים יחד עם ארגון-בעלי-המלאכה. לפי פתק ממנהל הקופה - היה הרופא מגיש עזרה רפואית לחולה. האמצעים להחזקת הקופה באו מחלק של רווחי אפיית-מצות, מנשפי-פורים השנתיים, ומתרומות שונות.

המוסד שנקרא "הכנסת אורחים" היה חלק אינטגרלי מחיי העיירה. יהודים נודדים שנקלעו לעיירה - מצאו מקום לינה ואוכל בזמן שהותם בה. היו באים אל יושב-ראש המוסד הזה לקבל פתקאות לבתים שונים, שם היו מקבלים אוכל והפנייה לבית-הכנסת-אורחים, בו קיבלו מקום לינה.

בשנת 1937, התחיל החורבן והתפוררות הישוב היהודי בבסרביה. המוסדות הציבוריים, שהוקמו בעמל רב במשך דורות, תוך מסירות-נפש, גססו…

ב - 28 ביוני 1940, יצאו הרומנים מנובוסליצה, והעיירה עברה בלתי-מוכנה למשטר סובייטי. מוסדות הקהילה היהודית, המפלגות והתנועה-הציונית בכלל - שותקו בן-לילה, כאילו לא היו מעולם. כל המפעלים הולאמו. בעיירה נפתחו 4 בתי-ספר, ושפות ההוראה בהם היו אוקראינית ומולדאבית.

כאשר הנפיק המנגנון הסובייטי החדש דרכונים לתושבים - נתמלאו כולם גאווה. אלא, שאצל אנשים מסויימים צויין בדרכון "סעיף 39". במשך הזמן התברר, שאנשי הסעיף הנ"ל נמנים עם סוג אנשים "פחות מהימנים". משמע - שונים מן האוכלוסיה הלויאלית. שבועות אחדים לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה, נראו בעיר אנשי נ.ק.וו.ד. רבים, שהגיעו מעומק אוקראינה. הורגש שמשהו עומד להתרחש. הם נפגשו בסודי-סודות בבית פרטי עם חלק מהחברים-המקומיים "המהימנים". לתחנת-הרכבת הגיעו קרונות משא רבים ריקים - קרונות המיועדים להובלת בקר.

והנה, בלילה אחד, באביב 1941, היתה פשיטה בעיירה על בתיהם של בעלי "הסעיף 39" בדרכוניהם, ומשפחות שלימות - עם נשים וטף, זקנים וחולים - הוצאו בכוח ותחת משמר כבד ברובים דרוכים בלילה ממיטותיהם, הועמסו על עגלות שהוכנו מראש והובלו לתחנת-הרכבת, שם נכלאו בקרונות-המשא והפתחים ננעלו ונסגרו בשלשלאות ברזל ונחתמו… הרכבת נשמרה על-ידי אנשי נ.ק.וו.ד. מזויינים, והיו גם כלבים. לאף אחד לא ניתן לגשת ולהיפרד מהאנשים שברכבת, ובעיירה שררה מבוכה גדולה. אף אחד לא ידע, אם לא יופיעו גם אצלו מחר, ואולי גם אותו ישלחו - מי יודע לאן?

המגורשים הועברו למחוז ברזובה שבאיזור הטייגה, בערבות סיביר. בין הגולים היו: ברוך פוליקמן, אשתו ושני ילדיו הקטנים, פרידה וקסלמן (בת פנחס פוליקמן) בעלה ושתיים מבנותיה, , משה וציפורה אלקיס וארבעה מילדיהם, ועוד כעשר משפחות. כך רוקנה העיירה מטובי בניה.

בתאריך 21 ביוני 1941, במוצאי-שבת, חגגה הגימנסיה הסובייטית בנובוסליצה את סיום שנת-הלימודים וחלוקת תעודות-הבגרות הראשונות. מעבר לגבול - בצידו השני של הפרוט ובכל אירופה - השתולל הפאשיזם הגרמני מחולל הזוועות - אך בבסרביה שרר שקט. כל אחד היה עסוק מעל לראש בעבודה, באסיפות, בסמינרים ובקורסים, וכמעט שלא הרגישו איך חלפה השנה. האמינו בכוחו של הצבא-האדום הבלתי-מנוצח וב"גאוניותו" של החבר סטאלין, ולא העלו על הדעת שכה קרוב יום המלחמה, אשר תשנה תכלית-שינוי את גורלו של כל אחד …

הנשף בבית-הספר היה מאורגן יפה, עם כיבוד עשיר ותזמורת עליזה. כולם היו מאושרים, שתו ורקדו ביחד, והיתה הרגשת בטחון ליום-המחר. בשעה 4.00 בבוקר חזרו הביתה. לפתע - נשמע מרחוק זמזום מטוסים. הכל היו בטוחים, כי אלה הם מטוסים סובייטים, השומרים על הגבול. אולם למעשה - היו אלה מטוסים גרמנים, שהגיחו כדי להשליך את ראשוני-פצצותיהם על יעדים צבאיים בצ'רנוביץ, אוקראינה וכו'.

התחילה מלחמת-רוסיה-גרמניה. מלחמת-העולם השניה. שבועים לאחר מכן - ב - 5 ביולי 1941 - עזבו הרוסים את נובוסליצה, וצבא רומני נכנס במקומם. המפקד האנטישמי הסית את חייליו כנגד היהודים. הם התנפלו על העיירה כחיות-טרף וערכו פוגרום, כשהם רוצחיים ובוזזים, הורגים תינוקות וזקנים, ומעלים באש את בתי העיירה. כעבור ימים מספר, עברו בין הבתים שנשארו עדיין שלמים, אספו את כל התושבים והצעידו אותם לעבר טרנסניסטריה…

באוגוסט אותה שנה, לא היתה בעיירה אף נפש יהודית אחת! העיירה היהודית נמחתה כליל. הבתים נשרפו ברובם הגדול, ואלה שנשארו - יושבו על ידי לא-יהודים. בית-הכנסת-הגדול ובית-הספר-תרבות הפכו למועדונים.

המגורשים לטרנסניסטריה נספו בימי השואה, ורק מעטים שרדו. השרידים - לא חזרו עוד לעיירה. בהזדמנות הראשונה עלו לישראל, או שהיגרו לאחת ממדינות המערב.

כיום נובוסליצה מפותחת ומתועשת. הבצה נעלמה ובמקומה נסללו כבישים טובים, אך אין זכר לעבר המפואר של העיירה היהודית התוססת.

עבודת חקר של תלמיד בכיתה ז' על העיירה נובוסליצה העיירה בה גדלה סבתו, הבת של רב העיירה

העבודה כוללת: סקירה היסטורית כללית ויהודית, הקהילה היהודית ומוסדותיה וראיון עם הסבתא

הערה של עורכי האתר המשפחתי : לכותב העבודה אין קשר משפחתי המסתעף למשפחות המוזכרות באתר, אך מצאנו שהיא מרחיבה את הידע על העיירה

יהדות בסראביה עפ"י סיפורה של העיירה נובוסליצה

בסראביה היא חבל ארץ הניכלל כיום בתחומי מדינת מולדובה, מדינה חדשה שנוצרה בעקבות קריסתה של ברית המועצות. בסראביה שוכנת בין אוקראינה לבין רומניה. במאה ה- 19 היתה נובוסליצה חצויה בין משטר רוסי ומשטר אוסטרי. בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השניה היתה בסראביה תחת שלטון רומני ולאחר מלחמת העולם השניה עברה בסראביה לשלטון ברית המועצות.

בכל רחבי בסראביה, בערים, בעיירות ובכפרים, התגוררו יהודים רבים אשר פיתחו חיי קהילה ענפים ועשירים.

על מנת ללמוד יותר מקרוב על חיי קהילות יהדות בסראביה, בחרתי להתמקד בעיירה נובוסליצה, עיירה בצפון בסראביה, ודרך סיפורה של עיירה זו ללמוד באופן כללי על חיי יהדות בסראביה.

בנובוסליצה נולדה וגדלה סבתי מצד אבי, אלתה בהרב, ובה כיהנו הסבא שלה, הרב משה בריל זצ"ל, ואביה (סבא רבה שלי), הרב חיים רחמן זצ"ל, כרבני העיירה.

שאלת חקר: כיצד התנהלו חיי הקהילה ומה היה חלקם של בני משפחתי בחיי הציבור?

2. נובוסליצה - סקירה היסטורית

נובוסליצה נמצאת בצפון בסארביה, בגדה המערבית של הנהר פרוט, המפריד בין בסארביה לבוקובינה ומולדביה, כ-35 ק"מ מעיר המחוז חוטין.

ראשיתה נעוצה בעבר הרחוק. במקום זה היה קיים ישוב כבר במאה השלישית לספירה, ואולי עוד לפני כן, בימי הדאקים, כשכל החבל היה פרובינציה רומית.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 נסלל כביש מנובוסליצה לקישינוב. ב-1884 הוקמה בצד האוסטרי מסילת ברזל בקו נובוסליצה -צ‘רנוביץ. שנתיים לפני כן, ב-1882, התחילו לבנות בנובוסליצה הרוסית מסילת ברזל בקו נובוסליצה - ז‘מרינקה, ובנייתה נסתיימה בדצמבר 1892. באותה תקופה הפך הכפר נובוסליצה לעיירה.

השוני החיצוני בין החלק שבבוקובינה לבין זה שברוסיה בלט היטב בנוף. בצד האוסטרי היו כבישים סלולים, בתים נאים, עצי נוי וצל, ובכל שרר נקיון והדר. לעומת זאת היו הככרות בצד הרוסי מלאות בוץ ורפש, ומים מלוכלכים נקוו בפינות שונות. בחורף היו ביצות מבאישות ובקיץ אבק מחניק. בתי- עץ נמוכים וצפופים. הדרכים היו דרכי עפר, ובכלל היה מראה הנוף עכור.

למרות שהעיירה נשלטה בחלקה ע"י הרוסים ובחלקה ע"י האוסטרים, היה קשר הדוק בין שני חלקי העיירה במשך כל שעות היום ואנשים עברו מצד לצד ע"י תעודות מעבר והעבירו איתם מצרכים שונים.

ב- 28 בפברואר 1918 כבש הצבא האוסטרי את מחוז חוטין, כולל נובוסליצה. למעלה משמונה חדשים שלטו האוסטרים בעיירה, עד שנהדפו על ידי הסובייטים בנובמבר 1918. אולם עוד באותו החודש נכבשה נובוסליצה בידי הרומנים.

בשלהי 1918 פרץ מרד נגד הרומנים במחוז חוטין, כולל נובוסליצה. בראשית 1919 דוכא המרד ומאז ועד 1940 נמצאה העיירה תחת שלטון רומניה.

ב- 28 ביוני 1940 נכנסו הסובייטים לעיירה על סמך חוזה ריבנטרופ-מולוטוב שחילק שטחים כין גרמניה לברית המועצות.

ב- 5 ביולי 1941 נכבשה העיירה על ידי צבא גרמני-רומני.

ב- 30 במרס 1944 גורש הצבא הנאצי והעיירה נכבשה ע"י הצבא האדום (הצבא של ברית המועצות).

ב- 1945 סופחה נובוסליצה לאוקראינה כחלק מברית המועצות.

מתי הגיעו היהודים לנובוסליצה לא ידוע בדיוק. יש סבורים שכבר במאה הראשונה לספירה היו שם יהודים, אך אין כל עדות לכך. לעומת זאת ידוע כי במאה ה- 14, כאשר התנהלו דרכי המסחר מגליציה דרומה דרך נובוסליצה, היו שם יהודים. ישנם מיסמכים בהם מוזכר כי ב- 1367 הגיע למולדאביה (נובוסליצה היתה אז תחת שלטון הנסיכות המולדאבית) גל של יהודים מהונגריה. כנראה שאז התחיל להתגבש ישוב יהודי קבוע. בראשית המאה ה- 16 הגיעו לנובוסליצה גם יהודים ממגורשי ספרד.

במאה ה- 16 גורשו היהודים ממולדאביה, אך ב- 1612 הורשו לחזור. באותו הזמן הזמין נסיך מולדאביה, סטפן טומשה, את סוחרי לבוב מכל הלאומים - פולנים, רוסים, ארמנים ויהודים - לבוא ולסחור בארצו. יהודים רבים התיישבו אז בכפרי בסראביה לפי המלצת הנסיכים שהיו מעונינים בפיתוח אחוזותיהם. הישובים היהודים בבסראביה, כולל נובוסליצה, התפתחו במיוחד במחצית השניה של המאה ה- 17, כאשר יהודים רבים הגיעו לשם אחרי גזרות ת"ח ות"ט (טבח שחוללו חיילי חמלניצקי ב- 1648-1649), חלקם היו יוצאי פולין וחלקם יוצאי אוקראינה שברחו מאימת הקוזקים.

כאשר עברה בסראביה תחת שלטון רוסיה, זרמו לשם יהודים רבים מליטא, רוסיה הלבנה ואוקראינה, ואף מבוקובינה ומגליציה האוסטרית. ב- 1827 דיווח מושל בסראביה כי יהודים רבים עוברים לשם מאוסטריה.

ב- 1841 העניק מושל בסראביה, וורונצב, ליהודים זכות לסחור בעצים לאורך הנהר פרוט. לכתחילה ניתנה זכות זו לשנתיים, אולם היא הוארכה מידי פעם לשנים נוספות.

בשלהי המאה ה- 19 היו בנובוסליצה כ- 4000 יהודים שהיוו 2/3 מכלל האוכלוסיה.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה נובוסליצה תחת שלטון רומניה. היתה זו עיירה שכמעט כולה יהודית. למרות ההגירה הרבה לארצות אמריקה הדרומית והצפונית בשנות ה- 30, בשל המצב הכלכלי הקשה, כתוצאה מהמשבר הכספי באירופה והתגברות האנטישמיות אחרי עליית היטלר לשלטון בגרמניה, עדיין היוו היהודים ב- 1930 למעלה מ- 86% מכלל תושבי נובוסליצה.

3. חורבן העיירה היהודית

ב- 1941, בפרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה, נכנס הצבא הרומני לעיירה לאחר נסיגת הסובייטים. כעבור ימים מספר גרשו הרומנים את כל היהודים לטרנסניסטריה (חבל ארץ מעבר לנהר הדניסטר) ובאוגוסט אותה שנה לא היתה בעיירה אף נפש יהודית אחת.

המגורשים לטרנסניסטריה נספו בימי השואה ורק מעטים שרדו. השרידים ממחנות הגרמנים ומאלה אשר נדדו בימי המלחמה ברחבי ברית המועצות, לא חזרו עוד לעיירה, או שביקרו שם למשך זמן קצר ובהזדמנות הראשונה עזבו ועלו לישראל, או היגרו לאחת ממדינות המערב. רק יהודים בודדים חיים כיום בנובוסליצה.

העיירה היהודית נמחתה כליל. הבתים נשרפו ברובם ואלה שנשארו מתגוררים בהם לא יהודים. בית הכנסת הגדול ובית הספר תרבות הפכו למועדונים.

נובוסליצה מפותחת כיום ומתועשת, אך אין זכר לעבר המפואר של העיירה היהודית התוססת.

3. הקהילה היהודית ומוסדותיה (מ- 1930)

ב-1930 מינה מושל המחוז מהמפלגה הצרניסתית מועצת- קהילה יהודית זמנית בראשות הרוקח עובדיה רוזן. מעתה היתה היא האחראית לשחיטה וגם למיקווה, והיא שדאגה למשכורת של הרב והשוחטים ולהחזקת בית המרחץ.

רק בקיץ 1931 קבלה הקהילה תקנון חוקי, ובשלהי אותה שנה התקיימו הבחירות החוקיות הראשונות וכל גבר ואשה מגיל 21 היתה להם זכות בחירה.

1. הפעילות בתחום הפוליטי

מועצת הקהילה זכתה להערכה גם מצד האוכלוסיה היהודית וגם מצד הממשלה. היא הגנה בכבוד על עניני התושבים היהודים, נלחמה להבטחת קיומם הכלכלי ונאבקה נגד המסים הכבדים שהעיקו במיוחד על בעל המלאכה היהודי שהתנסה בתחרות קשה עם בעלי המלאכה הנוצרים בכפרים. פעלה לפיתוח התרבות והחינוך הלאומי. סייעה לסטודנטים היהודים ולארגונים כמו "מכבי", התנועה החלוצית ומכבי אש.

כן דאגה לכך שהיהודים יקבלו ייצוג מתאים בעיריה ותמיד היו 8 יהודים מתוך 16 חברי מועצת העיר.

בעת הבחירות לפרלמנט היו המועמדים משתדלים לקנות את לב חברי ההנהלה היהודית, שהיתה להם השפעה על הבוחרים היהודים, תוך הבטחה לתמוך באוכלוסיה היהודית.

בית הספר היסודי "תרבות" והגימנסיה "תרבות" פעלו תחת הנהלתו של הד"ר רבינוביץ‘, שניהל את שני המוסדות האלה במסירות וביעילות ולא היה לו מחליף. היתה שם גם ספריה ואולם גדול ששימש לאסיפות, לחתונות ולמפגשים צבוריים שונים.

ה"תלמוד תורה", שם למדו בעיקר ילדי העניים, פעל תחת ההנהלה של אלי נסיס, שלמה הלפגוט וחיים פוליקמן. הקהילה סיבסדה מוסד חינוכי זה ע"י מתן הזכות לאפיית מצות. יתר ההכנסה באה מתרומות חדשיות קבועות של התושבים.

ב"תלמוד תורה" למדו מרבית ילדי העיירה ורק מעטים למדו בבית הספר הממשלתי. הילדים מבית הספר הממשלתי היו באים אחרי הלימודים בבית ספרם ל"תלמוד תורה" וכאן למדו בקבוצות קטנות לימודי יהדות: חומש, רש"י, קריאה, עברית ותפילות.

נציג הקהילה היה משתתף בבחירת הגבאים בבית הכנסת ובבית המדרש שבעיירה והיה מדווח להנהלה על תוצאות הבחירות. בית הכנסת הגדול נתמך על ידי הקהילה ושם היו מתפללים "עמך", בעיקר בעלי מלאכה. הגבאי היה נבחר בשמיני עצרת, אחרי ההקפות, כשהקהל היה בדרך כלל בגילופין.

שמשי בתי הכנסת בתקופת השואה עשו חסד עם המתים שנהרגו על ידי הרומנים, והביאו אותם לקבר ישראל בלי לקבל תשלום אלא לשם מצווה.

3. המדור הסוציאלי

הקהילה תמכה בבית תמחוי שהוקם ב-1933 בבית אירגון בעלי המלאכה. יושב ראש המדור הסוציאלי שהיה גם נציג בעלי המלאכה במועצת העיר, דאג לתפעולו התקין של המיטבח שסיפק ארוחות חמות לתלמידים בחודשי הלימוד.

עיקר העבודה והניהול היו בידי ועדת הנשים. הועדה גייסה כמעט את כל נשי העיירה לעזרה: בבישול, בהגשת הארוחות לילדים ובאיסוף הכספים.

יש להדגיש שהנשים היוו את עמוד השידרה בחיים החברתיים של העיירה. בכל המיפעלים הציבוריים פעלו נשים, בויצ"ו, בתמחוי ובאירגון הנשפים והמיזנונים למטרות ציבוריות. גם במחנה ידניץ בתקופת השואה פעלו הנשים וטיפלו במיטבח המחנה.

הכנסות התמחוי באו מתמיכת הג'וינט, מתמיכת יוצאי נובוסליצה באמריקה, מתרומות חודשיות של תושבי העיירה ומתמיכת מועצת הקהילה.

ליד הקהילה היה קיים מושב זקנים שבו היו 15 מיטות עבור הקשישים. ועדת נשים דאגה לספק אוכל, חימום ובגדים. מלבד תמיכת מועצת הקהילה נתקבלו תרומות מהג‘וינט ומהאוכלוסיה המקומית.

במדור הסוציאלי של הקהילה היתה מחלקת "מלביש ערומים" שדאגה להלביש את הילדים בחליפות ובמעילים חמים בחורף, ולספק להם נעלים ומגפיים. נשות העיירה גויסו לתפור חינם את הבגדים.

כל שנה לפני פסח נאספו מעות חיטים (קימחא דפיסחא). מכסף זה נתנו גם מתן בסתר לאנשים שהתביישו לפנות בגלוי בעזרה.

לפני חג השבועות הוכנה כמות של עצי הסקה כדי לחלקם בחורף לעניים.

4. ייצוג היהודים במועצת העיריה

הקהילה דאגה לייצוג הולם של היהודים במועצת העיריה, ומתוך 16 חברי המועצה היו 8 יהודים. משמונת היהודים היו 4 מארגון בעלי המלאכה. הרב חיים רחמן, רב העיירה (סבא רבה שלי), היה יועץ לעניני הדת היהודית.

המדור הסוציאלי פעל להקמת קופת חולים ביחד עם ארגון בעלי המלאכה. אשפוז וניתוחים מסובכים בוצעו בבית החולים היהודי בצ'רנוביץ במחיר סמלי על פי הפנית קופת החולים. האמצעים להחזקת הקופה באו מחלק של ריווחי אפיית המצות, מנישפי פורים ומתרומות שונות.

6. קופת גמילות חסד (גמ"ח)

הוגי הרעיון של הקופה היו נשים. בתחילה היתה זו קופה קטנה ולאחר מכן הוקמה קופה שקיבלה רשיון והיתה גוף משפטי מוכר. הכנסות הקופה באו מתשלומים חדשיים קבועים של חברי הקופה, מתרומות שנאספו בחגיגות לרגל חתונה או ברית מילה ומתמיכה שהגיעה מאמריקה מיוצאי העיירה.

לקופה היה מעמד חשוב בעיירה ופעילותה היתה יעילה מאד. הודות לכספיה היה באפשרותה לתת הלואות בריבית נמוכה.

4. ענף המשפחה שלי מהעיירה נובוסליצה

מיקרא: הקו האדום מסמן את הקשר מהרב משה בריל עד אלי

5. ראיון עם סבתא שלי

אבא שלי היה ממזריץ‘ שהיתה שייכת לרוסיה ואמא שלי היתה מנובוסליצה שאף היא היתה שייכת לרוסיה והם, ההורים, היו חסידי בויאן .דרך הרבי מבויאן היה השידוך וכך, אחרי החתונה, אבא שלי נהיה רב בנובוסליצה. אבא שלי היה רב העיר. הוא הוסמך לרבנות בבחינת "יורה-יורה" ו"ידין -ידין" .

הוא פסק בעניני הלכה, כמו: טריפות וטהרת המשפחה, וגם היה אב בית דין. בתחום המשפט הוא נחשב מומחה ולכן היו לו הרבה משפטים.

גם הגויים העריכו מאד את כושר השיפוט שלו. כאשר יהודים הלכו להישפט אצל השופט הגוי מיקולוש הוא אמר להם: "יש לכם כזה רב, שאתם לא צריכים לבוא אלי, הוא יכול לפסוק הכל לבד". גם כאשר היו מחלוקות בין יהודים לגויים הוא פסק והגויים קיבלו את פסק הדין.

כפי שאמרתי קודם, אבא שלי עסק בכל עניני הרבנות. בערב פסח באו אנשים למכור את החמץ ותוך כדי כך הגיע מישהו לשאול אם התרנגולת ששחט כשרה. התרנגולת היתה טריפה אבל אבא ידע שלאיש הזה אין אפשרות לקנות תרנגולת חדשה ולכן הוא אסף כסף מהאנשים שהיו אצלו באותו רגע, בלי שהשואל הרגיש, וכך היה לו כסף לקנות תרנגולת אחרת.

הקשרים שלו היו טובים מאד. רבני הסביבה היו חסידי בויאן ומידי פעם היו כולם נוסעים אל הרבי ושם היו נפגשים.

כמו כן היו גם קשרים בחיי היום יום . סבא שלי (אבא של אמא) היה רב ומומחה בדיני עגונות. במקרה שהיו צריכים לתת גט אבא וסבא יחד נתנו את הגט. אבא ידע גם לכתוב את הגט.

בשנת 1940 היינו תחת שלטון רוסי. בשנת 1941 נכנסו גרמנים ורומנים והרגו באותו יום הרבה אנשים והציתו כמעט שלושה רבעים מהעיירה. בתקופה שהרוסים יצאו והרומנים עדיין לא נכנסו, באו הגויים מהסביבה והתחילו לשדוד כל מה שהיה בבתים. באותו זמן אנחנו היינו בבית של שכנים ושמענו אותם אומרים: "זה הבית של הרב, אנחנו לא נשדוד בבית של הרב".

בזמן הזה ששדדו, אני לקחתי את כל כלי הכסף שהיו לנו והכנסתי אותם לאח (בחו"ל בין שני קירות היה אח, וכך היו מחממים את הבית) וסגרתי. אח"כ באו הרבה חיילים והציתו כמעט את כל העיירה. אחרי שהחיילים הלכו ראינו שכל הבית נשרף חוץ מהאח. פחדנו מאד, אבל בכל זאת נכנסנו והוצאנו את הפמוטים, הגביעים וכל כלי הכסף שהחבאנו שם. מכיון שהבית שלנו נשרף, נכנסנו לבית של יהודי שהבית שלו היה קיים.

היינו בעיר שלנו שבועיים ואז התחילו לגרש אותנו. בזמן הגירוש, חפרנו בור בחצר הבית של האיש שאצלו גרנו והטמנו שם את כלי הכסף.

ובעצם מאיפה היו לנו גביעים? אבא היה חסיד וכל פעם שנסעו לרבי, הרבי נתן מטבע כסף. כך אבא אסף הרבה מטבעות ומהמטבעות האלה הוא יצק גביעים. כך היו לנו עשרה גביעים.

גרשו אותנו מהעיר ובמשך 3 שנים עברנו נדודים, השפלות, רעב, מחלות והרג. אלפים נהרגו בשנים אלו וביניהם הורי. נשארנו רק אחי ואני.

בתום 3 שנים, הרוסים כבשו מחדש את נובוסליצה ואנחנו התחלנו לחזור הביתה. מכיון שהבית שלנו נשרף, נכנסנו לבית של יהודי שלא זכה לחזור, שנפטר במחנה.

אחי היה רב ושוחט. הפכנו חדר אחד לבית-כנסת ואצלנו באו להתפלל כל יום.

באחד הימים בא ידיד שלנו שהיה בין המתפללים הקבועים ואמר שהציעו לו לקנות גביעים.

והוא אמר: נכדה של האיש שגרתם אצלו אחרי ששרפו את הבית.

אני הבנתי מיד שאילו הגביעים שלנו. ניגשתי לבחורה ואמרתי לה: את סיכנת את עצמך, חפרת ומצאת את הגביעים. אני לא רוצה שתתני לי הכל, אבל אני מבקשת שלושה גביעים. זו המזכרת היחידה שיש לי מהבית ואני אשלם לך תמורתם.

אחר-כך עברנו מרוסיה לרומניה. בזמן המעבר שני גביעים היו אצל אחי וגביע אחד היה אצלי. בדרך לקחו ממנו את הגביעים ואני עברתי בשלום ונשארתי עם גביע אחד.

על הגביע הזה סבא עשה קידוש והבדלה בכל שבת ומועד ועד היום סבתא לוקחת איתה את הגביע לכל מקום .

6. סיכום

במסגרת עבודתי למדתי הרבה על חיי היהודים בעיירות בסראביה ועל ידי כך גם על חלק משורשי. מסקנתי מעבודתי היא כי היהודים אינם בטוחים בשום מקום בעולם, אלא בארץ ישראל, גם אם ליהודים ניראה שיחסיהם עם הגוים הסובבים אותם טובים מאד.

תודה לסבתי אלתה שהקדישה לי מזמנה לכתיבת עבודתי.

1. ספר נובוסליצה בסרביה. הוצאת ארגון יוצאי נובוסליצה בישראל. תשמ"ג - 1983.

מפת צפון מערב רומניה (בסארביה) כולל אזור בוקבינה והגבול עם ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השניה מתוך ספר יהודי סוצובה (שיץ) וקהילות הסביבה כרך מס'1
התמונות בשחור-לבן לקוחות מספר נובוסליצה
חברת גמילות-חסד. יושב רביעי משמאל - מתתיהו פוליקמן. יושב שלישי ימין - שלום-בר שכטר. שמואל מלמוד (אמצעי בשלישיה המוגדלת שבתמונה), היה חבר בשלישית ועדת הביקורת של מועצת הקהילה דף 132 בספר נובוסליצה.	נתיבי גרוש מבסרביה אל מעבר לדנייסטר הגירוש הבלתי-רשמי אל מעבר לדון איננו מסומן	מפת אזור נובוסליצה
במזחלת על השלג בעיירה	בית-הספר תרבות בנובוסליצה - היום מועדון. צולם: 1981	תלבושת אחידה לבנות בבי"ס תרבות
	צבי שכטר קורא בתורה לזכר משפחתו: הוריו פייע (פוליקמן) ושלום בר ואחיו, באזכרה לקדושי טרנסניסטריה	בית-הכנסת לשעבר ברחוב חוטין - כיום מועדון ספורט
הנצחת בני משפחת אלקיס ופוליקמן בבית הכנסת ע"ש קדושי נובוסליצה ברמת השרון בית כנסת יד ושם לזכר קדושי ונובוסיליצה, שיכון פקר, רחוב המרי. רמת השרון	פתח בית הכנסת לזכר יהודי נובוסליצה ברמת השרון