English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

מלכה(שגם-שהם, אשת משה גרשטיין-יורב) יורב

יעקב יוסף ורבקה מירל משפחת קול מארגנטינה חסיה קפלן מכתבי משה משה ומלכה יורב בתיה ושלמה לב ארי שלמה ורותי יורב חנה ויענקלה אברמסון

 

לחץ כאן לצפייה בסרטון על סבתא מלכה

תרשימי שורשים במשפחתה של מלכה

  שמואל משה שגם אילן יוחסין

משפחת ריק שהם שיינזון

פנחס ריק אילן יוחסין

משפחתה של מלכה

 

רחוב השוק בקורשאן מקום הולדתה של מלכה , ממול היה בית משפחת שוהם

המשפחה תר"ץ

משמאל לימין: ישראל, רפאל , אמא חנה לאה , מלכה , חיים , חסיה

ראובן אחיה של מלכה נפל ב1942 במלחמה עם הצבא הרוסי נגד הגרמנים

קיבל עיטור גבור ברה"מ לאחר נפילתו

 

 

 

 

מאה שנה לפטירתו של סבא של מלכה ישראל יונה בן שמואל משה שהם -שגם

ב"ה זכינו, בתיה ושלמה, להגשים חלום, שלא כל אחד זוכה, ולא פעם אחת כי אם פעמיים.

מספרת בתיה: בפעם הראשונה היה זה עם אימי מלכה יורב ז"ל. בפעם השנייה במלאת מאה שנה לפטירתו של סבא ישראל יונה זצ"ל. וכך הוא סיפור המעשה.

תמיד גדלתי על הסיפור שסבא של אמי מלכה עלה בסוף ימיו לארץ ונפטר בה כעבור 8 שנים. עוד לפני כן סבי ראובן-רוברט ביקר בארץ אצל הסבא-רבה שלי – אביו.  והיה עמו כשנתיים, ואח"כ חזר לליטא.

לאחר פטירתו סבא ישראל יונה נקבר בהר הזיתים. והיות שאחרי מלחמת הקוממיות היה הר הזיתים בידי הירדנים היה זה בגדר חלום לעלות לקברו.

אבל קרה הנס ובמלחמת ששת הימים שחררנו את חלקי ארצנו והר הזיתים בידינו. אמי ניסתה לגלות את מקום קבורתו של סבה, היא פנתה לבן דודה דב לוויטס, שגר אז בירושלים, ובקשה ממנו שיעזור לה למצוא את קברו, אבל הוא ענה לה, שיש למצוא את מה שעל האדמה ולא מתחת. במילים אחרות אין סיכוי למצוא וחבל על הזמן.

אבל החלום נשאר.

את הנס חוללו חסיה וחיים קפלן (אחות ואחיין של אימי). לפני כ-9 שנים, הם צפו בתוכנית טלוויזיה בה הודיעו, שהסתיים מיפוי בית הקברות בהר הזיתים וכל הפרטים הוכנסו למחשב. חיים התקשר לחברה קדישא של הר הזיתים ועל פי פרטים שמסר אותר הקבר.

הקבר נמצא בגוש האמצעי אזור 2 חלקה ב' שורה י"ד קבר י"ט.

דודה חסיה התקשרה לאימי מלכה וספרה לה, שאותר קברו של סבא ישראל יונה בהר הזיתים.

אימי נכנסה להילוך גבוה, היא כבר ידעה שיש לה מחלה סופנית והזמן קצר. כאשר היה לה תור לביקורת בהדסה, היא ארגנה את כל המשפחה להגיע ולעלות לקברו של הסבא. גיסו של משה בני בדק את המקום ומצא מקום קרוב לשם אפשר להגיע עם מכונית, ומשם במסע רגלי קצר לקברו של סבא ישראל יונה. גיסי דאג שישפצו את הכיתוב על המצבה, הקבר נשאר בשלמותו ולא נגעו בו ידיים טמאות. כך בה' אב תשנ"ח עלינו כל בני המשפחה לערוך אזכרה לסבא ישראל יונה בהר הזיתים.

הגענו למקום ואימא שהייתה כבר על כסא גלגלים. כמו מלכה בעזרת שני מקלות ובעזרת הנכדים עלתה בכוחות עצמה לקבר. אחד הנכדים אחז שמשיה להצל עליה, נכד שני הלך אחריה עם כיסא שמא תתעייף ותצטרך לנוח. נכד אחר הלך לידה ועזר לה במעברים הקשים. היה זה מחזה מיוחד במינו. איש מהמשפחה הקרובה לא נעדר.

ערכנו אזכרה יהודית לסבא ישראל יונה ראשון העולים מהמשפחה, שעלה לארץ ושם אימי ספרה לנו מה שהיה ידוע לה עליו. לפי התואר הוא היה תלמיד חכם תואר שניתן רק לראשי ישיבות או רבני עיר.

על המצבה רשום: פ"נ מוהר"ר ישראל יונה בר שמואל משה מקורסן נפ. אלול תרס"ז ת.נ.צ.ב.ה.

מקום קבורתו משקיף על הר הבית – מחזה מרהיב ומרחיב את הלב.

אימא נפטרה כחודשיים אחר כך בכ"ד תשרי תשנ"ח

 

 

מלכה ליד הקבר  תמונת הסבא משמאל

הסבא ישראל-יונה שגם

 

לי היה חלום נוסף לערוך לסבא אזכרה במלאת 100 שנים לפטירתו.

ידעתי שהשנה תשס"ז בחודש אלול ימלאו לו  מאה שנים לפטירתו. את התאריך המדויק של פטירתו לא ידענו, לכן החלטנו לערוך לסבינו באמצע החודש בט"ו באלול אזכרה. הודענו לכל בני המשפחה על האזכרה. ההיענות הייתה מרשימה, כל מי שיכול היה להגיע הגיע. (כשהגענו למקום, התברר לנו מחברה קדישא שיום פטירתו חל בכ' אלול כך שיכולנו לומר קדיש ביום פטירתו ולהדליק נר נשמה).

לפני כן החלטנו לערוך שבת משפחתית. בשבת פרשת "כי תצא" תשס"ז התאספו כל בני משפחת לב ארי וצאצאיהם ברמת מגשימים. השבת הייתה באווירת "סבא ישראל יונה שהם זצ"ל". כולם הגיעו.

בסעודה שלישית התאספנו כולם בביתנו כשהנושא הוא מאה שנים לפטירת הסבא. במקום בולט תלינו את תמונתו של הסבא. וכל הפעילות הייתה סביבו.

במשחק הראשון, שהיה לילדי כיתה א' ומטה; התבקשו כל הילדים לבנות מגדל גבוה מקוביות פלציב (משום מה הצטרפו גם כמה ילדים גדולים יותר) אחרי שהמגדל נבנה "וראשו הגיע השמיימה"... נתבקש אחד הילדים להוציא מלמטה קובייה אחת. בוםםם כל המגדל התמוטט. זה המחיש לצאצאים שמלבנה אחת קם כל השבט, ומצד שני המגדל יציב אם ישנה לבנה חשובה כמו הסבא שהיה תלמיד חכם ואיש תורה, והוא החל לבנות פה את בית מלכה יורב.

אח"כ שחקו גם הגדולים למקטן ועד גדול. כל אחד מהגדולים קיבל פתק שבו כתוב משהו הקשור בסבא, הוא היה צריך לשכנע את כולם כי הדבר נכון, ואח"כ היו כולם צריכים לומר אם אמת הדבר או שקר. כך יכולנו לספר לכולם על תולדות הסבא, ככל שהדבר ידוע לנו. (עובדות שנכתבו: מספר ילדיו, האם קנה קרקעות בארץ, המניע לעלייתו לארץ, להיכן בעולם התפזרו צאצאיו, האם היו כאלה שעלו ארצה...)

מאיר הביא אלבום של פרחי ארץ ישראל מיובשים אותו קיבל מסבתא מלכה. האלבום הובא לליטא ע"י אביה כשחזר לליטא מהביקור בארץ. באלבום יש גם הסברים מהיכן נקטפו. (המתנה מראה על חיבתו לארץ ישראל).

לאזכרה הגיעו גדעון לוויטס שהוא בן דוד של אימא ואשתו ערגה, (גדעון הוא הנין של סבא ישראל יונה כמוני). הגיעו נינים, צאצאים (חימשים) גם דור שישי לסבא הגיעו. הפחד אם יהיה מניין העסיק אותי עד הרגע האחרון. בסופו של דבר היינו יותר ממניין גברים.

(תודה לכל אלה שהגיעו, וגם לאלה שלא יכלו אבל היו איתנו,  ולרפי  פרנק אבא של הדר שהצטרף אלינו כדי להשלים מנין, וחווה איתנו חוויה מרגשת, רפי הוא הבן של הרופא הראשון של טירת צבי שהיה רופא עוד בהיותו רווק)

הזמנו אבטחה בחברה קדישא וקבענו להיפגש בכניסה לגבעתי בשעה 17:00 שם חיכתה לנו האבטחה. אמנם באיחור קטן יצאנו. (נזכרתי באימי מלכה, שוודאי הייתה שמחה להצטרף אלינו לו הייתה בחיים). הגענו לחלקת הקבר וערכנו אזכרה יהודית אמיתית (בלי קיצורים), 100 שנה אחרי מותו. לא כל אחד זוכה לאזכרה אחרי כל כך הרבה שנים. זכה סבינו שצאצאיו שומרים מצוות וזוכרים את השורשים שלהם. הוא וודאי לא ציפה לכך, כנראה זכות גדולה יש לו. בסוף האזכרה אמרנו קדיש גדעון לוויטס שהוא נכדו הצטרף לקדיש, והיה זה רגע מאוד מרגש.

לערוך אזכרה לסבא מול הר הבית, ולומר קדיש לכיוון קודש הקודשים – לאיש תורה אין מרגש מזה.

אחרי אל מלא רחמים ירדנו כולם התפללנו מנחה והתיישבנו על המדרגות לשמוע משייקה שיעור בספר יונה שנקרא במנחה ביום הכיפורים, הוא עמד על הקשר שבין ספר יונה ועם ישראל, מה שנראה לא ברור במבט ראשון. כך הנציח בשיעור לעילוי נשמתו את שמו ישראל יונה. שמנו לב גם שראשי תיבות של שמו הם שם ה' (י-י) כפי שמופיע בחומשים, כמה מתאים לסבא.

כמו שכבר כתבנו הרגשנו כי קיימנו צוואה של אימא לעלות לקברו במלאת 100 שנה לפטירתו ורוחה של אימא ריחפה כל הזמן סביבנו. ת.נ.צ.ב.ה.

                                                                                                  בתיה ושלמה לב ארי

תפילת מנחה לאחר האזכרה

המצבה של הסבא כשהדור השישי שמו אבנים אחרי האזכרה כנהוג

האזכרה במלאת 100 שנה לפטירת הסבא

כמה הערות והארות:

א.      סבא ישראל יונה היה בעירו תלמיד חכם, הוא שימש בליטא כרב אך עזב את הרבנות כי לא רצה להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה. וייתכן שגם כי צאצאיו בחלקם נתפסו להשכלה. זו הייתה גם הסיבה מדוע עזב את ליטא ועלה למות בארץ.

ב.       לאשתו מלכה ז"ל הייתה לה חנות בדים יחידה בסביבה למחייתה יחד עם אחותה, והסבא עסק ברבנות.

ג.        סיבה נוספת המצב הכלכלי בליטא לא היה טוב ורבים עזבו אותה ונדדו לאמריקה או לדרום אפריקה, אך הוא בחר לעלות לארץ ישראל ולגור בירושלים בעיר העתיקה, ובכך היה הראשון שתקע יתד בארץ, שהביא חלק מצאצאיו לארץ.

ד.       לסבא היו שישה ילדים ארבעה בנים ושתי בנות. אחת מהם יונה טויבע לוויטס עלתה לארץ וגרה בתל אביב.

ה.      כשסבתא מלכה עלתה לארץ היא התארחה אצל הדודה שלה יונה זמן קצר ומשם עברה להכשרה בשח"ל ליד רחובות, אך שמרה קשר הדוק עם משפחת לוויטס.

ו.        סבא קנה אדמות בארץ באזור כפר סבא, אבל הם הועברו לקיבוץ (לא לטירת צבי) ונעלמו במשך השנים.

ז.        שם המשפחה "שהם" הוא מיוחד בזמן ההוא, כי זה שם עברי, אבל בליטאית אין ה' ובמקומה יש ג' ומכאן החילוף בין "שהם" ל"שגם" וההפך. כך שהם עצמם השתמשו בשני השמות.

ח.      אחד הצאצאים של הסבא (דור שישי) נקרא שהם.


מלכה יורב - קיצור תולדות חיי

(לפי החוברת שיצאה על ידי ילדיה עובד ע"י שרה המל)

 נולדתי בשנת 1915 בעיירה קורשאן. משפחתי נחשבה לאמידה.  לסבתי ולדודתי היתה החנות לבדים - היחידה בסביבה.  הם נתנו לילדים הבאים עם אימותיהם ממתקים.  לאבי היתה חנות למצרכים, כגון:  קמח, סוכר, וכן בית-חרושת קטן לנייר.  הסבא היה רב. מאוחר יותר - גם עסק ברבנות.  דודה אחת התחתנה עם רופא ועברה לפוניבז'. בעלה היה אנטי-דתי וחילל שבת בפרהסיה.  הם היו עשירים מאד, היה להם בית גדול , לאורך שני רחובות.  הילדים שלהם - בהתאם לאופנה - נתפסו לקומוניזם, ופעלו במחתרת.

אבי השתייך למשכילים. היה ציוני, והיו לו נטיות קומוניסטיות - שילוב מוזר.  היה לו אקדח - למרות שלא ידע לירות.  היה לו "פוננה" (משקפי יוקרה), והוא הלך עם מקל מגולף וכלב קטן.  הוא גמר גימנסיה רוסית וחזר לעיירה.  באותה תקופה מתה סבתא מלכה, וכל הילדים החלו להתפזר. בשנת 1914 , פרצה מלחמת העולם הראשונה. שלושת האחים של אבי נסעו לדרום-אפריקה, ואבי התחתן באותה תקופה. 

סיפור הפגישה של הורי היה משעשע.  לאבא היו הרבה חברות, ובכל אחת מצא פגם. כיוון שהיה משכיל - הוא כתב מכתבים ברוסית לאנשים, ועשה זאת בחינם.  בין השאר היה כותב לשוחט העיירה, שהתכתב עם אחיו באוקראינה.  לאח - היתה בת, שכתבה עבורו את מכתביו. אבא היה מקריא מכתבים אלו לשוחט העיירה.  באחת הפעמים, שלחה אמא תמונה עם המכתב - ומיד אבא התאהב בה.

יום אחד - נסע אבא מבלי להודיע - וחזר עם אמא, והודיע לכולם שאיתה הוא מתחתן. אמי היתה יתומה מאם שקבלה חינוך מעולה בבית הוריה באוקראינה. היא היתה אשה משכילה וחכמה ומאד מצאה חן בעיני אבי והם התחתנו. היא היתה בגיל בנות-דודתי, אך בוגרת באופייה, מסודרת ונקיה, כך שבסופו של דבר התקבלה כבת-המשפחה. היא השכילה לגדל את ילדיה ליושר ומעשים טובים.  טיפלה באבי על מיטת חוליו וכשנפטר נשארה אלמנה צעירה ודאגה לכל מחסורנו.

 בשנת 1915 - נולדתי אני. המלחמה היתה בעיצומה. אמי מאד פחדה מהמלחמה.  אבא - מצד שני - לא רצה להתגייס.   הדוד והדודה מפוניבז' עלו לארץ, רק דודה אחת נשארה בקורשאן, ובה לא פגעו הגרמנים.  הורי החביאו את כל רכושם במרתף, ונסעו לאוקראינה, מקום מגוריה הקודם של אמי.  אמא הסתדרה טוב, בידעה את השפה . אבא קיבל עבודה כמנהל-חשבונות , במחסן של בית-מרקחת.  היו שם שני גויים שהסתבכו כספית, והעלילו על אבי שמעל. אבא נאסר. רק אמא, שידעה איך מסתדרים במקום - הצליחה להוציאו, ולהביא את הנוכלים למאסר.

כל זה פגע באבא. הוא פתח קיוסק. אמא התחפשה לאוקראינית, ומכרה סיגריות לפועלים  בתחנת הרכבת.

המשטרה, בזמן המהפכה, היתה עוברת ומחרימה את הכסף והסחורה.  פעם אחת - כששמרתי על דוכן הסיגריות - הופיעה המשטרה  (למעשה - הם היו כנופיית גנבים) - אני אספתי את כל הסחורה בשקית, לקחתי את הכסא - ובין רגלי המיליציות ברחתי עם הכל הביתה.  הצלחתי - כי הייתי קטנה. 

אחר כך מצבם הכספי השתפר.  הם גרו בדירה קטנה בקומת-הקרקע, בבית בן שתי קומות.  בינתיים נולד אחי, ורוב היום היינו לבד בבית.  הייתי יושבת על אדן החלון ומספרת לו. נתתי לו את כל התרופה בבת-אחת, כדי שירפא מהר. 

המהפכה הרוסית התחילה . הרגו את הצאר ניקולאי.  כאן התחילו הצרות. הקוזאקים עשו פוגרומים, ופגעו ביהודים.   אנחנו גרנו בשכנות עם משפחה רוסית, ומעלינו גרה משפחה יהודית עם בן קומוניסט.  אבי קיווה, שבזכות הבן נינצל,  אך רק בזכות הגויה ניצלנו.  היא יצאה עם גרזן בידה, ואמרה לפורעים שיש לה שתי בנות חולות בטיפוס.  הם האמינו - והסתלקו

מקרה נוסף מאותה תקופה שזכור לי - שתפסו את אבי עם עוד יהודים, וכל יהודי עשירי היו הורגים. כל היהודים פרצו בצעקות "שמע ישראל" , הקצין התבלבל ועזב. כך ניצל אבא.

אחרי המלחמה היה רעב ברוסיה. הורי החליטו לחזור לליטא, ובזכות היות אבי אזרח ליטא - הם הורשו לעזוב את רוסיה. המסע ארך כחצי שנה. בדרך הם התקיימו ממכירת כלי-הכסף והזהב תמורת לחם. אכלנו קליפות תפוחי-אדמה מבושלים, ואת התה המתקנו בסכרין.  (עד היום אינני מסוגלת להמתיק בסוכרזית). הדרך לא היתה בטוחה.  זכור לי, שפעם ירו על הרכבת, וילדה נהרגה.

אנחנו הגענו לפוניבז' שבליטא לדודה, שחלק מבנותיה - שהיו קומוניסטיות - עזבו את  לרוסיה. כשהגענו - הביאה לנו הדודה לתחנת-הרכבת חלה, ודברים שלא ראינו כבר חצי-שנה, ומאד שמחנו. דודתי לא רצתה שנישאר בפוניבז' בגלל בעלה, וחזרנו לקורשאן.  בקורשאן לא מצאנו שום דבר ממה שהחבאנו, אעפ"י שאבי הסתיר את פתח המרתף שבו החביאו הורי את רכושם, הצליחו הגנבים - שהיו יהודים - למצאו, וגנבו הכל. אחי אבי, כששמע שחזרנו לקורשאן ומה עבר עלינו -  שלחו מאה לירות שטרלינג , בהם היה אפשר לקנות את חצי ליטא!  אבי החליפם לרובלים.  בדיוק באותו הזמן הוחלף הכסף - ולכן לא היה לכסף ערך.  אבא החל הכל מהתחלה. בנה בית, אך הקבלן היה רמאי, ובנה את הבית לא טוב.  האחים שלחו עוד פעם כסף - והציעו שאבא יעבד עורות, וישלח לדרום-אפריקה.  אבי ייבש את העורות על גג ביתנו. פעם כשעלה - קרס הגג, והוא נפל ושכב הרבה זמן. 

ושוב נשלח כסף מדרום-אפריקה. הורי פתחו חנות לבדים, וקיוו ששם סבתי מלכה, שהיתה מוכרת לכפריים, יעזור להם.  אבל אבי היה כבר מותש ולא חזר אל עצמו, ואמי - שלא היתה סוחרת - לא הצליחה, והחנות אט-אט דעכה. אמא פתחה עוד חנות לסידקית וסוכר וקמח  - וגם זה לא החזיק מעמד.

בינתיים המשפחה התפזרה. סבא שמואל-יונה עלה לארץ-ישראל למות בה. הוא היה ציוני, וגר בעיר העתיקה. שם משפחתנו היה עברי - שהם (שגם). נולדתי אחרי שסבי נפטר, אך ידוע לי שאבי - לפני שהתחתן - ביקר את סבא בארץ, והיה בארץ כשנה וחצי. כשחזר לליטא - הביא אתו מהארץ אלבום קטן של פרחי ארץ-ישראל מיובשים, שעדיין נמצא עמי.

הסבא היה למדן. אבל גם סיפרו עליו, שפעם הוא שמע שהפריץ נסע לכנסיה ביום ראשון במרכבה רתומה לארבעה סוסים - או לששה סוסים. כשעלו על הגשר - הגשר נסדק, והם נפלו וטבעו.  סבי שכר אנשים, והוציא את האנשים והסוסים. האנשים נלקחו לקבורה על ידי הנוצרים, וכתמורה קיבל סבא את הסוסים.  הוא נתן לבורסקאי לפשוט את עורם, ומכר את העור, ויצא עם רווח כספי. (כולם חשבו שהוא יודע רק ללמוד גמרא - והנה הוא גם סוחר). גם את החלב הוא מכר לתעשיית-נרות. כמובן - חלק מן הרווח הוא נתן לצדקה, ועוד נותר לו למחיה.

עוד סיפור על סבי: היה בשכנותו אדם בשם רפאל גרשונקה - כינוי גנאי על שדחף את אפו לכל מקום. היה לו בית-מרזח, והגויים, שהשתכרו, קפצו מעל הגדר עד שנהרסה.  כל פעם שהשכן תיקן את הגדר - הוא גנב כמה סנטימטרים מהחצר של סבא. סבי הזמינו ואמר לו: "אני רואה שצפוף לך בחצרך, ולכן אתה מזיז את הגדר שבינינו. אני אתן לך במתנה את החורשה שמאחרי ביתי - ולא תצטרך לגנוב מחצרי. "  אין ספק שהשכן היה המום, כי הוא חשב שסבא לא מבין מה שהוא עושה, וכך סבא העמידו על מקומו, וזכה גם לשלום-בית ביניהם. אמנם במשפחה כעסו על סבא - אבל סבא השיב להם - שיש לו די והותר.

הערה:  חודשיים לפני שסבתא מלכה נפטרה - זכינו לעלות כל המשפחה להר-הזיתים,  לקברו של סבא ישראל-יונה ז"ל, שנשאר בשלמותו, ולערוך לו אזכרה יהודית - 93 שנה אחרי פטירתו.

 

באותה תקופה, כשהייתי בת עשר או אחת-עשרה, עברתי לדודה מינה בפוניבז' לכמה שנים, עד שעזבה לרוסיה.  היא היתה עשירה, ולי היתה אומנת אנטישמית שמרטה את שערותי תוך כדי חפיפת ראשי. כח יום ראשון לקחה אותי לכנסיה בלי שדודתי תדע.

למרות, שכביכול היה לי טוב  ואפילו נסעתי לבית-הספר בכרכרה - התגעגעתי מאד הביתה.

הדודה מינה שלחה אותי לבית-יתומים.  שהיתי שם כשנה, עד שהדבר נודע להורי.  הם הוציאוני, ועברתי לגור בבית הדודה שפרינצה, שהיתה גם דודתה של מרים בן-פורת.  היא היתה חכמה, ואנשים הרבו להתייעץ אתה. כשנפטרה - עברתי למשפחת שיינזון - הוריה של מרים בן-פורת.  שם היינו משחקות יחד.  עבדתי אצלם במפעל הסריגה. סרגתי הרבה - ויפה.

בתקופה ההיא, הייתי כבר מדריכה בסניף "החלוץ", ובנוסף - עבדתי במרכז לחלוקת סרטפיקטים.  היינו קבוצה של מדריכים - חלקם מבוגרים ממני.  לימים - נפגשתי עמם בארץ - בגבעת ברנר.  היינו אז מוכנים לכל משימה שהוטלה עלינו.  היום לא הייתי עושה זאת - אך אז הייתי צעירה יותר, וחדורה רוח חלוציות.

עברנו הכשרה חקלאית אצל הפריץ "וויגבה". עבדנו בייבוש בצות, בקצירת תבואה בחרמש.  קיבלנו ממנו אוכל - אבל הרוב היה לא כשר.  פעם הוא שחט עגל, והיינו צריכים לקברו - כי פחדנו לספר לו שלא אכלנו אותו.  בחורף מרטנו נוצות בעליה, וידינו קפאו.  אך לא היתה לנו ברירה - ועשינו זאת.

פעם, בא מהארץ לקורשאן ישעיהו ברנשטיין.  הלכנו כל ליל-שבת ברגל, כדי להיות בועידת-ההכשרות, וכשהגענו - קיבלנו מנה על שעברנו את תחום-שבת מרוב הליכה התנפחו רגלי, ולא יכולתי לחלוץ את נעלי. לכן ישנתי כל הלילה על סדין נקי - וניסיתי להתחמק, כדי שאמא לא תדע שהנעליים דבוקות לרגליים, רק לשכנה סיפרתי.  היא לקחה קערת מים חמים וסבון, השרתה את רגלי בתוך נעלי, ולאט-לאט הצליחה לחלוץ את נעלי, חבשה את רגלי ולקחה אותי לרופא.  לאמי - נודע הסיפור מאוחר יותר.

בת שבע-עשרה הדרכתי בקובנה, והיינו מספרים לחניכים מה שידענו על ארץ-ישראל:  טרומפלדור,  מנדט

כשחזרתי לקורשאן, עסקנו בענייני ציונות.  בט"ו בשבט, הלכנו קילומטרים בשלג העמוק בזוגות, כדי להגיע לבתי העשירים ולמכור מפירות ארץ-ישראל: חרובים,  תאנים   וכו' והכסף הלך כמובן לקופה-הכחולה של קק"ל, לגאולת קרקעות א"י מהערבים.  עוד דרך לאסוף כסף היתה - למלא כרטיסיות עם בולי א"י - כגון בולי הרצל ובולי-ישובים, שאותם מכרנו בבתים.  עד היום יש לשלמה בולים כאלה.

במסגרת הפעילות שלי - נשלחתי פעם למצוא מקום עבודה להכשרה, ולהחתים פריץ.  שכרתי - עם חבר מהתנועה - עגלון גוי.  נסענו כל הלילה, ובבוקר חורפי וקר,  אפס מעלות - או מתחת - נכנסנו קפואים לבית יהודי כפרי.  קיבלו אותנו מאד יפה. הושיבו אותנו בחדר גדול עם שולחן, תנור בצד ואוכל חם.   כשנודע לאנשי הכפר שהגיעו חלוצים מהעיר - התאספו סביבנו היהודים וילדיהם, ושני שליחים מהמקום הצטרפו אלינו להחתים את הפריץ.  כך סידרנו מקום להכשרה חדשה , לחלוצים לשנה הבאה.

כשרציתי לעלות ארצה - הייתי זכאית לסרטפיקט לבד,  אבל היינו מנצלים כל סרטפיקט ועולים שניים - שנישאו פיקטיבית.  אני מכרתי את הסרטפיקט הזה לבחורה אחרת, והכסף הלך לתנועה.

המעניין - איך היינו מתחתנים פיקטיבית. היה לנו בעיירה רב זקן מאד, שלא ידע בין ימינו לשמאלו. אליו שלחו תמיד זוגות - כביכול להנשא.  הרבה פעמים הגיעה אותה בחורה רק בחור אחר - והוא היה , כאילו מחתן אותם, למרות שלפי ההלכה זה אסור. כך גם אני - בכלל לא הגעתי אל הרב - היתה זו בחורה אחרת, בשמי.

ההחלטה לעלות ארצה היתה קשה. אבא  נפטר משחפת לפני שנים, ובבית היו עוד ארבעה ילדים: ישראל - הצעיר ממני בשלוש שנים,  שנתיים ממנו - רפאל,  שנה מתחתיו - חיים, ושנה מתחתיו - חסיה.  כך, שכל הילדים היו קטנים.  היחיד שלמד היה ישראל, היתר היו קטנים מאד.  אני זוכרת שהשארתי את חסיה מוצצת אצבע.

היציאה מהבית, בתחושה שזו הפעם האחרונה, היתה קשה. לא רציתי שהמשפחה תלווה אותי.  נסענו בעגלה יחד עם עוד חלוצים, וחברים מהעיירה ליוו אותנו. רק כשנכנסנו לרכבת - התחלתי להרגיש את גודל הפרידה מהבית, מאמי ומאחי הקטנים - ופרצתי בבכי.  הרבה זמן - לא היה לי , לעצמי, כי מסביב היתה המולה לכל אחד היו הרבה חבילות. לי היו חבילות מאמא,  מהדודה מקובנה,  ומהדודים מאפריקה.  כך, שבאתי מצויידת היטב.

נסענו באניה עד קונסטנציה שבאיטליה. בדרך עוד התעכבנו בגרמניה, בברלין.  היינו מהאחרונים שעברו ברחובותיה.  הספקתי לקנות מעיל-גשם בחנות גרמנית גדולה. ברחובות פגשנו נוער היטלראי, שהסתובב בחולצות חומות (אז לא ידענו מה פירוש הדבר). בעליה שבאה אחרינו - הנוער ההיטלראי התנפל על החלוצים, ומאז התחילו לעלות באוירונים.

בקונסטנציה לנו בלילה, ישבנו על הרצפה יחד עם הרבה חלוצים.  משם,  בפעם הראשונה בחיי,  נסעתי באניה.  כולנו חלינו במחלת-ים, הקאנו ורקדנו עד כלות הכוחות לסירוגין.  הנסיעה היתה מאד מעניינת ויפה. כשהתקרבנו ליפו, לחוף, ראינו את הדקלים, את צריחי המסגדים והבתים הקטנים.  הכל היה נראה כחלום - שהגענו לא"י. זאת היתה עליה גדולה - כאלף איש.

כשהתקרבנו לחוף - ערבים במכנסיים רחבים קפצו לסירות - והעבירו אותנו על גבם.  צחקנו לעצמנו, שעוד מעט הם יכניסו אותנו עם החבילות לתוך המכנסיים הרחבים שלהם.  כך הגענו לחוף. הכניסו אותנו לקרנטין (בידוד), לראות אם כולנו בריאים, קיבלנו זריקה ועברנו חיטוי.  באו חלוצים  וותיקים, והביאו לנו תפוזים מא"י עם ריחם הטוב. לא התאפקתי - ונישקתי את תפוזי   בערב לקחו אותנו לבית-העולים.  שם היה אפשר ללון במשך שבוע ימים,  גם פתקים לאוכל קיבלנו.  (לפני שעזבנו את בית-העולים, כל עולה קיבל לירה אחת,  מיטה ומזרון. ויתרתי על כל זה, וכששאלתי מה יעשו עם המיטה שלי - אמרו לי שזה יישאר לחלוץ אחר.)

  כאשר הלכתי למחרת לקחת את חבילותי - ראיתי כרכרה, ובה חנה ודוד, בני-דודי.  חנה הצביעה עלי ואמרה: "נכון שקוראים לך מלכה, ואת מקורשאן שבליטא? אנחנו המשפחה שלך.  אני חנה, וזה דוד  - בני אחות אביך".  איך הם הכירו אותי?  כנראה לפי העיניים.  (חנה עזבה את קורשאן, כשאני הייתי רק בת שבוע. )  "ידענו שתבואי, אבל לא ידענו מתי תגיעי".  כך הם לקחו אותי לביתם.

בת-דודתי פרידה, שהיתה ליצנית, חשקה בהומור.  היא ניצלה את הרגעים שהיינו לבדנו - והמליצה לפני, שקודם כדאי לי לאכול מהשזיפים השחורים הטעימים.  ואבוי! במקום טעמם המתוק של השזיפים - אכלתי זית שחור כשדודתי הגיעה - היה זה מאוחר - כי אכלתי מהזית העסיסי.   זה היה הדבר היחידי שאכלתי באותו היום.

בית הדוד והדודה, נקנה על ידי סבי, שקנה בא"י אדמה בכמה מקומות, ובתל-אביב הוא קנה את הבית הזה - למי שיעלה ראשון ארצה.  הם עלו כשנה לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.  הבית היה גדול, עם חצר יפה ועצי-פרי כמו לימון, תפוז, ופרחים. היה חדר גדול עם ספריה לדוד ללמוד בו. עוד חדר שבו ישנו, וחדר שלישי - של פרידה, שנפרדה מבעלה ונשארה עם בנה , מנשה.  שירותים היו בנפרד - באיזו פינה.  המטבח היה בחוץ - באיזה צריפון.  לדוד ולדודה היו שלושה ילדים: פרידה (לויטס) , שהיתה אחות ב"הדסה" בתל-אביב - בנה מנשה נפל בפתיחת "דרך-בורמה". הוא היה בחור מאד כשרוני.   דוד (לויטס) היה אגרונום, נשוי ללאה, שהיתה מורה וניגנה על קונצרטינה.  אחיה היה דוד זהבי - המלחין הידוע. להם היה בן יחיד - אביתר - שהיה גיאולוג חשוב מאד, וארכיאולוג.   חנה (ויניצקי)  היתה נשואה לאברהם, שעבד ביקב בזכרון-יעקב.  בנם היחיד ישראל - נפטר משיתוק-ילדים. מאז התמסרה חנה להעתקת ספרים בכתב-ברייל לעוורים.  הדוד והדודה קיבלו אותי כבת. כל חייהם הייתי מאד קשורה אליהם. ( כאשר הכרתי את משה - לקחתי אותו אל דודיי, להכיר אותו למשפחה.)

כשהגעתי ארצה - היתה לי בעיה עם "הנישואים" הפיקטיביים שלי:  צבי, הבחור שכאילו התחתנתי איתו - לא רצה לתת לי גט כשסיפרתי את הסיפור לדודים - שהיו מאד דתיים - הם הזדעזעו מאד, ואמרו שאני מוכרחה גט! הלכתי לוועד-הקהילה לחפש את הבחור, ובנות דודתי פרידה וחנה עזרו לי בחיפוש.  הארץ היתה מאד קטנה. היכן מצאנו אותו? הוא עבד אצל קרובי משפחתי שיינזון - הלפרין  בהרצליה, להם היה בית-חרושת למרצפות. הוא לא רצה לתת לי גט - אולי כי אהב אותי - או שרצה כסף כתמורה לגט, כי המצב הכלכלי בארץ היה קשה.  הגעתי אל משפחת הלפרין , שמאד שמחו אתי , וכשסיפרתי להם במה העניין - הם הבטיחו שבבוקר הכל יסתדר.  למחרת בבוקר הוזמנו שנינו לביתם . זכור לי, שכשהוא ראה אותי - הוא החוויר, ולא תפס מה אני עושה שם.  הם שלחו אותנו לועד-הקהילה להתגרש, שם פגשנו עוד חלוצים כמונו עם כל מיני סיפורי גירושין.  הוכנסנו לחדר, ומסביב לשולחן ישבו הדיינים, ושם התחילו לטרטר אותנו. קודם כל - לבושי לא מצא-חן בעיניהם, כי השרוול היה קצר מדי. הפתרון היה - הז'קט של צבי. אחר-כך כיסוי הראש - קיבלתי קסקט בהשאלה ממישהו.  אחר-כך התנהגותי לא היתה מספיק צנועה, כשהכנסתי את ידי לכיסו של צבי - להוציא את הניירות.  כל הזמן התאפקנו לא לצחוק, כי כל פעם היתה סיבה אחרת לנזיפה מהדיינים. עד שלבסוף הכל סודר - קיבלתי את הגט המיוחל - ונפרדנו.

כעבור מספר שבועות, הודעתי לדודי שאני הולכת לקיבוץ.  הם רצו שאלמד בקורס לאחיות - כמו פרידה בתם, או מטפלת-ילדים במשק-הפועלות.  אני עמדתי על שלי, ארזתי חלק מבגדי הרבים שהבאתי מחו"ל, והדוד - שהיה לי כאב - הביא אותי לקבוצת שח"ל.

(על קבוצת שח"ל - סיפרתי במקום אחר.) 

אחרי החתונה - גרתי באוהל, ומשה גר בצריף עם הבחורים.  אחרי כמה שבועות - התפנה לנו מקום יחד בצריף. 

משה הגיע לפני לטירת-צבי, ואני עם שלמה ושאר האמהות  - גרנו עוד חצי שנה ברודגס - ואחר כך הצטרפנו לבעלים ועזרנו בהקמת טירת-צבי.

אינני מתחרטת שהגעתי לקיבוץ. היינו חדורי אידיאל. מובן, שכיום הדברים השתנו,  וכן אנחנו.