שורשים
משה יורב (גרשטיין)
משה קנה סידור "בית יעקב" בדיוק כמו
הסידור שאביו, יעקב יוסף, נהג להתפלל בו,
ובו רשם הקדשה למשפחתו:
"קורות אבי מורי רבי יעקב יוסף בן רבי
יונה וברכה גרשטיין ואמנו היקרה מרת רבקה
מירל בת רבי משה ובתיה שכטר.
האבא נולד באטקי פודולסק, בהיותו ילד
התקבל הסבא בתור שוחט ובודק ראשי בעיר
ידיניץ בבסרביה ושימש בזה יותר מחמישים
שנה. האבא היה הבכור בין שלושת אחיו
וארבעת אחיותיו. כבר בצעירותו הצטיין מאד
בכשרונותיו המפותחים וברוב ויכוחיו
בלימודים עם מתווכחים מכל הזרמים תמיד
היה המנצח. לא אהב את אומנות השחיטה ונטה
יותר לשלוח במסחר ידיו, בצעירותו כבר היה
חסיד נלהב לגזע הרוזינאי.
בשנת 14 לחייו שדכו אותו והתארס עם אחות
אמנו וכעבור שנים מספר התאלמן מאשתו
ונשארו לו בן ובת פעוטים. נשא את אימא
שהייתה יותר צעירה ממנו בשמונה שנים וקבע
את מקום מגוריו בקלישקוביץ בבסרביה על יד
חותנו רבי משה-קלה שוחט האהוב עליו ביותר,
ושפינקו מאד, הסמיך אותו על שולחנו כמה
שנים ולימדו שחיטת עופות ובהמות, ורוב
שעות הלילה בילו בבית המדרש.
לאחר פטירת הסבא רבי משה-קה עברה חזקת
השחיטה לידי אבא. מזה פירנס את בני ביתו
שישה בנים ושלוש בנות עד שהתבגרו. את בני
ביתו חינך לאהבת ה', לחיי תורה ולמוסר
יהדות, לקבלת אורחים, ולתמיכת נופלים,
ולאהבת ישראל בלי גבול.
אימא, בנוסף לטיפול בילדיה ובאורחים
המרובים תמיד בבית, עזרה גם לפרנסת הב"ב
בשעת הדוחק. ובימי המלחמה של שנת 1914
שניהם לא היו חזקים בגופם רק גיבורים
ברוחם ובאמונתם בצור ישראל ובגאולת
ישראל בהשגחת הבורא בכל הוויית העולם.
חמישה בנים ובת אחת הצלחנו להעפיל ולעלות
ארצה ברשות ההורים, לבנותה ולהיבנות בה,
אבל האבא סירב לבקשתנו לחשוב להעלותו
ארצה עם האמא, כי בעוד שהוריו חיו לא רצה
לוותר על מצוות כיבוד אב ואם, שכל ימי
חייו היה מבקרם מידי שנה בשנה למרות
הדרכים המשובשות וחולשתו הגופנית. אהבת
ההורים, דאגתם ומסירותם ממרחקים היו
חזקים ביותר, והתבטאו במכתביהם מלאי
געגועים נפשיים, אהבה, חמלה וכבוד. האימא
למדה לכתוב רק אחרי שעלינו ארצה בכדי
לקיים קשר חי אתנו גם שם ממרחקים, ואנו
תמיד נענינו להם בכתיבה במידת אפיים.
ונוסף על כך היינו שולחים להם מתנות
למזכרת הארץ הקדושה והמה שלחו לנו
לנשותינו ולילדינו, עד סוף ימיהם, כשנספו
בגלות טרנסדניסטריה הארורה בימי מלחמת
העולם השניה בשנת תש"ב.
כל זה רשמתי על הסידור שבו אבי מורי היה
מתפלל בו והיה שופך שיחו לפני קונו
לישועה פרטית וכללית לגאולת ישראל
וארצנו הקדושה, ושיבנה בית המקדש במהרה
בימינו, כי הוא האמין באמונה שלימה בביאת
המשיח ובישועת ה' כהרף עין. זכותם יגנו
עלינו ועל כל ישראל, ותהא נשמתם צרורה
בצרור החיים אמן" נרשם על ידי הבן משה
גרשטיין טירת צבי אייר תש"ח.
לתוכן
בעהי"ת, יום ב', נח, כ"ח תשרי
התרצ"א, בוקרשט
בירת רומניה הגדולה 20/10/1930
שלום וכל טוב סלה, באריכות ימים
ושנים טובים, לכבוד אבי מחמדי
כש"ת ( ) מו"ה (מורנו הרב) הר'
יעקב יוסף נ"י, ולכבוד אמי
יקירתי מנשים באוהל תבורך, מרת
רבקה ת', אחותי ואחי היקרים כולכם
תעמדו על הברכה ועל ההצלחה!
גלוייתי ממוציו"ט (ממוצאי יום
טוב), שבה תיארתי לכם קצת איך
שהשפיע עלי לטוב ולשמחה החג
שנקרא "זמן שמחתנו" בוודאי
קיבלתם, ובה גם ציינתי לכם, שבערך
לחודש ימים תתייאשו מלקבל
מכתבים ממני. אך בקבלי אתמול
גלוייתם של גולדה וחנוך המלא
וגדוש, ונכתב משני עבריו כעין
לוחות הברית נפרשו לי כמה וכמה
הלכות שונות מתהלוכות משפחתנו
בכלל, ומבני ביתנו בפרט, מזמן
האחרון. ויותר מפורט, למדתי עוד
הפעם הן מסוגיא קטנה ממכתבו של
חנוך אחי: לשאלתי מה נשמע בעניין
התעודה "רשות מהורים" להגר
למדינה אחרת? ענה: "בבקשי פעם
מאבא יח' שילך אתי, ענה באמתלה
נכונה ופטר: "אבא קורא לדבר
חלום". למדתי עוד הפעם, ז.א.
נתגלה לפני, ונוסף ראיה ברורה
למבטי התדיר, על אי הסדר הגדול
הפנימי, שמצוי ושורר תמיד בחיי
בני-ביתנו (אין אונזער פאמליאן
לעבען) המתהווה ונטווה (גישפינט)
לרשת גדולה, שבה נלכדנו כולנו כל
בני ביתנו, אך ורק ע"י "השפעת
ההורים על הבנים".
ואליך, אבי היקר אפנה, ובוודאי אל
תתרעם עלי, כי לא מדרך מוסר ועצות
ח"ו באתי עמך בדברים במכתבי
זה. רק מפני שהזמן גרמא לזאת.
נימי לבי אומרים לי: בן אדם, מדוע
לא תגיד מה שבלבך? ומה שעיניך
רואות לפי השקפותיך אתה? אף גם,
שבאמת יותר טוב לשתוק, כמו שהמון
העם אומרים, שהשתיקה נדמה לזהב
אבל אם אשתוק כעת ולא אוציא
במלים את רגשותי מי יודע אז אם
היה איזה רגש בי? ואולי אולי יפעל
גם לטובה, זה שאוציא במלים את
רגשותי, מה שעם לבבי. לכן, אבאר
לך, אבי היקר, מה שהיה כמוס עם
לבבי עד היום מלפניך.
והנה מה: מיום בגרי בשנים, וראיתי
תהלוכות בני אדם על האדמה, מאד
מאד התקנאתי באותם הילדים,
שההורים הדריכו אותם ע"פ
רגשותיהם ושיטתם הם, וגם מה
שנוגע לקיום הבנים הם לא סגרו
עין, ולא אטמו אוזן קשבת למלא בכל
זמן ועידן אפשרויות לקיום הבנים,
בפרט שיוכלו להתקיים בעת בגרותם,
ודאגתם דאגת ההורים תמיד, להמציא
באיזו אופנים שהוא, שיוכלו הבנים
להתקיים בעתיד, בעת צאתם מרשות
ההורים לעולם הגדול והרחב.
ההורים הללו, בוודאי נתנו להם
דין וחשבון, כי בעת שחונן
השי"ת את הבנים באריכות-ימים,
אזי יגיע גם התור שלהם, שייצאו
לרשות עצמם, ואינם נשארים תמיד
לחסות תחת כנפי ההורים, כבעת
קטנותם. לפי דעתי נחשבים
"קטן" ו"קטנה" בעניין
אנושי כמו בעניין החוקי קודם
י"ג שנה. ותודה לד', כבר ברחו
ועברו שני הילדות מכולנו. ואיני
בא להתאונן על העבר ח"ו, שכבר
עבר ובטל מן העולם כיום אתמול
שלא ישוב רק באתי להטעים על
ההווה, ועל העתיד הגדול. וגם על
ההווה, אני מודה לד' בכל לבבי, אשר
למרות כל אלה החסרונות שחסרו בנו
מצד הורינו היקרים שיחיו מלא ד'
בנו (בבנים), וכמדומני, שמותר
לתלות רוב אחוזים בי מה שנוגע
בצאצאיכם הקטנים ממני, ז.א.
גולדה, חנוך, ישראל אומץ רוח
להלחם מלחמה נסתרת ונעלמת, ע"י
רוב הדברים והשיחות והסודות, שהם
לרוב היו למרות בינתכם, וגם
פחיתת הכבוד כבוד הורים (לפי
דעתכם). ומצדנו היו השיחות
והדיבורים להפך בחירות גדולה. כי
השיחות הללו צריכות להבראות
(להיות יזומות) על ידכם לחבור
ולהוכיח מצב הילד כעת ומה לעשות
הלאה. וגם לירד לסוף דעתו ומגמתו
של הילד. לשפוט על כל פרט ופרט,
ובמתינות לברוא איזו מטרה לילד
שאליה ישאף להגיע. ולצפות ליום
המוות ח"ו לא כך דרך בני אדם.
האדם צריך לייצר דבר מה בחיים!
לפעול ולפעול! אבל בהיותי בבית
בזמן האחרון, עשינו דין וחשבון
בינינו (אני, גולדה וחנוך), מה
שהעלינו בשיחות ובסודות הללו,
שנמשכים בערך שש שנים, מיום נסע
חנוך בפעם הראשונה צ'רנוביצה עד
היום הזה, ויצא התוכן ע"י
החשבון שבכתב שכל הוצאות
שהוציאו עד היום בלימודים ובכל
הוויתם חנוך וגולדה בצ'רנוביצא
הרוויחו בעצמם, ע"י עבודתם
בפבריקאות (=בתי חרושת). נמצא
שקרן לא נמצא, אבל כוח יש, ב"ה.
גולדה הגיעה לגננת, וחנוך לכורך
ספרים, בעל-מלאכה (וגם אינו
ח"ו, עם הארץ גדול), שמלאכתם
יכולה להיות כלי זין, להגן בעת
הדחק ח"ו. וגם ישראל הנהו כמו
שהוא, ובטח כי גם אתם מודים בזה,
שלא השפעתכם ותעמולתכם פעל כל
זאת. בפרט, לו היו נשארים
בקלישקביצה עד היום, מי יודע
לאיזו מדרגה הגיעו?
וגם עתה אני מדגיש, כי מידת חמלת
הורים לבנם נמצא בכם, ואפשר גם
יותר מבשאר הורים, אבל אינכם
מסדרים החמלה בדרך הנכונה. וגם
מאמין אני בזה, כי לפעמים לפעמים
יתרחשו מעין שיחות כאלו גם אצלכם
אבל ביחידות, בדממת-הליל, בשכבכם
על משכבותיכם, ובייחוד על ההווה
והעבר אבל לא על העתיד. ואינכם
חושבים לאפשרי, שנוכל להשתתף
בשיחה כללית מפורטת, מחוות דעתו
של כל אחד ואחד. ליצור עתידו של
הילד על בסיס אמיץ וחזק, שיהיה לו
למשען לעת הדחק ח"ו, ולנוי
ותפארת בעת ההרווחה וההצלחה
בעי"ת (בעזרת ה' יתברך).
ולו לא היה הדבר תלוי כעת גם בך
קצת, אבי היקר אז הייתי שותק גם
כעת כמו עד הנה. א) כי טבעכם
הנ"ל נברא קודם שנבראתי אני. ב)
כי גם אנחנו כבר יצאנו מילדות
לבגרות, וכבר לא תוכל לפעול
עלינו הדרכתכם כעת כבילדות. אבל
"עצה נכונה" שתייעצו לנו, על
איזה אופנים נוכל להגיע למטרתנו,
זאת היתה דרישתנו מכם, הורים
יקרים כעת, מעמנו הקטנים.
והחסרון מצדכם כעת מה ששייך
לגדולים, ז.א. לליב-אברהם
ולישעיהו. מדוע לא תחכימו להווכח
ולשאול ככל האפשר ובכל האמצעים
מגמתם הם ולא להמתין שיספרו המה
לכם? או שתתנו להם עצות מבלי
דרישתם, אף כי מובן מאליו, שעצתכם
אתם לא תוכל לפעול עליהם לטוב
כעת, בעת שלא שיתפתם אותם
בהתייעצות על שאיפותיהם, כל אחד
ואחד.
אבל תודה לד' שבאה העת שמודים
אתם, כי כבר מן ההכרח שיצאו לרשות
עצמם, והנכם חפצים להיות בעזרתם
למילוי שאיפתם ומגמתם הם . ואחר
כך תוכלו להשתתף וליתן עצות ואז
רק אז יקבלו עצתכם באהבה. למשל
איך יכולים אתם להציע איזה שידוך
בשביל ליב-אברהם, ולאמר "שידוך
זה הגון לפניך" בעת שאינכם
יודעים בבירור, ומסופקים אתם, אם
באמת חפץ הוא להתחתן כעת או לא?
או מה שאיפתו לאיזו מין נפש
יתאוה שתהיה לבחירת לבבו? ובאיזה
מחותנים, ועל איזה בסיס גשמי? שרק
בידיעתכם כל אלה תוכלו להיות לו
לעזר בדבר הזה. הוא יכול לדרוש
בעצתכם אם לא טעתה עינו ועוד
ועוד… אבל אם אתם לא שאלתם אותו
כל אלה והוא לא סיפר לכם לשווא כל
עמלכם בזה הדבר (ומה שנוגע
בינו-לבין-עצמו, יש לי לדבר
ולדבר, ומיותר לבוא כאן בדברים
על זה). ולפי דעתי רק בדרך נס יכול
לבוא בדרך כל האדם, דה. אויף
יודיש אחתן צו ווערען. וגם
ישעיהו השתקן הגדול לפי ששותק
נוח לו, ונוח גם לכם. מדוע לא
תדרשו באהבה ובחמלה, בחזקה ובכל
האמצעים לדעת, אם כבר יצר איזו
מטרה ושאיפה בחיים, שתכף בעת
הנכונה ובעהי"ת כשיבוא ל"א
בקשר החיתון יוכל גם הוא לבוא
באנשים? ואפשר שגם עוד אינו חולם
בעניין הזה תעוררו אותו שיקיץ
משנתו ומתרדמתו ליצור איזה חיים
במהרה, שיוכל להקרא חי גילעבט. כי
הנה הגיע התור ממה נפשך, ומה
שנוגע אלי בכבודי ובעצמי לעת עתה
התעצבתי אל נפשי, על שאין מלאכה
עמי, שהוא מגן בכל זמן ועידן. אבל
כאן לא אעמוד על מצבי וגורלי
שהוא משונה ביותר, ואחזור לעניין
שהשפיע עלי לכתוב כל המכתב הזה.
ז.א. מעניין השתדלות העניך לנסוע
לארץ-ישראל, שזה הצעד הוא לפי
רוחו, ולפי רוח הזמן, ויותר נכון
גם לפי הדחקת הזמן, שהזמן מתקרב
שיבוא גם הוא, ויעבור לחיים
שנתיים ימים חינם אין כסף על
חשבון המלוכה (רומז, כנראה, שאם
חנוך לא יעלה הוא יצטרך ללכת
לצבא), ולהיות מאחד הגבורים שאין
מרשים להם לשאת ראש, רק בקלוי
ובבזיון, יכבדו תמיד את פניהם,
שזה באמת מקבלים בחינם מצדם
ומצדנו אנו משלמים ביוקר גדול:
בשתי שנות הבחרות חמדת שני החיים
מתחלפים לחיים כה עצובים נדודים,
בזויים, נעלבים, וגלמודים. ועולה
על כולם בעבודת פרך ללא דבר בלי
שום חטא ועוון. ואם הוא, העניך,
מבקש עצה להתעלם, ושלא להשתתף
ח"ו בחיים הנ"ל "אבא קורא
לדבר חלום!." מדוע תרדם ותחלום
גם כעת בדבר הזה? ואפילו שיבקש
ממך כסף כעת, בעת הדחק הזה ששורר
אצלנו כעת ר"ל לעזרה, אסור
להתעלם בדבר הזה. והלא ראה תראה
אל נכון, כי חפשנו אמצעים שלא
לצער אתכם הורים יקרים בשעת הדחק
הזה, לדרוש דמים מכם, ורק קצת
טרחה מבקש ממך, אבי היקר, שתטרח
עד הנוטריון, ותחתום על תעודת
רשות מהורים להגר, וגם זה עולה
בקושי. ולכן, הביטו וראו בעיניכם
אתם את אופן החמלה וההבנה מצדכם
לצד זרעכם מכבדכם ומוקירכם… אם
לא תשפטו לבדכם, ותתנו לעצמכם
דין וחשבון חשבון הנפש חשבון
הזמן וחשבון הממון.
כי גם משה בנכם, שחי חיים שנתיים
מהחיים החנם גם כן עלה המחיר עד
לשלוש עשרה אלף לעי. ואם תתנו לכם
דין וחשבון, שאם יפול ח"ו
בגורלי אזי בהכרח גדול, באין
שאלה מאין ולאן, צריכים לכבד
המתנה (מתנת חנם) בדמים מרובים
(אולי הוא מתכוון לומר שצריך
לשלם הרבה כסף כדי להפטר מהצבא.
שרה).
וכעת, אפשר שתפטר את כל העניין
במעט טרחה, ג"כ תרדם בדבר
ותקרא לדבר חלום. אדרבה (אעפ"י
שברור לי כיום, שלא מצאת אמצעים
אחרים שלא יפול ברשת לכידתם),
אפשר מצאת אמצעים אחרים, מדוע לא
תגידו אותם גם לנו? כי כבר לא עת
לרדום, רק עת לעשות… וה' הטוב
יהי' בעזרתנו, ויצליח את דרכינו
כל הימים, שנפנה לטוב.
בנכם ואחיכם משה.
לתוכן
בעהי"ת, יום א', ב' דחוה"פ
צ"ב, קלישקבצה
(י"ח ניסן תרצ"ב, 24.4.1932)
מכתב כללי
הנני קרוא בפנימיותי לכם
שלום שלום ובוודאי תרגישו אותו
בכל מאת האחוזים. כי אם אקרא בקול
ישמעוני אך זרים, אבל לא אתם, אחי
חנוך, אחותי זהבה, יהודית שנפשי
נקשרה בנפשכם. כי אם כבר התחלתי,
(אחרי מלחמות רבות בקרבי) המכתב
תחת השם "מכתב כללי" נאלצתי,
מתחת מפתן התודעה לקרוא
מפנימיותי. אבל בכל זאת אתאמץ,
שתוכן מכתבי יתאים לשמו ולא
להובילו שולל תחת מפתן התודעה!
ובכן, אתאמץ ליתן לכם סקירה קצרה,
מיום עלייתכם ארצה ישראל, עד
היום. כששבנו הביתה מצ'רנובצ'ה,
כבר חפצתי להביע לכם המצב-רוח
שנשאר אצל כל הסביבה של חוגנו
ובכן מבלי מחשבות רבות כבר כתבתי
לכם כרטיס. וכשנתודעה זהבה שלנו
בת הדוד ישראל מעובדה זו, וגם
כשקבלנו את הטל"ג באחד באפריל
בת שתי המלים "הגענו בשלום"
שעד היום הנ"ל לא נתקבל מכם
כלום, חוץ מגלויה מיהודית
מקונסטנצה כבר כתבנו כרטיס
משותף עם הדוד וגם זהבה.
וכמדומני שהם גם כתבו שני
כרטיסים ליעקב שנקמן. וכבר
התעכבנו מלכתוב, עד אשר נקבל
המכתב הראשון מתל-אביב. לתאר
ולצייר לכם המלחמה הפנימית
שהייתה לכל אחד מאתנו. להלחם עם
המחשבות וההרהורים השונים,
לגרשם ולגבור עליהם ולנצחם (אבל
לא בכל מאת האחוזים יכולנו
לנצחם) אי אפשר לפרש במלים. עד
אשר החיינו ד' ברוב חסדו את יום
הראשון של חג הפסח, ובו ביום
נתקבל המכתב מיהודית מרחובות
שבו היה צרוף גם מכתבכם הקטון
והנעים. הבית נתמלא ששון ושמחה
אורה וחדווה נס יגון ואנחה.
קוראים וקוראים. מבשרים לכל
ידידינו, דורשי שלומנו הטוב.
וכולם שואלים ודורשים, ומברכים
ברכות שונות. שיתן ד' שיתגשמו
במהרה לטובה. וכבר מחכים על יום
הראשון, שיהיה מותר לכתוב מכתב
תשובה בתודה רבה, והנה גלוייתה
של יהודית להכפתורה! והתשובה,
כמדומני, כבר תהי שלמה כפלים
וכפלים. בשעה טובה ומוצלחת:
א) הטל"ג, כנראה, נתנה ביום א'
לאפריל, יום ואו לשבוע, בשעה 10:00
בבוקר ונתקבלה הנה בו ביום, בשעה
15:30 אחר הצהרים.
ב) מקוסטנצה נתקבלה גלויה
לנובוסליץ לכפתור, לאהובה, מהארץ
נתקבלה גלויה לידניצה, שטפנשטי,
הדודה שרה וגם למרים אחותי. אחר
שקבלנו הידיעות ע"ד הגלויות
הנ"ל קבלנו גם אנו המכתב
מרחובות, מערב ר"ח ניסן. והיום
הגלויה מה 11/4.
הכפתורה באה על החג הביתה, היא
מתכוננת ברשות ההורים, ללכת
לחלוץ-המזרחי בעונה הבאה. כלם
כלם חפצים לדעת הרבה וגם אנו
בתוכם. הגור בא על החג ויבלה כל
ימי החג אתנו. אחינו ישראל קבל
כרטיס בקשה ממרכז צעירי אגודת
ישראל מצרנוביצה, בשאלה אם הוא
מסכים לבוא בתוך החלוצים
מאגודתם להכשרה בעונה הבאה. ומה,
לדעתכם, ענה? בודאי יחזור שוב
לישיבה. כן, אהובה שואלת ע"ד
המצב רוח, איך שפעל על הורינו
שיחיו? מצוין! לא יכולתי לצייר
בדמיוני מעולם, שגם הדוד והדודה
יהיו שבעי רצון כל כך. היא אומרת,
שאם יתקיים בקיץ הבא טיול מורים
תבוא גם היא, אהובה, בתוכם.
היום עשיתי דיון-וחשבון מסדר
היום בדבר הכתובים, ועלה החשבון
שמוכרח אני לכתוב לאחד עשר
מקומות! ובודאי אני נותן למכתבכם
משפט הבכורה, ואחריו בא מכתב
להנהגה הראשית בצרנוביצה, בשביל
זהבה כפתור. כן, קודם החג הייתי
בצ'רנוביצה, הייתי
ב"הסתדרות", הראיתי להם
הטל"ג כולם חטפו לקרוא, עד
שאחד יעץ להדביק אותה על הקיר
שיהיה נוח לכולם לקרוא. דבורה
אמרה לי, שהיא כבר החליטה בכל מאת
האחוזים לבוא להכשרה. וכולם שאלו
אותי אם גם אני חפץ להשתתף עמהם
בהכשרה.
אני קניתי תמונות הפרידה מאותו
הלילה. המה יכולים לאמר לפי
המצב-רוח מאז טוב מאד. אחיכם משה.
נא לא להתרעם עלי על העובדא,
שכתבתי מכתבי זה הכללי, ובלעדי
מכתב מיוחד לכל אחד ואחד, כי ככה
עלה בדעתי. וגם נתתי הרשות לכל
אחד ואחד לעשות כחפצו, ומותר לכל
אחד להראות את מכתבו המיוחד
לחברו. אבל בלי רשות בעלים אסור
למי שהוא לפתוח המכתבים
המיוחדים והוא, העובר על זה הוא
בחרם דרבנו גרשום. ממני הכותב.
לתוכן
בעזהי"ת, יום ב' לסדר
"וישבתם על הארץ לבטח, ונתנה
פריה ואכלתם לשובע".
(ו' אייר תרצ"ב, 16.5.1932)
שלום רב לכם!
הנה בשבת העברה אחרי הסעודה,
אומרת אמנו ת': "כעת היא שעה
פנויה לקרוא מכתבים אבל
אינם…" ואחר השינה, באה זהבה
בת הדוד שיח', והביאה מכתבה של
יהודית, שהתחלתו ברחובות
וגמירתו בק' שרונה. חן-חן לה בעד
כתיבתה הפרטית, שלמרות זאת עוד
לא שבענו בקריאה, עד שקראנו אותו
כמה פעמים. ומה ששכחה בפעם הזאת
לפרוש בשלומנו, וגם למסור לנו
פ"ש מיוחד אתנו הסליחה. ובפעם
השנייה בוודאי תיטיב לעשות.
התמונה השנייה עם החברות, אי
אפשר היה כעת להשיגה. וכשנקבל
תשובה על התמונה הזאת נתאמץ
להשיג גם השניה, ולשלחה.
חנוך ובת זוגך. בן חנוך מרגיש אני
בכם, שעוד לא נתגשם החומר במלוא
מובן המלה, לכתוב לנו מכתב שלם.
אבל מאין ידוע לכם, כי רק מכתב
בעין זה אנו דורשים מכם ואחרת לא?
אפשר נסתפק גם במועט, או בכתובים
בכלל, בעדר הפרט? התזכרו את חוות
דעתי ע"ד מאמר חז"ל "סייג
לחכמה שתיקה" אבל "השתקנות
אינה סימן לחכמה"? וכל הפלא
עליך אחותי, אך תקוותי חזקה, שעוד
טרם תקבלו אתם מכתבנו הנוכחי
תיטיבו לעשות ותמלאו רצוננו,
לכתוב הרבה הרבה מן הבא בידכם,
שלא לפקפק הרבה בפירוש מכל זה
שידוע לכם, שדבר ברור הוא לכל,
ואינו שווה להעלותו על הכתב. ואם
אין לכם פנאי לכל אלה כותבים
כרטיס מדי שבוע בשבוע. שהמשבר
העולמי, שהרעים בכל חפצי החיים
הטיל חותמו גם על הזמן, ואין זמן
לכתוב גם המלים "אין זמן".
מסובלמן אפרים קבלתי גלויה,
ואיידלשטיין אינו יודע איהו?
סלחו לי אם דברתי קצת קשות אליכם,
עוד בטרם ידוע הרבה. אם לא
תסלחוני הלא אין לדבר סוף. בפעם
אחרת , בוודאי אכתוב ביתר טוב
וטעם. ואפשר שגם הדעת תהי אז יותר
מיושבת. בעת שנקבל מכתבים טובים
מכם. כעת, בקשה ממנו: אל תדאגו,
ח"ו, תודה לד' על החיים והשלום
השורר אתנו. כה יתן וכה יוסף גם
מכם, לשמוע אך טוב. כברכת הוריכם,
אחיותיכם ואחיכם. שלום - משה.
לתוכן
בעהי"ת, יום ואו, ערש"ק
לסדר "איש על מחנהו ואיש על
דגלו"
(כ"ח אייר תרצ"ב, 3.6.32, פר'
"במדבר")
שלום לכם אחי ואחותי היקרים. היו
מאושרים כלכם!
הנני לאשר בזה קבלת גלוייתכם
שנכתבה ברובה ע"י זהבה, ושגם
אתה חנוך מדגיש בה, שהנך כותב גם
מכתב בשבילי. ואם לא אקבלהו, אדע.
כי תכנו הוא ע"ד עלייתי ארצה
בקרוב, בלי איחור זמן. ובזה הנני
להודיעך כי גם מכתבך-כם הנ"ל
לנכון התקבל. ז.א. שבשבוע זה ביום
השבת העבר, נתקבל מכתבה של
יהודית ע"ד טיולה, ושחפצתי
להדגיש את העובדה שלא היה בו שום
ד"ש מכם. כי צריך שיהיה ברור
שבכל פעם שכותב מי מכם אם אין
לשני אפשרות לכתוב גם הוא בעצמו,
אזי מוטל על כותב המכתב חוב קדוש
לכתוב סיבת אי ההשתתפות של השני
בכתיבה, או עכ"פ להוסיף ד"ש
של זה שאינו כותב. כי באופן אחר
הוא גורם לנו ליסורים ח"ו.
והנה בשני או שלישי בשבת, קיבלנו
מכתבכם, שבו תיארה לנו זהבה איך
שעברו עליכם ימי חג הפסח,
בידידות ובכשרות ב"ה. ותמורת
המכתב הנ"ל כבר כתבנו אליכם
מכתב שותפותי במקום תשובה, אבל
באופן אחר, תחת השפעת התרחשות
המומנט הנ"ל אודות הדולרים.
ובכן, אבקש מכם סליחה ומחילה על
המכתב הנ"ל. והיום, אחר שובה של
הדודה מ"אצל" (לעבען) הבנק
בצרנוביצה, כי כנראה לא הספיקה
להיות בבנק הנ"ל… ובוודאי
כותבים מכתב, וכדי שגם כתיבתי לא
תיגרע במכתב הנוכחי הריני כותב
גם אני. אבל אני מרגיש בעצמי, שרק
קטעי וחצאי דברים יוצאים כעת תחת
קולמוסי, ובוודאי עוד אפרע חובי
(כי כעת עודני מושפע קצת מהסער
שהרעים בחוגנו פה, אשר עוד לא נח
מזעמו..).
אמהר לחדש לכם חדשות: הגור כבר
נסע שוב ידניצה, לרגלי מסחרו
החמרי. מאהובה התקבלה גלויה,
והיא מקוננת באזני אמנו ת', ע"ד
אי קבלתה מכתבים גם ממני וגם מכם
ומכתבי אליה נפגשו בוודאי עם
גלוייתה בגלגוליהם בדרך הדואר.
אצל שמואל אחינו ב"ה ה שלום
אתו, ועם כל ב"ב. שושנה לומדת
שוב. למר קלישץ עוד לא נתקבל
העתון בוסתנאי. הוא דורש בשלום
כולכם.
גם מר סויבלמאן קרא ושמח
במכתבכם, ביחוד בכתיבתה של זהבה.
מרת רוזבנסקו מסרה מכתבך יהודית,
למר אקרמן לנוביסליצה. ובוודאי
תהי לו זאת לנחת רוח גדול. כי זה
שלושה חדשים שאין לו שום תמונת
אות מאחותה הנ"ל.
בריאות הורינו ת"ל. אבא יח' הלך
השבוע זה לבעלי-הבתים מבית המדרש
לקבל "מעמד", ואמא ת' קבצה
"נדבה", וגם עשתה לה "שמלת
שבת" בעד 250 בערך. וגם לקחו
סחורה לזין ט בשביל אבא יח'. מיום
שכתב אבא יח' הסכמתו לישראל
אחינו לישיבה, ע"ד עברו להכשרת
צעירי אגודת-ישראל, עוד לא נתקבל
ממנו לע"ע שום מכתב.
סבת השתנות האופן ז.א. (דאס
ריידיל) אצל החתן משה ש"ב, לפי
דעתי היא רק באשמת הקליפה שנמצאת
בדודה רבקה לאה, ובבתה, הנקראת
בשם יאכנעס… ואם הדבר יצא מאת ד'
יתן שיגמר בכי טוב לכל הצדדים.
אמן.
הפלדמניסטים דורשים בשלומכם
הטוב, ומוסרים לכם תודה רבה בעד
כתיבתכם והתעניינותכם במצבם
הכללי והפרטי. הח' זהבה הכפתורה
נמצאת בהכשרה של צעירי המזרחי,
והיא מאד מאד שבעת רצון מצעדה זה
קדימה.
מסובלמן קבלתי גלויה, שבה הוא
אומר שצריך לרחמים גדולים,
שיצליח להמנות בין שאר החברים
שיקבלו המספר בתוך 2000 סרט,
שנתקבלו כעת. יתן ד' ויצליח גם
הוא.
גם מאידלשטיין קבלתי מענה על
כרטיסי בשאלה אליו ע"ד מצבו
בכלל ועלייתו בפרט. והשיב לי
כרטיס בברכת פרידה, ומבשרני כי
בימים האלו יעלה ארצה באניית
משא, כפי עצתך אחי חנוך. בוודאי
מענייני כעת, אם הגיע למטרתו?
עד כאן כתבתי לכם מרשימה קטנה
שעשיתי לי כעת, ע"ד העניינים
שיש לי לכתוב אליכם. אבל (כנראה)
וכמובן לא כתבתי הכל. והתמצית
נשאר. ואי"ה אמלא גם החסרון
הזה, והכל על מקומו יבוא בשלום.
שלום שלום, חזקו ונתחזקה בברכת
תורה ועבודה אחיכם משה.
ד"ש לכם חמה ולבבית מיוחדה
מהפלדמניסטים, הכפתורים, ומשאר
השכנים שירבו בע"ה.
לתוכן
(נוסף למכתבו של יעקב יוסף מכתבו
של משה מתאריך 24.08.32)
הנה כעת לפני תמונתה של אהובה,
שהשאירה לנו מביקורה אצלנו קודם
עלייתה א"י. וזה נותן לי תקוה
ובטחון, שבעזהי"ת עוד יגיע גם
הזמן שאני אפרד מכאן, ונהיה
אי"ה כלנו יחד כאחד. כה יתן ד',
שיתגשמו במהרה כל משאלותינו
לטובה. אמן. בנה צבי הערשאלע של
אחותנו מרים, עודנו אצלנו. גם
שפחה קטנה יש לנו עבורו. ובכן, לא
כל כך עולה לנו בקושי עולו. אדרבה
עוד יש לנו רוב עונג ונחת ממנו.
כן, המרצפות בכל השטח של חצרנו
כבר גמרתי, רק השארתי שטח קטן
רבוע בלי מרצפת בשביל חטיבת
עצים.
שלום, ערבא-טבא, שנה נעימה. אחיכם
הנ"ל משה.
אהובה מפריעה לי במקצת לכתיבה
בזמרתה. ובכן אסיים בשלום,
ובברכת גאולה קרובה.
לתוכן
ב"ה ה' תשרי תרצ"ג (5.10.1932)
ידידי ואהובי שלום רב לכם!
אם תשיגו את העתון
"אנזער-צייט" שהופיע בראש
השנה, תמצאו שמה ברכת שנה-טובה
בשמנו, לכל בית משפחתנו בארץ
ובגולה. ובוודאי גם אתם בין
הנזכרים הנ"ל. הנה כעת, הנעשה
בביתנו דומה לטחנה גדולה מאד,
ובה אופנים וגלגלים רבים לאין
מספר בלי עי"ה, והרעש בתוכה
גדול ונורא, וכל העובדים בה
עוברים בחפזון הנה והנה, ונתקלים
איש בחברו צוהלים, צועקים,
שורקים, מפקדים, גוזרים גזרות,
רודפים, נרדפים, וקול ההמייה
עולה עד לב השמים…
אך מה ששונה כעת בביתנו מבטחנה
הוא שבטחנה, כל אחד עומד ושומר את
משמרתו בסדר ובמשטר ואצלנו הכל
מסובך ומבולבל. וכל זה, לרגלי
הטררם של: המוסיקה המצויינה של
אחותנו מרים ת', הימים הנוראים,
בקורם של משה ומרים בני אחותנו
סייריל, ועוד ועוד מינים
וכל-מאמינים כאלו.
הנה מראש העמוד הנוכחי המשכתי
כעת כתיבתי: מוצש"ק, ערב
יוה"כ הבע"ל: אבא יחי' עומד
על משמרתו בבית-השחיטה וכמשפט
הזה גם האמא ת' עומדת על משמרתה
במטבח. ומרים אחותי אוכלת, כי היא
מנצלת את זה המומנט שהילדים נחים
וישנים כעת. ישראל מציע המיטות,
ומרים בת אחותנו ת' מספרת
ומשוחחת שיחה בעלמא. אני כשלעצמי
חפצתי לכתוב לכם מכתב פרטי כזה,
שיכיל את כל בני משפחתנו מהסבא
שיח' בראש עד לבני מרים, צאצאיה
הקטנים (גדולי הערך!)
הסב והסבתא שיחיו אנשים זקנים
וחלשים במדה מספיקה, אך ת"ל
הסב עוד היה בצרנוביצה לפני
כשבועיים אצל אדמו"ר, וגם דרש
מאבינו שיבוא צרנוביצה, לראות
ולחסות בנועם תחת צל אדמו"ר
שליט"א. וכמובן, מלא אבינו את
בקשתו לטוב.
דודתי סייריל וב"ב
מווארטישזאן העתיקו את מושבם
ליאססע, והדוד קיבל שם משרת
השו"ב, והמה שבעי רצון ממפעלם
זה. מהדוד משה-אהרון, ישנן ידיעות
מדאיבות מאד מאד, וגם אשלח לכם
כתובתו, אם יעלה בידי.
מברזיליה לא ידועים לי פרטים.
אצל סייריל אחותנו הטררם נמשך
ונמשך, ויתן ד', שיעשה רק טוב
,וישבעו עונג ונחת בחייהם.
אצל מרים הכל כשורה. וגם המשבר
העולמי לא חשך ידו מנגוע במצבם.
אך ת"ל, כי למרות המשבר הגדול
והנורא זכר ד' הטוב לזכותם
(המשך המכתב חסר)
לתוכן
בס"ד
בעהי"ת, יום א' בחדש טבת, זין
דחנוכה התרצ"ג, קלשקבצה
(30.12.1932)
שלום רב לכם אחי ואחותי, וידידי
האהובים!
על מכתבכם מזמן האחרון, הנכתב
עפ"י רוב בז'רגון (ביידיש) כבר
עניתי לכם במקצת. ועתה אתאמץ
להוסיף מה שחסרתי, בכדי שתהי
לומדה שלמה בתשובה, כחפצכם הטוב.
הנה חזרה היום הכפתורה (זהבה
קנאפ) מצ'רנוביץ, שמטרת נסיעתה
היתה, לחקור ולדרוש ע"ד עלייתה
בקרוב שהחבר זינגר הודיע לה
שאושר עלייתה על דרכיות (דרכון)
הח' זאלינגער יחדיו. אבל כמעט בזה
שנסעה שבה, כי חברי המרכז עוד לא
קבלו תשובה מהחבר הנ"ל בנדון
זה, ולכן אמרו לה שתהי לה עוד מעט
סבלנות…
ואני עוד לא הפסקתי במשא-ומתן עם
ש"ב דוד, מזכיר התרבות
בקישינוב לזכות בסרט (סרטיפיקט)
של בעל מקצוע. וגם מצ'רנוביץ עוד
לא הנחתי ידי בחלוף מכתבים לקבל
סרט, בתור חלוץ, והח' זינגר כבר
הודיע לי ברוב התנצלות
והתמרמרות שעלייתי לא אושרה כעת,
מטעם שמרכז הציר קבל רק תשעה סרט.
וסיגט קיבל שמונה סרט. ומנחם
אותו בזה, שאני בא בתור עולה
בתקופה הבאה, בראש כל העומדים
לעלות. אך לדברי הכפתורה, שלא
לאבד בתקווה, ושלא להפסיק המגע
ומשא עם מרכז הצ'רנוביצאים, כי
סו"ס עוד לא ידוע בהחלט חלוקת
הסרט. גם בנדון ש"ב דבורה
האדומה - הוא במצב כזה… ולכן
בוודאי, אני מצדי לא אתעצל בדבר,
ומי יכול לנבא בראש סוף הדבר? אך
יתן ד', שיגמר במהרה ובכי טוב.
בדבר עליית ישראל אחינו - ג"כ
הדבר במקומו עומד, מרכז
"האגודה" מצ'רנוביץ, קבל
ידיעה, שהשלטון הבריטי בארץ כבר
שם לבו להתעניין בדרישתם, ליתן
מספר סרט, לחלוצי האגודה. ובזה
העירו את כל חלוצי המרכז הנ"ל
להתחיל להשתדל בהוצאת התעודות
הדרושות לדרכיה וגם אני כבר באתי
במשא-ומתן עם נטר (נוטריון)
העיריה דפה, להוציא תעודות
בשבילי ובשביל ישראל לדרכיה אבל
כעת הוא יומי-דפגרא שלהם, ולכן
נפסק המו"מ לע"ע. מגמתי,
להוציא כל התעודות, בכדי שנהיה
מוכנים לכל זמן ועידן.
ומרכז האגודה לא קבל יותר שום
ידיעה מא"י רק עומדים ומצפים…
לישראל ישנם כמה שעורים ביום,
וגם בערב לרוב אין שטעיטיל אבל
ההכנסה היא זעירה מאד. אבל איזהו
עשיר השמח…
אצל ר' זלמן דפה, שמחים מאד
בהפ"ש שהיה להם על ידכם, מבתם
סאניע שביקרה אתכם לשבת. אבל המה
אינם מקבלים מהם פוסתה ולכן
מבקשים אתכם להעיר את אזנם בדבר
שיכתבו להם מכתבים תכופים, שיהיו
להם לענג נפשם, כי מזמן החתונה לא
קבלו יותר ממכתב אחד.
גם זכה פלשמן בקשה אותו למסור
לכם פ"ש בשמה. ובנות
הפלדמניסטים, ופעסיע בת ר' זלמן
הנ"ל.
היום קיבלנו כרטיסך, אחי חנוך,
פון אפשוט-ן אינמיטען אוי
פוערנאכט (באמצע ערב פשוט),
בחדשות ע"ד עליית דתיים
מרוסיא. גם לנו ידוע ידיעה זו,
מהעיתון אונזער-צייט. אבל כפי
הידיעה רק מיליונרים ז.א. יחידי
סגולה יכולים להשתמש בהנחה זו,
בנדון העלייה הנ"ל.
חדש כסלו העבר עבר עלינו ב"ה
בנעימים, כי בו חלו יתר ימי הולדת
בני ביתנו, בלי עיה"ר. ותודה
לד' שהחיינו וקיימנו לזמן הזה. כן
יגיענו לימים רבים טובים, שנהיה
שמחים בבואם וששים בצאתם ושנשבע
רב ענג ונחת לכל הימים. כן בהיותי
אז עם הכפתורה בצ'רנוביצה לקחנו
בד לאוינט בשבילי ובשביל ישראל,
בעד 1500 ל"י, לשם עליה.
מזג האוויר הוא כעת מצויין
אצלנו. ז.א. שלג אינו נראה לעין,
גם ימי כפור אין. והרפש כמעט שיבש
כולו. פין דיע קליינע פרעסטציליך
(ימי כפור קטנים) מבכל בוקר ובוקר
ולכן לא צריכים עצים ביותר
לתנורי החורף. ות"ל שיש לנו
קצת עצים וגם המחיר אינו יקר
ביותר: 6-7 ל"י מחירו של פיד
עצים יבשים, ובבית, ב"ה, חם
ואור. ומכ' בר' הערשאלי הוא נקרא
בפי "ווילדער- הערש" בעד
שובבותו הרבה. למרות שיש לנו
השפחה בשבילו, ושהיא עוזרת ליד
אמא ת' גם לשאר דברים והיא חרוצה
מאד.
כן, קיבלתי מכתב מהעלקה
שטערנברג, שלאה-נצעי אחותה,
נתארשה בבחור טוב אין האט זעהר
איספייעט. יתן ד' וירחם גם על מ'
העלקה בחיי אריכי ומזוני רויחי,
להוושע בכל טוב. אמן.
מדוע הפסקתם לרשום הדטום
(התאריך) על מכתביכם? בבקשה לכתוב
תשובה על מכתבנו ע"פ הנומרים
(המספרים). הנה מכתבי זה, הוא כפי
הרשימה בפנקסי 20. NO (וכפי
הרשימה במוחי 21.) כן, מכתבכם
מזמן האחרון היה מסומן מיהודית
מה 6/12, וזהבה כתבה תשובה על
מכתבי 18 NO, הרשום אצלי שנשלח ב-
2/12, נמצא, שמכתבי אליכם שהה
בדרך רק 3-4 ימים? בתמיהה???
מאין קיבלתם פוסתה בימים האלו
ובזמן הזה? אצלנו נחלש המו"מ
של הפוסתה כמעט מכל הסביבה
בחוגנו בזמן הזה.
תם ונשלם חומר הכתיבה. פ"ש מכל
או"א, שלכם משה.
יהודית ואהובה, גם אתן נכללות
ונצרפות למכתבי הנ"ל.
יקירי ואהובי! אמרתי אל לבי אקרא
מקודם מה שכתב אחינו יח', ואדעה
מה לחדש לכם, ושלא אכתוב לכם דבר
הכתוב. אבל למרות רצוני לא מצאתי
כלום, כי חטפו אותם. וע"כ אבקש
מכם, שיהיו הדברים האחדים האלה
כמכתב רחב וגדול. מלבד, שיש לי
איזה שעורים עם תלמידי, וכשאבוא
הביתה עוד אני מתאמץ ולומד בעצמי
מה שיש בכוחי. ומתאווה אני במאד
גם כן, ללמוד השפה העברית,
המדוברת בארץ הקדושה. וגם כבר
ביקשתי מכם שתי פעמים, שתעזרו לי
בדבר הזה. אבל אתם לגמרי
מבולבלים. כי כשתקבלו מכתב
מאצלנו, וחפצתם לענות עליו איך
לא תענו על כל שאלותינו? לא כן
אחינו משה יחי', כי הוא קודם
ענותו על מכתביכם הוא קורא אותם
עוד הפעם בדיוק. ומפני זה, עונה
הוא על כל פרט ופרט. אבל מכם לא
נראה כן…
שאלת, אחי יקירי, אודות "החלוץ
האגודאי"? הלא כבר כתבתי לך
הכל בפרוטרוט. וחדשות אין לי.
ואכתוב מכתב, כשיהיו לי חדשות
להודיע.
ממני, אחיכם ישראל, חלוץ האגודאי.
לתוכן
בעזהי"ת, לסדר "ולכל בני
ישראל לא יחרץ כלב לשונו"
(30.01.33)
(מכתב מספר עשרים וארבעה)
שלום וברכה לכם! זהבה, חנוך,
יהודית ואהובה. חזקו ואמצו בדרך
תחיית והגשמת תורה ועבודה!
הנני בזה להודיעכם, כי עשרה
הלי"ש, וגם הסכום של 3200
ל"י. ושני מכתבים מסוף שנת 1932
לנכון הגיעונו. רק שהיו קצת
קשיים בהוצאת הכסף. כי בהדוקומנט
(מסמך) של אבינו יחי' רשום שמו
ינקיל יוסי, ונשיא הדואר דרש, שגם
על כתובת הכסף יהיה רשום ככה. אך
ת"ל שהכל עבר בשלום, בעזרת
תעודה מהעירייה, ששם "יוסף"
ו"ינקיל-יוסי" ייקרא לאבא
יחי'.
תודה רבה לכם, שסוף סוף כתבתם לנו
פרטים במדה מספיקה, עד שהננו
שבעי רצון בתוכן כתיבתכם הנ"ל.
יתן הד', שבמהרה תבשרו לנו בשורות
טובות ישועות ונחמות, מהר ציון
וירושלים, ובא לציון גואל. אמן.
אודיעכם, כי בשבוע העבר כבר
הספקנו להוציא כל התעודות
הנחוצות לדרכיות (דרכונים)
בשבילי ובשביל ישראל אחינו. רק
תעודה אחת עוד חסרה לי להוציא
מחוטין SITUATIA MILITARA.
בכדי שתהיה לך ידיעה מספיקה בדבר
עליית ישראל הריני חושב לצרף לכם
כעת למכתבנו זה, מכתב חוזר שקבל
ממרכז? שבוע זה.
ועלייתי תלויה באוויר, קשורה
בשני חוטים דקים. וזה דבר עלייתי:
מקישינוב ענה לי דודיל (דוד
ויניצקי), ש"ב האדום
(הסוציאליסט?), כי בעוד כמה
שבועות יתברר אם אזכה לקבל שמה
סרט (סרטיפיקט = רשיון לעלייה),
בתור בעל מקצוע. על מספר 12-13 סרט
ישנם יותר מששים קנדידטים
(מועמדים), ואני רשום בתור
הקנדידט החמישי. ומצ'רנוביץ
ג"כ אומר הח' זינגר לחכות….
בתקווה, שאם חבר אחד יתעכב כאן
מסיבות שונות בלתי ידועות מראש
אז אני אבוא במקומו. הנה קיבלנו
ידיעה מאחינו הגור (לייב אברהם)
מיעדיניץ, בידיעה שדבורה האדומה
עולה ארצה עם איזה בחור, וגם
למעני מתעניינים ככה. הוא כותב
ג"כ, שכבר כתב להם בעניין
ביילע, ובימים האלה יעבור דרך
בטושני בדרך מסחריו. כן, הגור מסר
לנו ע"ד אחינו שמואל, שטוב היה
לו כתבתם לו שוב תשובה על מכתבו
הידוע. מה שידוע לכם ומה שלא ידוע
לכם. וע"ד דודנו משה-אהרון
יחי', בוודאי מלא אחינו הגור את
בקשתכם. ובעת שיבוא לכאן עוד
אשוחח אתו בנדון זה.
אני מאד שבע רצון שסדורך אחי
חנוך הגיע סוף סוף לידיך. מה
שנסעתי אז להנה לשם הבאת הילד
הרשילי יחי'. הוא, בלי עי"ה,
בחור שאין כמוהו בכל העולם! חכם
מחוכם. וגם הבריא. ב"ה.
מה שכתבת ע"ד הערת ישראל
אחינו, אחי חנוך, בוודאי פעל
לטוב. אבל כמעט שכל הטררם בעניין
זה היה מופרז ביותר, וללא צורך
הייתה טרחת הכתיבה, אבל אם כתבת
חן חן לך.
תהלוכתו של אחינו ישראל בדבר
עלייתו לא הבנת היטב. הוא
מתעניין במדה מספיקה, להגשים
עלייתו בקרוב, ומשום זה הוא נותן
שעורים, ומרוויח קצת להוצאות
עלייתו. וגם אנו לומדים ב"ה את
הדף היומי, וכבר הספקנו ללמוד
כ"ט דפים בגמרא מגילה.
וגם עודני מקבל העיתון
"אונזער-צייט", ויש לי שני
שותפים, ככה שלי עולה העיתון
סכום של 16 ל"י בחודש. ולכן
ידוע לי במידה מספיקה גם ידיעות
מארצנו הקדושה ע"ד נס ציונה,
וחנוכה בארץ בפרט בת"א.
כן, שוחחתי עם סאסע הארנשטיין
ע"ד ביילע, והיא אמרה רק שהיא
נחשבת לצעירה ביותר לעומת הגור.
ותו לא. ואין זה חסרון. לא נמות כי
נחיה ונראה תוצאות, העניך.
מה שהייתי אז בצ'רנוביץ וג"כ
בחוטין בעניין עלייתי ועליית
הכפתורה (גולדה קנאפ). היא כתבה
לכם שבוע זו מכתב, וגם אני כתבתי
פתקה. כמדומני שכבר העירותי לכם,
שנוביסליצה עולה ארצה,
וקלושקבצה יוצא להכשרה… פשוטו
כמשמעו… בכל מכל כל…
הכבר ראיתם את הוד מעלתו של
אייזיק אלטר? זכה ג"כ שואפת,
בלי שום תירוץ. אך מתי ואיך השאלה
במקומה עומדת..
בביתנו, ב"ה חם ונעים. שפחת
הרשילי עוזרת במקצת ליד האמא ת',
ולכבד החדרים, היא בריה נפלאה אך
קצת קטנה, בת 11 שנה. השבה אהובה
לעבוד בגן? ואת, אחותי זהבה, עודך
במטבח? ואתם, חנוך ויהודית, במה
עסוקים?
מהעלקע שטרנברג יש ידיעה, שכבר
תיסע לאחותה צפורה. אז אשלח לה את
מכתב דוד אקרמן. אחותה לאה-נציע
נשאה, והצליחה. מצב בריאותי הוטב
ב"ה, ואני במדרגת כפתור ופרח…
גם ת"ל על מצב בריאות ההורים
שיחיו. כה יתן ד' וכה יוסיף, וגם
למלא להם עונג ונחת מכל בני
משפחתנו.
גם בידיעת השפה העברית, מתפתח
במקצת אחינו ישראל, לרגלי למודו
עם תלמידו משה אקרמן, ושמואל בן
דודנו ישראל. (?) כן, הגור כותב גם,
שנתקבלו לזקננו יח' (=סבא יונה)
תמונות מחייקע עם בעלה, ומכתבים
מכל או"א מברזיליה.
שלום לכם. תם ונשלם כל החומר של
הכתיבה.
הנה בזה הרגע הופיע הרבי
שליט"א מנובוסליץ.. אורח נכבד
(משפט ביידיש)
שלכם משה.
ב"ה, עתקה
ממכתבי בבוקרשט.
לתוכן
בעזהשי"ת, יום
ג' לסדר "את אחי אנכי מבקש"
התרצ"ג, פה קלישקבצי 1932.
(כ"א כסלו תרצ"ג 20.12.1932)
הנה עבר עלינו מוש"ק העבר ברוב
שמחה וגיל אשר באמת נסו יגון
ואנחה, ובאו ששון ושמחה. והנה
אתאר לכם במקצת מהותה של השמחה
במוצש"ק הנ"ל, שבו חל
היארצייט של המגיד ז"ל, ועלה
על דעת ש"ב, הר' שמואל סדבניק
ודודנו ישראל יחי', לנדב החמר
בשביל סעודת הודאה, שהציל אותם
הקב"ה מידי השודדים והגזלנים
בעת השוד והרצח אצל שכננו מר
יוסף אקרמן. אשר ב"ה, שש"ב
שמואל הנ"ל כמעט כבר הבריא
בשלימות הבריאות רק שעודנו צולע
במקצת. אבל גם זה יעבור. ובריינה
השכנה עודנה מרגישה די חולשה
בידה אבל תודה לד' כי נתבטלה
הגזרה מלחתוך ידה ח"ו. לכן נדב
ש"ב שמואל חלה, ודודנו ישראל
נדב בשר ודגים מלוחים, ואמנו ת'
שבמוצש"ק הנ"ל היה יום
הולדתה שתאריך ימים ושנים טובים
בנחת ושלום נדבה פול פאבאלקס
ובישלה אותם וגם הדגים. והראכיל
עשתה הקנאפיכע.
תכף אחר ההבדלה ערכו את השלחנות,
והתחילו להתאסף אנשים נשים וטף
יותר מחמישים איש. הביאו את
התבשילים לבית המדרש.
והבעלי-בתים ארבעים במספר קנו
להם י"ש. ובשעה התשיעית התחילה
הסעודה.
המאכלים היו בטוב טעם, ובפרט
הניגונים: תורת ד' תמימה. אליהו
הנביא. עוצו עצה ותופר וכו'. ועל
כלם "אמר ה' ליעקב, יא טאטע יא
אל תירא עבדי יעקב, ניין פעטער
ניין"…(המשך ביידיש) והכל
במקהלה כמובן. וגם יין לרוב לא
חסר, כמובן, בין המלצריות היתה גם
אמנו ת', הדודה צירל ת' אשר שמואל
סדבניק הקנאפיכע, זהבה ש"ב,
וזהבה קנאפ וכו'. ואחר חצות הלילה
נגמרה הסעודה, מרוב התרוממות
והתחזקות הרוח, בתקוה חזקה לימים
טובים בב"א (במהרה בימינו אמן).
ואי"ה שלא אמות ואחיה להיות
עמכם ביחד, אז אמסור לכם אולי את
ההרגשה שהיתה לי ממהות הסעודה
הנ"ל בשלימות. כי קשה עלי כעת
ביותר להעלות הכל על הכתב, כעת
בדיוק.
כי הנה, כעת, אצל שולחן כתיבתי,
לומדים אבא והדוד ישראל שיחיו
בהלכות שחיטה, ואורח-פורח יושב
לו ג"כ בצד השולחן ומעיין
בספרו, והשכנה הקרובה הענע
משתתפת כעת בערב באיזה פטפוט
בעלמא עם אמנו ת', וישראל ג"כ
אינו אלם ח"ו, והצבי מר בר'
הערשלה עולה בלי עי"ה על כלם
בהטררם שהוא עושה, עם שפחתו ביחד.
ואני על אפי ועל חמתי איני חפץ
לוותר מלהגשים את רעיוני, לתאר
לכם, עכ"פ במקצת, את הסעודה
הנ"ל. אעפ"י שבמאוחר זמן קצת
אבל… (ביידיש: מוטב מאוחר מלא
בכלל).
כעת, ע"ד עלייתנו אין לי דעת מה
לחדש לכם. בפרט בו בזמן שכבר כתב
לכם כמה פעמים בנדון זה, ועודני
עומד ומצפה לתשובתכם בפרט, ובכלל
אין לנו כבר שלושה שבועות פוסתה
ׁ(דואר) מכם. אבל תרוץ אחד יש, מה
שחנוך כתב שיכול להיות שתעבירו
את מקום מגוריכם למקום אחר. אבל
בכל זאת הננו מקווים בכל יום
ויום, לקבל מכם ידיעות טובות
בע"ה. גם מיעדיניץ קבלנו היום
כרטיס, שזה עבר זמן רב מעת קבלם
מכם מכתב. גם אצלם הטררם טררמעט
זיק כמקודם.
הייתי חפץ להמשיך לכם כעת כה
הרבה בכתיבתי, אבל למרות רצוני
נפסק חומר הכתיבה. אבל דומני שכל
השאלות שתוכלו להציג לי, רובן
ככולן חזקתן הקודמת עומדת.
ת"ל בעד החיים והשלום. וגם
השקט בכפר מזמן הנורא הנ"ל של
שכננו יוסף אקרמן, נחה הרבה. אסרו
על השקצים כל מיני גזרות, לטובת
המנוחה והשקט. כה יתן ד' וכה
יוסיף שלום ושלוה בכל העולם. מזג
האויר הוא כעת שכזה: היה שלג עוד
הפעם, ונמס ושקע לאדמה. ובכל בוקר
תכפור הבצה עד לידי יבוש,
ובצהרים תמס במקצת. כן, שכחתי
להעירכם, כי גם משה בן דודנו מתת
(מתתיהו) מחוטין מתארח כעת אצלנו,
לילה זה יבלה אצל הדוד ישראל.
בבקשה מכם הרבו בכרטיסים, וגם אל
תמעטו במכתבים.
שלום ושלום לכם אחיכם חברכם משה.
ביקורי בירושלים
תובב"א
( כולל תיאור קבר רחל )
בעהי"ת
מערב-שבועות עד מוצאי-שבת , תרצ"ה (1935)
[ 5.6-8.6.35]
אמרו, שהנסיעה ברכבת היא יותר מעניינת וגם יותר זולה ויותר
נוחה מאשר באוטו. וכך, ביום רביעי בתשע בבוקר, יצאתי מהקבוצה עם מזוודה
קטנה ובה בגדי-חג. כשהגעתי לכביש – נכנסתי לאוטו המוביל עד תחנת-הרכבת,
בעד חצי גרוש. התחנה נמצאת על הכביש מרחובות לנס-ציונה. הפקיד המנהל את
התחנה ברחובות הוא יהודי – והוא הסביר לי, שיותר משתלם לי לקנות כרטיס
הלוך-וחזור בעד ארבע-עשרי גרוש, שכוחו יפה לחודש ימים, ואין צורך אף-פעם
להחתים אותו (כרגיל ברומניה)..
לאחר עשרה רגעים הופיעה הרכבת. תיכף הסתדרתי, יחד עם עוד
כמה יהודים שמקדימים לעלות ירושליימה לכבוד החג. עברנו את באר-יעקב.
בתחנת לוד - תחנה מודרנית ויפה מאד – עלינו לרכבת בקו לירושלים.
הדרך באמת מעניינת. הרכבת מתפתלת בין הרי-יהודה, שתמיד
אנו רואים אותם מרחוק מרחובות. וכמה געגועים עברו עלי במשך השנתיים לעבור
ביניהם ולראותם גם מקרוב! הרי יהודה נמשכים עד לירושלים. הם די גבוהים –
כולם סלעים פראים, ובהם מערות עתיקות, בהן מראים על מקומות של קברים
עתיקים.
הנה אתה כבר לא רחוק מירושלים, ואתה עדיין רואה את סביבות
רחובות... גדרה – ועוד ועוד.
לא רחוק מתחנת ירושלים, נמצאת תחנת ביתר – לפנים העיר
הגדולה בישראל, שהמסורת מספרת לנו שבזמן חורבנה, בקצה אחד הרגו ורצחו –
ובקצה השני של העיר רקדו במחולות חתונת חתן וכלה! כשאתה רואה את השטח
הגיאוגרפי של העיר, הרי אתה מקבל מושג ממש איך הדבר היה יכול לקרות: השטח
הוא לא קטן – אבל העיקר - הוא הרים גבוהים, שהיו מיושבים מכל הצדדים – ככה
שמסיבת גובהם ורוחבם – השמחים לא יכלו לשמוע את צעקת הנלחמים. כיום יש שמה
ישוב ערבי קטן, שתושביו מעבדים קצת את מורדות ההרים: ערוגות-ירקות בצורה של
מדרגות-מדרגות, וסביב הערוגות גדרות-אבנים . במקומות אחדים נטועים גם
עצים, וקרוב לירושלים יש גם חורשות של עצי-זית נהדרים מאד.
באחת אחרי-הצהריים הגעתי לירושלים. לא רציתי להרהר הרבה אם
אצליח בביקורי זה – או לא. עצם היותי בירושלים – זוהי כבר הצלחה בשבילי!
מבלי לחשוב הרבה, הלכתי לביתו של הרב מקלישקוביץ. השאלה הראשונה היתה: למה
הקדמתי כל-כך להגיע לפני החג? כל שעות היום מאז אחרי-הצהריים – הייתי עסוק
במסירת המכתבים שהחברים מסרו לי עבור מכיריהם וקרוביהם, ככה שביום
הראשון כבר היתה לי ההזדמנות להכיר קצת את ירושלים. האמת אגיד – שבהרבה
פינות העיר שכתובות-המכתבים הביאו אותי אליהן – חשבתי שזוהי בטח
העיר-העתיקה: בניינים קטנים ופשוטים; רחובות שקטים מבלי המיה של תנועה – רק
ילדים וילדים – בלי עין-הרע מכל מיני טיפוסים.
בשכונת שערי-חסד, ביקרתי אצל אחי מחותנו של אחי לייב-אברהם
מבאטישן. שמו – ד"ר נוח חכם. מצאתי אותו יושב ולומד עם בן-יחידו. הוא
דוקטור למדעי-היהדות-העתיקה, בייחוד להיסטוריה. הוא משמש בתור מורה
בבית-ספר למורים מטעם המזרחי, ומקבל עשרים לירות לחודש מן הוועד הלאומי.
אבל הוא סובל מראומטיזם. גם בן-יחידו אינו שלם בגופו, וגם זוגתו אינה
בריאה ביותר. הם מדברים עברית יפה מאד. אנשים נעימים וטובים מאד. כבדוני
בפירות ובמים קרים. לאות ידידות לזכרון – נתן לי תמונה, שחתם עליה למעני.
באותו הערב, עוד הספקתי לבקר את סניף הפועל-המזרחי
בירושלים. באתי לאכסניה שלי עייף ויגע מאד, ואחרי הארוחה שכבתי לישון.
ביום חמישי בבוקר, אחרי התפילה וארוחת-הבוקר, החלטתי לנצל
את השעות שלפני הצהריים, לבקר את קבר רחל אמנו ע"ה (לאחרי-הצהריים, נדברתי
לחכות בבית הרב להיפגש עם מאיר – גיסו של אחי ישראל – שהיה צריך לבוא
מתל-אביב בעניין מיוחד). ברחוב שער-יפו נכנסתי לאוטו ערבי, שיש עליו שלט
עברי "לקבר רחל אמנו". אוטובוס של יהודים נוסעים רק ערב ראש-חודש, בזמן
שישנם המון מבקרים ומתפללים שם. הנסיעה עולה גרוש אחד, אבל נוסעים הרבה –
ונדמה לך שזה רחוק-רחוק מהעיר, ובעצם זה ששה קילומטרים בערך. והנה עמד
האוטו, והנהג אומר לי : "פה קבר רחל אמנו". אני יורד יחידי – יתר הנוסעים
הערבים נוסעים ללוויה בכביש המוביל בדרך לחברון. בחוץ – תכף הכרתי את
הקבר – כאילו כבר הייתי פה פעם! נכנסתי לעזרה הפתוחה – בקיר אחד יש דלת
קטנה. נכנסתי פנימה, ומצאתי יהודי צעיר כבן שלושים, "שומר", לבוש לבן. אחרי
כמה שאלות, נוכחתי לדעת שהוא קצת חרש, ובכן הרימותי קולי קצת, ושאלתיו אם
אפשר להיכנס פנימה? "כן" – ענה. החדר הראשון הוא קטון. יש שמה כד גדול,
שבו מים לשתיה. על שולחן בצד פתוח פנקס גדול, שבו נחתמים כל המבקרים
שרוצים בזה, ונותנים בעד זה כמה פרוטות לבדק הבית. חתמתי גם אני בו את
כתובתי משלעבר – ושל עכשיו.
בחדר השני באמצע – נמצא הקבר. גבהו – יותר מגובה איש.
ארכו – כשני מטרים. רוחבו – כמטר. מטוייח בטיט, ומסוייד בצבע ירקרק – כולו
חלק. על הקירות תלויות המון פרוכות-נדבות של אנשים שונים. גם ארון-קודש
קטון. סביב הקירות ספסלים ארוכים. על הקירות כתובות, תמונות שונות, ועל
הקירות תלויות קופסאות סגורות במנעולים לנדבות שונות. הכנסתי פרוטות אחדות
כמעט לכל קופסה. לפני הקבר תלויה מנורה גדולה עם המון כוסות שמן, שהמבקרים
מדליקים להזכרת נשמות , וגם נר-תמיד. מצאתי שמה כמה אנשים, נשים וילדים.
כולם יהודים – אבל שפתם לא הבינותי. הם סבבו את הקבר כמה פעמים בחוטים
אדומים. בשעת מעשה אמרו איזו תפילה. זה הכל לשם סגולה – לפי מסורתם.
אחרי כן התחילו כולם יחד בתפילה ובתחנונים בבכי גדול – ואני – כאילו לא
הרגשתי כלום, רק התרשמתי מכל המראה הזה. שתקתי – ממש נאלמתי דומיה. רק
הסתובבתי – ובמוחי עלו מחשבות וזיכרונות שונים מזמנים שונים, עתיקים וגם
חדשים . השתדלתי לחשוב בכוונה גדולה באיזה מקום אני נמצא, ואיך לעורר את
רגשות אמנו לתפילותיי ולבקשותיי המרובות. אבל אחרי הרהורים הבנתי,
שאי-אפשר ברגעים מועטים להעלות בזיכרון את כל הבקשות, וגם לא ידוע לי באיזה
אופן לרצות את פני רחל-אמנו. לבסוף – גמרתי בלבי כי בטח יש לאמנו - אם כל
בית ישראל - לב רגיש ומרגיש, והיא יודעת ומרגישה היטב מה שחסר לבניה
האומללים על פני כל הארץ. לכן שטחתי לפניה בקשה אחת כללית – שתאיר פניה גם
לבנה העומד עכשיו על ידה, ושתעורר רחמים גדולים עליו, שתמלאנה כל תפילותיו
ובקשותיו לטובה – כטוב לבה הרחמן.
ככה התהלכתי סביב לקבר שקוע במחשבות והרהורים. כעבור חצי
שעה, בערך, ניגשתי לשומר וביקשתי ממנו ספר תהילים. ניגשתי לקבר, התקרבתי
אליו, והתחלתי לקרוא בתהילים של יום ה'. לבסוף – עוד הוספתי את פרק "מזמור
לאסף, אלקים באו גויים בנחלתך וגו'" , אבל באמירת התהילים התרגשתי נורא, עד
שפרצתי בבכי גדול ויללה נוראה... תמכתי את הראש על הקבר, כאילו הרגשתי איך
שאמנו הטובה מלטפת אותי בחמלה גדולה. אז נכמרו גם רחמי עליה – איך שהיא
שוכבת בודדה במקום כה שומם... והיא – בלבה הטוב והרחום צריכה לשמוע כאן את
אנקת ילדיה המדוכאים, הפזורים בכל רחבי תבל; את קול בכייתם מצרת האויב
שמתעלל בהם. היא סופגת אל קרבה את כל זה, ואין מי שיתעורר לבקש גם עליה
רחמים – שלא תהיה רק בית-קיבול לסבל ולצרות; שיגיע הזמן שגם היא תקבל
תנחומים, מתוך הטבת מצבם של בניה היקרים והחביבים עליה בכל זמן ועידן.
כל זה – עורר בי עוד בכייה חזקה, ובינתיים עברו בזיכרוני צרות כל עם
ישראל בכל ארצות התבל, איך הם נדכאים ונרדפים, אומללים ומדובקים בכל מיני
צרות-צרורות, זה מאות ואלפים שנות – וטרם נושעו בישועה שלמה. תמיד מתפללים
לה' – אבל תפילתם לא מתקבלת ר"ל – בטח אינם ראויים עדיין לזה – אבל קשה
לסבול! הלב מתפוצץ! ופה – אני עומד ליד הקבר של אם-כל-בית-ישראל, כדי
לבכות, לבקש ולהתחנן לפניה – עד שתרגיש . כי הלא ברור, שלב-אמא זך ונקי מכל
פניות על-דבר מעללי בניה השובבים, ובכוח הרגשות האלו תעמוד לנו בעת צרתם של
יהודי רוסיה – גרמניה – רומניה- וכל תפוצות הגולה הנידחים שמה – ותעורר
רחמים גדולים. ובטח שתחנוניה יתקבלו לפני כסא-הכבוד . ובכן – רציתי למלא
את כוס-הדמעות, והוספתי בכי גדול וצעקתי "מאמע! מאמע!" ולא יכולתי לזוז
ולהינתק מהקבר, עד שצעקתי מרה בכל כוחותיי, עד שדמעותיי הרטיבו את קברה
... לבסוף – הרגשתי שאין בי כוח יותר לבכות. ביקשתיה להסתפק בשמיעת
קול-בכי עמה, ושלא תתן מרגוע לנפשה עד שתתקבלנה כל תפילותיה ותתמלאנה כל
בקשותיה לטובה.
טרם שעזבתי את הקבר, הדלקתי נר עבור נשמתה, והמשמש התפלל
תפילת "אל-מלא-רחמים" והזכיר את כל נשמות האבות והאמהות הקדושים, עם כל
קדושי-ישראל שנהרגו על קידוש-השם.
יצאתי משם, וראיתי איך שסביב בניין הקבר יש חצר גדולה עם
קברי-ערבים, ובניין קברה נמצא כחצי-מטר מהכביש המוביל לחברון. הסתובבתי
קצת, עד שהשגתי אוטומוביל העירה, וחזרתי מלפני קבר רחל-אמנו בהתרגשות גדולה
ובלב מלא ניחומים, והרגשתי הקלה.
ביום ששי בחג השבועות בבוקר, ביקרתי את הכותל המערבי.
הבניינים הצפופים העתיקים של הערבים שגרים בשטח הכותל סובבים אותו מכל צד –
ורק סימטה קטנה הוקצבה בשביל היהודים, ומוצא אחד לה. כל זה עשה עלי רושם,
כאילו זה לא המקום המקורי והקדוש לנו! אבל – לראות את המראה של יהודים
מכל העדות באים ומצטופפים להתפלל, והמה שופכים את נהי בכי-תמרורים – חיל
ורעדה תאחז במי שיש בו איזה רגש אנושי – ואפילו אם אינו יהודי: איך
שהיהודים נושקים את שרידי האבנים מחצר בית-מקדשנו! וכשאתה מסתכל בצורת
האבנים הנפלאות בגדלן ובעוביין – אתה רואה לפניך את עתיקותן, ומבין את
אורך גלות עמנו, ואתה מעלה על לבך כמה סבל סבל עמנו במשך גלותם... גם שמה
אמרתי תהילים ליום ששי – ושבת. למנחה – באתי עוד פעם ביחד עם מאיר,
והתפללנו שמה תפילת מנחה.. ובחג בבוקר – התפללתי ברחוב היהודים בעיר
העתיקה, בחורבת ר' יהודה החסיד. אחרי התפילה ביקרתי את רבנו – הרב קוק
שליט"א. ביקרנו את כל הישיבה שלו, בירכנו אותו לשלום, כשפניו שמחים ועליזים
למרות חולשתו.
אחר כך הלכתי עם מאיר לרגל ענייניו בקשר לעלייתם של
הוריו, שהיה לו צורך להתראות עם אנשים שונים.
אחר-כך ביקרנו את החומה העתיקה, ובאמת מכירים בה עתיקות
גדולה ופלאים גדולים, איך שהיא נבנתה ביסוד עמוק בין שכבת אבנים. שמה
רואים את שער יפו, שפרצו בחומה לכבוד המלך פרנץ-יוזף, שיוכל לעבור שמה עם
מרכבתו.
אני עם מאיר, ביקרנו כמעט את כל העיר החדשה. מה שחשוב לנו
ביותר – זהו בניין המוסדות-הלאומיים, שבו נמצאים לשכות הקק"ל וקרן-היסוד
והוועד-הלאומי.
ביום ראשון בבוקר, נסעתי להר-הצופים, כמה קילומטרים מהעיר,
ששמה נמצאת האוניברסיטה העברית, שמחצרה רואים את ים-המלח במרחק של עשרים
וששה קילומטרים באויר, ונדמה לך שהמרחק הוא משניים – עד שלושה קילומטרים,
כי האוויר שקוף וצלול.
באוניברסיטה ביקרתי, בעזרת מדריך, גם בספריה הלאומית –
ששמה הכנסתי את גלוייתי שכתבתי לפני כמה שנים: מצד אחד – את כל מגילת קוהלת
ואיגרת-הרמב"ן, ובצד השני – על החצי – את כל שיר-השירים. במקום של הכתובת
– רשמתי את כתובתי.
קשה לתאר את הרגשות המתעוררים בך, כשאתה נמצא במוסדות
לאומיים-עבריים בארץ-ישראל, בעיר-הבירה – בירושלים תובב"א, ואתה מרגיש שגם
לנו – העם המפוזר - יש איזה מוסד חי, לאומי, שרוח- תרבות-יהודית פועמת
בו. הרי אתה מרגיש איזה ניצוץ של עצמאות! הרי מתעורר בך ניצוץ של תקווה,
כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים!
כה יתן ד' ויביא גאולה שלימה
לכל עם ישראל ולכל העולם בב"א.
ביום ראשון בערב, כבר הייתי ברחובות, וביום שני בבוקר
נסעתי לעבודה ליד תל-אביב, ושוב השתתפתי ביצירה של בניה-בוניה.
משה
לשאלת זיהויו של הרב אותו ביקר
משה
הרב נחום ליברזון, שכיהן כמרא
דאתרא עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא חזר לישיבת קבע בקלישקוביץ , אבל
פקד את הכפר לעיתים מזומנות ושמר על מעמדו כרב. רב בפועל שימש אבינו יעקב
יוסף גרשטיין, שתפקידו העיקרי היה שו"ב. (חנוך
יורב)
....................................................................................................................
בעזה"י, אור ליום שהכפיל
בו כי-טוב לסדר "לך לך" להנאתך ולטובתך "אל הארץ… ושם אעשך
לגוי גדול והיה ברכה". תרצ"ד.
... וגם אי"ה על שבת
זו יהיה לנו אורח טוב, הוא הרב שלנו שבא לכאן לקבל ברכת
פרידה, שבעוד שלושה שבועות יסע אי"ה עם ז' וחתנו
ובתו לאה"ק.
(מתוך מכתבו של יעקב-יוסף גרשטיין לילדיו בארץ
ד' חשוון תרצ"ד (24.10.1933)
).
ב"ה, יום ד' כ"א תמוז, ימי הרצל וביאליק
ז"ל ( יום העליה לטירת צבי
30.6.37)
נווה-יעקב, כפר עברי ע"י ירושלים ת"ו
שלום רב לכם מלכה ושלמה-לה.
הנה עברו כמה ימים מיום שובי הנה, ונכנסתי ב"ה תכף לעבודתי
בטפסנות, שאני מקבל יומית – שלושים וחמישה ימים, ובשבוע הבא כבר גומרים
עבודת הטפסנות , בערך באמצע השבוע.
כעת, אחרי שהחברה' יצאו להתיישבות, מורגשת קצת הבדידות.
אני מתאר לעצמי את המצב אצלכם – ובכן בטח כדאי ורצוי לכל-הפחות להחליף
מכתבים. ואם בידי למלא זאת – הרי בטח גם חובה עלי להוציא לפועל.
ובכן: וילך משה – וישב משה – ויכתוב משה - זהו כל תוכן
המכתב,
ובזה נגמרה הכתיבה.
ועכשיו – נשוחח קצת סתם. אספר לך – לכם – מה נשמע ומה
נעשה כאן: כשבאתי חזרה, שמחו אתי מאד. בייחוד נותן-העבודה שלי בטפסנות.
החברה' היו מבושמים, במצב-רוח טוב ומרומם. מאיר בא לפנות ערב, וג"כ שמח
לקראתי מאד, ותכף יצאה שמועה שגם מאיר בכובשים. והוא הבטיח לנו – הנשארים:
אני, אריה מיעבץ, שרה, רבקה, חנה ופנינה – שתכף אחרי שבת יחזור הנה.
ביום ראשון, החברה' עבדו כמעט כמו כולם, וביום שני נסעו כמעט כולם
ירושליימה, כל איש לצרכו הוא. מרדכי קנה כרטיסי אגד ליום המחרת – ז-א ליום
שלישי בשעה שבע וחצי. גם אפרים סובילמן ושמואל ביקרו אותנו. וליום שלישי
בערב – הכינו הבחורות מטעמים לנשף. לפנות-ערב היה לנו שיעור לשעתיים,
ובשמונה בערב הזמנו את החברים הגרים בשכנותנו, וערכנו שני שולחנות. על
השולחנות היו עוגה, שני בקבוקי-יין, אבטיח צהוב , שזיפים חיים, סוכריות
וקצת שוקולד. שני חברים הביאו בקבוק ליקר. גם החבר גבריהו בא אלינו
בהתחלת הנשף, בדרכו ללוות את החברה ולהשתתף בכיבוש. מאיר פתח את הנשף
ב"תחזקנה", וגם לפני זה שרו כמה מנגינות. תכף התחיל בנאום רחב על השג
ההתיישבות, ההתלבטויות, ההבדלים בין קיבוצים ויישובים אחרים – בכל המובנים
– ובייחוד במובן התעמולה , הבטחון וכו'. גם שמואל דיבר קצת, ואחר-כך
בילינו באכילה ושתיה , בריקודים , בשירה ובזמרה – עד אחת-עשרי בערך. אז נעל
את הנשף בתודה לחברים, שעוזרים לביצור המקום פה. שרנו "התקווה" – ובזה
נגמר, וגבריהו עסק בכתיבת רשימות.
בבוקר קמנו מוקדם, הסתדרנו, לקחנו את חבילותינו ויצאנו
לכביש בקצה הכפר לחכות לאוטו.
אני ואריה עם כל הבחורות, וגם כמה חברים מהכפר היו בין
המלווים, ויצאו לעבודה רק בשמונה.
אתמול בערב השתגעו על חשבון המצב-רוח המשונה, וכתוצאה מזה
כתבו היום גלויה באופן רשמי: מפלוגת נוה-יעקב - למשק-הפועלות שח"ל
ברחובות.
אמש, סידרה פה וועדת-התרבות נשף-אזכרה להרצל וביאליק ז"ל.
הזמינו לזה מורה מהאוניברסיטה – ד"ר בראון, חבר של תושב מפה. הוא נואם
מצויין. גם הרב מפה נאם – גם הוא נואם בחסד-עליון. דקלמו מיצירותיו של
ביאליק וקראו מאמרים של הרצל, ואחרי-זה שרו "תחזקנה" , "התקווה", וב"אל
מלא רחמים" הזכירו את נשמותיהם הטהורות. מה שחבל – שהיו רק כעשרים וחמישה
שומעים לנואמים האלו. מאיתנו – רק אני ורבקה. יתר הבחורות היו עייפות
מאד. גם אני הייתי בין הנרדמים רק לרגע ואינם ישנים (אבל גם לא ערים). אבל
לעזוב את המערכה לא העיז אף אחד! כי בלעדיו – הלא תישאר המושבה בפחות
אחד...
עכשיו בא קליבאצקאלע, (שהשמין – בלי עין-הרע), ומוסר לי
סתם ד"ש ממך , משלמה-לה ומכולם. האם זה לא מחייבני להגיד "גם זו לטובה"?
ואלי גם זה נתן לי עוד דחיפה לכתיבה.
פנינה בירושלים, היא מחפשת לעצמה שמה עבודה. כנראה שאין
לה חשק להישאר פה. גם שרה – יש שמועה שהיא בכלל מתנגדת לגור פה, ואולי תצא
לחופש. וגם חנה – בטח אותו הדבר.אבל לע"ע בטח לא פונים ימינה או שמאלה -
טרם שמאיר ישוב. מסרנו לפנינה שתביא תוספת-ערב (עיתון) – אם תחזור היום.
אנו מצפים באי-סבלנות גדולה מאד לידיעה ע"ד העליה. כפי שליבוצקי מוסר, נסע
גם יוסף עם החברה. אני דווקא רואה בחיוב את העובדה שמאיר ויוסף נלוו
לכובשים – אפילו לשעה אחת. כי בזו השעה – הם ייהנו מזה, ואחר-כך זה יתן
להם חומר, שגם אחרים יוכלו ליהנות ממנו.
בינתיים איננו יודעים, אם ניצור פה פלוגה - או שנחסל גם את זה. דעתו של
מאיר – להסתדר ביעבץ. מצב העבודה פה, לע"ע לא השתנה בכלום. אבל בטח גם
מאיר וגם יוסף יבואו בהחלטות מסויימות משמה.
בעהי"ת ט' לעומר ראשית-הגז בטירת-צבי
שנת שלום-יהיה-בארץ, 13.4.1939
לכבוד ידידנו וחברנו הנכבד מר לוי קלישץ נ"י.
עברו ימים – חלפו שנים – וקרובים נהיו לרחוקים, וככה זה...
מנהג העולם... אבל עצם ה"ככה זה" – יכול להיות נובע מתוך סבות וגורמים
שונים. ואם, בינינו, המציאות היא ככה... כאמור לעיל, הרי שהגורמים הם
לגמרי אחרים מאשר סתם ככה. כי ידידות נאמנה ותמימה אינה נשכחת מהלב לנצח,
משום שאינה מכירה בגבולות ימים וארץ, אלא אדרבה – בו ברגע שאנו מעלים
זכרונות מידידינו מזמן היותנו בבית-אבא – הרי זכרון פעולותיך למען גאולת
הארץ אנו מעלים בכל פעולה ופעולה שאנו פועלים למען בניין הארץ והפרחת
שממותיה. והרי אנו כל-כך עסוקים לאין-מצוא, עד כי כמעט אין אפשרות לבוא
בקשר תמידי עם אוהבינו וידידינו מאז ולנצח, כי מאד מאד עזובה אמנו המולדת
וכל הכוחות הרעננים שבנו עדין לא מספיקים לחדש את ימיה כקדם. בייחוד
כשהיום הוא לעבודה והלילה לשמירה. אבל זוהי נחמתנו וזוהי תקוותנו, שאנו
נמשיך בפעולותינו למרות הכל ועל-אף הכל, עד שנהיה ככל הגויים בית ישראל.
כי הרי סוף-סוף כל המשטינים והמקטרגים אינם יכולים להכחיש את מציאות כוחנו
בארץ בכל השטחים, בייחוד בבניין וביצירה. הרי התמונה – תמונת-הבית-ספר
על-שם חיים נחמן ביאליק ז"ל שלפנינו היא דוגמה אחת מני אלף המאלפת את זאת
לכל העולם, וגם לנו לעצמנו, שאנו יודעים שהבית הזה – ככל תל-אביב רבתי כולה
- נבנה על-ידי אחינו בני-ישראל מהמסד ועד הטפחות! הרי זה קצת נחמה
לצרותינו. ואם בבית הזה לומדים ומתחנכים ילדי ישראל ילידי הארץ, שלא טעמו
טעם גלות, והמה מרגישים את עצמם כבני-ילידי העם הרומני ברומניה – הלא יש
בזה לא רק משום שינוי-ערכין - אלא ממש שינוי הווי ברוח האומה הישראלית,
וככה יש ערך ענקי לכל קשרי האומה לארץ מולדתה בכל תפוצות פזוריה.
תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
עפרות ארצנו באשר הם שם
אל-יפול רוחכם, עליזים מתרוננים
בואו שכם-אחד לעזרת העם.
טיוטה שכתב משה גרשטיין למכתב אל חברו מרומניה לוי קלישץ
לתוכן
|
|
