|
|
שורשים משפחת גרשטיין
| למשפחות יורב - גרשטיין לאחר השואה | טרנסניסטריה | כרוניקה למשפחה | משפחת גרשטיין דף ראשי | משפחת שכטר |
| ממכתבי סבתא רבקה | פיענוח המכתבים | המכתבים לפי סדר כתיבתם | מפתח הנושאים למכתבי יעקב יוסף | קלישקוביץ |
תוכן הדף
ראה גם מה שכתב משה יורב בשנת תשי
שורשים חנוך יורב(
2)
סופר לנכדיו של
משה ז"ל, ילדי בתיה ושלמה לב-ארי.
סבא יעקב יוסף התאלמן בגיל צעיר
אחרי שנולדו לו שני ילדים: שמואל
ז"ל וסריל הי"ד. כשסופר לרבי מה
עלה בגורלו, הורה לו הרבי לחזור לבית
חמיו ולהתחתן עם אחות אשתו הרווקה,
הלא היא הסבתא רבקה-מירל. בדרך זו
יחזור הבית לתפקד כמקודם. והוא ענה
שעל אשתו אשר אהב לא יוכל להתנחם.
אולם, קיים הוראת הרבי, כי סבר
שלילדיו הרכים אין טוב מלבחור בדודה
אשר תחנכם כאמא.
וכך נולדו לו עשרה ילדים נוספים, שמהם
נשארו שבעה בחיים, הלא הם: מרים
הבכורה אשר הייתה כעקרת הבית לכל דבר,
היא אשר טיפלה בילדי הבית הקטנים
ממנה. הסבתא רבקה נשאה בעול הפרנסה,
בכל עבודה קשה ובעיקר בהכנה ובמכירת
הבשר שהסבא קיבל כשכר עבודתו
מהקצבים. ככל שהיא פינקה את ילדי
אחותה לא שבעה נחת עד שהתחתנו. האח
השני ליב אברהם, נדד בצעירותו לעיר
מוהילב על גדות הדנייסטר, שם עבד
בחנות לעורות. הבן ישעיהו נשאר בבית
ועזר בכל, בפרנסה וטיפול בילדים.
בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה גלו
משה זהבה וחנוך בראש האחות הגדולה
מרים, לעיר מגורי הורי הסבא, יעדניץ.
שם התגוררו אצל הסבא יונה, כשהסבתא
ברכה משתדלת להנעים את חיי הנכדים
הגולים ומתחלקת איתם בפרוסה הדלה.
אולם המשפחה שוב התאחדה ביעדניץ, עם
גירוש כל היהודים גרי הספר לפנים
הארץ על ידי השלטון וחורבן קהילות
יהודי הכפרים.
לסבא יוסף לא הייתה זכות שחיטה
בעיירה, וסבתא רבקה פתחה מכולת זעירה.
וכך בכוחות משותפים של כל הילדים,
הצליחו להחזיק מעמד. משה נמסר למלמד
לימודי קודש, בעוד שבתו של המלמד
לימדה אותו עברית וחשבון. הוא למד
בשקידה והצליח בלימודיו, כמו בתפקידו
לדאוג למלאי הסחורות בחנות הקטנה.
האח ישעיהו עבד כמוכר בחנות של קרובת
משפחה.
חנוך מספר: בעודו ילד טרם למד חומש
היה מידי יום אחרי הלימוד בחדר לוקח
כיכר לחם גדולה ומביאה לחנות אל האח
ישעיהו שמכרה ברווח של פרוטה. פעם
חנוך לקח שתי כיכרות אולם המשא הכריע
אותו בדרך והוא ישב ובכה, עד שעובר
אורח הודיע לישעיהו והוא בא לקראתו
ונשא אותו יחד עם שתי הכיכרות. הדבר
היה למעלה מבינתו, הכיצד? הרי משא
הלחם לבד קשה מנשוא? ושוב עובדה רבת
רושם בחנות אמא היו תופינים למכירה
וחנוך היה מביא לבית הספר קופסת
תופינים ומוכרם לילדים ( הוא חס
מלטעום סוכריה). פעם הדבר נודע למנהל
בי"ס והוא חשב שיש כאן עסק עם ילדים
שגונבים מההורים. הוא שלח את חנוך
הביתה, אולם חנוך ישב בשער ביה"ס עד
חשכה ומירר בבכי על חרפת החשד ועל
החרמת הסוכריות, הפסדה של אמא.
ושוב התחלקה המשפחה, כשהסבא יוסל'ה
(כך קראו לו כולם), נדד לכפר נידח
רימאנקאוץ עם הבת מרים וחנוך שהוצא
סופית מביה"ס בגיל תשע וחצי.
כעבור שנתיים נקרא סבא יוסל'ה לחזור
לכפר מולדת הסבתא לקהילה הקטנה של
נודדים החוזרים לתלי החורבות. הסבתא
טענה שאם לחיות חיי רעב ומצוקה, אז
לפחות בקרבת קברות ההורים. איתם חזרו
האחות מרים, שנוסף לתפקידיה בבית,
ארגנה את חיי התרבות במקום וייסדה
ספריה למבוגרים ונוער. לייב אברהם
וישעיהו נשארו ביעדניץ בחנות למסחר
עורות, והם עסקו אגב כך בסיוע לאחות
הבכורה סריל שהתאלמנה, וכן בסיעוד
לסבא יונה ולסבתא הזקנים. כמו כן חזרו
משה, זהבה, חנוך וישראל. אולם חיי הכפר
היו לצעירים כצינוק, חנוך פרץ ראשון
את ההסגר ועבר, בן שלוש עשרה, לעיר
הגדולה צ'רנוביץ לישיבת "באר מים
חיים".
אחריו הגיעה זהבה, תחילה עבדה בבית
חרושת, ואח"כ גמרה סמינריון
לגננות. וכן הוצא מהכפר ישראל שלמד
כמה שנים טובות בישיבת ויזניץ, עד
לצאתו להכשרה של חלוצים באגודת
ישראל. משה כיוזם וכל יתר בני המשפחה
התגייסו להקים את הריסות הבית מקדם,
מלישת הטיט ללבנים ועד הצבע. עבדו
יומם וליל והקימו דירה להורים, בניין
לתפארת.
אולם בית זה רוקן מתוכנו, כשחנוך עלה
ארצה אחרי ההכשרה בחלוץ המזרחי. מאין
רשיון עליה עלה כתייר מדומה ואיתו
הדודה זהבה. משה קיבל רשיון עליה
ממרכז החלוץ ע"י קרוב משפחה דוד
ויניצקי. (הוא היה מנהל המשרד
הארץ-ישראלי בקישינב ואח"כ אסיר
ציון במשך 21 שנה, עלה בשנת 1961). משה
הסכים להעלות ברשיונו גם חלוצה שכנה
בשם זהבה, ע"י חיתון ממשלתי (את
הגירושין בארץ, הוא סידר בעזרת הדודה
זהבה). אחריו הגיעו ישראל וזוגתו, כי
לא הרשו לחלוצי האגודה לעלות בגפם.
כולם התרכזו בארץ בקבוצת שח"ל אשר
ברחובות.
לבסוף עלה גם האח הבכור שמואל, עם
משפחתו, בצירוף משה, בן סירל (שהתגייס
לבריגדה) הוא היה בחו"ל חקלאי
מצליח ובעל חנות, עזב את הכל וברח משם
מחשש משפט נגדו על השתתפותו הפעילה
בהתנגשות עם בריוני קוזה האנטישמים
שניסו לפגוע ביהודי העיירה בריטשובה.
הם הגיעו עם קצת מטלטלים והתיישבו
בבית-עובד (מושב עובדים ליד נס-ציונה),
שם הוא הקים את בית הכנסת במקום,
והיישוב זכה למניין בשבתות.
הסבא יוסף החליט לחזור ליעדניץ
ונתקבל שם הפעם כשו"ב מן המניין,
בזכות הסבא יונה שיצא לפנסיה, ככל
שרצה לעלות ארצה ביכר את קיום מצוות
כיבוד הורים. בינתיים התחתנו מרים
הי"ד שהקימה ביתה בליפקאן אשר
בבסרביה, ליב-אברהם שנולד לו הבן
שמשון הי"ד, וישעיהו שהתחתן עם בתה
של סריל כשהוא מבוגר ממנה כמעט
כפליים. בכוונתם הייתה לעלות ארצה, אך
הם עסקו בינתיים בסידורי קליטה של
ההורים שחזרו ליעדניץ. נולדה להם שם
בת בשם ליזה, על שם אבא של מרים
אליעזר.
והנה קדרו שמי יהדות בסרביה בעלות
הנאצים ימ"ש. הם עשו את העיירה
יעדניץ למקום ריכוז, משם הובילו את
היהודים בשיירות, לרוב רגלי, חיילים
רוכבים ובידיהם שוטים מצליפים
ומאיצים בכל נחשל או מנסה לשתות מי
שלולית בדרך. וכך הוציאו את סבא יוסף
והסבתא רבקה יחד עם יתר הזקנים
והחלשים כשהם לבושים בגדי לבן
(תכריכים) מתחת לבגד העליון, הובילו
אותם ליער ושוב לא ראו אותם בחיים. כך
מתו בדרך האחות הבכורה סריל ובנה
אהרון הי"ד, וכך נעלמו משפחת
ליב-אברהם ובתם של ישעיהו ומניה. וכן
משפחת הדודה מרים, כשרק בנם צבי ניצל
בנס בקפצו מעגלה טעונה ילדי יהודים
מובלים להריגה, הוא נמלט לגויי סנדלר
שהחביא אותו בזכות ידיעותיו המועטות
במקצוע הסנדלרות עד שנאסף עם יתומי
בסרביה ועלה ארצה, והקים את משפחתו
בקריית ארבע.
כמו כן הגיעו ארצה ישעיהו ואשתו
באניית מעפילים "ליזנסקי" אחרי
גלגולים שונים ברוסיה.
בס"ד
שורשים מאת חנוך
(עבור שירה יורב)
שורשי המשפחה
בכפר קלישקוויץ מחוז חוטין , פלך
בסרביה, רוסיה.
אמא רבקה מירל בת משה וברכה ז"ל,
התחתנה עם אבא כאישה שנייה (אחרי מות
אחותה)
קיבלה חינוך דתי רווי אהבת יהדות
(יידיש קייט) אישה תמימה, כל ישותה
הייתה לספק רצון בעלה, עזר כנגדו
במלוא מובן המילה. העריצה את בעלה
בכל. לא ביקרה אף פעם בבי"ס,
ידיעותיה היו תפילה וקריאת "צאינה
וראינה" ספר על פרשיות השבוע. עמלה
רבות בגידול בני המשפחה.
אבא ז"ל רבי יעקב יוסף שוחט ובודק,
נקרא בפי כל יוסל'ה. נולד בידעניץ
ליונה וברכה הערשטיין (ברוסית:
גרשטיין). בכור הבית. ניתן לו חינוך
דתי יהודי עסיסי מלא. את כל הידיעות
הרבות ביהדות רכש בבית המדרש. בית
התפילה שבו ישבו החברים והגו בתורה
יומם ולילה, פשוטו כמשמעו. היה מתמיד,
שומר מצוות קלות כחמורות. למד הלכות
שחיטה אצל סבא יונה שהיה ראש השוחטים
בעיר. הצטיין כעילוי במקצוע השחיטה
הלכה למעשה. איש זריז מאד. הקצבים
נותני הפרנסה העריכו את יכולתו
המקצועית בבדיקת הבהמות אחרי השחיטה,
וכן את המסירות הרבה לחקר ההלכה כדי
להכשיר את הבשר. ידע בע"פ את כל
דיני השחיטה והתעמק למצוא את ההכשר.
התקופה
רוח ההשכלה הכללית התחילה לתת את
אותותיה גם בידעניץ העיירה הנידחת.
בין חברי אבא ז"ל חובשי בית המדרש
הבינו שנגמרה תקופת התום. וגם מחבריו
יצאו לערים הגדולות ללמוד רפואה וכד'.
את יהדותם השאירו אחרי גוום. הצעירים,
אם כי מהם ספגו תורה ויהדות, עזבו
בהמוניהם את העיירה ועטו לעולם
הגדול. אחיו של אבא פיני נסע לברזיל.
הוא אפילו חשב בתמימות להיות שם
משומרי משמרת היהדות שוחט?
גם אחינו שמואל ז"ל, הבכור בבית,
נפשו יצאה לתרבות העולם. למד השכלה
כללית ע"י הדואר, רוסית למד אצל
כומר הכפר. וכל זה בהסתר מאבא ז"ל.
פעם אבא גילה בין ספריו תנ"ך עם
הברית החדשה והוא נעלם בתנור ההסקה
בין רגע. אבא חיבב מאד את שמואל, אבל
פעם בביה"כ בשלוש סעודות דרש הרב ,
ושמואל שגם הוא היה עילוי ביהדות
פירק את הבניין של הרב. אבא ז"ל לא
יכול היה לעבור על עלבון הרב וסטר
לשמואל על עזותו. שמואל לא סלח זאת
לאבא וברח מן הבית. אך הוא לא הרחיק
לכת וחזר הביתה מלא מרירות על סירוב
אבא לתת לו גם לנסוע לחו"ל כמו הדוד
פיני.
הוא סלח, אם כי זה חייב אותו להתגייס
לצבא (הוא שירת שמונה שנים). אבל אבא
ז"ל נקט בשיטה מוטב שבניו יהיו
בורים ולא יתרחקו מהבית. כלומר:
להישאר יהודים במלוא מובן המילה. אגב
גם אבא חלם לצאת לחו"ל (ללכת
לא"י) חלום באספמיא. כשנולדו לו
עשרה ילדים השאיפה גזה כחלום.
בסרביה
זה חבל ארץ בגבולות רוסיה שבתקופות
שונות עבר משלטון לשלטון. עצם השם
מזכיר מלך רומני בשם
"בסרב-בודה". לא רחוק מכפר
מולדתנו קלישקוויץ יש מבצר שהוא
שארית משלטון תורכי בסביבה. (בו אגב
התגורר שבתאי צבי, משיח שקר שבסופו
התאסלם). הסביבה של הכפר נקראת
בוקובינה של רוסיה. כנראה הייתה פעם
שייכת לבוקובינה האוסטרית שבמרכזה
העיר צ'רנוביץ. הסביבה הייתה ביחס
למרכז השלטון רוסי מקום גזירה
לפושעים (כמו סיביר). ואלו התיישבו
בצפיפות ופתחו יישוב רצוף סביב כביש
המוליך מחוטין לגבול האוסטרי. האדמה
טובה למטעים ולכל איכר היה מטע רחב
מידות של כל מיני פירות וכן כרמי יין
למרות השלגים שבחורף. ליהודים אף פעם
לא הרשו לרכוש נכסים דלא ניידי
בסביבה. אולם היות ולכנסיה נתנו שטחי
קרקע סביב הכנסיות במקום תמיכה
כספית, הרשו להם הכמרים להחכיר את
האדמות למאה שנה ליהודים.
וכך הקימו היהודים סביב הכנסייה
יישוב צפוף עם כל השירותים : בתי כנסת,
ישיבות, בתי מרחץ וכו'. היהודים
כשכניהם הגויים לבשו בגדים בתכלית
הפשטות, אדרות שיער מעורות כבשים
בחורף וכו'. הם התפרנסו ממלאכות
הנחוצות לשכנים: נפחים, חבתנים,
ובעיקר רכזו את תוצרת החקלאית למשלוח
לחו"ל. היו קונים את הפרי בזמן
הפריחה ונתנו לאיכרים דמי קדימה וכן
הקימו מכונות לייבוש ואריזת הפרי
לפיתוח האזור. אשר לחיים הפנימיים
הקימו בתי כנסת, מקוואות וכן ישיבות.
היהודים נמשכו לאזור זה גם בגלל
האוויר הבריא וכן הקרבה לאוסטריה,
היכן שהתרכזו הרבנים בויין וסדיגורא
מגזע הרוזינים. הגבול בין רוסיה
ואוסטריה לא היה מעצור לחסידים שנפשם
חשקה להסתופף אצל הרבי בזמנים שונים.
סיפור: אבא שלי ז"ל נסע פעם
לנובוסיליצה זו היא עיר חצויה בגבול
בין רוסיה ואוסטריה והנה כשאבא רצה
לעבור את הגבול הוא פשוט שאל דרכון של
ידיד בחלק הרוסי שהיה לו רשות לעבור
את הגבול אולם נתפס ע"י שומרי
הגבול ונאסר. הוא לא חשב הרבה פתח את
החלון ורץ מהר לידיד שהשאיל לו את
הדרכון וזה חדר דרך החלון הפתוח
וחיכה שם לקצין הדן במבריחים בטענה
שהוא זה שנאסר בלי צדק, כמובן שהוא
שוחרר תכף ומיד.
והנה יהודי בסרביה התרכזו בחיים
הפנימיים אנשים תמימים עם השם והאדם
ככה שכל הדור התרכז סביב בתי הכנסת
והשטיבלעך (כינוי לבתי תפילה
חסידיים). גאונים לא היו שם וכן לא היו
ישיבות מרכזיות. למדו יומם ולילה
בחברותא.
אולם המהפכה ברוסיה חדרה בבת אחת
לבין קהילות ישראל והצעירים פשוט
נפלטו רובם לערים המרכזיות וכן הגרו
לחו"ל. כך בבת אחת נעשתה מחיצה בין
הדורות. הרבה התארגנו בבונד, איחוד
סוציאליסטי בנוסח יהודי פולנאה
הקרובה. אבל הרוב היה ציוני. פועלי
ציון, צעירי ציון והשומר הצעיר. לבסוף
גם "ביתר,. אבל כולם הללו את הנוער
היהודי. עם הכניסה של הרומנים
לבסרביה הכריחו ללמד בבי"ס
ברומנית וכך ההמשך של הדורות נקטע
ממש.
יהודי בסרביה אנשים פשוטים הסתפקו
במועט היו בעלי מלאכה וגם חנוונים
זעירים. ומהם יצרו ישובים חקלאים
מלאים. כשטיילנו פעם ברגל לאורך
בסרביה ושאלתי גויים על הדרך לישוב
יהודי, ענו לי "אתה צריך
לקולוניה?", כלומר ליישוב חקלאי.
המלחמה הראשונה (מלחמת העולם)
המלחמה באה כסערה במיוחד ליהודים
ובפרט לגרים בחלק הנקרא בוקובינה.
כלומר: כל הכפרים שמרכזם היה
קלישקוויץ. תוך שש שעות היו חייבים
לארוז ולברוח לפנים הפלך, 40 ק"מ
מהגבול עם אוסטריה אסור היה יהודי
להימצא. היות והצאר (המלך) צריך היה
להלהיב את אזרחיו הצעירים ללכת
למלחמה, נתן להם את רכוש היהודים
כשעיר לעזאזל. עורכי דין יהודיים
עכבו את הגירוש בערך לשנה. אבל המצב
בחזית, מפלה לרוסים, גרם לחידוש
הגזירה. היהודים גורשו בחוסר כל.
אנחנו הגענו לבית הסבא יונה ז"ל,
וכפליטים הסתדרנו בחדר אחד שעל יד
בית הסבא. שמואל ז"ל שהיה באותו זמן
מגויס, היה בין אלה שעברו את גבול
רוסיה-אוסטריה. בהיותו בחפירת ההגנה
בא פתאום גוי אחד ובישר לו בשמחה שכבר
גרשו את היהודים מכל הסביבה. הוא פחד
להרוג את הגוי, אבל כיבד אותו בקת
הרובה. וכל הרוח שלו של מסירות לרוסיה
פגה בבת אחת. בהיות ההתקפה בעוזה, מצא
לו שמואל פתרון, הוא פנה משורת
הלוחמים, לכיוון גבול רומניה (הם היו
ניטרליים). וככה הוא נתקל בחפירות של
האוסטרים ונלקח בשבי. לחזית הוא לא
חזר. אבל מצבו היה בכל רע היות
והשובים לא ידעו איך לנהוג בשבויים.
הרבה שנים ממש לא ידענו מה היה גורלו
(המלחמה נמשכה שנים).
בידעניץ
חיי הפליטים היו קשים ביותר. אמנם אבא
היה עובד בבית השחיטה העירוני, אבל רק
כעוזר לסבא. כי המעסיקים לא יכלו לקבל
אותו כעובד מן המניין ולשלם משכורת.
וכך אמא פתחה חנות כלבו קטנה שכל
הסחורה הייתה שווה פרוטות. מאין כסף,
האח לייב אברהם, נדד למוהוליב, מעבר
לדנייסטר לעבוד בחנות של קרוב משפחה,
מוכר עורות לנעליים. ישעיהו עבר
לעבוד אצל קרובה בעיר. האחות מרים
ז"ל טפלה בילדים וגם עזרה לאחות
סירל שהתאלמנה ולה שני ילדים. האח משה
הלך ללמוד אצל רבי שבתו גם למדה את
הילדים חשבון. אני הלכתי ללמוד אלף
בית וחומש אצל רבי אחר. ולבסוף הלכתי
ביחד עם זהבה לבית ספר שלמדו שם עברית
גם הדיבור בבי"ס היה "עבריס"
במבטא ליטאי, שפת דיבור של המנהל. עד
שלבסוף, אבא ז"ל מצא מקום עבודה
בכפר קטן ואנו עם אחותנו מרים נהלנו
שם את משק הבית. בעוד שלייב אברהם
וישעיהו פתחו חנות עורות לסנדלרים
וככה כל המשפחה עבדה לצורך פרנסה. ולא
היה כל הבדל מי מרוויח. הכל היה ביחד,
וכך התקדמנו עד שיצאה פקודה שאפשר
לחזור לכפר שבו נולדנו. וחזרנו כל
המשפחה מחוץ לאחים הגדולים. שמואל
בשבי, לייב אברהם וישעיהו בחנותם
בידעניץ וכל היתר בקלישקוויץ. גרנו
אצל גוי בשכירות. מכיוון שמהבית שהיה
לנו פעם לא נשאר זכר. אני ראיתי
בידעניץ שגויים עושים מאדמה וקש
לבנים בשביל לבנות בתיהם. הלכתי עם
ישראל לסביבת המקום שהיה לנו פעם בית
וזה ליד נחל והתחלנו ללבן לבנים, ומזה
יצא חומר שבנינו את ביתנו מחדש. משה
הלך לנגר ולמד נגרות, ככה שאת הדלתות
והחלונות הוא עשה בנגריה. הוא ניסה
להתקבל לישיבה בקישינוב עיר הבירה,
אבל תנאי הקיום שם לא היו נסבלים והוא
חזר לכפר. אני נסעתי לעיר צ'רנוביץ
ושם בתנאים קשים למדתי שנתיים בישיבה
ובתלמוד תורה. לבסוף הלכתי ללמוד
מקצוע כריכת ספרים. גם זהבה הגיעה
לצ'רנוביץ שם היא עבדה בבית חרושת
לסריגה ואח"כ בסמינר לגננות יחד עם
אהובה חברתה מידעניץ. גמרו את הסמינר
"שפה עבריה" וקבלו אסמכתא לגננת.
צ'רנוביץ הייתה שייכת לאוסטריה.
היהודים חיו במשטר יותר נאור מאשר
בבסרביה. שם גם הנוער היה יותר מפותח
מבחינה אידיאולוגית. שם היה ארגון
צעירי מזרחי, היכן שמצאנו מקום מתאים
לביקורים בשבתות.
על השאלה לקו הפוליטי של המשפחה פשוט
לא ידענו פוליטיקה מהו, במקום זה
ידענו את המשימה של חיים יהודים
יצרנים מלאים. בלי חכמות.
קצת על הסבתא אהובה ומשפחתה
המשפחה גרה בידעניץ כשהסבא משה גר
מול בית הסבא יונה, אבל בבית גדול
ויפה. ושם הכירה הילדה זהבה (גולדה) את
ילדתם אהובה (ליבי). היא כבת יחידה
מבית מבוסס עזרה לילדת הפליטים זהבה.
וככה בכותנות לילה רקדנו סביב בחדרים
היפים. אבא משה היה יהודי אמיד, סוחר
וחרשתן זעיר. עסק בחרושת נרות. דבש
שקנה בכפרים שבסביבה. ובעיקר היה בעל
תפילה מבוקש וראש לחסידים לרבי מבית
רוז'ין. גם סבא יוסף היה חסיד לבית
רוז'ין. הסבתא אהובה הייתה בת יחידה
מאישה שנייה (הראשונה נפטרה) ולפי עצת
הרבי (משטיפנשט) עברו לרומניה ושם עסק
הסבא משה גם בחרושת וגם בחנות מכולת
מרכזית. ולבסוף עיסוקם היה בבית מלון
לחסידים באי בית הרבי. כמובן שהבית
התנהל ברחבות לפי מנהגי החסידים
המקורבים לרבי ומזה חנוכה העסיסי של
הסבתא. עם גמר הקורס לגננת הסבתא עסקה
כגננת. בחינוך ילדי גן על טוהרת
העברית. היא עלתה ארצה כאשת חלוץ
(כלומר נצלה סרטיפיקט של חלוץ
שהוסיפו את שמה כאילו הייתה אשתו).
וכך הגיעה אלינו לקב' שח"ל ברחובות.
פה עבדה בכל עבודות הבית וקבלה הכשרה
כעוזרת במרפאה של קופת חולים. יצאה
להכשרה בבית אלפא לקראת היציאה
להתיישבות בטירת צבי. איפה שעבדה
בטיפול ילדים ולבסוף ארגנה את גן
הירקות מה שלמדה בבית אלפא עד
לעזיבתנו את המשק.
בפרוץ המאורעות בארץ
אני חלמתי לעלות ארצה לא לפני
שאתגייס לצבא בכדי להיות מוכשר במובן
הצבאי. אולם המצב בארץ שינה את החלטתי
והתחלתי לחשוב על עליה מהר ככל האפשר.
הייתי בהכשרה חלוצית אבל בלי תקווה
לקבל סרטיפיקט (רשיון כניסה לארץ).
לימדתי ילדים בכפר כדי להכין לי כסף
להוצאות הדרך. ולבסוף הצטרפתי לעלות
עם אניית תיירים כבעל הון קבלתי 20
לירה סטרלינג מקופת רבי מאיר בעל הנס
כדי להעביר את הכסף לקופה בצפת.
בינתיים אם ידרשו הוכחה שאני בעל הון,
אשתמש בהוכחה זו שיש לי כסף מזומן.
כמובן שהלכתי ישר לקבוצה (שח"ל
ברחובות). התנאים היו קשים מאד, חוסר
עבודה, תנאי דירה גרועים. אבל שמחה
בלב בתקווה להקים משק עזר ולזכות
בהתיישבות קבע. מה שבשביל דתיים היה
לא מציאותי. היו כבר כמה קבוצות דתיות
בארץ בלי קשר ביניהן. הקבוצה הראשית
רודגס בפתח תקווה של חלוצים יוצאי
גרמניה מארגון בח"ד (ברית חלוצים
דתיים) התיישבו על אדמה פרטית של
יהודים שקנו אדמה ולא הגיעו ארצה. כך
הקימו אנשי רודגס משק עזר ועבדו
בפרדסי הסביבה.
אני יזמתי פגישה בין חברי הקבוצות
הדתיות ושם הוחלט על קשר בין הקבוצות
באמצעות חבר במרכז החקלאי של הפועל
המזרחי בתל-אביב. וכך עברתי לגור
בתל-אביב למשך כל השבוע כחבר מטעם
הקיבוצים במרכז החקלאי. חפשנו דרך
להשיג שטח להתיישבות קבועה . אמנם רק
לרודגס היה משק עזר שהוכיח את בגרותו
להתיישבות חקלאית אבל הם לא חלמו
לעזוב את פתח-תקווה, חוץ מכמה חברים
שביוזמתם הלכו להכשרה בכמה מקומות
עין-חרוד וכו'. אלו הצטרפו לגוש חברי
קבוצות הפועל המזרחי הדורשים תחת השם
"רודגס" מהמוסדות
"התיישבות".
כמובן שהגרעין המתאים לעליה הייתה
קבוצת שח"ל ולהם הצטרפה קבוצת כפר
יעבץ (דוברי גרמנית יוצאי אוסטריה).
האדמה שעליה הסכימו המוסדות שניישב
אותה הייתה רחוקה מישוב יהודים
(הישוב הקרוב ביותר היה "בית
אלפא") וניסיון לעבד את האדמה
ע"י קבוצה מהמרכז החקלאי
ההסתדרותי לא עלה יפה. לכן הסכימו
למסור לנו את השטח. בעיתונות בארץ
אמרו שהלכנו ללוע הארי (מקום מסוכן
ביותר). ואנחנו ברכנו "שהחיינו"
והתיישבנו בטירת צבי. שם נבחרתי
כמזכיר חוץ, הייתי מטפל במוסדות
ובסוכנות, עבודה שעשיתי כל השבוע ורק
בשבת חזרתי הביתה. להלכה הייתי משובץ
לעבוד בפלחה, ולמעשה רציתי לעבוד
בבניין. אבל הלכתי להמשיך בעבודה
שהייתה נחוצה למשק. שם התחתנתי עם
אהובה ונולד לנו משה'לע. עזבנו את
הקבוצה עם בואו של ישעיהו ז"ל שעבר
את מדורי הגיהינום הנצי. והוא זה בעקר
שהיה המוביל במשפחה בידעניץ
ובטרנסניסטריה, והיה צורך לשקם אותו.
אחרי שגם התגרש מאשתו מרים בת סריל,
עזרתי לו וכן העסקתי אותו בבניין
כעוזר שלי. היה לו חוש בעבודת הבניין
וזה היה תנאי שלו לעבוד בהבונה.
מסע בעקבות הזמן האבוד
חתונה משפחתית היא תמיד הזדמנות להדק את
הקשרים ולקרב לדור הצעיר את הענפים הרחוקים
שלא כל כך מכירים אותם. באחת החתונות, תוך כדי
"תכיר את זה" ו"תכירי את זאת", אמרה
לי רותם: אבא, איך אתה מכיר את כולם? יש לי רושם
שאני לעולם לא אצליח לזכור את כל השמות...
חשבתי לעצמי, בעצם גם אני לא מכיר את כולם. ואז
החלטתי לנסות לרכז את כל השמות שאני מכיר, לפי
סדר הקירבה אלינו. מהר מאד גיליתי שלא תמיד
אני זוכר מה סדר האחים כאן ואיך קוראים לאשתו
של זה ואיזה שם נתנו לתינוק שנולד לפני חצי
שנה. בקיצור, אם לעשות עבודה יסודית צריך
להשקיע קצת יותר.
דבר ראשון החלטתי שאין צורך להמציא את הגלגל
מההתחלה, וביקשתי מעמוס ומיצחק (אחיה של מלכה)
שיעבירו לי עותקים מן הרשימות החלקיות שהיו
להם. תוך כדי כך נודע לי שגם במשפחת פוליקמן
מישהי עשתה אילן יוחסין. איכשהו השגתי את
הטלפון שלה וכך עשינו "החלפות" (אני נתתי
בשלב זה רק הבטחות!).
בכדי להיות קצת "מדעי" קפצתי גם לבית
התפוצות בתל אביב וניסיתי כמה שאילתות על
שמות שהכרתי. כאן נכונה לי אכזבה ראשונה - שום
שם "משלנו" לא הופיע במאגרים שלהם (מלבד
אחד יעקב גרשטיין שחי בפריס בתחילת המאה).
הבנתי שזהו זה. עכשיו התחלתי להרים טלפונים
לכל בני הדור הקשיש. השאלות היו פשוטות: קודם
כל על המשפחה הקרובה שלך, על שם מי קראו לך?
וכדומה ולבסוף: מי עוד יכול לתת אינפורמציה?
מן הטלפונים האלה למדתי שעבודה כזאת תמיד
מתחילים מאוחר מדי: אך, אילו זה וזה היה עדיין
חי, הוא בוודאי היה יודע יותר. אני הייתי ילד
לא התענייתי ולא סיפרו לי. היה גם מי שאמר:
הראש ריק. פעם ידעתי, עכשיו אינני מסוגל לזכור.
בכל זאת, היו כמה סיפורים מאד מרגשים. חלקם
עצובים וחלקם משעשעים.
למשל צילצלתי למשפחה שלא הכרתי בתל אביב
ובקשתי לדבר עם דב גרשטיין. התגובה "מי רוצה
אותו?" נאמרה בקול כל כך מוזר שהבנתי שמשהו
כאן לא בסדר. בתוך כמה משפטים הבנתי שהאיש
נפטר לפני 10 שנים והשם פשוט נשאר בספר
הטלפונים.
היתה משפחה בקרית חיים, שאחרי תחקיר ראשון
התברר לי שחסרים ממנה עוד כמה פרטים. בפעם
השניה ענה לי ילד קטן. שאלתי אותו: מה שמך? ואח"כ
אמרתי לו: נכון שלאבא שלך קוראים כך וכך ולאמא
שלך כך ויש לך אחות יותר גדולה ששמה כך ואח קטן
ששמו כך. דרך הטלפון הצלחתי לשמוע אותו בוכה
"אמא בואי".
כמובן שהאתגר הרציני היה להגיע לדורות
הקודמים "למעלה" עד כמה שאפשר. לשם כך
ניסיתי להעזר בספרי הזיכרון של בסרביה ועריה.
מעט מאד מצאתי, אבל כל שם נוסף היה חשוב לי.
במיוחד משום שבשלב זה החלטתי לתת איזכור
מיוחד לכל אלה שנהרגו בשואה. יותר מאוחר
הוספתי מידע גם על מי שנהרגו במלחמת השחרור.
סיפור מעניין שמעתי על שני אחיו הגדולים של
הסבא-רבא שלי אביגדור פוליקמן. הם חיו בתקופת
הצאר אלכסנדר השני (גזירת "החטופים")
וכשהגיע זמנם ללכת לצבא, פשוט ברחו (לאן אינני
יודע) והחליפו את שמם ל"חבד". חשבתי שזהו
קצה-חוט. חיפשתי במאגר הממוחשב של משרד הפנים
גברים ילידי 1920 ומעלה ששמם חבד. מצאתי כמה,
אבל במידה שהצלחתי ליצור קשר התברר שאינם
שייכים למשפחה שלנו.
לעומת זאת, הצלחתי לשחזר שלשלת שאפילו אמא לא
ידעה. אמא זכרה שהשמות של אחיה הם לזכר שני
זוגות: ברוך ורחל מאיר ולאה. אבל לא זכרה מי
היו אלה. מסתבר שאלה הסבא-רבא/ים והסבתות-רבא
שלה מצד אביה. גם סדר השמות מעניין: בן מצד
סבתא, בן מצד סבא, בת מצד סבא ובת מצד סבתא.
בשלב מסויים ניסיתי "על עיוור" והרמתי
טלפונים לכמה עשרות משפחות "גרשטיין"
שבספר הטלפונים של תל אביב. במקרה אחד נתקלתי
בעולה חדש שאמר לי: כן כן, אני פה לבד בארץ, גם
אני מחפש משפחה. מהר מאד סגרתי את הטלפון.
אחד המקורות העשירים והמעניינים היה הרב
ישעיה אלקיס. ממנו למדתי על קשר משפחתי בין
ענף-אלקיס וענף-גרשטיין. האמא שלו איטה-גיטל
מוזמן-אלקיס, היתה אחות של ברכה מוזמן-גרשטיין.
כאן יש גם סיפור נוסף. שתי האחיות היו בנות הרב
הראשון של נובוסליצה. פרנסי העיר החדשה (נוסדה
במחצית המאה הקודמת) באו לרב של אודסה והוא
שלח איתם דווקא את בנו הצעיר (לא הבנתי בדיוק
למה). הרב ישעיה איסר אלקיס סיפר לי שהוא נקרא
על שם סבא-רבא שלו שחיבר ספר דיני שחיטה "תיקוני
הזבח". וסיפר על מסורת במשפחה שהם צאצאים של
בעל "תוספות יום טוב" מן הנקבות. כך ולא
יותר. מצאתי בספריה הלאומית עותק של הספר
ועלעלתי בו. בדף השער נאמר: "ספר תיקוני
הזבח מסביב לספר שמלה חדשה על טרפות הריאה...כל
זה לקטתי וחברתי ישעי' שו'ב באדעס. אדעס תרמ"ג
(1883)."
בדף הבא יש "העתקה מתשובה הנמצאת באמתחת כ"י
[=כתב יד] א"ז [אבי זקני] מוה' [=מורנו הרב] יו"ט
ליפמאן שהיה שו'ב [=שוחט ובודק] בפה אדעס יע'א.
מהרב הגאון הגדול המפורסם בדורו מוה' דוד
לעקיס זצ"ל שהיה ראבד"ק [=ראש אבות בית
דין דקהילת] באר והגליל. נדון השאלה ששאל אותי
ה"ה הרבני המופלא מוה' יו"ט ליפמאן שו"ב..."
(שאלה בענייני טרפות). אותו יו"ט ליפמאן
בוודאי איננו בעל תוספות יו"ט, אבל אולי היה
מצאצאיו. אפשר ושמא ואולי שהמילה "לעקיס"
היא שיבוש של השם עלקיס. ואם כן הוא - הרי לכם
עוד קשר משפחתי.
לא אספר כאן על ההתלבטויות בקשר למיבנה אילן
היוחסין. אזכיר רק שבאותם מקרים (בודדים) של
נישואים עם גויים לא התעלמתי מן העובדה
המצערת - רשמתי [ג] אבל את הצאצאים מחקתי (כולל
אחד בשם משה אלקיס). ילדים שנפטרו בקטנותם לא
נזכרו, אלא אם כן ידוע שנהרגו בשואה.
לאחר השלמת תרשים האילן התחלתי לרכז גם
תמונות משפחה. אזכיר כאן רק שני סיפורים. האחד,
על תמונה שקיבלתי מאשה חיפאית בת יעדיניץ.
בתמונה רואים את זהבה, יהודית טלר-שכטר, את אבא
(ילד כבן 10) ועוד כמה נערות. הסיפור שאחרי
התמונה הוא שהדודה זהבה חזרה מקורס גננות
ובחופשת הקיץ אספה ילדים מכל הגילים (כולל בת-דודתה
ואחיה) ופתחה להם "אוניברסיטה". התמונה
צולמה לפני הפרידה - "תמונת מחזור".
את התמונה האחרונה מצאתי אחרי שמונה שנים של
חיפושים, במקום הכי בלתי צפוי - אצלי בבית.
כידוע לכולם, אביה של מלכה אשתי היה בן-דוד של
אבא. כמו הרבה יוצאי בסרביה, גם הוא הגיע לדרום
אמריקה אבל שמר על קשר עם המשפחה. את התמונה
שלח אחיו של אבא לייב אברהם הי"ד למשה שכטר
בוונצואלה. לפי הכתוב מאחור, הגיע לייב אברהם
ליעדיניץ לאחר חתונתו, ושם הצטלם עם חלק
מהמשפחה (מלבד אבא זיהיתי גם את צבי סגל, אחותו
הי"ד, אמו הי"ד וסבתו) התמונה צולמה ביולי
1934, והוא מוסר דרישת שלום לכלה רבקה פעלדמאן
(אמא של מלכה).
צריך לסיים ולא אאריך יותר. רק אזכיר שמחקר
השרשים שעשיתי גרם לי להתעניין גם בצד
התרבותי וההיסטורי של בסרביה בכלל ויהודיה
בפרט. יש בידי ספר מאד מעניין בנושא זה שיצא
במיסגרת "אנציקלופדיה של גלויות". מאד
מומלץ.
ועוד סיפור לפני הסוף. ה"רדיפה אחרי שמות"
גרמה גם לי להכיר בני משפחה חדשים. ה"מסע"
שהתחיל עם בתי הגדולה הסתיים עם מקרה מעניין
שקרה לבתי הצעירה, רבקל'ה. במיסגרת מפגשים עם
בני נוער חילוניים בירושלים, היא יצרה קשר עם
נערה בת גילה, שעל פי שם משפחתה התברר שגם היא
קרובת משפחה שלנו. וממש מוזר שביתה של אותה
נעמה נמצא במרחק 600 מ' בקו-אויר מביתנו.
במיפגש הבא רבקל'ה נתנה לה מתנה - תמונה של
סבתא-רבא של נעמה שהיתה אחותו הצעירה של סבא-רבא
של רבקל'ה.
|
|
|
|