English

מפת האתר

צור קשר

 מקומות נושאים ושמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

קלישקוביץ

 גרשטיין שכטר מכתבי יעקב יוסף
טרנסניסטריה יורב  ידיניץ

 

home_kliskovitz.jpg (82090 bytes)

בית משפחת גרשטיין בקלישקוביץ נבנה אחרי חזרת המשפחה מידניץ

rivka-yy.jpg (16856 bytes)

יעקב יוסף ואשתו רבקה מירל שגרו בקלישקוביץ עד הגרוש לטרנסניסטריה 

klishkovitz-map2.jpg (38679 bytes)

מפת אזור קלישקוביץ

mivne.jpg (46671 bytes)

יהושע טלר ליד בית הדומה לבית משפחת גרשטיין

shelet.jpg (47433 bytes)

יהושע ועדינה טלר ע"י השלט לקלישקוביץ

תשס"ה

מפת צפון מערב רומניה  (בסארביה) כולל אזור בוקבינה והגבול עם ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השניה

מתוך ספר יהודי סוצובה (שיץ) וקהילות הסביבה כרך מס'1

sridi mikve.jpg (87653 bytes)

שרידי המקוה ליד הנחל

nachal.jpg (65881 bytes)

לפני העצים הנחל ולידו שרידי המקוה

bait azuv.jpg (37765 bytes)

בית בקלישקוביץ תשס"ה

לא גרים בו מעל ששים שנה 

bic2.jpg (40313 bytes)

הבנין היה בית כנסת

משמאל עזרת נשים

bic3.jpg (40439 bytes)

מבנה שהיה בית כנסת על הגדר סימני מגן דוד

beer.jpg (36425 bytes)

שרידי באר המים

יהושע ועדינה טלר הגיעו לקלישקוביץ כשהיו בטיול למזרח אירופה בחודש יוני 2005 , היו להם רק כשעתיים להיות שם.  כיום אין שם בכלל יהודים, והתושבים טענו שאינם זוכרים יהודים.  אדם אחד אמר שאמו זוכרת - והם נסעו איתו אליה, ובזבזו עשרים דקות יקרות - ואז היא אמרה שאיננה מוכנה לדבר על הנושא הזה!

כללית - האיזור שבו גרו יהודים אינו מיושב היום.  הבתים מוזנחים. ליד הנחל יש שרידים ממבנה המקוה,  ובצד השני של הרחוב - בית הכנסת.  יש גם שרידי מתקן לשאיבת מים. 

בסרביה

בסרביה הוא  חבל ארץ בגבולות רוסיה, שבתקופות שונות עבר משלטון לשלטון. עצם השם מזכיר מלך רומני בשם "בסרב-בודה". לא רחוק מכפר מולדתנו קלישקוויץ יש מבצר שהוא שארית משלטון תורכי בסביבה. (בו אגב התגורר שבתאי צבי, משיח שקר שבסופו התאסלם). הסביבה של הכפר נקראת בוקובינה של רוסיה. כנראה הייתה פעם שייכת לבוקובינה האוסטרית שבמרכזה העיר צ'רנוביץ. הסביבה הייתה ביחס למרכז השלטון רוסי מקום גזירה לפושעים (כמו סיביר). ואלו התיישבו בצפיפות ופתחו יישוב רצוף סביב כביש המוליך מחוטין לגבול האוסטרי. האדמה טובה למטעים ולכל איכר היה מטע רחב מידות של כל מיני פירות וכן כרמי יין למרות השלגים שבחורף. ליהודים אף פעם לא הרשו לרכוש נכסים דלא ניידי בסביבה. אולם היות ולכנסיה נתנו שטחי קרקע סביב הכנסיות במקום תמיכה כספית, הרשו להם הכמרים להחכיר את האדמות למאה שנה ליהודים.
וכך הקימו היהודים סביב הכנסייה יישוב צפוף עם כל השירותים : בתי כנסת, ישיבות, בתי מרחץ וכו'. היהודים כשכניהם הגויים לבשו בגדים בתכלית הפשטות, אדרות שיער מעורות כבשים בחורף וכו'. הם התפרנסו ממלאכות הנחוצות לשכנים: נפחים, חבתנים, ובעיקר רכזו את תוצרת החקלאית למשלוח לחו"ל. היו קונים את הפרי בזמן הפריחה ונתנו לאיכרים דמי קדימה וכן הקימו מכונות לייבוש ואריזת הפרי לפיתוח האזור. אשר לחיים הפנימיים הקימו בתי כנסת, מקוואות וכן ישיבות. היהודים נמשכו לאזור זה גם בגלל האוויר הבריא וכן הקרבה לאוסטריה, היכן שהתרכזו הרבנים בויאן וסדיגורא מגזע הרוזינים. הגבול בין רוסיה ואוסטריה לא היה מעצור לחסידים שנפשם חשקה להסתופף אצל הרבי בזמנים שונים.
.
והנה יהודי בסרביה התרכזו בחיים הפנימיים. היו אלה  אנשים תמימים עם השם והאדם, ככה שכל הדור התרכז סביב בתי הכנסת והשטיבלעך  גאונים לא היו שם וכן לא היו ישיבות מרכזיות. למדו יומם ולילה בחברותא.
אולם המהפכה ברוסיה חדרה בבת אחת לבין קהילות ישראל והצעירים פשוט נפלטו.  רובם לערים המרכזיות וכן הגרו לחו"ל. כך בבת אחת נעשתה מחיצה בין הדורות.  היו שהתארגנו בבונד, איחוד סוציאליסטי בנוסח יהודי פולנאה הקרובה. אבל הרוב היה ציוני:  פועלי ציון, צעירי ציון  והשומר הצעיר, ולבסוף גם "ביתר".  כולם הללו את הנוער היהודי.  אבל  עם הכניסה של הרוסים  לבסרביה בשנת  - 1940 הכריחו ללמד בבי"ס ברוסית,  וכך ההמשך של הדורות נקטע ממש.
יהודי בסרביה היו אנשים פשוטים  שהסתפקו במועט. היו בהם בעלי מלאכה וגם חנוונים זעירים. והיו גם שיצרו ישובים חקלאים מלאים. כשטיילנו פעם ברגל לאורך בסרביה ושאלתי גויים על הדרך לישוב יהודי, ענו לי "אתה צריך לקולוניה?", כלומר ליישוב חקלאי.

תאריכים בתולדות יהודי בסרביה  (ערך:  יוסי יורב)
‎1600 בערך עדויות ראשונות לנוכחות יהודים בכפר קלישקאוץ
‎1812
רוסיה כובשת את בסרביה מהתורכים (תחילתה של הגירה גדולה של יהודים לבסרביה)
            הקמת הכפר יעדניץ על דרכי המסחר לקישנוב.
‎1916
בעת מלחמת העולם הראשונה, קרבות בין רוסיה, רומניה ואוסטריה  בגבול בסרביה             בוקובינה.  בעקבות הקרבות מתבצע הגירוש מקלישקוביץ.
‎1918
עם תום המלחמה עוברת בסרביה לרומניה.
‎1940
יוני ,רוסיה כובשת את בסרביה (בתיאום עם גרמניה(
‎1941
יוני , גרמניה נכנסת עם רומניה לבסרביה (במסגרת מלחמתה עם רוסיה)
‎1941
יולי , גירוש ראשון של יהודי יעדניץ לטראנסניסטריה (ובמהלך אוגוסט חזרה לתחום בסרביה(
‎1941
אוקט' , גירוש יהודי הכפרים שרוכזו ביעדניץ לטראנסניסטריה

הישוב היהודי בקלישקוביץ (קלישקביץ , קלישקאוץ, קלישקוויץ) klishkovitz

רקע כללי
הכפר קלישקוביץ נמצא במרחק ‎20 ק"מ מנובוסליצה והקשר בין העיירה והכפר היו הדוקים למדי. פעם היו קוברים את המתים מנובוסליצה בבית העלמין הישן שבמרכז הכפר קלישקוביץ. בבית עלמין זה נתגלו מצבות בנות ‎500 שנה וביניהן של נפטרים מנובוסליצה.
בימי השלטון התורכי היה כל האיזור שומם, ושימש כארץ גזירה לפושעים שנדונו לעבודות פרך. אסירים אלה הכשירו את אדמות האיזור להתישבות.
לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע הישוב היהודי בכפר קלישקוביץ ל
‎300 משפחות. רובם של היהודים התרכזו בשטח אדמה שנחכר ל‎99 שנים מידי הכמורה, ונחשב שטח הקדש שלא חלים עליו חוקי "תחום המושב". בעית הימצאות ישוב יהודי ניכר בתוך התחום האסור לא ירדה מן הפרק בדיוני השלטונות המרכזיים. עד שבעזרת העו"ד היהודי המפורסם גרוזנברג הוחלט לפתור אותה בזמן שיפתרו את שאלת היהודים ברוסיה הגדולה.
שתי המשפחות הראשונות היו סדובניק ושלומקה, ורוב יהודי הכפר התיחסו על יוצאי חלציהם. היהודים החזיקו חנויות כלבו קטנות והסחר העיקרי התנהל בדרך חליפין בתוצרת הביתית של משקי האכרים. האיזור היה מבורך בפירות ובעונת ההבשלה עסקו בתיווך, במכירת היבול ובעיבוד הפירות ליצוא, ע"י יבוש והכנת פובידל (ריבת שזיפים.) בימות החורף סובבו בכפרים מתקני הפעלצן. (אדרות הכבשים השעירות שלבשו האיכרים.)
במרכז היהודי בכפר היו חמישה בתי כנסת: בית הכנסת הישן, הקלויז של חסידי בויאן, הקלויז של חסידי סאדיגורה, בית המדרש של החייטים ובית המדרש הישן, שהיה בעל חשיבות מיוחדת בעיני התושבים, כי פעם אחת התארח בו הרב ר' חיים בן בצלאל (במאה
‎16), בעל הספר "באר מים חיים", שהיה אחיו של המהר"ל מפרג.

תורה ועבודה
בין יהודי קלישקוביץ היו תלמידי חכמים גדולים שהצטיינו בחסידות. עם כל טרדות הפרנסה מצאו זמן לתורה. בעלי בתים ובעלי מלאכה למדו תורה לשמה והתעלו בה בכוחות עצמם.
לפני מלחמת העולם הראשונה היה זמן שיהודי שימש ראש המועצה המקומית כגון: מרדכי (מאקי) הזקן, ואיצ'י פוניס- שנקרא כך על שום שהיה ספק צרכי צבא פוני. (כנוי לצאר הרוסי.)
היו בכפר מעטים שלמדו גם השכלה כללית. הם עשו זאת באמצעות התכתבות, בדרך כלל בהסתר, וקבלו גם עיתונים מהעיר הקרובה. בודדים למדו אצל הכמורה, שששו ללמד יהודים את שפת "הברית החדשה". אך כל התלמידים האלה, בלי יוצא מהכלל, נשארו נאמנים לעמם.

משפחת "כלי קודש"
ממשפחת שכטר  יצאה שרשרת של "כלי קודש" שמלאו תפקידים שונים בישוב. הסבא איינדל שימש שו"ב לכל הסביבה הכפרית. היה למדן גדול ונהג עם זאת ללבוש אדרת פרווה (פעלץ) כאחד הכפריים ולרכב על סוס. היה לו חדר בעליית הגג שבו היה מתבודד כדי ללמוד תורה לשמה. בנו, שלמה היה רב המקום, ונכדו משה שימש שוחט והוריש את חזקת השוחטות לחתנו, הוא יעקב יוסף, שהיה שו"ב ראשי וגם מוהל ובעל תפילה.


במלחמת העולם הראשונה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה פקדה פורענות את האוכלוסיה היהודית ובפרט  את הגרים בחלק הנקרא בוקובינה. כלומר: כל הכפרים שמרכזם היה קלישקוביץ . חשדו בהם שהם מרגלים לטובת האויב ומאותתים באמצעות עשן מהארובות בימי ערב שבת. לא הועילו הטענות שבני הכפר היהודים לוחמים בחזית נגד האוסטרים במרחק של כ
‎15 ק"מ. תוך שש שעות היו חייבים לארוז ולברוח לפנים הפלך.  ‎40 ק"מ מהגבול עם אוסטריה אסור היה יהודי להימצא. היות והצאר צריך היה להלהיב את אזרחיו הצעירים ללכת למלחמה, נתן להם את רכוש היהודים כשעיר לעזאזל. עורכי דין יהודיים עכבו את הגירוש בערך לשנה. אבל המצב בחזית, מפלה לרוסים, גרם לחידוש הגזירה.  כל היהודים גורשו לפנים הארץ, רכושם נשדד ובתיהם, כולל בתי הכנסת, נחרבו. גם בית המרחץ, ששימש לא רק את היהודים אלא גם את הנוצרים, נחרב.

אנחנו (משפחת גרשטיין)  הגענו לבית הסבא יונה ז"ל ביעדניץ, וכפליטים הסתדרנו בחדר אחד שעל יד בית הסבא יונה, כשהסבתא ברכה משתדלת להנעים את חיי הנכדים הגולים ומתחלקת איתם בפרוסה הדלה. לאבא יעקב-יוסף לא הייתה זכות שחיטה בעיירה. אמנם הוא היה עובד בבית השחיטה העירוני, אבל רק כעוזר לסבא, כי המעסיקים לא יכלו לקבל אותו כעובד מן המניין ולשלם משכורת. וכך אמא פתחה חנות  מכולת זעירה, שכל הסחורה בה  הייתה שווה פרוטות. מאין כסף -  האח לייב אברהם, נדד למוהילב, מעבר לדנייסטר לעבוד בחנות של קרוב משפחה, מוכר עורות לנעליים. ישעיהו עבר לעבוד אצל קרובה בעיר. האחות מרים ז"ל טפלה בילדים וגם עזרה לאחות סריל שהתאלמנה ולה שני ילדים. האח משה הלך ללמוד אצל רבי שבתו גם למדה את הילדים חשבון.  הוא למד בשקידה והצליח בלימודיו, כמו בתפקידו לדאוג למלאי הסחורות בחנות הקטנה.  אני (חנוך) הלכתי ללמוד אלף בית וחומש אצל רבי אחר. ולבסוף הלכתי ביחד עם זהבה לבית ספר שלמדו שם עברית.  הדיבור בבי"ס היה "עבריס" במבטא ליטאי, שפת דיבור של המנהל.  עד שלבסוף, אבא ז"ל מצא מקום עבודה בכפר קטן ואנו עם אחותנו מרים נהלנו שם את משק הבית. בעוד שלייב אברהם וישעיהו פתחו חנות עורות לסנדלרים בידניץ. וככה כל המשפחה עבדה לצורך פרנסה. ולא היה כל הבדל מי מרוויח. הכל היה ביחד, וכך התקדמנו.

כעבור שנתיים, בתום המלחמה,  קיבלו הרומנים את השלטון על בסרביה. כמאה משפחות של יהודים חזרו לקלישקוביץ,  ואבא נקרא לחזור לכפר מולדת אמא,  לשמש שם שו"ב . חלקם של החוזרים בנו את בתיהם על תלי החורבות, ואחרים השתכנו לאורך הכביש העובר בדרך צרנוביץ - חוטין. כמו כן גדרו את בית העלמין החדש שמחוץ לכפר והקימו שני בתי כנסת. שיקמו גם את בית המרחץ והמקוה. לצורך המימון מכרו אחדים מספרי התורה.  אמא טענה, שאם לחיות חיי רעב ומצוקה -  אז לפחות בקרבת קברות הוריה.  לקלישקוביץ חזרו – יחד עם ההורים -  האחות מרים, שנוסף לתפקידיה בבית, ארגנה את חיי התרבות במקום וייסדה ספריה למבוגרים ונוער. כמו כן חזרו משה, זהבה, חנוך וישראל.  לייב- אברהם וישעיהו נשארו בידניץ ועבדו בחנות למסחר עורות, ואגב כך עסקו גם בסיוע לאחות הבכורה סריל שהתאלמנה, וכן בסיעוד לסבא יונה ולסבתא הזקנים.

 באותה תקופה, גרנו אצל גוי בשכירות, מכיוון שמהבית שהיה לנו פעם לא נשאר זכר. אני ראיתי בידניץ, שגויים עושים מאדמה וקש לבנים בשביל לבנות בתיהם. הלכתי עם ישראל לסביבת המקום שהיה לנו פעם בית וזה ליד נחל והתחלנו ללבן לבנים, ומזה יצא חומר שבנינו את ביתנו מחדש. משה הלך לנגר ולמד נגרות, ככה שאת הדלתות והחלונות הוא עשה בנגריה.

באותה תקופה הוקם בקלישקוביץ ועד לפעילות ציונית בראשות לוי קלישץ וחיים סאדובניק. בכפר אורגנו גם תנועות נוער ציוניות כדוגמת התנועות בעיר. כמו כן הוקם ועד לפעולות תרבות בראשות אחותנו מרים, שארגנה בשבתות הרצאות של מרצים מן העיר. הועד יסד גם ספריה עממית עשירה.
הרב נחום ליברזון, שכיהן כמרא דאתרא עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, לא חזר לישיבת קבע, אבל פקד את הכפר לעיתים מזומנות ושמר על מעמדו כרב. רב בפועל שימש אבינו  יעקב יוסף גרשטיין, שתפקידו העיקרי היה שו"ב.

במלחמת העולם השניה

בחודש יוני 1940, גרשו  הרוסים את הרומנים מבסרביה,  והפכו שוב לשליטיה.  הם הפכו את כל סדרי-החיים על פיהם,  והשליטו בה את הקומוניזם.   אולם בחודש יוני 1941 – הגרמנים כבשו את בסרביה מידי הרוסים, ומסרו אותה שוב לידי הרומנים, שהיו בעלי בריתם.  הרומנים, שהיו אנטישמים,  הגלו את כל היהודים לטרנסניסטריה,  ושם מצאו רובם את מותם.  זה היה סופה של קהילת קלישקוביץ.

על טרנסניסטריה בפירוט –  אפשר לקרוא בקישור הבא.

הערכים "בסרביה" ו"קלישקוביץ", מועתקים מספר נובוסליצה,  שם הם מובאים בשם אברהם-אבא פוליקמן,  עם תוספות על משפחת גרשטיין – מאת חנוך יורב.


מכתב, שכתב משה גרשטיין מקלישקוביץ אל אחיו חנוך וזהבה בשח"ל – ארץ ישראל, ובו מתאר את ההווי המקומי.

בעזהשי"ת, יום ג' לסדר "את אחי אנכי מבקש" כ"א כסלו התרצ"ג, פה קלישקבצי ‎20.12.1932 .
הנה עבר עלינו מוש"ק העבר ברוב שמחה וגיל אשר באמת נסו יגון ואנחה, ובאו ששון ושמחה. והנה אתאר לכם במקצת מהותה של השמחה במוצש"ק הנ"ל, שבו חל היארצייט של המגיד ז"ל, ועלה על דעת ש"ב, הר' שמואל סדבניק ודודנו ישראל יחי', לנדב החמר בשביל סעודת הודאה, שהציל אותם הקב"ה מידי השודדים והגזלנים בעת השוד והרצח אצל שכננו מר יוסף אקרמן. אשר ב"ה, שש"ב שמואל הנ"ל כמעט כבר הבריא בשלימות הבריאות רק שעודנו צולע במקצת. אבל גם זה יעבור. ובריינה השכנה עודנה מרגישה די חולשה בידה אבל תודה לד' כי נתבטלה הגזרה מלחתוך ידה ח"ו. לכן נדב ש"ב שמואל חלה, ודודנו ישראל נדב בשר ודגים מלוחים, ואמנו ת' שבמוצש"ק הנ"ל היה יום הולדתה שתאריך ימים ושנים טובים בנחת ושלום נדבה פול פאבאלקס ובישלה אותם וגם הדגים. והראכיל עשתה הקנאפיכע.
תכף אחר ההבדלה ערכו את השלחנות, והתחילו להתאסף אנשים נשים וטף יותר מחמישים איש. הביאו את התבשילים לבית המדרש. והבעלי-בתים ארבעים במספר קנו להם י"ש. ובשעה התשיעית התחילה הסעודה.
המאכלים היו בטוב טעם, ובפרט הניגונים: תורת ד' תמימה. אליהו הנביא. עוצו עצה ותופר וכו'. ועל כלם "אמר ה' ליעקב, יא טאטע יא אל תירא עבדי יעקב, ניין פעטער ניין"…(המשך ביידיש) והכל במקהלה כמובן. וגם יין לרוב לא חסר, כמובן, בין המלצריות היתה גם אמנו ת', הדודה צירל ת' אשר שמואל סדבניק הקנאפיכע, זהבה ש"ב, וזהבה קנאפ וכו'. ואחר חצות הלילה נגמרה הסעודה, מרוב התרוממות והתחזקות הרוח, בתקוה חזקה לימים טובים במהרה בימינו אמן.
ואי"ה שלא אמות ואחיה להיות עמכם ביחד, אז אמסור לכם אולי את ההרגשה שהיתה לי ממהות הסעודה הנ"ל בשלימות. כי קשה עלי כעת ביותר להעלות הכל על הכתב, כעת בדיוק.
כי הנה, כעת, אצל שולחן כתיבתי, לומדים אבא והדוד ישראל שיחיו בהלכות שחיטה, ואורח-פורח יושב לו ג"כ בצד השולחן ומעיין בספרו, והשכנה הקרובה הענע משתתפת כעת בערב באיזה פטפוט בעלמא עם אמנו ת', וישראל ג"כ אינו אלם ח"ו, והצבי מר בר' הערשלה עולה בלי עי"ה על כלם בהטררם שהוא עושה, עם שפחתו ביחד. ואני על אפי ועל חמתי איני חפץ לוותר מלהגשים את רעיוני, לתאר לכם, עכ"פ במקצת, את הסעודה הנ"ל. אעפ"י שבמאוחר זמן קצת אבל… (ביידיש: מוטב מאוחר מלא בכלל).
כעת, ע"ד עלייתנו אין לי דעת מה לחדש לכם. בפרט בו בזמן שכבר כתב לכם כמה פעמים בנדון זה, ועודני עומד ומצפה לתשובתכם בפרט, ובכלל אין לנו כבר שלושה שבועות פוסתה ׁ(דואר) מכם. אבל תרוץ אחד יש, מה שחנוך כתב שיכול להיות שתעבירו את מקום מגוריכם למקום אחר. אבל בכל זאת הננו מקווים בכל יום ויום, לקבל מכם ידיעות טובות בע"ה. גם מיעדיניץ קבלנו היום כרטיס, שזה עבר זמן רב מעת קבלם מכם מכתב. גם אצלם הטררם טררמעט זיק כמקודם.
הייתי חפץ להמשיך לכם כעת כה הרבה בכתיבתי, אבל למרות רצוני נפסק חומר הכתיבה. אבל דומני שכל השאלות שתוכלו להציג לי, רובן ככולן חזקתן הקודמת עומדת.
ת"ל בעד החיים והשלום. וגם השקט בכפר מזמן הנורא הנ"ל של שכננו יוסף אקרמן, נחה הרבה. אסרו על השקצים כל מיני גזרות, לטובת המנוחה והשקט. כה יתן ד' וכה יוסיף שלום ושלוה בכל העולם. מזג האויר הוא כעת שכזה: היה שלג עוד הפעם, ונמס ושקע לאדמה. ובכל בוקר תכפור הבצה עד לידי יבוש, ובצהרים תמס במקצת. כן, שכחתי להעירכם, כי גם משה בן דודנו מתת (מתתיהו) מחוטין מתארח כעת אצלנו, לילה זה יבלה אצל הדוד ישראל.
בבקשה מכם הרבו בכרטיסים, וגם אל תמעטו במכתבים.

שלום ושלום לכם אחיכם חברכם משה.