English

מפת האתר

צור קשר

 מקומות נושאים ושמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

ידיניץ  Yedinits

חוה ומרדכי אלקיס  טרנסניסטריה לייב אברהם וביילה גרשטיין  ישעיהו יורב יעקב יוסף ורבקה גרשטיין

לחץ כאן לעלעל בספר יד לידניץ בעברית מצולם בפרויקט יזכור

לחץ על שורה זו לקריאת חומר בשפה האנגלית 

לחץ כאן לתמונות מתוך האתר יד לידניץ בשפה האנגלית

main strit.jpg (42073 bytes)

הרחוב הראשי בידיניץ לפני מלחמת העולם השניה

is-home.jpg (27157 bytes)

מספרו של הרב ישעיה אלקיס.  זה הבית שהם גרו בו בידניץ, מאז שחזרו מטרנסניסטריה ועד עלייתם ארצה. (1945 - 1972)

mizhelet.jpg (24587 bytes)

המזחלת ככלי תחבורה 

 

rochel.jpg (25001 bytes)

הרוכל

mayim.jpg (18799 bytes)

מהווי הישוב

האיורים לקוחים מתוך 

יד לידיניץ : ספר זיכרון ליהודי ידיניץ-בסרביה / העורכים, מרדכי רייכר, יוסף מגן-שיץ.

 

מתוך הספר מעדני שמואל

התורמים מידניץ

החיים היהודיים בבסרביה היו ערים ותוססים. עדויות לכך גם בספרים שהתפרסמו לפני השואה. דוגמא אחת מני רבות בספר בשם מעדני שמואל יצא לאור ב1908 ובו רשימת התומכים בהוצאתו לאור. שמות האנשים מסודרים לפי מקומות הישוב. חלק גדול גרו בישובי בסרביה ובינהם גם ידניץ

לחץ על התמונה לקבלת שמות התומכים ע"פ מקומות הישוב כולל מקומות מרוחקים

transnistria4.jpg (55411 bytes)

מפת גרוש היהודים מתוך אטלס השואה

 

transnistria5.jpg (61519 bytes)

נתיבי גרוש מבסרביה לטרנסניסטריה

agala.jpg (32202 bytes)

כלי התחבורה הנפוץ - עגלה עם סוסה

מפת בסרביה -בוקבינה וסביבות ידניץ 

ידיניץ 1993

הרחוב הראשי בידיניץ 1993

תיאור הרצח בידניץ -

 ע"פ ספרו של הרב ישעיהו אלקיס "תולדות חיים" קרית טבעון תשנ"ה

   

ביום יב תמוז (תש"א 7.7.1941) ולמחרתו בבוקר של יג תמוז הודרכו בשצף קצף אל בית הקברות היהודי של קהילת ידניץ על יד קבר האחים  המוכן מבעוד לילה הועמדו שורות שורות של ארבעה במספר והומתו במיתת אש על סף הקבר. כולם חפים מעוון כולם קדושים וטהורים הי"ד

מצבה לזכר הרוגי הנאצים בבית הקברות בידיניץ

ידיניץ 1993

תוכן הדף

העיירה ידיניץ

ידיניץ בתקופת השואה - מרדכי רייכר

שיקום יהדות ידיניץ אחרי השואה - הרב ישעיהו אלקיס

 

העיירה ידיניץ

ידיניץ שוכנת בצפון-מערב בסרביה ושולטת על צומת הדרכים של המחוזות חוטין, בלץ וסורוקה.  מרוחקת היתה מבירת-המחוז דאז – חוטין – כ 100 ק"מ, והקשר עם בירתה היה קיים אך ורק מבחינה אדמיניסטרטיבית-שיפוטית.  מחוסרת היתה דרכים סלולות או כבישים.  דרכי-העפר בערבות בסרביה היו, בימי הסתו והאביב – הופכים לאגם של בוץ דביק וסמיך, והתנועה והתחבורה היו מוגבלות ביותר.  תחנת-הרכבת הקרובה ליידיניץ היתה בכפר דודושאן, במרחק 35 ק"מ.  רק בשנת 1926, בימי שלטון הרומנים, נבנתה תחנה בכפר רוז'ניצה, במרחק 18 ק"מ מידיניץ – דבר שהקל בהרבה על טיפוח קשרי-מסחר עם יעדים קרובים ורחוקים.

מבחינה שיפוטית היתה, אמנם, העיירה כפופה לבירת המחוז – חוטין, אך קשריה הכלכליים והתרבותיים היו דווקא עם מקומות יותר מרוחקים:  בימי השלטון הרוסי-צאריסטי, עם העיר אודסה ומוגילב-פודולסק (מוהילוב, בפי היהודים),  ואלו אחרי סיפוח בסרביה לרומניה – עם העיר צ'רנוביץ, בירת בוקובינה ועם הערים יאסי וגאלאץ ברומניה הישנה.  הקשר עם בירת החבל – קישינוב – היה מאז ומתמיד רופף ביותר.

מעשרה קבין של צרות שפקדו את יהודי בסרביה – תשעה  ספגה ידיניץ:  פרעות, דיכוי וזלזול השלטונות בה.  אוכלוסייתה – 12 – 13 אלף נפש. כמחציתם יהודים, ויתרם אוקראינים, מולדובנים וצוענים שהפכו מנוודים לתושבי קבע.

כלכלתה: מסחר, תעשיה-קלה ובתי-מלאכה.

מסתבר, שכבר בשנת 1850 היה קיים כאן ישוב יהודי חשוב.  מרבית היהודים היו אז יוצאי פודוליה ורוסיה. רבים באו גם מכפרי הסביבה. 

מצב הסוחרים ובעלי-המלאכה השתפר משנה לשנה.  מעצור עיקרי בדרך להתפתחותה היה ריחוקה ממסילת-הברזל. אז התפתח מקור-פרנסה חדש: הובלת משאות בסוסים, ענף אשר כלכל את העושים בו בכבוד.

מרכז הפעילות החברתית היהודית היה, כמובן, בבית-הכנסת.  בעיירה התקיימו כל מיני אגודות-צדקה וסעד, רובן עשו את מלאכתן בסתר.  ששה-עשר בתי-כנסת היו בעיירה.

עם עבור העיירה לשלטון רומני אחרי מלחמת-העולם-הראשונה, התהדקו יחסי המסחר עם צ'רנוביץ ויאסי, שם גם היה ציבור יהודי גדול ומאורגן.

לפי מאמר של חיים הורביץ, בספר "יד לידיניץ".

פרטים רבים נוספים אפשר למצוא בספר עצמו.

 ידיניץ בתקופת השואה  

קטעים ממאמר של מרדכי רייכר בספר "יד לידיניץ".  

עשרים-ושתים שנים שלטו הרומנים בעיירה, והיה זה שלטון עריצות, פחד, שחיתות ושוחד.

אולם, לאט-לאט התרגלו האנשים למשטר זה ולסדריו.  ואז - בסוף יוני 1940 – הרוסים הגישו אולטימטום לרומנים – שתוך ארבע שעות עליהם להסתלק מעל אדמת בסרביה!   הרוסים נכנסו  לידיניץ – ומיד הנהיגו סדרים חדשים, רוויים אוירה קומוניסטית. מיד הורגש מחסור במזון, כל חיי המסחר והממכר שותקו. שפות ההוראה בבתי-הספר היו רוסית ומולדאבית בלבד. כל פעולה תרבותית-יהודית שותקה.  ציונים ובעלי-נכסים גורשו לסיביר!

 ואז -  עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה ובטרם הספיק המשטר החדש להתבסס – חזרו הרומנים, שהפכו להיות בעלי-בריתם של הגרמנים לבסרביה, ולידיניץ! מיד עם התפרצותם הראשונה של החיילים הרומנים לתוך העיירה – החלו הם במטר יריות לתוך החצרות והבתים, ללא הבחנה. למעשה – הרוסים נטשו את העיירה מספר ימים קודם לכן – כך שהיא נפלה כפרי-בשל לידי הרומנים. היריות נמשכו יומיים-שלושה,ובאותו זמן הודיעו לתושבים הנוצרים כי היהודים ורכושם הפקר הם. מיד הוחל במעשי שוד, גזל ואונס, שהתרבו מיום ליום – למרות נסיונות ההתנגדות של היהודים  (המתנגדים נורו במקום).

מחמשת-ששת אלפים יהודי-העיירה – נרצחו, במהלך השבועיים הראשונים לחידוש השלטון הרומני – כאלף איש.  לפתע הצטוו היהודים להתאסף, במינימום זמן, במקומות ריכוז – על מנת לנטוש את העיירה כליל.  לאן?  איש לא ידע.  התברר שהכוון הוא: הדנייסטר.  הרבה דרכים הובילו אל הדנייסטר – ובכולן היה אפשר למצוא מגורשים מידיניץ" אם ליד אטאקי – ואם בדרכי הבריחה והנדידה הגדולה  - הלוך ושוב – שבין סקורני, בריצ'אני, ושוב ידיניץ וחוזר-חלילה.

כשהתרוקנה ידיניץ מיהודיה – הביאו אליה הרומנים יהודים מכפרי הסביבה, והקימו בה מחנה-ריכוז למגורשים , עד שילוחם לטרנסניסטריה גם הם.

לפי עדויות של ניצולים – היו שיירות-המגורשים מלוות, לרוב, במשמר קטן ביותר: ארבעה-חמישה חיילים או ז'נדרמים יכלו ללוות שיירה של אלפי מגורשים.  אך התנאים האיומים – הרעב והצמאון, המחלות ומקרי-המוות בדרכים – הביאו את האנשים לידי קהות-חושים, והם נהיו אדישים גם למראה יקיריהם הנופלים לפתע מתים – והמשיכו ללכת עם שאר ההולכים...

יהודי ידיניץ הגיעו למוהילוב, , לברשאד, , והסבל שעברו במקומות אלה ובאחרים – מתוארים גם בספר "יד-לידיניץ".

באביב 1943, עם תבוסת הגרמנים בסטלינגרד, החלה נסיגתם דרך טרנסניסטריה, ובדרכם שוב פגעו ביהודים .

מיוצאי ידיניץ נשארו מעטים בלבד, בודדים ממשפחות שלמות.  הם מצאו עיירה הרוסה.  לא היה מה לעשות בה – ורובם המשיכו לצ'רנוביץ, בדרכם לארץ ישראל.   בעיירה נשארו כ – שמונים-תשעים משפחות יהודיות, שהחלו איכשהו "להסתדר" במסגרת השלטון הסובייטי החדש.

 

  קישור למכתב של יעקב יוסף גרשטיין שחזר ליידניץ לאחר מות אביו

מכתב ארוך עם תשובות לשאלות רבות על החיים בידניץ. מומלץ לקריאה!!

9.7.39

עם פרוץ  מלחמת-העולם השניה, גרו בידיניץ:

ממשפחת גרשטיין:  סבא וסבתא יעקב-יוסף ורבקה-מירל גרשטיין,  בנם ישעיהו ואשתו מניה עם בתם  ליאה/ליזה, בנם ליב-אברהם ואשתו ביילה עם ילדיהם שמשון ומלכלע,  בתם סריל עם בנה אהרון. כמו-כן גורשו לידיניץ מליפקאן  בתם מרים ובעלה ראובן סגל, עם ילדיהם צבי, רחל, חיים, ברוך-יונה ולוי. מכל אלה נשארו בחיים רק:   ישעיהו ומניה גרשטיין וצבי סגל (ראה סיפורו של צבי סגל, בדף צבי סגל).

  ממשפחת אלקיס, גרו בידיניץ:  ישראל-אברהם אלקיס (בן-דוד של סבא משה-יהודה), אשתו איטה-גיטל, וילדיהם: מרדכי עם אשתו (דודתנו חוה), ומאיר.

 איש ממשפחת אלקיס הנזכרים  לא נשאר בחיים, לספר את סיפורו.  השם יקום דמם!

   על גורלם, אפשר לקרוא בספרו של הרב ישעיה אלקיס "תולדות חיים" עמ' 75 – 76,  ובעמ' 111 -112. 

 לעדויות נוספות  על גורל הנספים, וכמו-כן ריכוז פרטים מ"דפי-עד" שנכתבו לזכרם  - ראה בדף טרנסניסטריה באתרנו.

יהדות במחתרת תחת השלטון הקומוניסטי 

שיקום היהדות ביידינץ, אחרי החזרה מטרנסניסטריה 1944

            (קטעים בעריכת אבישי יורב ושרה המל, מספרו של הרב ישעיה אלקיס "תולדות חיים" )

 

בחזרה לבסרביה

במרץ 1944 נכנס הצבא האדום לאזור טראנסניסטריה. הצבא התקדם לכיוון רומניה, ויהודים רבים נספחו אחריו בתקוה לחזור במהרה לבתיהם. אנחנו החלטנו להשאר עד אחרי חג הפסח, ואז התחלנו במסע החזרה. הדרך חזרה עברה באותו מסלול הזועה של הגירוש. בכל הדרכים וצדי הדרכים ראינו קברי-אחים וחצאי קברים. גרוע מזה, ראינו שרידי גופות שחיות השדה השלימו בהן מה שעשו חיות-אדם.

יאנוביץ, שממנה גורשנו, היתה הרוסה עד גמירא. החלטנו לחזור לידיניץ, מקום הולדתי. לפני המלחמה זו היתה עיירה שרובה יהודים. בשובנו ראינו שנשארו רק בתים מעטים שלמים, ובהם משפחות של גויים. חלקם מבני העיירה הוותיקים וחלקם מן הסביבה. הלכתי לבית משפחתי ומצאתי אותו שדוד והרוס. בדרך נס מצאתי כמה ספרים קרועים שנותרו זרוקים על הארץ. נכנסנו לבית אחר, שקירותיו נשארו שלמים, והתחלתי להתקין לו חלונות ודלתות. לשם התכנסו לאט לאט כל בני המשפחה שניצלו.

סמוך ממש לשובנו אל ידיניצי שרופת-האש, נדרשנו לאתר ולקבוע את מקומו המדוייק של קבר האחים של קדושי ידיניצי. את 85 הנאהבים והנעימים שנרצחו בימים הראשונים של פלישת הרומנים לבסרביה, בי"ג תמוז תש"א. האזור כולו היה שממה, וצמחי-בר כיסו את כולו. מסורת בידינו שאורך כל בור-אחים הוא שלושה וחצי מטרים. מצאנו כמה טבלאות-אבן קטנות מסויידות בסיד שציינו את הקברות, אבל ליתר בטחון השתמשנו גם בעדותם של עדי ראיה מבני התושבים. העמדנו באותו מקום מצבת-אבן גדולה כתובה בלשון הקודש.

כל הסביבה וכל הדרכים היו מלאים בגופות ובשרידי גופות. לראות עין בעין את שדה-הקטל הזה, היו דרושים כוחות שמחוץ לדרך הטבע. שאלת היום היתה בעיקר איך להביא לקבר-ישראל את הגוויות ואפילו "עצם כשעורה". את רובן לא יכולנו כמובן לזהות.

מפי אחד האכרים נודע לי מקום הרצחו של חברי מבין כתלי הישיבה, ישראל אשכנזי, עם אשת נעוריו וילד שעשועים. הגעתי למקום ולא האמנתי למראה עיני. את ישראל מצאתי כאילו לא מכבר שבק חיים. אשתו העירומה שכובה בסמוך לו, כשהיא לוחצת אל גופה את הילד שלה. על ידם היתה איזו פינכה של חרסינה עם שיירי מאכל ילדים. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

 שיקום הקהילה בידיניץ

במשך הזמן התקבצו בידיניץ קרוב ל 1,000 יהודים. כל אחד מהם ניסה לחזור לחיים נורמאליים. תוך זמן קצר נוצרה קבוצה של אנשים שהתחילה לדאוג גם לצרכי-ציבור. מתוך 22 בתי-כנסת שהיו, נשאר רק אחד שיכולנו לשקם במאמץ גדול. התחלנו בתפילת ערב ובוקר. זו היתה תפילה בציבור, ורבים הצטרפו אליה. ספרי התורה כולם נשדדו, אבל שחקה לנו השעה, וקהילת מוהילב הסכימה להשאיל לנו ספר תורה כשר. כעבור זמן הצלחנו להשיג מגילת-אסתר ועוד כמה חפצי-קדושה לבית הכנסת. לתפילות ראש השנה תש"ה הגיעו כל יהודי העיירה. החזן ר' לוי וולוביץ כבר חזר מטראנסניסטריה, וגם שופר היה לנו. סדר התפילות והתקיעות היה ככל פרטיו ודקדוקיו. אבל תפילת "יזכור" התארכה...

רוב פעולותי בתקופה זו היה בשלושה עניינים:  קיום בריתות-מילה (רובן באיחור, לבנים שנולדו בשנים של דם ואש ותמרות עשן), בשחיטה כשרה לכל אנשי הקהילה, ובגמילת "חסד-של-אמת" לנרצחים.

 אחרי המלחמה עברה בסרביה להיות חלק מברית המועצות הקומוניסטית. בשנים הראשונות לא דקדקו הנוגשים הסובייטים בסעיפי האיסור וההיתר המרקסאי. אבל כמעט עם כלות המלחמה, התחילו עושי המלאכה שלהם במעקב ופיקוח כלפי סדר החיים היהודי שיצרנו. כך הם התחילו בלחץ חשאי, ולאט לאט עברו ללחץ גלוי וברוטאלי. "ויקוצו מפני בני ישראל...וימררו את חייהם".

פרק של עזות-מצח וגזל לאור היום היה כששדדו מאתנו את העזרה שנשלחה מאמריקה. באותן שנים עדיין התהלכנו בבלויי הסחבות שנשארו עלינו מימי המלחמה. והנה, קיבלתי מכתב שידידינו שולחים קונטיינר מלא בגדים. כעבור זמן מזמינים אותי למשרד הדואר, ומודיעים לי ללא בושה חד וחלק – "תדע שהגיע על שמך מיכל גדול של בגדים מאמריקה. תחתום כאן שקיבלת". "אבל עדיין לא קיבלתי" אמרתי. "מובן מאליו שלא תקבל. הבגדים יחולקו לקצינים ולגיבורי המלחמה. אל תרבה דברים. עליך להבין שאצלינו אין מקום לסירובים... אלא שלך ולזוגתך נעניק חלק מהמשלוח". מובן מאליו שוויתרתי מייד על החסד של השודד. בלב כבד ובידיים רועדות חתמתי על הקבלה. כשחזרתי לעיירה קיבלו אותי הפרנסים וגם "סתם יהודים" בטרוניות ונזיפות. אבל מעשים דומים קרו בקהילות אחרות. באחדות מהן סרבו ראשי הקהילה לחתום ומתן שכרם היה עינויים וגירושים. ואז נגשו אלי בעלי הטענות, והודו שאכן ראיתי נכון את הנולד וצדקתי במעשי.

 (א) בית הכנסת

בניגוד גמור לסעיף בקונסטיטוציה הנותן רשות לקיים פולחן דתי, הרשות המקומית נתנה את עיניה הזדוניות בבית התפילה שלנו. בתור רב הקהילה הוזמנתי רשמית יום אחד למשרד העיריה. שם הודיעו לי על סגירתו הסופית. בית הכנסת ננעל וחותם ניתן על דלתות ארון הקודש. נאסר עלינו להוציא שום דבר ממנו, וגם לקיים תפילה בציבור בכל מקום אחר. השאלה הדחופה ביותר היתה להציל את ספרי התורה מן השביה. ואכן, נמצאו בני-חיל עזי רצון שהתנדבו להצלת ספרי הקודש. באישון לילה נכנסנו דרך עזרת הנשים, מבלי לפרק את חותם האיסור, והוצאנו את ארבעת הספרים. שלושה מהם הובאו אל לשכת בית הקברות היהודי ונטמנו בפינה נסתרת. את הרביעי שמרתי בביתי לשעת הצורך. ידעתי היטב את גודל הסכנה, אך גם אשתי הסכימה אתי בדבר. חששנו מאד שתערך ביקורת, וכשיתגלה החיסרון יגיעו אלינו הביתה. אבל אסון לא צפוי דווקא הביא לנו הצלה. דליקה נפלה בבית הכנסת, והוא נשרף כמעט כולו. ומעתה איש לא יחפש אחרי הספרים ה"שרופים".

מעכשיו יכולנו לקיים מניין חשאי רק לעיתים רחוקות, במקרה של יארצייט או בימים נוראים. השלטונות ניסו להפעיל נגדי "מלחמה פסיכולוגית" מכמה כיוונים. מעשה והוציאו אותי בעיצומו של היום הקדוש מביתי ומן המניין, כשאני לבוש קיטל לבן ועטוף טלית מצוייצת. כך הובילו אותי במצעד של לעג ברחובה של עיר, כאילו הייתי איזה ליצן מן הקרקס, או עבריין.

כעבור כמה שנים יצאתי אל קישינב הבירה "וקסמים בידי" ל"נטילת ידיים" [ראה הערה בסוף הפרק. א"י]. בעזרת השם ובעזרת כל אלה, עלה בידי להשיג רשיון כתוב וחתום שקהילתנו רשאית לקיים בגלוי מניין קבוע לשם תפילה בציבור. בבת אחת התרבו המתפללים, ובשמחה שכרנו אולם גדול, מתאים לכל הקהל הקדוש. אלא שמייד אחרי החגים הזמינו את היהודי המשכיר לבירור, ופיטרו אותו ממקום עבודתו. האישור, כך אמרו, הוא לקיים את התפילה, אבל לך אין אישור להשכיר את הדירה...

שאלת השאלות שגזלה את מנוחתי היתה שאלת "תלמוד תורה כנגד כולם". נתתי את דעתי להתנדב ככל האפשר למצווה זו, אף שכל זה כרוך היה בעונשים חמורים.

 (ב) ברית מילה

יום אחד קוראים לי אל משרד הק.ג.ב. ומודיעים לי שהם שמעו שאני עורך ניתוחים מבלי שיש לי רשיון רפואי. לא הועילו כל הטענות שלי על הנסיון וההוכחות שהבאתי לזהירותי היתרה, ושמירה על כל חוקי המדיצינה לנקיון ולסטריליזציה המקובלת. שתי טענות העלו כנגדי. ראשית כל, הילדים בני הדור הבא הם "נכסי הכלל". הם יהיו בוני הסוציאליזמוס, ואסור לך להטיל בהם מום. ושנית, מי שלא למד רפואה והוסמך כמנתח – אסור לו לבצע ניתוחים מכל סוג שהוא.

נאלצתי להפסיק עריכת בריתות. [אבל מייד נרשמתי ללימודי רפואה בקורס-ערב (אחרי המלחמה חסרו רופאים והממשלה עודדה אזרחים ללמוד בצורה זו). מנהל התכנית היה יהודי. יום אחד נגשתי אליו והסברתי לו שאני ממילא לא מתכוון להיות רופא. קיבלתי ממנו אישור לא רשמי, שלא להשתתף בשיעורים. בתנאי שאעמוד בכל הבחינות כמו כולם.] למדתי לקרוא כל דבר בשמו המדעי כבר-סמכא, וקיבלתי תעודה שגמרתי את חוק לימודי. מייד אח"כ החילותי מחדש לקיים ברית מילה. וטרם כל נתתי דעתי בכל תוקף ללכת ולנסוע בכל ערי בסרביה, ולהכניס ככל היותר את תינוקות ישראל בבריתו של אאע"ה. היו אלה נסיעות שכרוכות בסכנות ופגעים שאי אפשר לפורט, כי רבים הם. 

מובן מאליו שתקיפי השלטון שלחו בוחנים להיות נוכחים בשעת מעשה ולתהות על קנקני. אבל הרופאים הללו היו אנשי-אמת והעידו שאין שמץ פסול במעשי במחינה רפואית. כעת התחילו ללחוץ עלי בתעלולים של ממון. כלומר, הטילו עלי מסים ותשלומים עד אפס גבול.

 (ג) לוח-שנה

יהודי שאינו מכיר את לוח השנה, איננו יכול לקיים מצוות. אבל לוחות היו כמעט בבל יראה. אמנם במוסקבה הופקו כמה לוחות, אלא שלאזורים מרוחקים, כמו בסרביה לא הגיע אף אחד. על פי מקורות מהימנים, ועל פי תדריך מקוצר שמצאתי בכתבי הגאון בעל "טורי זהב", הכנתי סידור-לוחות לכמה שנים. כתבתי בכתב ידי כמה לוחות וחילקתי אותם בחשאי לכמה ראשי קהילות, היודעים לשמור סוד.

 (ד) אפיית מצות

אין לך פרק של גבורות ויסורים בחיי היהודים, שלא תמצא לו רמז בכתוב שבתורה. מחזה אפיית המצות לפסח בביתנו בידיניץ – אפיה מהירה בחצי הלילה – עולה בד בבד עם דברי הכתוב "ויאפו את הבצק...ולא יכלו להתמהמה". היתה זו אפיה מתוך חרדה מפני העין הרעה של המשטר הסובייטי. סמוך לחג הפסח היינו מקדישים כמה לילות לאפיית מצות. לשים בחיפזון באישון לילה, אופים בחיפזון, ותוך דממה דקה – באין רואה ואין שומע – מסלקים כל סימן למה שנעשה.

היה לנו שכן גוי, שסמוך לחג הפסחא היה חוקר את הבנות הקטנות, אם אצלנו בבית אוכלים ביסקוויטים. המנוול הזה היה קומוניסט, אבל ראיתי אותו מצטלב, ואפילו מתפלל בהסתר.

[הערה. מילות-רמז לכסף=שוחד. בשיחה גלויית-לב הסגיר פעם הרב אלקיס את סוד התמיכה הכלכלית, שבלעדיה לא היה יכול לבצע חלק גדול מפעולותיו. לאחר חזרתם מטרנסניטריה, קרא לו אחד מחברי הקהילה וסיפר לו על מטמון של מטבעות זהב ששמר במקום-סתר בבית הקברות. על פי הכלל "קופת צדקה מתחלקת בשניים", בכל פעם שהזדקק למימון מיוחד, היה לוקח איתו אדם נוסף, ומוציא כמה שצריך.  א"י]

 

מקווה בארון-בגדים

...חברי, בעל דרכון אמריקאי, ביקר כתייר פעמים אחדות בברית המועצות. בכל ביקוריו השתדל למצוא יהודים. וכשמצא יהודי, היה נעזר בו לגלות עוד אחד ועוד אחד. קהילות מאורגנות לא היו, אבל "רשתות" של קשרים (לפעמים בין יהודים מערים שונות) היו והיו. קשה היה לו לזכות באמונם של האנשים, אבל לאחר פגישות אחדות לרוב "נשבר הקרח".

הוא נתקל בסיפורים מופלאים על יהודים שהצליחו לשמור תורה ומצוות, גם תחת עיניהם הבולשות של המשטרה החשאית ושליחיה המלשינים. באחד מביקוריו נתקל בסיפור יוצא-דופן, מדהים בתעוזתו.

בביתה של משפחה צעירה, הוא שוחח על האפשרויות המוגבלות לקיום חיים יהודיים תחת המשטר הקומוניסטי, והציע להשאיר בידם כמה תשמישי-קדושה שהיו ברשותו. כאשר קם לעזוב, עצר אותו הגבר, ואמר לו: חכה רגע, יש לי דבר מה מעניין להראות לך. הוא ניגש לארון הבגדים, והסתכל לצדדים, לוודא שעיניים בלתי-רצויות אינן עוקבות אחריהם. אז פתח את דלת הארון, הזיז כמה קופסאות הצידה, ובזהירות הרים מכסה נסתר בתחתיתו. כעת התגלתה לפניהם מערכת-מדרגות שהובילה לבריכה קטנה. "זהו המקווה של העיר" הכריז בגאווה.

הייתי נדהם לחלוטין, סיפר חברי, וביקשתי ממנו לספר כיצד הצליח להוציא לפועל "פרוייקט" שכזה. הגבר סגר את הדלת, ושוב היה לפנינו ארון-בגדים סטאנדרטי. הוא הסביר לי שאילו היה נתפס במעשה, היה צפוי למאסר ממושך, בעוון "השחתת רכוש הממשלה". הבית הוא רכוש-ממשלתי, כמו כל דבר תחת הממשל הקומוניסטי. כל בניה דורשת אישור מיוחד, ובניה בלי אישור היא סיבה לעונשים כבדים. וחוץ מזה, כמובן שלא היה שום סיכוי לקבל אישור ל"מבנה דתי".

העבודה היתה צריכה  להיעשות בסודיות מוחלטת. אפילו משכניו ומחבריו הטובים ביותר הסתיר והעלים את הנעשה. יום יום חפר תחת הבית רק מעט. הוא הוציא כמות קטנה של עפר, בכדי שיוכל לפזר אותה בחוץ בלי לעורר חשד. הוא קנה כמויות קטנות של מלט – "בשביל תיקונים קטנים" – כפי שהסביר בחנות. עד שצבר כמות מספקת להשלמת המקווה כולו. בתחבולות דומות היה צריך להשתמש כדי להשיג צינורות בשביל מערכת המים. קשיים רבים גרמו כמובן הדרישות הקפניות של ההלכה היהודית, שאותה למד על בוריה (כולל התייעצות עם בני-סמכא).

לאחר השלמת המקווה, הוא אזר-אומץ וסיפר עליה לידידיו ה"בטוחים". משפחות רבות רצו להשתמש בו, אך רק בהדרגה הוזמנו עוד ועוד. עם הקלת הלחץ הפוליטי, הוזמנו עוד משפחות לקחת חלק במצווה. רובן לא האמינו במה שסופר להן, אבל בכל זאת הגיעו לבסוף. עדיין אי אפשר לפרסם את הדבר באופן גלוי, אבל במהרה הפך ה"מפעל הסודי ביותר" למקווה של הקהילה היהודית.

            כשנה לאחר פגישה זו, פגשתי את המשפחה בישראל. כולם שומרי תורה ומצוות. שאלתי אותו מדוע לקח על עצמו את הסכנה הגדולה הזו, שלא לדבר על ההוצאות העצומות. הוא ענה במשפט קצר אחד: "בלי מקווה לא יכולתי לחיות כיהודי".

 

מתוך: מימי גן-עדן, מאת אריה קפלן. תרגום מאנגלית ע' ראב"ד.

 

יהודים בברית המועצות

.......

לפי הסכם בין הרומנים לגרמנים שנחתם ב-30 באוגוסט 1941 בטיראספול (Tiraspol), העבירו הגרמנים למינהל הרומנים שטח של כ-10,000 מילין רבועים (כ-25,000 קמ"ר) בין הנהר דניסטר ובין הנהר בוג, מצפון לאודסה, והוא כונה טרנסניסטריה. ערב מלחמת-העולם השנייה התגוררו בשטח ההוא מאות אלפי יהודים. עם כיבוש האיזור רצחו הגרמנים המוני יהודים. ואולם, אחרי-כן נמצאו היהודים באיזור ההוא בעיקר בידי הרשויות הרומניות, והללו קיבלו סיוע והדרכה מידי הגרמנים. הרשויות הרומניות העבירו את היהודים למחנות ריכוז, ושם שררו רעב, קור ומגיפות. את היהודים הכלואים בהם העסיקו בעבודות קשות ביותר, אגב התעללות אכזרית בהם. פעם בפעם גם ערכו הרומנים הוצאות להורג בקרב הכלואים, למען יראו וירָאו. הצבא הרומני, ובכלל זה הזרועות שטיפלו ביהודים, היה פחות יעיל ומסודר מהצבא הגרמני, במחנות הריכוז היו לא מעט פרצות, והדבר איפשר ליהודים להשיג מחוץ למחנה מעט מזון וכיוצא בזה. ואכן, יהודים השתדלו להימלט משטח הכיבוש הגרמני של בריה"מ לעבר טרנסניסטריה, ואולם, רק יחידים הצליחו בכך. במחנות הללו מתו יום יום מאות נפש.

.........

מ-1944 ואפשר שלפני-כן, עם שחרור מרבית השטחים הכבושים בבריה"מ, החלו יהודים שנמלטו או שהועברו ערב כניסת הגרמנים, לשוב לבתיהם. הם נתקלו במציאות עגומה: נתברר להם כי הישוב היהודי נמחק למעשה מעל-פני האדמה והאזורים שהיו בשלטון הגרמנים הפכו לבית-קברות גדול ליהודים, ליד כול עיר ועיירה נמצאו קברי המונים, שלמרות נסיונות הגרמנים לטשטשם היו עדות לאשר התרחש; מפי לא-יהודים ומפי הניצולים היהודים המעטים שמעו החוזרים כי לא מעטים משכניהם וממכריהם סייעו לגרמנים, אם במישרין, ברצח יהודים, ואם בירושת רכושם ומטלטליהם. רבים מאותם שסייעו לגרמנים שוב תפסו עמדות במנגנון הסובייטי, בדרג הנמוך והבינוני, פניותיהם של היהודים לרשויות השלטון להעניש את משתפי-הפעולה נענו, בדרך כלל, בהתחמקות; האוכלוסייה, שניזונה מהתעמולה הנאצית, נתנה ביטוי לתחושותיה האנטישמיות; הדירות שבהן גרו לפנים יהודים ושלא נהרסו בקרבות היו תפוסות, ויהודים לא מעטים נאלצו לנהל משפטים ארוכים ומייגעים לקבלן חזרה; למרות המחסור בכוחות עבודה מיומנים, השתדלו השלטונות שלא להעסיק יהודים בחלק מהתפקידים והעמדות שתפסו לפני המלחמה. בין המציאות ההיא ובין הציפיות של הציבור היהודי היה פער עצום.

.........

נוכח השואה של יהודי בריה"מ, והנאמנות וההקרבה שגילו היהודים בימי המלחמה, היתה ציפייה, כי השלטון יפתח במסע נרחב לביעור האנטישמיות, תתאפשר הקמתה של רפובליקה יהודית בחצי-האי קרים, שממנו הוגלו הטטרים, או באיזור הוולגה, שמשם גורשו הגרמנים; התרבות היהודית תזכה לעידוד ולפיתוח ויורחבו סמכויותיו של ה'וועד היהודי האנטי פשיסטי' ותכניות כגוף יהודי מייצג כלפי פנים. יהודים רבים ציפו, כי התשתית של מגעים ושיתוף-פעולה עם קהילות ישראל שמחוץ לבריה"מ שהונחה בימי המלחמה, תתרחב ותלך. ואולם, כבר בשנים 1946-1947 נמתחה ביקורת חריפה על גילויים לאומיים בספרות יידיש הסובייטית וטיפולה הכאילו מוגזם בשואה ובכאב היהודי; נסיונות להנצחת קורבנות השואה, על-ידי הצבת מצבות במקום הרצח או פרסום חומר על כך, נתקלו בהתנגדות מחמירה והולכת, וגם על דרכה של חידוש הפעילות היהודית הסובייטית ביידיש הושמו מכשולים לרוב. בממסד השלטון נראו סימנים ברורים של נקיטת מדיניות אנטישמית. בראשית 1948, עם רצח שלמה מיכאלס, שחקן תיאטרון היידיש ויושב-ראש ה'וועד היהודי האנטי פשיסטי', שבימי המלחמה הפך לסמל המנהיגות של יהדות בריה"מ, הפכה המדיניות האנטישמית לקו מנחה כמעט רשמי.
בעשור השנים 1939-1948 עברו אפוא על יהודי בריה"מ שינויים וטלטולים מרחיקי לכת, וגם 50 שנה אחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה ניכרים אותותיהם. האוכלוסייה היהודית קטנה ביותר מחצי; העיירה היהודית חדלה להתקיים; רוב האוכלוסייה דוברת יידיש הושמדה; התערערה האמונה באחוות העמים הסובייטית, והאפשרויות להיטמע הועמדו בסימן שאלה; האנטישמיות העממית צפה ועלתה על-פני השטח וזמן מה אף הפכה למדיניות רשמית.
מ-1948 עברו עוד חליפות ותמורות על יהודי בריה"מ. בשנותיו האחרונות התפתחה האנטישמיות של סטלין לכלל פרנויה, כפי שהוכח בפרשה שכונתה 'קשר הרופאים', ואולם, סטלין מת לפני שהוצאו תוכניותיו אל הפועל. תחילה דומה היה שה'הפשרה' בברית-המועצות מבטיחה שינוי הקו, ואולם, התקוות לא נתמלאו. התברר שהמאמצים לשינוי הממשל היו נסיון נפל, וההרפיה במדינת המשטרה שחרושצ'וב חתר לה נפסקה עם הדחתו ב-1964.
השואה היתה גורם מרכזי בשינוי דמות עולמם של יהודי בריה"מ מאז 1948. השואה ותקומתה של מדינת ישראל מילאו תפקיד מרכזי בהתעוררות המודעות הדתית והלאומית של יהדות בריה"מ. למרות מאמצי השלטונות לטשטש את זהותם היהודית של קורבנות הנאצים ועוזריהם, לא נמחק זכרונן של אותן שנים נוראות.

 

מתוך אתר יד ושם  http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_search/index_heb_search.html

 מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה