טיולים בארץ ישראל בראשית שנות השלושים

צבי מסלבקוב בשחל	חברי שח"ל חופרים באר ברחובות. השמאלי יוסף לוטוק	משה גרשטיין - יורב "ספרא רבא" בקבוצת שח"ל
חברי שח"ל בתל-אביב פורים 1934

בדף זה רוכזו מכתבים ועדויות, שאת רובם כתב משה גרשטיין-יורב על מקומות אליהם הגיע בארץ

תוכן הדף:

נסיעה ברכבת לירושלים וביקור בקבר רחל

טיול לאזור נס ציונה

טיול לאזור חולדה ועקרון

טיול  למירון, שדה-יעקב, כפר חסידים, חיפה ורודגס תרצ"ד 1934

טיול לג בעומר למירון והצפון בשנת 1950

ביקורי בירושלים תובב"א ( כולל קבר רחל )

בעהי"ת

מערב-שבועות עד מוצאי-שבת ,  תרצ"ה (1935)     [ 5.6-8.6.35]

...אמרו, שהנסיעה ברכבת היא יותר מעניינת וגם יותר זולה ויותר נוחה מאשר באוטו.  וכך, ביום רביעי בתשע בבוקר, יצאתי מהקבוצה עם מזוודה קטנה ובה בגדי-חג.  כשהגעתי לכביש – נכנסתי לאוטו המוביל עד תחנת-הרכבת, בעד חצי גרוש.  התחנה נמצאת על הכביש מרחובות לנס-ציונה.  הפקיד  המנהל את התחנה ברחובות הוא יהודי – והוא הסביר לי, שיותר משתלם לי לקנות כרטיס הלוך-וחזור בעד ארבע-עשרי גרוש, שכוחו יפה לחודש ימים, ואין צורך אף-פעם להחתים אותו (כרגיל ברומניה).

לאחר עשרה רגעים הופיעה הרכבת. תיכף הסתדרתי, יחד עם עוד כמה יהודים שמקדימים לעלות ירושליימה לכבוד  החג.  עברנו את באר-יעקב. בתחנת לוד  - תחנה מודרנית ויפה מאד – עלינו לרכבת בקו לירושלים.

הדרך באמת מעניינת.  הרכבת מתפתלת בין הרי-יהודה, שתמיד אנו רואים אותם מרחוק מרחובות. וכמה געגועים עברו עלי במשך השנתיים לעבור ביניהם ולראותם גם מקרוב!  הרי יהודה נמשכים עד לירושלים. הם די גבוהים – כולם סלעים פראים, ובהם מערות עתיקות, בהן  מראים על מקומות של קברים עתיקים.

הנה אתה כבר לא רחוק מירושלים, ואתה עדיין רואה את סביבות רחובות... גדרה – ועוד ועוד.

לא רחוק מתחנת ירושלים, נמצאת תחנת ביתר – לפנים העיר הגדולה בישראל, שהמסורת מספרת לנו שבזמן חורבנה, בקצה אחד הרגו ורצחו – ובקצה השני של העיר רקדו במחולות חתונת חתן וכלה!  כשאתה רואה את השטח הגיאוגרפי של העיר, הרי אתה מקבל מושג ממש איך הדבר היה יכול לקרות: השטח הוא לא קטן – אבל העיקר - הוא הרים גבוהים, שהיו מיושבים מכל הצדדים – ככה שמסיבת גובהם ורוחבם – השמחים לא יכלו לשמוע את צעקת הנלחמים.  כיום יש שמה ישוב ערבי קטן, שתושביו מעבדים קצת את מורדות ההרים: ערוגות-ירקות בצורה של מדרגות-מדרגות, וסביב הערוגות גדרות-אבנים .  במקומות אחדים נטועים גם עצים,  וקרוב לירושלים יש גם חורשות של עצי-זית נהדרים מאד.

באחת אחרי-הצהריים הגעתי לירושלים. לא רציתי להרהר הרבה אם אצליח בביקורי זה – או לא. עצם היותי בירושלים – זוהי כבר הצלחה בשבילי!  מבלי לחשוב הרבה, הלכתי לביתו של הרב מקלישקוביץ.  השאלה הראשונה היתה: למה הקדמתי כל-כך להגיע לפני החג?  כל שעות היום מאז אחרי-הצהריים – הייתי עסוק במסירת המכתבים   שהחברים מסרו לי עבור מכיריהם וקרוביהם,  ככה שביום הראשון כבר היתה לי ההזדמנות להכיר קצת את ירושלים.  האמת אגיד – שבהרבה פינות העיר שכתובות-המכתבים הביאו אותי אליהן – חשבתי שזוהי בטח העיר-העתיקה: בניינים קטנים ופשוטים; רחובות שקטים מבלי המיה של תנועה – רק ילדים וילדים – בלי עין-הרע מכל מיני טיפוסים.

בשכונת שערי-חסד, ביקרתי אצל אחי מחותנו של אחי לייב-אברהם מבאטישן.  שמו – ד"ר נוח חכם. מצאתי אותו יושב ולומד עם בן-יחידו.  הוא דוקטור למדעי-היהדות-העתיקה,  בייחוד להיסטוריה.  הוא משמש בתור מורה בבית-ספר למורים מטעם המזרחי, ומקבל עשרים לירות לחודש מן הוועד הלאומי. אבל הוא סובל מראומטיזם.  גם בן-יחידו אינו שלם בגופו, וגם זוגתו אינה בריאה ביותר. הם מדברים עברית יפה מאד. אנשים נעימים וטובים מאד. כבדוני בפירות ובמים קרים.  לאות ידידות לזכרון – נתן לי תמונה, שחתם עליה למעני.

באותו הערב, עוד הספקתי לבקר את סניף הפועל-המזרחי בירושלים.  באתי לאכסניה שלי עייף ויגע מאד, ואחרי הארוחה שכבתי לישון.

ביום חמישי בבוקר, אחרי התפילה וארוחת-הבוקר, החלטתי לנצל את השעות שלפני הצהריים, לבקר את קבר רחל אמנו ע"ה (לאחרי-הצהריים, נדברתי לחכות בבית הרב להיפגש עם מאיר – גיסו של אחי ישראל – שהיה צריך לבוא מתל-אביב בעניין מיוחד).  ברחוב שער-יפו נכנסתי לאוטו ערבי, שיש עליו שלט עברי "לקבר רחל אמנו". אוטובוס של יהודים נוסעים רק ערב ראש-חודש, בזמן שישנם המון מבקרים ומתפללים שם.  הנסיעה עולה גרוש אחד, אבל נוסעים הרבה – ונדמה לך שזה רחוק-רחוק מהעיר, ובעצם זה ששה קילומטרים בערך.  והנה עמד האוטו, והנהג אומר לי : "פה קבר רחל אמנו".  אני יורד יחידי – יתר הנוסעים הערבים נוסעים ללוויה  בכביש המוביל בדרך לחברון.  בחוץ – תכף הכרתי את הקבר – כאילו כבר הייתי פה פעם!  נכנסתי לעזרה הפתוחה – בקיר אחד יש דלת קטנה. נכנסתי פנימה, ומצאתי יהודי צעיר כבן שלושים, "שומר", לבוש לבן. אחרי כמה שאלות, נוכחתי לדעת שהוא קצת חרש, ובכן הרימותי קולי קצת, ושאלתיו אם אפשר להיכנס פנימה? "כן" – ענה.  החדר הראשון הוא קטון.  יש שמה כד גדול, שבו מים לשתיה.  על שולחן בצד פתוח פנקס גדול, שבו נחתמים כל המבקרים שרוצים בזה, ונותנים בעד זה כמה פרוטות לבדק הבית.  חתמתי גם אני בו את כתובתי משלעבר – ושל עכשיו.

בחדר השני באמצע – נמצא הקבר.  גבהו – יותר מגובה איש. ארכו – כשני מטרים. רוחבו – כמטר. מטוייח בטיט, ומסוייד בצבע ירקרק – כולו חלק. על הקירות תלויות המון פרוכות-נדבות של אנשים שונים. גם ארון-קודש קטון. סביב הקירות ספסלים ארוכים.  על הקירות כתובות, תמונות שונות, ועל הקירות תלויות קופסאות סגורות במנעולים לנדבות שונות.  הכנסתי פרוטות אחדות כמעט לכל קופסה.  לפני הקבר תלויה מנורה גדולה עם המון כוסות שמן, שהמבקרים מדליקים להזכרת נשמות , וגם נר-תמיד.  מצאתי שמה כמה אנשים, נשים וילדים.  כולם יהודים – אבל  שפתם לא הבינותי.  הם סבבו את הקבר כמה פעמים בחוטים אדומים.  בשעת מעשה אמרו איזו תפילה.  זה הכל לשם סגולה – לפי מסורתם.  אחרי כן התחילו כולם יחד בתפילה ובתחנונים בבכי גדול – ואני – כאילו לא הרגשתי כלום,  רק התרשמתי מכל המראה הזה. שתקתי – ממש נאלמתי דומיה.  רק הסתובבתי – ובמוחי עלו מחשבות וזיכרונות שונים מזמנים שונים, עתיקים וגם חדשים .  השתדלתי לחשוב בכוונה גדולה באיזה מקום אני נמצא, ואיך לעורר את רגשות אמנו לתפילותיי ולבקשותיי המרובות.  אבל אחרי הרהורים הבנתי, שאי-אפשר ברגעים מועטים להעלות בזיכרון את כל הבקשות, וגם לא ידוע לי באיזה אופן לרצות את פני רחל-אמנו.  לבסוף – גמרתי בלבי כי בטח יש לאמנו  - אם כל בית ישראל - לב רגיש ומרגיש, והיא יודעת ומרגישה היטב מה שחסר לבניה האומללים על פני כל הארץ.  לכן שטחתי לפניה בקשה אחת כללית – שתאיר פניה גם לבנה העומד עכשיו על ידה, ושתעורר רחמים גדולים עליו, שתמלאנה כל תפילותיו ובקשותיו לטובה – כטוב לבה הרחמן.

ככה התהלכתי סביב לקבר שקוע במחשבות והרהורים.  כעבור חצי שעה, בערך, ניגשתי לשומר וביקשתי ממנו ספר תהילים.  ניגשתי לקבר, התקרבתי אליו, והתחלתי לקרוא בתהילים של יום ה'.  לבסוף – עוד הוספתי את פרק "מזמור לאסף, אלקים באו גויים בנחלתך וגו'" , אבל באמירת התהילים התרגשתי נורא, עד שפרצתי בבכי גדול ויללה נוראה... תמכתי את הראש על הקבר, כאילו הרגשתי איך שאמנו הטובה מלטפת אותי בחמלה גדולה.  אז נכמרו גם רחמי עליה – איך שהיא שוכבת בודדה במקום כה שומם... והיא – בלבה הטוב והרחום צריכה לשמוע כאן את אנקת ילדיה המדוכאים, הפזורים בכל רחבי תבל; את קול בכייתם מצרת האויב שמתעלל בהם.  היא סופגת אל קרבה את כל זה, ואין מי שיתעורר לבקש גם עליה רחמים – שלא תהיה רק בית-קיבול לסבל ולצרות; שיגיע הזמן שגם היא תקבל תנחומים,  מתוך הטבת מצבם של בניה היקרים והחביבים עליה בכל זמן ועידן.   כל זה – עורר בי עוד בכייה חזקה, ובינתיים עברו בזיכרוני צרות כל עם ישראל בכל ארצות התבל, איך הם נדכאים ונרדפים, אומללים ומדובקים בכל מיני צרות-צרורות, זה מאות ואלפים שנות – וטרם נושעו בישועה שלמה.  תמיד מתפללים לה' – אבל תפילתם לא מתקבלת ר"ל – בטח אינם ראויים עדיין לזה – אבל קשה לסבול! הלב מתפוצץ! ופה – אני עומד ליד הקבר של אם-כל-בית-ישראל, כדי לבכות, לבקש ולהתחנן לפניה – עד שתרגיש . כי הלא ברור, שלב-אמא זך ונקי מכל פניות על-דבר מעללי בניה השובבים, ובכוח הרגשות האלו תעמוד לנו בעת צרתם של יהודי רוסיה – גרמניה – רומניה- וכל תפוצות הגולה הנידחים שמה – ותעורר רחמים גדולים.  ובטח שתחנוניה יתקבלו לפני כסא-הכבוד .  ובכן – רציתי למלא את כוס-הדמעות, והוספתי בכי גדול וצעקתי "מאמע! מאמע!" ולא יכולתי לזוז ולהינתק מהקבר, עד שצעקתי מרה בכל כוחותיי, עד שדמעותיי הרטיבו את קברה ...  לבסוף – הרגשתי שאין בי כוח יותר לבכות.  ביקשתיה להסתפק בשמיעת קול-בכי עמה, ושלא תתן מרגוע לנפשה עד שתתקבלנה כל תפילותיה ותתמלאנה כל בקשותיה לטובה.

טרם שעזבתי את הקבר, הדלקתי נר עבור נשמתה, והמשמש התפלל תפילת "אל-מלא-רחמים" והזכיר את כל נשמות האבות והאמהות הקדושים, עם כל קדושי-ישראל שנהרגו על קידוש-השם.

יצאתי משם, וראיתי איך שסביב בניין הקבר יש חצר גדולה עם קברי-ערבים, ובניין קברה נמצא כחצי-מטר מהכביש המוביל לחברון.  הסתובבתי קצת, עד שהשגתי אוטומוביל העירה, וחזרתי מלפני קבר רחל-אמנו בהתרגשות גדולה ובלב מלא ניחומים, והרגשתי הקלה.

ביום ששי בחג השבועות בבוקר, ביקרתי את הכותל המערבי. הבניינים הצפופים העתיקים של הערבים שגרים בשטח הכותל סובבים אותו מכל צד – ורק סימטה קטנה הוקצבה בשביל היהודים, ומוצא אחד לה. כל זה עשה עלי רושם, כאילו זה לא המקום המקורי והקדוש לנו!   אבל – לראות את המראה של יהודים מכל העדות באים ומצטופפים להתפלל, והמה שופכים את נהי בכי-תמרורים – חיל ורעדה תאחז במי שיש בו איזה רגש אנושי – ואפילו אם אינו יהודי: איך שהיהודים נושקים את שרידי האבנים מחצר בית-מקדשנו!  וכשאתה מסתכל בצורת האבנים הנפלאות בגדלן  ובעוביין – אתה רואה לפניך את עתיקותן, ומבין את אורך גלות עמנו, ואתה מעלה על לבך כמה סבל סבל עמנו במשך גלותם... גם שמה אמרתי תהילים ליום ששי – ושבת.  למנחה – באתי עוד פעם ביחד עם מאיר, והתפללנו שמה תפילת מנחה..  ובחג בבוקר – התפללתי ברחוב היהודים בעיר העתיקה, בחורבת ר' יהודה החסיד.  אחרי התפילה ביקרתי את רבנו – הרב קוק שליט"א. ביקרנו את כל הישיבה שלו, בירכנו אותו לשלום, כשפניו שמחים ועליזים למרות חולשתו.

אחר כך  הלכתי עם מאיר לרגל ענייניו בקשר לעלייתם של הוריו, שהיה לו צורך להתראות עם אנשים שונים.

אחר-כך ביקרנו את החומה העתיקה, ובאמת מכירים בה עתיקות גדולה ופלאים גדולים, איך שהיא נבנתה ביסוד עמוק בין שכבת אבנים.  שמה רואים את שער יפו, שפרצו בחומה לכבוד המלך פרנץ-יוזף, שיוכל לעבור שמה עם מרכבתו.

אני עם מאיר, ביקרנו כמעט את כל העיר החדשה.  מה שחשוב לנו ביותר – זהו בניין המוסדות-הלאומיים, שבו נמצאים לשכות הקק"ל וקרן-היסוד והוועד-הלאומי.

ביום ראשון בבוקר, נסעתי להר-הצופים, כמה קילומטרים מהעיר, ששמה נמצאת האוניברסיטה העברית, שמחצרה רואים את ים-המלח במרחק של עשרים וששה קילומטרים באויר, ונדמה לך שהמרחק הוא משניים – עד שלושה קילומטרים, כי האוויר שקוף וצלול.

באוניברסיטה ביקרתי, בעזרת מדריך, גם בספריה הלאומית – ששמה הכנסתי את גלוייתי שכתבתי לפני כמה שנים: מצד אחד – את כל מגילת קוהלת  ואיגרת-הרמב"ן, ובצד השני – על החצי – את כל שיר-השירים.  במקום של הכתובת – רשמתי את כתובתי.

קשה לתאר את הרגשות המתעוררים בך, כשאתה נמצא במוסדות לאומיים-עבריים בארץ-ישראל, בעיר-הבירה – בירושלים תובב"א, ואתה מרגיש שגם לנו – העם המפוזר  - יש איזה מוסד חי, לאומי, שרוח- תרבות-יהודית פועמת בו.  הרי אתה מרגיש איזה ניצוץ של עצמאות! הרי מתעורר בך ניצוץ של תקווה, כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים!

כה יתן ד' ויביא גאולה שלימה  לכל עם ישראל ולכל העולם בב"א.

ביום ראשון בערב, כבר הייתי ברחובות, וביום שני בבוקר נסעתי לעבודה ליד תל-אביב, ושוב השתתפתי ביצירה של בניה-בוניה.

משה

טיולים ברגל באזור מרכז הארץ – נקודת  המוצא היתה ההתישבות בשח"ל

ג' תשרי תרצ"ד (שבת האזינו תרצ"ד) 23.9.1933

טיול בלוויית חנוך, מלכה, יעקב, אהובה.

בדרך שעל-יד נס ציונה, הגענו עד כפר-אהרון. זהו כפר חדש עם 8-10 בתים, וסביבם פרדסים.  הבתים בני קומה אחת – אבל חזקים וגדולים.  פגשנו שתי צעירות ערביות לא מסומנות, מדברות עברית צחה, ואחת בדואית מסומנת (כנראה מתכוון לציורים המקועקעים על פניהן).  שתינו מים והמשכנו ללכת עד כפר טירת-שלמה, שנבנה זה שנה אחת על אדמת קרן-קיימת, על ידי יהודי תימנים. לכל אחד אדמה –מ – 10  דונם – עד 25, ובין הבתים – באר.

משם עברנו לכפר-עובד.  ראינו את בית-חנן רחוק על ראשי ההרים.  עברנו על-יד בית גדול ונהדר של ערבי חשוב "פריץ".

כפר עובד – תוכניתו די יפה.

משמה עברנו בין חורבות מימי הטורקים, ולידן בארות מים ובריכת-מים, עד שהגענו  למשק הפועלות (עיינות).  משק הפועלות שוכן בבניין בן שלוש קומות.  לפני השער – שומר יהודי. לפני הבניין – גינות פרחים יפות, וסביבו – מגרש גדול. מצד אחד פרדס, ומן הצד השני גינות ירקות. הכל שייך למשק – המתנהל תחת השגחתה של הגברת עדה פישמן – אחות הרב פישמן מבסרביה. 

 הבניין מבחוץ ומבפנים – אי אפשר לתאר במלים לטוב!   נכנסנו וביקרנו כל החדרים: המטבח, חדר הכיתה,  עלינו על הגג,  ראינו התכנית בחדר-האוכל.  שמה סידרו על השולחנות נרות-שבת.  עוד עמד על שולחן אחד נגן-פטיפון, שקולו נשמע על כל הפרוזדור.  בכל הדלתות מזוזות.  השפה – רק עברית.   ביקשו מאיתנו לאכול, והבטיחו לנו על הכשרות.  אכלנו שמנת, דייסה טובה, עגבניות, ושתינו קפה.

בערב נסענו עם האוטו, שהוביל את החברה לראי-נוע ברחובות, עד נס-ציונה.  משמה הלכנו רגלי עד למרכז רחובות, ומשמה נסענו עם האוטו עד לשעריים, ומשמה לקבוצה.  באנו – התפללנו – הבדלנו – והתחלנו בשיחה שנגמרה אחרי חצות הלילה.

7.10.1933 ( שבת חול-המועד סכות תרצ"ד)

אני – משה,חנוך וחיים קופלוביץ, הלכנו לטיול אחרי הצהריים, בשעה שתיים וחצי. עברנו את כביש שעריים, עברנו את כפר בילו, והגענו עד הכפר הערבי "עקר". נכנסנו לכפר. הוא לא גדול, על שטח ישר. כמעט כל הבתים סגורים בחצרות,  מטוייחים בחמר. "משק עני". שתינו מים מהבריכה שיוצאת מהבאר שבכפר, נחנו קצת, והמשכנו בדרכנו למושבה עקרון.  לפנים המושבה לא נכנסנו – רק פנינו לחולדה.  בעזרת כמה הוראות של אנשים שונים, הגענו שעה לפנות ערב לחולדה. זאת נקודת הקק"ל מזמן של עשרים וארבע שנים, שיש לה שמה אדמת פלחה, ויער זיתים, ויער אקליפטוס. ביער הזיתים פגשנו בחורה אחת מהקבוצה גורדוניה הנמצאים שמה, במשק שהסוכנות הקימה לשמור על הכל.  הבחורה חזרה עם הבהמות מלרעות ביער.

סביב המשק גדר, שבזמן המאורעות הגינו שמה ארגון הפועלים על המשק והבהמות והכל באופן נפלא.  הרגו הרבה ערבים רק ע"י ההגנה. שם נפל חלל הגבור הנפלא צ'יזיק, שקברו מתנוסס ביער ע"י המשק, בין העצים השרופים במקצת. העמידו על קברו אבן גדולה למצבת זכרון, מעשה אמנות של נערה עבריה. המצבה טרם נגמרה.

(פרטים נוספים על ההתקפה והמצבה (הצילום 2012) ראו:

  http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/viewmsg.asp?forum=702&msgid=60439098 כדאי לפתוח את דוברי הפורום ולקרוא על אפרים ציזיק ופשר הפסל , הפסלת בתיה לישנסקי והקשר לקרב תל-חי

http://www.palmach.org.il/show_item.asp?levelId=38530&itemId=6347&itemType=0&obj=153517

פנינו וצעדנו הלאה בדרך מפותלת במקצת, עד שהגענו לעקרון. זו מושבה שנוסדה ע"י הברון-הנדיב-הידוע  לפני חמישים שנה, וכעת נמצאים בה שמונים משפחות, שלכל אחת יש משלוש מאות דונם עד המינימום של שמונים דונם.  הרוב פלחה, וגם קצת פרדסים.  ביקרנו בבית-כנסת עתיק בן שלוש קומות שעומד ליפול,  אבל הברון התקדם, ובנה בית-כנסת חדש ומפואר, ושם התפללנו מנחה. 

המושבה נבנתה תחת ממשלת הטורקים, שהרשתה לבנות רק רפתות בשביל הבהמות והצאן - והאנשים עצמם גרו בכפר הסמוך – עקר.  וככה בנו בערמה דיוטה שניה לשם מחסני תבואה מאבנים פשוטות וצורה מכוערה,  וכעת תקנו גם את הרפתות וגם את המחסנים בשביל בתים לגור בהם.  לכן אין למושבה פנים יפות. יש כמה רחובות במספר קטון, וגם רחוב חדש.  גם כעת יש להם הרבה בהמות.  בכלל – המושבה אינה מתפתחת כיתר המושבות, משום שיושביה אינם בורגנים לנטוע פרדסים, והקרקע טובה בייחוד לפלחה, וגם אינה פוריה.  משום זה -  מעבדים פה את רוב הפלחה על-ידי ערבים, והפועלים היהודים עובדים ברחובות.

לפנות ערב שבנו כולנו הביתה.  גם נסענו – בערך ק"מ אחד באוטו שהזדמן לנו בדרך – בלי כסף, כמובן.  בדרך שתינו מי גשמים שנאספים בבורות. משום שהדרך היא במורד הרי יהודה. - המים מלאי חול.

הדרך בחזרה היתה כבר בערב, והיתה מלאה ניסים ונפלאות: נפילה פתאומית למורד של יותר משני מטר, ובכלל חוסר בקיאות בדרך.  העמדנו אוטו ערבים תיכף אחרי עקר – כמו כן נפילת חנוך.... באוטו לא נסענו, והלכנו הלאה. בדרך  איבדתי את השעון... חיפשנו את השעון ע"י גישוש – אך שבנו בלי למצוא אותו.  בבוקר – הלך חנוך – חיפש – ומצא מטבע גרמני מלפני מאה חמישים ושלוש שנים ואחרי כן, בנס, מצא גם את השעון,  ורק אז נגמר הטיול לחולדה. 

 הביקור הראשון שלי – שכבר ביקרתי שמה פעמיים עד היום (2.10.1933) – היה עם חנוך, שרה ואהובה – בבאר-יעקב.  זו מושבה קטנה, הנמצאת בפינה נידחת קצת. מתפרנסת מפרדסים. הבתים יפים – למרות שצפופים במקצת, על-יד הפרדסים.  אין מקום להתפתחות המושבה, משום שמסביב הקרקע ערבית.

באמצע המושבה באר.  על-יד הבאר שקועות באדמה אבנים פראיות, שאומרים שהן שרידים מבאר-יעקב ע"ה.

תושבי המושבה אינם חיים בשלום אחד עם השני – כל אחד בפני עצמו.  נכנסנו לבית מכירנו , ששמה נמצאת בחורה מהסתדרות הפועל-המזרחי.  כבדו אותנו בתפוחי-זהב ובתה המוכן על פתיליה, משום שהיום היה יום שבת.

בדרך לשמה – נמצא גם-כן יער קטון: יער הרצל ז"ל, ומנזר של גרמנים.  חזרנו דרך תחנת הרכבת ברחובות, ומשמה לקבוצה, שנמצאה אז ברחוב ווייצמן ברחובות. 

14.10.1933   ( שבת בראשית תרצ"ד)

14.10.1933   אני, חנוך וחיים קופלוביץ,  עשינו טיול ל"נענה" [= קבוץ נען] – קבוצת הנוער העובד בארץ-ישראל. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו עד המשתלה שלנו, והקפנו וסבבנו דרך גבולות רחובות, דרך כרמים ופרדסים העטופים תפוחי-זהב נהדרים .  מעניין ומשמח מאד לראות את ההבדל בין הקרקע הנגאלת והנמצאת בידי יהודים – לאדמה השוממה והפראית של הערבים.  הדרך מעוקלת קצת, מכוסה בחול רב ועמוק. קשה ללכת ומשעמם בסביבת הערבים, בייחוד כשעוברים דרך מחנות אוהלי-בדווים.  בדרכנו פגשנו מטיילים שביקרו שמה כבר – ושבו. הנקודה נמצאת במרחק של ארבעה קילומטר מהמושבה רחובות.  אנחנו הגענו לשמה כשעתיים לפנות ערב.  הפרדסים שהחבר'ה מהקבוצה מעבדים אותם, שייכים לחברה אמריקאית , והם נמשכים לאורך רב ומסודרים יפה מאד: כל חלקה לפי מספרה וכל שורה לפי מספרה. מאמצע הפרדסים נשקף ארמון נהדר של פקידי החברה. אחרי זה נתקלים תכף בפרדס של הקבוצה. החברה מונה בערך מאתיים איש. יש להם כמה צריפים חדשים וכמה עתיקים, בריכה גדולה מאד, אינסטלציה מסודרת, כמה אוהלים , גני נוי יפים,  בהמות,  אוטו משא, בכלל – רואים תנועה חיה בקיבוץ.  מה שעניין אותנו ביותר, היתה ההרצאה של חבר הקיבוץ בחדר-האוכל שלהם.  רק כמה חבר'ה הסתובבו בחצר המשק, ויתר החבר'ה ישבו כולם בשקט גמור ובהקשבה נעימה לדברי החבר המרצה בנידון "מצב הנוער העובד".  באנו באמצע ההרצאה – וטרם שגמרו חזרנו לקבוצה בדרך קיצור – דרך הפרדסים של ארגון אינטנזיבי בכפר "בילו".  המה מטפלים בפרדסיהם באיטיות – אבל יפה מאד.  לפנות ערב הגענו לקבוצה, כשהחברים כבר ישבו סביב לשולחנות לארוחת "שלוש סעודות"  ושרו כל מיני ניגונים.  מיהרנו והתפללנו מנחה והסבנו לשולחן. הגישו לנו אוכל, והתחברנו לשאר המשוררים והמזמרים,  ככה שגם טיול זה נגמר בכי טוב.

חנוך גרשטיין

טיול בצפון הארץ (לג בעומר תרצ"ד)

טיוטת מכתב להורים ולאחים בחו"ל

[קטוע]... ולהפגין את כח האחדות בין הפועלים העברים, מן השמאליים עד הכי ימיניים – אגודת ישראל, שחבריה הפועלים גם כן לא עבדו בראשון למאי(!). את היום הזה קבענו לנצל בשביל העברת החבר'ה [=קבוצת עובדיה-סלבקוב] מהרצליה לרחובות [=שח"ל]. אנחנו השכרנו אותו-מוביל למשא [=משאית]. כל החבר'ה נסעו לתל-אביב לבקר את התערוכה [=יריד המזרח]. אני, אהובה ועוד אחד נסענו לכפר-סבא, שם לקחנו ארבעה אהלים בשביל להקים אצלנו לדירת החברים מהרצליה. אהובה והחבר חזרו לתל-אביב ואני נסעתי להרצליה. שם מצאתי רק שלשה חברים, מסדרים ואורזים את חפציהם לטעון על האותו-מוביל. המקום שמה נהדר. גבעת טרשים. מרחוק הים זועם ושולח את רוחו הקריר אל ההר. האויר מצוין. מצד השני אנו רואים את מושבות השרון – הרצליה, רעננה, כפר-סבא, מגדיאל ועוד ועוד.

תראו על המפה שמתל-אביב להרצליה קרוב מאד. אבל בשביל שהממשלה לא רוצה לסדר כביש ישר, נוסעים בעקיפין – דרך השרון, ויוצא רחוק מאד. הנהג שלנו רצה דוקא למהר, ונסע אתנו חזרה בדרך הקצרה. והנה הדרך לחוף הים מהרצליה לתל-אביב מרחק של... מטרים ישוב עברי. הכל חי. השמש מאירה ביתר שאת. ופה על חוף הים שממה ערבית. דרכים של סכנה. את תל-אביב ראינו מרחוק, ודוקא מהצד השני, איפה שבנו את התערוכה ומגדליה. לרחובות באתי יחידי. החברים נשארו בתל-אביב.

למחרת בבוקר יצאתי לטיול למירון, דרך ת"א, פ"ת, לטבריה. חברת האותו-מוביל "אגד" סידרו מכוניות מיוחדות לנוסעים למירון. לירה אחת לשם וחזרה ביום שני דרך חיפה. אני קבלתי כרטיס לטבריה. משם אסע לראש-פינה...[קטוע]

ראיתי את הרב דושינסקי, רבם של אגודת ישראל. בן-אדם נכבד מאד. בערך בשתים-עשרה התחילה ההדלקה. אבל הריקודים כמובן התחילו תיכף ומיד. היהודים הספרדים נוהגים לבוא עם נשיהם וכל צאצאיהם למשך שבוע עד שבועיים. גרים באהלים ובחצרות ומתפללים יום-יום על הקברים הקדושים. מסורת היא בידם. על היהודים מהסביבות שלנו זה לא עושה רושם טוב. הם מדברים לרוב ערבית, תלבושתם ערבית, ומנהגיהם זרים בעינינו. גוון המבקרים משונה מאד. באים בעיקר ספרדים מדמשק וממצרים, מבגדד ומכל הארץ. כל יהודי ותלבושת מקומו. והאשכנזים מכל העולם מכירים אותם לפי השפות. דור-הפלגה...להבנה הדדית. וכולם רוקדים במעגל אחד. אני צילמתי את הרוקדים שמתחתי. העשירים נסעו לנוח בצפת.

בבוקר השכם התפללתי ונסעתי לצפת, בשביל שלא היה מקום באותו-מוביל [=בלילה?]. הלכתי לראות את העיר העתיקה – בית כנסת האר"י, בית הכנסת של האלשיך, ומשם לבית-החיים אל הקברים הקדושים. יש שמה המון מערות וקברים שלא ידוע מי שקבור שמה. על יד קבר הושע בן-בארי נמצא באר מים-חיים. אני אשלח לכם מעשבי המערה. מרחוק רואים הר גבוה, ובפינה אחת קבר ר' שמעון בר-יוחאי. הנה עדר כבשים גולש על ההר. כנראה להשקות חלב את המשתתפים בחגיגה. כך נוהגים הרועים להביא את עדריהם ולחלוב על המקום.

מצפת הלכתי רגלי לראש-פינה דרך הר כנען. הדרך היא בסיבובים, ככה שהולכים כל הזמן למעלה למעלה. נדמה לי שהשמים כאן יותר קרובים. האויר כל כך שקוף, עד שרואים מקצה העולם עד קצהו. מסביב ראשים ההרים מתנשקים עם השמים. הכל שוקט. אין שום ירק או עצים. רק אבן. אבן – מאן דכר שמא. פעם לא היה כביש, ונסעו עם חמורים. ועתה עפים בכל רגע האותו-מובילים, וחוצים את השקט בציפצופיהם.

בראש-פינה הלכתי אל בן-ציון [=ממשפחת חרק?] ומצאתי אותו בבית. אבל את רבקה לא מצאתי. הוא התעניין מאד על מצב משפחתנו. בפרט על שלום סירל [חרק], משה-לע [בנה], יש[עיהו] ול"א [לייב-אברהם]. המצב אצלו עוד לא השתנה. הם חיים כאכרים, ומוצאים את פרנסתם מפלחה וחלב. בעוד זמן  יחפרו בארות ויטעו פרדסים,ואז תתחדש המושבה. כל השכירים יבואו אחרי שאיכרי ראש-פינה יקבלו את האדמות שהם מעבדים לרשותם המלאה.

ביתו – כמו ראש-פינה בכלל – עושה רושם של דבר שפעם טיפלו בו הרבה, אבל מזמן הזניחו אותו. היושן נראה על הכתלים, הכלים והרהיטים. אפילו ארבעת השעונים העומדים בארון בלי-נוע, עושים את אותו הרושם. רק העצים לפני הבית גדלו והתענפו.

דברתי איתו על דבר שליחת דרישת-עליה לחוץ-לארץ. הוא אמר לי שהוא מתעניין זה שנה לקבל דרישה בשביל יעקב [?]. לא הועיל לו מכתבו של דיזינהוף[?]. נסיעת רבקה היתה גם כן בעניין זה. הוא מקווה לקבל אותה לכל היותר במשך חודש ימים. ככה שבעוד זמן קצר הוא מקווה שיעקב יעלה ארצה. הוא נתן לי את כתובת יעקב... אני יודע שדבריו ע"ד הקשיים בקבלת דרישה נכונים, בעיקר זה עניין של מזל והצלחה וזמן רב.

הוא עשה לי ארוחה קלה וביקשני ללון. אבל מכיוון שמיהרתי לנסוע, ליווני עד הכביש וחיכה עד שנסעתי. הייתי מוכרח לשוב לצפת, כי המכונות שבאו משם היו מלאות נוסעים עד אפס-מקום. מצפת יצאתי דרך ראש-פינה וטבריה לחיפה. שוב פעם לעפולה ודרך כל העמק. אבל זה היה כבר לפנות-ערב. ובכלל, מה אפשר לראות ביעף.

אני ביקשתי את הנהג שיוריד אותי בדרך לשיך-אבריק [=שדה-יעקב]. זו נקודת הפועל-המזרחי המיושבת ע"י חברים בודדים, על אדמת הקק"ל. לרגלי הכרמל מובילה הדרך לשיך-אבריק, דרך יער סתם, יער-הרצל ויער שח"ל. אני תעיתי קצת, והגעתי עד בית השומר זייד. הוא היה אישיות ידועה בכיבוש העמק. שומר מטעם הקק"ל. היהודי הראשון בעמק-יזרעאל. נכנסתי לחצר גדולה, וקידמני כלב גדול. והנה, אשה צעירה יחפה יוצאת ומכניסה אותי הביתה. הבית עשה עלי רושם כאילו באתי לבית איכר מארבעה דורות. ככה נראה היה ה"סדר" והאנשים בבית. ממש "ילדי הטבע". שם ראיתי בפעם הראשונה איכר עברי. סיפרתי להם את מחוז חפצי. האשה ליוותני עד לנוכח כפר-יהושע, ואמרה לי ללכת נגד האור. שם אפגוש קודם בשיך-אבריק.

הגעתי וראיתי אור אחד בכל המושבה. ניגשתי לבית – והנה זו רפת! כל איכרי הכפר נמצאים שם, כי שם מעבדים את החלב לחמאה למשלוח העירה. הם התאספו עם פנסיהם והחלב – מי בדלי ומי בדליים ויותר – אגב שיחות על שדה וכרם, עופות, מים, בתים, ומצב המושב בכלל. אני חיפשתי אחד מן המכירים שלי. והנה מצאתי שני, יותר קרוב אלי! חבר שעבדתי אתו יחד בגבעת-חיים [=שמה של ההאחזות לפני ייסודו של כפר יעבץ]. לפעמים ישנו על קרש ארוך אחד. הבחור הזה הוא גם מסדר-עבודה. על כן עליו לעבור בין השכנים, להודיע על מקומות העבודה. הלז שמח והזמין אותי לשבת על כנף-מחרשה. הסתובבתי אתו אגב שיחה על מצב הנקודה. במקום נמצאים 24 משפחות, כולם חברי הפועל-המזרחי. לכל אחד בנו מכספי קרן-היסוד רפת-בטון, לול ומתבן (זה צריף גדול של פחים), שמשמש לעת עתה לדירות. אדמתם טובה בעיקר בשביל פלחה. כעת קודחים באר. כבר הגיעו ל 40 מטר ומים עוד אינם. אם יהיו מים, אזי יטעו גם אשכוליות (פרי הדומה לתפוח-זהב, ועולה עליו בשוויו), וגם עצי-פרי שונים. הם נוטעים כעת בחצרות. העיקר לפתח את הנקודה בהוספת מתיישבים, ולפתח כל אחד את משקו. הם קמים עם הנץ-החמה והולכים לישון עוד לפני הנץ-החמה [?].

חברי עודנו רווק ובביתו רק מיטה בלתי-מסודרת, ארגז לבגדים וזה הכל. הוא התנצל לפני: אין זמן חביבי. אי"ה אתחתן וירווח לי. הייתי עד עכשיו פועל בירושלים, וחשבתי על הרבה דברים, גם על זה. פה היצירה והמעשה תופסים את המקום הראשי. שכבתי לישון וחברי עוד הלך לישיבה. הם מסדרים להם מחסן משותף לצרכי-מכולת, קואופרטיב. פה קוראים לזה צרכוניה. כלומר, הכל מה שצריך בשביל הבית או המטבח קונים ביחד בעיר, ומחלקים לחברים בלי רווח.

בקומי משנתי, לא מצאתי כבר את חברי. הוא יצא לעבודה. והנה עגלה נוסעת לכפר יהושע. מזמינים אותי לעזור שם להטעין את העגלה. נסעתי איתם. כפר יהושע היא מושבת-עובדים שכבר הצליחו לפתח את משקיהם, וכעת נגשים לבניין בתים. הצטלמתי שם עם העגלה על יד בניין הנבנה. גם הצטלמתי ע"י הבאר שקודחים בשיך-אבריק. אשלח לכם תמונה. קיבלתי שכר בעד חצי יום עבודה.

בעד שלושה גרוש נסעתי לכפר חסידים. ע"י משק יגור פונה הדרך לכפר חסידים. פעם היתה שמה ביצה גדולה. עכשיו – גן-פורח ומים חיים בשפע של שלש מאות מטרים קוב בשעה. זאת אומרת שלש מאות אלף ליטר מים נובעים בשעה. במקום היו פעם שלש נקודות של הרבנים האדמו"רים מיבלונא ו [רווח במקור] ונקודה אחת של הפועל המזרחי. על גבעה באמצע, בנו בית כנסת גדולה(!), בית-ספר, וכעת בריכת-מים גדולה. הנקודות התאחדו, וביחד זה "כפר חסידים" של היום. הרחוב הכי יפה הוא שכונת הפועל המזרחי. באמצע עובר כביש מעשי ידי החברים עצמם. לפני כל צריף יש עצים יפים ומשתלות. [מקווים] כי [בעזרת] בריכת המים יטעו פרדסים, וכבר מתכוננים לזה. הרושם הכללי הוא כפר של יהודים איכרים. כל אחד יש לו חצר גדולה, רפת, לול, כמה זוגות פרידות, פרות. יש כל מיני מכונות חקלאיות בחצרות. הכל נעשה בעבודה עצמית, בעזרה-הדדית של השכנים. בשבת דרש רב אחד מחיפה.

אני טיילתי קצת בסביבה. בחרתי מקום בשביל קבוצתנו על יד הכרמל. מעניין שהערבים על יד הכרמל חפרו בארות בדיוק כמו אצלינו, ומשקים בדליים את הירקות. בכלל, שם מקום עם הרבה מים. ישנם שם קיבוצים בני חמש מאות חברים. הם עובדים בעיקר בחיפה ובבית החרושת למלט "נשר".

החבר שהתאכסנתי אצלו, בקשני להשאר אצלו כמה שבועות, לרגל אסיפת התבואות מן השדות. בערב בא מסדר העבודה ובקשני ללכת ביום ראשון ל"נשר", כי הוא מוכרח לשלוח פועלים ואין לו. רציתי להגיע לחיפה בערב, בכדי שאוכל להפגש תיכף עם החברים בסניף [של הפועהמ"ז], על כן הלכתי לעבוד. אני שולח לכם תמונה של כמה פועלים מכפר חסידים, מחכים למשגיח שיסדר אותנו בעבודה. לכל פועל (300) יש כרטיס שמדפיסים אותו במכונה אוטומטית, בזמן שבאים ויוצאים, לדעת את זמן העבודה. עבדתי את היום, והנה סידרו לי כרטיס כזה! סימן שנתקבלתי לפועל תמידי. מסרתי לחבר שיקבל בעדי 35 גרוש בעד יום-העבודה.

נסעתי לחיפה, שם נפגשתי עם חברי. סיירתי את חיפה ושכונותיה. אם תל-אביב יפה וירושלים עתיקה, עיר בירה בהיכלי-מלכים – חיפה – עולה עליהם בעושרה ובתבניתה. עיר גדולה מאד. בעיקר מצאו חן בעיני השכונות העבריות על צדי ההרים מול הים, בשקט והמנוחה השוררים שם. גם לפועל המזרחי ישנה שם שכונה מיוחדת, מוכנה בשביל 300 חברים. בניין התכניון(!) הוא גדול מאד. כמו שאי-אפשר להעריך את גודל הפיל מהתמונות, כך גם התכניון. הבניינים על הדר-הכרמל הם בני ארבע דיוטות [=קומות]. יופי וחן. ישנם שמה קיבוצים שחבריהם בוננו(!) את הבניינים הכי גדולים מההתחלה ועד הסוף.

ביום השני חזרתי לתל-אביב. בבוקר הלכתי לתערוכה, וכל היום הסתובבתי שם. אין לי אפשרות כעת לכתוב על דבר התערוכה. יספיק זה שמשה [גרשטיין, אחיו]  תאר לכם.

לחג השבועות נסעתי לפתח-תקווה. שם רצינו לקנות מדגרה. זאת מכונה לדגירת ביצים. חגגתי בקיבוץ רודגס, הקיבוץ הכי גדול של הפועל-המזרחי בארץ-ישראל. ישנם כעת בקיבוץ 80 חבר וחברה. רובם עולי גרמניה. הם בונים עכשיו את הבניין השלישי, בן שתי קומות. יש להם כבר משק מסודר: לולים, רפת ואורווה. גם מסגריה ומסעדה במושבה, כדי לספק עבודה בשביל החברות. המטבח מתפתח יפה ומעסיק הרבה אנשים. סוף-סוף מבקרים יכולים לאכול במטבח הפועל-המזרחי, כי שם כשר. ובפרט שבפתח-תקוה יש לנו סניף של יותר מ 300 חברים.

הסדר והפעולות התרבותיות בקיבוץ מאד מצאו חן בעיני. ישנו שם חבר שהיה מורה בירושלים [גדליהו אונא? א"ש רוזנטל?]. עסקו הוא בעיקר שיעורים ולימודים. לומדים שיעור קבוע בגמרא, תורה, נ"ך, ובשביל מתחילים – כל מיני לימודים. בן הרב...[מטושטש] בצ'רנוביץ', ראובן שטיין...שלמד בברלין וגמר...פילוסופיה, וקריצער רבינער, התחתן בגרמניה, ונכנס כעת בתור חבר בקיבוץ רודגס. ככה שישנם שם כוחות תרבותיות חשובות(!).

 וד' יצליח פעולותינו. אמן

בנכם ואחיכם

חנוך גר'

נכתב כנראה בשנת 1950 אחרי לג בעומר (שמחה פרידמן היה מזכיר הקיבוץ בשנה זו)     

  אחרי השמועה שמוסדות הקבוצה רוצים לקבוע לכל חבר יום טיול בקבוצה הופיעה מודעה  בחדר האוכל רשימת חברים –ות שישתתפו בטיול ביום לג בעומר ובליבי התחיל לעורר ספק אולי באמת יצא מזה משהו ממש. ובהתחלת אספת חברים בליל לא' בעומר הודיע שמחה את תכנית הטיול בקווים כללים ובזה נתן תוקף רשמי לטיול.

למחרת הופיעה מודעה שניה בתכנית מפורטת , מקומות הביקורים, זמן שהות בכל מקום ומקום, ושהחבר אפרים יעיר ידריך את הטיול. מאוחר בערב בליל לג' בעומר הוחלט שגם ילדי כתה ו ישתתפו בטיול. את כל משתתפי הטיול העירו בשעה 4:45 .התאספנו לחדר האוכל, התפללנו במנין. ביינתים החברות סדרו אוכל ומשקה לדרך, ערכו השולחנות, אכלנו ארוחת בוקר ובזמן הקבוע הסתדרנו על האוטו משא שהר' דוד ברגמן נהגה,. על האוטו היו חבילות קש פרוסות עם שקים לישיבה. הצטופפנו קצת והסתדרנו. אפרים סקר את השומרים ואת ציוד העזרה ראשונה ולפי אות שהכל מסודר זזנו בדרך בית יוסף לכיוון דגניה.

מרחוק ומקרוב ראינו את ההרס הרב בתל אור ובעמודי החשמל הרבים של מפעל רוטנברג שהאור שהופיע משם לישראל בלבל את צללי החושך, שכבה את הארץ, עד שישראל התיישב בה והפך את השממה לישוב השופע אור מסביב.

בדגניה קבל אותנו חבר ותיק מהמשק והסביר לנו הכל באדיבות חברותית רבה. ואנו מצדנו אישרנו לו את משאת נפשו לבוא אלינו ולשבות איתנו שבת אחת בצוותא עם בני טירת צבי.

חלק מהבחורות בקרו בדגניה את גן הילדים וחלק הלכו לראות את הטנק שהסורים השאירו ע"י הגדר. לדברי חיילנו מסופק אם לצבא הגנה לישראל יש כבר טנק מגודל כזה. שם נפגשנו עם הטיול הארצי של בני עקיבא וגם המה פנו תכף לבקור בטנק, זוהי עליה של גבורה ונצחון ואמונה בנצח ישראל.

מדגניה המשכנו לטבריה בצד הכנרת שלא מעט השפיע על החברה נעמי המטפלת לעורר אותה עם חברת הילדים לתת קולם בשירה כל הדרך. עברנו את חמי טבריה , את קבר רבי מאיר בעל הנס וטבורה של טבריה. מול גן העיר נעמדנו לרגעים מספר, אפרים נתן סקירה על תולדות העיר. מרחוק הראה לנו את מקום קבר הרמב"ם ז"ל. הישוב היהודי, ההגנה, בריחת הערבים, וכיבושה ע"י צבא הגנה לישראל. המעשנים צוידו בסיגריות טובות , הילדים ויתר החברה בשוקולד. לאט לאט התחלנו להרגיש שאמנם מטיילים אנחנו.

יצאנו את טבריה , האוטו התחיל לטפס למעלה בכוון כפר נחום. בשעה 11:30 הגענו לכפר נחום. מרחוק רואים רק את המנזר הנוצרי, ע"י השער פגש בנו השוער שתכף פתח לנו את השערים. הכניס אותנו למקום בית הכנסת. מעתיקות האבנים והשטח העצום של הרצפה אפשר לקבל מושג איזה ישוב יהודי גדול היה בכפר נחום, ובאיזה מידה נפלאה של אומנות במקצוע של פיתוח אבן וחריתה. וכמה זמן ועמל שהושקעו בבניה ובייפוי בית מקדש מועט כזה, וחבל שכעת הבעלות על מקום הסתורי וקדוש כזה היא בידי כמה נוצרים. הבה נקוה שעוד יבוא יום ואנשי הגליל יבנו את החורבות, מקום בית הכנסת בכפר נחום לסמל ולתפארת לקשר הדורות.

מכפר נחום המשכנו דרך ראש פינה ,צפתה. גם בצפת לא התעכבנו הרבה רק עברנו את מרכזה ושם שוב קבלנו הסברה מפי אפרים. וכך מי שמכיר את צפת הערבית בעיקר יוכל למלא לבו שמחה לנצחון ולניסים ונפלאות שקרו לנו, ושהנבואה האנגלית של התהו ובוהו נהפכה לצד האויבים האנגלים והערבים גם יחד.

מצפת עלינו למירון הוד קדושתו של רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר חופף על כל השטח. בקרנו בכל הפנות. יהודי המזרח מרגישים את עצמם שם כממשיכי השרשרת של תורת הצדיקים האלו וכל טכס ההילולה מקבלת צורה מזרחית עם הנגינה השירה הריקודים והלמודים, הדלקת נרות וגזיזת שערות התינוקות במקום. למרות אלפי החוגגים היה סדר ודי ניקיון בס"ה היו שם אולי מנין שוטרים.

משם ירדנו לקברי בית הלל, מערה ענקית, קברים עם כוכים מכוסים, מהקירות נוטפים מים, הרצפה רטובה לגמרי. בפנים המון נרות דולקים. בקרבת המקום מראים גם על קברות בית שמאי. אבל השעה דוחקת ובאי רצון נפרדים גם ממקום קדוש והסתורי זה אשר בכל פינה חוויה מיוחדת ע"י שמות התנאים שכל כך עמלנו בצעירותינו בעיקר לבוא במגע איתם ע"י השקלא וטריא בגמרא בסוגיות השונות, ופה עברנו על פני כולם ברגעים מספר. 

ממירון הצצנו מרחוק לביריה שלנו וגם לביריה הערבית ששם חבר האריז"ל את השולחן ערוך. עברנו את עין זיתים הערבית הנטושה ואת עין זיתים היהודית שנחרבה ונעזבה זה פעמיים. במרחק מה משם רואים את הישוב החדש עין זיתים על מקום גבעה נישאה שנשקפת בגאון למקום שכניה ומחריביה שנעזבו, והמה ממשיכים להערות במקום ולהמשיך בשרשרת על אף הכל ולמרות הכל.

 משם המשכנו לשחר ילדי טיפוחנו. המה קבלונו בשמחה וביחד בנים לאבות , וככה היה הרגשתינו אליהם. שם סעדנו את לבנו ממש עם האוכל שהבאנו אתנו . המה כבדו אותנו בתה וחברם חיים המרכז משק ,הלולן בט"צ ,סיפר לנו על התהוותם החברותית, המשקית בעבר בהווה ובעתיד. בקיצור נמרץ, בשפה עברית ברורה ,שוב נאלצנו להמשיך הלאה מבלי לראות ולבקר את התחלת התפתחותם בשטח המשקי עמל כפיהם וגם לראות את הסביבה הנהדרה ולתהות על אפשרויות הסיכויים להתפתחותם בעתיד.

משם המשכנו דרך גוש חלב לפקיעין העורק היחידי שממשיך את עולם הישוב היהודי בגליל מימי הבית השני שלא נעזב, ונקוה שגם לא יעזב יתקיים ויתפתח לכבוד ההסתוריה הא"י היהודית שיודעת להמשיך את עולמה בכל התנאים ובלי תנאים. לו הטיול שלנו היה מתבטא רק בביקור זה ג"כ אפשר להגיד דיינו. כשרואים את  החור האפל שנקרא בית יוסף זינתי[בית זינאתי נעזב בזמן מלחמת העצמאות ונראה שבזמן הטיול היו בשלבי חזרה אליו -ראו בהמשך המכתב ], את הבית כנסת היפה והצנוע קרוב לביתו, מסובב בתי אפלים של הערבים הגישה למקום בסמטאות הצרות. ושמה ארץ הגליל השומם הזה של שנות אלפיים המשיכו בתי אב יחידים של יהודים לקיים את ישוב היהודי בגליל. הולידו בנים ובנות והמשיכו את מסורת – אבות. שם מצאתי את מקור המעין מה שקוראים בפינו חלוציות.

אבל כמה ענווה מלה זאת כפי ישוב יהודי פקיעין אשר את הנצר היחידי מהם מרגלית בת השלוש עשרי בת יוסף זינתי הכהן שבאה מנהריה לבקר את ביתם ואת הבית כנסת בפקיעין. ושהיא מספרת בספוק רב על שאיפתם בימים הקרובים לחזור לגור בפקיעין. שם הרגשנו את עצמנו כאילו באחד הבתים של יהודי ארצישראלי שמלפני אלפים שנה.

ההתרשמות עברה על כל גדותיה ופרצנו באופן ספונטני בתפילת מנחה בצבור בתוך הבית כנסת העזוב והשומם על ספרי התורה שבו, ספרי לימוד, ספרי זוהר, כלי קודש עתיקים ואבנים מבית כנסת העתיק הקודם בפקיעין.  חבל שאף תנועה דתית יהודית לא ידעה להצליח לקשור קשר תנועתי דתי עם צאצאי יוסף זינתי ובתו מרגלית, הפנינה האחרונה כבר נמצאת בחוג השומר הצעיר ללא תורה וללא מצוות ישראל מקורות עתיק יומין. חבל מאד...

בפקיעין שתינו מים ממעין זך וקר, מרחוק ראינו גם את צאצאי החרוב שלפי המסורה נזון ממנו שם רבי שמעון בן יוחאי בזמן התחבאו מפני הרומאים ושבקרבתם נמצא גם מעין המפכה מים זכים.

אבל גם את פקיעין הוכרחנו לעזוב והמשכנו את דרכנו דרך רמת נפתלי, כפר חנניה וקבוצת לביא. להצלחתנו הגענו בשעת חתונה של זוג חברים ובמובן שלא חסרו כבודים לרוב ביין עוגות וממתקים ותה. שיחות חברים מוכרים שיחות על המשק מצב המים הסיכויים לעתיד במקום וכדומה.

משם נסענו דרך כפר תבור עפולה ומשם לטירת צבי במצב רוח מרומם מאד. נכנסנו דרך השדרה שלנו רבת הרושם לחדר האוכל בשירה ובזמרה, איפה שחיכתה לנו ארוחת ערב בכל טוב על שולחנות ערוכים יפה ובלי צפיפות. שרנו שיר העלות בשוב הד' את שיבת ציון היינו כחולמים. ברכנו בשם ובמנין והמשכנו בריקודים עד קרוב לחצות הלילה.

בסכום יש להגיד שהצלחת הטיול היה בזה שאפרים מאד מאד הצליח בהסבריו המדעיים של כל הנקודות דרכם עברנו. הרכוז של החברים והמשמעת היה בסדר גמור. הנהג שלנו דוד ברגמן מאד התאמץ להקל ולהנעים לנו את כל שעות הטיול. נעמי והילדים הנעימו בהרבה את הנסיעות הארוכות רבות הנפתולים המפותלים בכבישים בגליל. התוספת של הילדים השפיע מאד על הצפיפות הקשה, במיוחד כשהנהג נעמד ובקש לשבת ולהקל עליו את שלטונו על ההגה של המכונה במורדות ההרים. אבל התנהגותם היפה והשקטה של הילדים וההרגשה שהילדים המה ילדנו טשטש את סבל הצפיפות. ולעתיד כדאי ללמוד לקח מזה לנסוע מספר של 25 עד 30 חבר ולא יותר. ואולי בקורים בפחות מקומות ויותר יסודיים. כי בתקווה שכל שנה יקבל כל חבר יום בעיר. הרי יש לקוות שבמשך שנים אחדות יוכל כל חבר-ה בצורה כזאת לבקר הנקודות בארץ , ההסתוריים העתיקים והישובים החדשים גם יחד.

ובזה נתונה תודתנו לכל מארגני הטיול הבא. אזרו כח והמשיכו בדרך זו שמביאה נחת רוח לחבר, מוציאה אותו משעמום ומפיח בו רוח חיים שנותן לו כח ומרץ לעבור את כל המכשולים מתוך שמחה ונפש שקטה. אמן כן יהי רצון.