English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

קבוצת שח"ל ברחובות

הכשרה והכנה לעלייה לטירת צבי

לדף הפתיחה של טירת צבי   לדמותו של שמואל חיים לנדוי טיולי החברים באזור

 

s1.jpg (25414 bytes)

אנשי סלבקוב בשחל.מאיר אור משמאל,שרה הרשברג,יעקב קלוסקי

s5.jpg (24431 bytes)

רבקה דולד,אהובה,מאיר אור

s3.jpg (16477 bytes)

ערב פסח -סעודת חמץ אחרונה מחוץ לחדר האוכל

 

חברים בשח"ל: חנוך יורב שוכב משמאל למטה, מאחור עומד חיים בית יעקב, ישראל יורב יושב עם ידיים משולבות, עומדים מימין קלמן ושרה הוניגמן

shacal 1935.jpg (41786 bytes)

קבוצת שחל 1935

 gershtein+shachter 1938 shahal.jpg (14738 bytes)

משפחת גרשטיין ושכטר בשחל 1938

l+z.jpg (17684 bytes)

לאה ושרה,מלכה ושלמה, משה וזהבה בשחל

s2.jpg (23515 bytes)

בשח"ל

israel+sara.jpg (29470 bytes)

ישראל ולאה יורב עם בתם שרה

1934.jpg (50451 bytes)

שחל 27.06.1934 

יושבים: קלמן הוניגמן,צילה פרנקל,אהובה.עומדים:שרה הוניגמן,מלכה, הדסה
הגדולה ואורחים.

1935.jpg (28749 bytes)

שחל 1935

1935-2.jpg (47208 bytes)

חברי שחל 1935

לחץ כאן לרשימת חברי שח"ל בשנת 1937 לפני העליה לטירת צבי shac7.jpg (15170 bytes)

הפסקה למנוחה

shac6.jpg (25414 bytes)

חברים בשחל

beer.jpg (52699 bytes)

חברי שח"ל חופרים באר ברחובות. השמאלי יוסף לוטוק

lotvac.jpg (13456 bytes)

יוסף לוטווק 1935 ממנהיגי הקבוצה

zvi.jpg (32721 bytes)

צבי מסלבקוב בשחל

chan.jpg (18799 bytes)

חנוך יורב פותח בריקוד

ham.jpg (28739 bytes)

חנוך על החמור עם זינגר ויונה כהן

z-lul.jpg (39606 bytes)

זהבה יורב פותחת לול בשחל

pur.jpg (37731 bytes)

טיול משח"ל לתל אביב בפורים

h+z.jpg (19847 bytes)

חנוך וזהבה יורב בפתח האוהל

לחץ כאן לקבלת רשימת שמות חברי שח"ל ערב העליה לטירת צבי 

k-shahal.jpg (34930 bytes)

תמונת קבוצת שח"ל תרצ"ה

 

shahal2.jpg (18543 bytes)

קב' שח"ל לפני העליה

 

  

הצריף של קבוצת שח"ל כפי שצולם בתאריך1.1.11

עם עליית הקבוצה לטירת צבי נמסר הצריף להוריו של יעקב קלי. היה ברשותם עד 1960 כאשר הצטרפו לקיבוץ טירת צבי

בתמונות צאצאי לאה וישראל יורב שהיו בשח"ל והיו ממקימי טירת צבי

 

קטיף תפוזים בפרדס

שני משמאל ישראל (גרשטיין) יורב

חברי שחל 1933

עומדת משמאל אהובה יורב, רביעית-מלכה יורב ולידה בעלה משה

יושב משמאל חנוך יורב ולידו זהבה

tabat.jpg (121617 bytes)

כתב-ויתור של חברי שח"ל , על חלקם בטבעת-הקידושין שנתן החבר מאיר אורליאן לכלתו חנה (חנקה').  נכתב על-ידי אבי הכלה, הרב זרחי מטבריה.,  ונחתם בידי כל החברים והחברות.

בין החותמים:     משה גרשטיין,    זהבה גרשטיין,   ישראל גרשטיין,   לאה גרשטיין,   מלכה שהם (אחר-כך גרשטיין) ,חנוך הרשטיין  אהובה סניטקובסקי (אחר-כך גרשטיין).  

זיהוי הכיתוב והחתימות מצורף בהמשך נעשה בידי ראובן אור. טל"ח

ב"ה

 אנחנו החתומים מטה בחתימת ידינו ממש, חברי וחברות של הקבוצה המזרחית בשם "שחל"  שבעיר רחובות יצ"ו,

 שכל הרכוש של הקבוצה הוא שיתופי, ולכל אחד ואחת מהחברים והחברות יש חלק בכל דבר גדול וקטן שנקנה מכספים המשותפים,

 הננו מודים בזה בהודאה גמורה, שהטבעת של קידושין שקנה החבר מר מאיר יצחק אורליאן מכספי הקופה

 המשותפת, הקנה אל אחד ואחת מאתנו ברצון הטוב בלי שום אונס והכרח כלל, את חלקו שבאותה הטבעת, בקניין

 גמור אגב סודר במנא דכשר למקניא בי' , לחבר מר מאיר יצחק אורליאן, שתהא הטבעת הזאת שייכה לו

 לחלוטין, ושיוכל לעשות באותה הטבעת ככל חפץ לבבו, כאדם העושה בתוך שלו, ואין לכל אחד ואחת מאתנו הח"מ

 שום זכות ושיור כלל באותה הטבעת, ותהיינה חתימות  ידינו כמאה עדים כשו"נ עלינו על ההודאה הזאת, שנעשתה

 בכל תוקף שעפ"י דת ותקנת חז"ל, ובביטול כל המודעות, ויהא תוקף לשטר הודאה זה כתוקף שטר שנעשה בבי דינא

 דרב אשי ורבינא. ולראי' ואות אמת באנו עה"ח יום כ"ח לחודש כסלו שנת תרצ"ה , פה קרתא קדישתא רחובות.

בנימין ינוביץ רבקה כהן (דולב אברהם שפירא
משה גרשטיין (יורב מלכה שהם (יורב אהרון וקס
זהבה גרשטיין (יורב יעקב לודבינובסקי יעקב גבל
אימבר ברוך דב קנוהל אריה אייזנברג
חיים קופלוביץ (בית יעקב יוסף לוטווק קלמן הוניגמן
יהודה בר נעמי? חיים אדלשטיין חנוך הורשטיין (יורב
יוסף ינצר דוד פלטשמן דבורה גערשט
יהושע וסטריק חנה זופוביץ (אור שרה פוטובסקה (הוניגמן
ראובן פרלסון לאה רחס הדסה פסיאן
ישראל גרשטיין (יורב יפה וקס אהובה סניטקובסקי (יורב
צפורה רעדליך (קלי צלה פרענקעל
צלה זילבער פנינה וולקוב (צביאלי
יהודה טירמן מרים קלינגער
צפורה שטינמעץ לאה גרשטיין (יורב
רחל גביאזדה
אסתר קופלוביץ

התמונות שלמטה ניתנו באדיבות אורה גוטליב לבית קלי

 
 

אוסף זכרונות מתקופת ההכשרה בשח"ל

מזכרונות לאה יורב על שח"ל

מזכרונות משה יורב - גרשטיין על שח"ל
מזכרונות מלכה יורב על שח"ל
מזכרונות זהבה יורב ותאור לג בעומר במושבה רחובות

הטיול לחולדה

 

 תמונות נוספות מתקופת שח"ל יש בדף השרשים של לאה וישראל יורב

וכן ראיון עם לאה יורב  על החיים שם

לחץ כאן לסיפורה המלא  של חבורת חלוצי הפועל המזרחי - קבוצת שח"ל

PDF קובץ

קבוצת שח"ל ברחובות-תקציר 

(מארכיון טירת-צבי)

קבוצת שח"ל נוסדה בשנת תר"ץ, אבל למעשה התפתחה רק אחרי תרצ"ג, והתפרקה בתרצ"ז עם עליית חבריה לאדמות טירת-צבי.  מתוך קבוצת-שח"ל יצאו ראשוני חברי "קבוצת-אברהם" שעלו לכפר-פינס (תרצ"ג), והחברים שעלו להתיישבות בכפר-עציון (תש"ב).  היתה זו הקבוצה היחידה של הפועל-המזרחי , שנקראה על שמו של מנהיגה הדגול של התנועה - שמואל-חיים-לנדוי, שנפטר בתרפ"ח, בגיל שלושים ושש.

הקבוצה מנתה, בראשיתה, חמישים בנים ושתי בנות, שהתגוררו בשלושה אוהלים:  אוהל לבחורים,  אוהל לבחורות,  ואוהל לבית-הכנסת.

חבלי הקליטה היו קשים ביותר. חוסר-העבודה הביא לנכונות לעסוק בכל דבר: קבורת-מתים, שתילה, חפירת-בארות.  בחורה שהתקבלה לעבוד בחצץ - עבדה יום שלם בפיצוץ אבנים וקיבלה בסיומו - 11 גרוש.  בחורה נוספת עסקה בבישול - והחברים שילמו לה עבור עבודות הבית והמטבחים.

חיי החול היו קשים ומרים, עם חוב עצום לבעל-המכולת - אך השבתות היו מלאות התעלות נפשית: זמירות עד כלות-הנפש, ריקודים עד כלות הליל, עבודה תרבותית "תוצרת עצמית", הרצאות וויכוחים רעיוניים סוערים ושיעור שבועי ברמב"ם שנתן הרב שטיינמן.

קבוצת-שח"ל עברה לשעריים שליד רחובות, כאשר הפועל-המזרחי בשיתוף עם הסוכנות היהודית, רכשו עבורה 50 דונם כרם ב-40 לא"י.

הגג - דולף היה. מטבח - שחציו השני מאחרי המחיצה היה רפת ובו פרה יחידה -  אלו היו גאוות הקבוצה. מחסור העבודה היה כרוני. הפרדסנים הדתיים של רחובות טענו, שלבם היהודי אינו נותן להם לראות יהודים צעירים בעבודה "מלוכלכת" כזיבול פרדס

המשיכו לזמר ולרקוד על בטן ריקה.  בקיץ תר"צ הגיע גל שני לקבוצה . בתרצ"א-תרצ"ב הגל השלישי - ובו עולים מליטא, מגליציה, מרומניה, ופולניה מקבוצת-סלבקוב.

לכל חבר היה רק בגד אחד לימי-חול, ובגד אחד לשבת. כל הבגדים במחסן-המשותף נועדו לשימוש כולם.  התפריט היומי - בתקציב של 3 גרוש לאדם - כלל: לחם עם 7 זיתים בדיוק (מישהו אמר ש-7 זיתים שקולים כנגד ביצה שלימה), שמינית חבילה חלבה. קציצת-ירקות מטוגנת ותה - השלימו את הארוחה.. כשלמדו הבנות לבשל - היו גם דייסה, מרק-פירות ופודינג.

ובשבתות - טשולנט על פתיליית-נפט. ומעשה שכבתה הפתיליה בשתיים בלילה - וכל קבוצת-שח"ל ניעורה משנתה כדי "להציל" את הטשולנט בעודנו חם, בסעודה של טרם שחר

בימי החול חפרו בורות בפרדסים. תוך כדי עבודה למדו את סודות ההשקייה, החריש, הקטיף והנגרות.  קבוצת חברים יצאה לחולות "אגרובנק" לפיגומי הבניינים - היום חלק מן העיר חולון.  קבוצה אחרת - חפרה בארות.  הכמיהה לחקלאות התבטאה בעבודה בגינת-ירק וברפת.

כולם דיברו עברית (בניגוד לחברי קבוצת-רודגס, שדבקו בגרמנית), שמעו ונתנו הרצאות וקראו בשקיקה את חוברות "נתיבה", "התור" ו"הפועל-המזרחי".  הקבוצה רכשה, במשותף, את "כל כתבי הרצל", וכך העשירה את ספרייתה. היא סייעה בארגון סניף "בני-עקיבא" בשעריים, ואף ניהלה "מושבת-קיץ" (=קייטנה) ראשונה לחניכים מילדי התימנים, במחנה שהוקם על אדמתה.  הקבוצה גם השתתפה בפעולות התרבותיות של בית-הפועלים במושבה, למרות חילול-השבת שהיה נהוג שם - וזאת כדי להפגין את שייכותה לציבור החלוצי-פועלי.

בסודי-סודות התגייסו החברים לשורות "ההגנה", ופעמיים בשבוע התגנבו לפרדס לאימונים, שבהם מטאטא שימש כרובה.

בשנת תרצ"ד הגיעו חברי סלבקוב "עובדיה", ואז עלה מספר החברים ל - 25.  שנה לאחר מכן כבר היו בקבוצה 42 חברים   וב - 1936 - עלה מספרם ל - 50.  באדר תרצ"ז - לאחר אסיפת-חברים סוערת - הצטרפה קבוצת-שח"ל לחברי פלוגת ההתיישבות של קבוצת-רודגס ולחברי כפר-יעבץ, ויחד עלו כולם להתיישבות בעמק-בית-שאן (בתמוז תרצ"ז).

אפרים יעיר


חנוך יורב כותב עם פטירתו של יוסף לוטווק  

על ההכשרה בחו"ל וימים ראשונים בשח"ל

בית-הורי היה בית יהודי דתי, אולם בהתחשב במצוקות-הימים לאחר מלחמת-העולם הראשונה ומהפכות-השמאל ששלטו ברחוב באותם ימים - היו הורי חסרי-אונים במה שנוגע לחינוך הילדים ברוחם. אמנם בקישינוב היתה "ישיבה" - אך היא היתה רחוקה מכפר מולדתי.  על כן גליתי לצ'רנוביץ, שבה נוסדה באותו זמן הישיבה "באר-מים-חיים", ללמוד בה.

אך גם בצ'רנוביץ  הרחוב שרץ תורות השמאל:  חופש עד כדי הפקרות, ובתנועות הציוניות - בלבול:  גורדונאים,  ביתרים,  ועל-כולם - השומר הצעיר.  כולם נגסו בנפש הנער, אשר בא מבית יהודי שלם בתורה וביהדות.  מה ששמר באותה מהפכה גועשת שבנפש הנער המתלבט על השביב האחרון של קיום מצוות על קצה המזלג  - היה רק  ההרגל מן הבית.

והנה שמעתי על תנועה, שחרתה על דגלה: "תורה ועבודה". שני מושגים , שבמקורם היהודי משלימים זה את זה.  לא מהפכה - כי אם השלמה.  זה מה שהיה חסר בתנועות הנוער היהודיות האחרות, וזה עלה - בוודאי,  על כל האמת והצדק של תורות הגויים כולם גם יחד! ככה באתי ל"צעירי המזרחי", מוקסם ממבט עיניו של שח"ל ז"ל. מחטט בגליונות ה"נתיבה" שהתגלגלו בארון הסניף, מבלי לעורר תשומת-לב החברה - שכל מעיינם היה בבילוי יום-יומי ו"עשיית-חיים".  כמעט שגם כאן התאכזבתי, וכבר רציתי להצטרף ל"נוער הצופים "הכללי.

 והנה , ערב אחד, שמעתי: "לוטווק חוזר מצ'כיה! הוא יופיע בימים הקרובים"!  שמועה זו השפיעה מיד, כבמטה-קסם, לריסון ההשתוללות בין הצעירים. התכונה היתה כלקבלת פני אח גדול, הבא מהאוניברסיטה בחוץ-לארץ. נוכחתי , שכל מכריו מחכים לבואו - כמו לבוא המשיח! 

והנה יוסי בא.  וההסתדרות - (כינוי לסניף) - צהלה ושמחה.  זרם של התחדשות נעורים בכל: אי-שם בהנהגה שוב נרתמו יושבי-הראש (המנהיגים) לפעולה.  יוסף מופיע מדי-ערב מהשכונה הרחוקה מעבר לנהר הפרוט - והוא מספר על נתן בירנבאום, ושאיפותיו הכלל יהודיות: ציונות, דת, משיחיות. והוא מספר על "הפועל המזרחי" בארץ ישראל, שיך-אבריק(שדה יעקב), כיצד היהודים חוזרים ליהדות-השלימה, מימוש כל הצדק האמיתי  ההתלהבות גורפת את הכל.  הנה קמה לחיים התעוררות להגשמת יעדי הנביאים.  עם בריא אוהב-ה', אוהב הארץ.  הכל טוב!    כל העיניים נטויות,  הלב פתוח.  כל מלה נקלטת.  אין רעש בסניף,  כולם שותים בצמא את דברי יוסי - האח הגדול.  וכשבא אחיו ,חיים, להזכיר לו שכבר השעה מאוחרת, והאמא דואגת , והוא מבקש מיוסי שיחזור הביתה - כולם נזכרים שאמנם זמן ללכת הביתה - אבל חבל, עוד אפשר לשמוע 

 וכך מלהיב יוסף ומדרבן את הפעולות בסניף.  כל השובבות - הפכה פתאום לרצינות.  כולם חושבים על הגשמה,  הכשרה, עליה.  ואם, אמנם, לרובם אין את התעודה למימוש השאיפה - אבל זוהי גולת-הכותרת של התוכן בסניף עכשיו.  יוסף מזמין חברים הביתה, לשכונה, נותן חוברות שונות למעוניינים, משוחח עם כל אחד מלב-אל-לב, ומשיב לכל הבעיות הפרטיות של כל אחד.  גם אני הייתי בין המבקרים בביתו.  הרגשתי שהאח הגדול הוא, בעצם, "חבר", ואין במעמדו השונה כדי להוות מחיצה כל שהיא.

והנה אנחנו כבר לא סתם חלוצים לשם טיולי סרק בטבע - אנו חלוצים להשגת סרטפיקטים, חלוצי-הגשמה.  כל שיחה, כל פעולה - הכל מכוון באופן טבעי לקראת ההכשרה והעליה.  ואם גם מארץ-ישראל רוחות סערה באות, מאורעות-דמים, מניעת סרטפיקטים - כל זה אינו שובר את הרוח האיתנה, שלוטווק הפיח בנוער.  מקיימים שיעור תנ"ך, ידיעת-הארץ, היסטוריה וכו'.  הכל רציני, תכליתי. ובהזדמנות הראשונה - לקראת ה"מכביה" - עולים באניית-משא, לקבוצת שח"ל ברחובות.

 והנה גם כאן - אין נחת:   חוסר עבודה,  קשיי הסתגלות,  חוסר יחס של מוסדות העבודה - קרי "הלשכה להתיישבות" - כל הרכוש מצטמצם בצריף אחד ושני חצאי אוהלים.  מי יבנה את הקבוצה?  שאלה זו אינה יורדת מן הפרק בכל ארוחה ובכל שיחה.  ועזרת-השם מאין תבוא?  הקשר עם התנועה בצ'רנוביץ נפסק.  קולטים בודדים.  מנסים להחזיק מעמד.  אנו לא נתפזר ונשאיר חובות כפי שעשו הראשונים.  נעשה מאמץ בעונת-הקטיף, נחסל את הגירעון - וניפרד בשלום.  עוד טיול לתל-אביב לחגיגת אחד-במאי- ונסיים את לבטי שח"ל בשקט 

והנה מגיע יוסף לוטווק.  מנסים לעצרו בסניף הפועל-המזרחי בחיפה - והוא אחרי משברים אישיים (מות האב, יציאה מחוג המשפחה) - הוא אינו נאות להבטחת סידור-טוב בחיפה.  הוא מגיע לקבוצה כאחד החלוצים מן השורה.  את עודף הכסף מהוצאות-העליה הוא מוסר למזכירות, רוכש לעצמו סל-נצרים וטוריה גדולה - ויוצא לכיבוש-עבודה.  אם אין גרעין - מה הסיבה להתפזר? 

הקבוצה מנסה להקים משק-עזר זעיר, לקלוט עולים מסלוניקי. יוסף חניך האוניברסיטה וחברו ברוך הענק מסלוניקי -   חברו יחדיו בחפירת בארות. ולאחר העבודה, את כל הערבים מקדישים לפעולות תרבות.  יוסף נושא מדברותיו על בניין בעבר ובעתיד.  ואם הרוח העיפה את גג הסככה המאולתרת שבה הרצה - איש לא זז בעת שהגג נחת אי-שם.  הכל קשובים לדברי יוסף.  כך בעבודה, וכך בפעולות ההגנה.  בכל מקום - יוסף בראש המדברים.  נואם בועידת "הפועל-המזרחי", משתתף בפלוגת העבודה "אגרו-בנק" שליד "מקווה",  ומנהל מו"מ עם המנהל לשם הכשרת חברים בענפי-המשק.   הוא קונה זוג בהמות עבודה, ודואג לפיתוח הרפת והמשתלה במשק-העזר ברחובות.  ומתוך חיי המעשה - מתעוררות בעיות-הדת במשק העתיד:  חליבה בשבת,  שמיטה, וכו'.  ידו בכל, ואין מי שאינו נסחף במרצו הבלתי-נדלה.  יוסף המתקדם, ומקדם את כולם.

וכך בעליה לטירת-צבי.  הוא תיכף מצא את מקומו, כאילו מששת-ימי-בראשית הוא והמקום ובעיותיו - חד הם.  גם בין הערבים הוא מעורה:  מכיר כל חלקה,  יודע ייחוס כל אחד וזכויותיו בשטח, והם מסתמכים עליו בבירורים פנימיים ביניהם.  הוא המסביר לכל.

ידענו, שגם עליו עוברים לבטים.  יוסף, שדמותו חישלה את רוח החברים והביאה את הישוב לבסיס איתן - הגיה שעה שגם הוא עזב את המשק.  גם אני עזבתי,  ולא קיים עוד הקשר בינינו.

ועתה נשארה בי עצבות.

יוסף כבר איננו,  ויהיה זכרו ברוך.


מזכרונות לאה יורב על שח"ל

ב - 1935 עלינו ארצה.  אחרי שבוע, באתי עם ישראל לשח"ל, לבקר את בני משפחתו. אני מאד התפעלתי מכל מה שראיתי שם! מהחברים והחברות, מהחיים היפים שהיו שם!  והרי לא היה כלום - אבל החלטנו שאנחנו נשארים.  ישראל דאג לי - איך אסתדר שם , אני - שבאתי מבית מלא כל טוב - ופתאום הגעתי למקום שאין בו שום דבר לא היה מה לאכול אבל היה יחס מאד יפה ומיוחד בין האנשים.

היו בהכשרה שלושה צריפים:  באחד גרו הבחורים, באחד - הבחורות, ואחד שימש לצרכים ציבוריים: חדר אוכל, מחסן בגדים  כשבאתי עם ישראל - זוג נשוי, לא היה חדר משפחה בשבילנו, וכך אני גרתי עם הבחורות, וישראל עם הבחורים.  רק יותר מאוחר חנוך השיג אוהלים מן הסוכנות, ואז קיבלנו אוהל-משפחה משלנו.

אני הבאתי אתי לארץ ארגז גדול עם "נדוניה". כלי-מטה, סדינים, מגבות, בגדים, כלי כסף, פמוטים וגביע.  הנדוניה נגמרה מהר, כי לא כולם הביאו איתם הרבה דברים.  את הבגדים נתתי למחסן הכללי. וב - 1936 נתתי את כלי הכסף ל"כופר הישוב". רק את הפמוטים שקיבלתי מאמא, השארתי אצלי.

השבתות בשח"ל היו יפות במיוחד. הבחורים היו הולכים לרחובות להתפלל, וכשחזרו - ישבנו לסעודת-שבת יפה עם הרבה זמירות וכו'.

היינו כבר כמעט 50 איש.  היה לנו גן-ירק קטן, שלוש פרות ולול קטן.  צריך היה לחיות ממשהו, לכן הלכנו לעבוד.  כל יום הלכנו ללשכת העבודה ברחובות, לחפש עבודה. רצינו לעבוד בפרדסים, אבל הצטרכנו לעמוד בתחרות עם הערבים.  היינו עומדים מול הפרדסים וצועקים: "עבודה עברית!".   ישראל עמד בתחרות עם הערבי על עשיית "צלחות" מסביב לעצים, והוא התקבל לעבודה בפרדס.  בהתחלה גם אני עבדתי שם.  היינו הולכים לעבודה כל יום כשעה, הרי לא היה לנו כלי תחבורה

אחר כך התחלתי לעבוד במחסן הבגדים. השיטה היתה של "מחסן א'", שבה כל הבגדים משותפים, והמחסנאים מחלקת לחברים  מה שיש לה. היה בלגן גדול,  ואז אהובה ואני הלכנו לקיבוצים בסביבה וראינו שאצלם עובדים בשיטה של "מחסן ב'", שבו מסמנים את הבגדים ומחלקים לתאים לכל אחד את שלו. ומאז - גם אצלנו הבגדים היו מסומנים במספרים.

אחר כך נעשיתי רפתנית.  איך זה קרה? 

היה אצלנו חבר, ושמו אברהם שפירא. הוא היה הרפתן.  יום אחד קרה לו משהו באצבעות, והוא לא היה יכול לחלוב.  החברים חיפשו ברחובות, ולא מצאו מישהו שיכול להחליף אותו בחליבה. הדבר מאד הרגיז אותי. אמרתי:  אנחנו פה 50 איש, ואף אחד לא יכול לחלוב?  אברהם, תלמד אותי לחלוב!  ככה למדתי.  לא עבר זמן רב, ואברהם שפירא עזב את שח"ל, ואז אני נהייתי לרפתנית.

הייתי בהריון עם שרה. היה לנו שכן ברחובות, שמצבו היה יותר טוב משלנו, והיינו ביחסים מצויינים. הוא אמר לי: ברגע שתרגישי שאת צריכה ללדת - תקראי לי. אפילו תעירי אותי מהשינה בלילה - לא חשוב. ובאמת כך היה.   הוא הביא אותי ל"בילינסון", וילדתי את שרה. אתי נסעו ישראל וזהבה. ישראל נשאר בקבוצת-רודגס, שהיתה ליד פתח-תקוה, והיה יכול לבקר אותי כל יום.

כשחזרתי לשח"ל אחרי שבוע - , כל החברים עמדו בחוץ, מחכים לנו, שרים ומתרגשים לקראת התינוקת הראשונההם חטפו אותה והעבירו אותה מיד ליד, והכניסו אותה לחדר הילדים.  כל השבת כולם התווכחו איזה שם לקרוא לה , אבל אני קראתי לה על שם הסבתא שלי, וכך זה נשאר.

כשילדתי - יעקב קלוסקי החליף אותי בחליבה. אבל אחרי שלושה שבועות הוא אמר: די. מספיק. את חוזרת לעבודה!  לא היה דבר כזה "חופשת לידה"

איך ידעתי לטפל בתינוקת? שלחנו את חנק'ה לקבוצת-שילר ללמוד טיפול בתינוקות.  חוץ מזה, היה רופא-ילדים ברחובות, וגם אחות, שהדריכה.

אז חנק'ה ( אור ) טיפלה בשרה'לה, ואני באותו זמן הלכתי לקורס-רפתנים, שהתקיים בקצה השני של רחובות. כל היום הייתי בדרכים בין החליבה, הקורס וההנקה לא היה קל - אבל היה טעם לחיים.

לישראל כאב הלב לראות אותי עובדת כל כך קשה ברפת הוא רצה לעזור לי לסחוב את המריצה - אבל לא נתתי לו.  מה זאת אומרת? אני אתן לו?  הרי אני צריכה להוכיח את עצמי!  זאת היתה האוירה אז.

(מתוך ראיון שנערך עם לאה על ידי דליה יוחנן בטירת-צבי,  הוסרט בוידאו, ותומלל על ידי שרה המל, ובתוספת מספר פרטים מראיון של הודיה הנכדה עם סבתא לאה)


סיפורו של משה גרשטיין

קבוצת שח"ל 

ב"שבת-הגדול" בבוקר, הגעתי עם אשתי הפיקטיבית, "הפלונית זהבה כפתור" , באניה "אדריאל", ליפו. אחרי כל הביקורות הפורמליות, הגענו במוצאי-שבת לרחובות לקבוצת-שח"ל.  חנוך וזהבה היו שם חברים כבר שנה שלימה, מאז שעלו לארץ-ישראל.

מייסדי הקבוצה, היו כמה חלוצים דתיים גאליציינרים, והם - עוד בחו"ל הכינו להם את החותמת "קבוצת שח"ל". (שח"ל - הם ראשי התיבות של שמו של מייסד האידיאולוגיה "תורה ועבודה" - רבי שמואל חיים לנדוי ז"ל.) בשנת 1930 הם הגיעו לרחובות, והקימו קומונה: "קבוצת שח"ל". אחר כך הפכה הקבוצה לקואופרטיב, ועוד לפני שזהבה וחנוך הגיעו - הם חזרו לחיות כקומונה.

כשהגעתי לקבוצה, היו בה 13 חברים וחברות משמונה ארצות.  לקבוצה היה צריף עם שלושה חדרים שקבלו מקרן היסוד, עליו הם שלמו קצת שכר-דירה. הצריף עמד במקום שנשכר מחבר: אותו איש היה פעם חבר בקבוצה. הוא התחתן עם חברה מהקבוצה -  ואחרי החתונה הוא לא מצא את מקומו , ולא הרגיש הרגשת בית בקבוצה, והוא עזב. מזה תוכלו להבין, באיזה מצב היתה הקבוצה.   כך זה נמשך חמש שנים.   הראשונים שהתחתנו אחר כך -  היו חבר מלטביה, עם חברה מליטא. הם עדיין בקבוצה.  איך ערכו את החתונה - זאת סיפרתי לכם בפרוטרוט במכתבי הקודם.

כמה חודשים אחרי שהגעתי לקבוצה - קיבלנו חמישה דונם אדמה מהקק"ל. הצטרכנו להוסיף 40 לירות משלנו, כדי שהקרקע תהיה שלנו. לאט-לאט עברנו ממקומנו הקודם ששכרנו באמצע המושבה- למקום  שהיה שלנו -  בגבול המושבה. המקום היה בין מטעים של זיתים, שקדים , וכרמים.  את המקום קיבלנו על מנת להקים עליו "משק עזר", וזה היה צריך להיות מקום זמני.  הקמנו שם שלושה צריפים, אורווה לסוסים, ורפת לפרה האחת שהיתה לנו. נטענו שתי שורות ברושים. שתלנו גן-ירק, שחלק מתוצרתו מכרנו. גם בנינו לול מודרני בשביל כמה מאות עופות, וגם משכנו צינורות למים, שקיבלנו מהמושבה רחובות.  עיקר הקיום שלנו היה עבודת חוץ:  לבנות בניינים, לסלול כבישים, לעבד פרדסים

השאיפה המרכזית היתה: התיישבות. זאת אומרת - לקבל מספיק אדמה, שאותה נוכל לעבד לבד. שיהיה לנו משק עצמאי, כדי להגשים את הרעיון של התיישבות.  הסוכנות הפריעה לרצון שלנו להתיישבות, וגם אנחנו הבנו, שעם כל כך מעט חברים יהיו לנו הרבה מכשולים, וגם הכרנו שאנחנו איננו מוכנים לכך. ההתיישבות דורשת הרבה ידיעות בעיבוד האדמה, בשתילה, במכונות של עיבוד אדמה ונהגים להוביל במכוניות, ונסיון בהובלת תוצרת.  ולנו לא היו מספיק ידיעות, ולא מספיק חברים.

 שח"ל - עובדיה     הקבוצה המאוחדת

מזמן לזמן הגיעו אלינו חברים וחברות חדשים, שנשארו אצלנו זמן מועט ועזבו את הקבוצה, כך שהמצב היה מייאש. נראה היה, שלא נוכל להגשים את עניין ההתיישבות.  בינתיים עוברות שנים - ולא רואים "תכלית". 

והנה הגיעה תקופת חג הפורים. החלטנו, שאת הפסח נחגוג כולנו יחד, בצורה קיבוצית - ואחר כך נתפרק.  כל אחד יבנה את חייו לפי גורלו. בדיוק באותם ימים, היתה בתל-אביב תהלוכה , והיה מאד חגיגי. היו הרבה הכנות לקראת פורים, לפי התוכנית של ביאליק ז"ל וראש העיר דיזנגוף.  החלטנו לנצל את ההזדמנות לבלות יחד, וכל קבוצת שח"ל נסעה לתהלוכה והשתתפה בכל החגיגות, בשירה ובריקודים ברחובות.  כשהתאספנו שוב לאכול צהריים - עלתה מיד שוב השאלה: מה תהיה התכלית אחרי הימים האלה?  לא רק הלבבות בכו אצל החברים והחברות - אלא גם העיניים בכו , כי היה נדמה שזה הסוף למחשבות ולשאיפות שלנו

למזלנו, נמצאה במושבה הרצליה קבוצת חלוצים מפולניה. הכשרת תורה ועבודה, שנקראה "עובדיה". המצב שלהם היה בכל המובנים כמו שלנו,  רק אנחנו היינו יותר וותיקים.  היינו יותר מעורים בארץ, יותר מפותחים במובן החברתי והכלכלי, אבל כמוהם - היינו חולים במחלת "ההתיישבות". את ה"רפואה" - שני הכוחות: שח"ל ועובדיה מצאו, בהתאחדם ליישות אחת.  וכך נוצרה הקבוצה המאוחדת שח"ל - עובדיה.  השידוך הזה נוצר על ידי הדוחק והייאוש.  מובן, שהחיים הפנימיים לא היו תמיד כשורה, ועברנו כמה משברים.  זה קרה, בעקר, כי לא היתה מספיק עבודה לקבוצה המאוחדת (בערך 50 איש).זה היה במושבה רחובות.  בעצם, ברחובות היתה מספיק עבודה, אך על פי רוב היא ניתנה לערבים.  אז התחלנו לחפש עבודה מחוץ לרחובות. למזלנו, הוקמה שכונה חדשה ליד תל-אביב, במימון של "אגרא-בנק"}.  בהתחלה קראו לה "הדרום", והיום - "חולון".  זכינו להיות מן העובדים הראשונים.  עבדנו בכביש המאחד את השכונה עם תל-אביב, קיבלנו תשלום יפה ליום עבודה, כך שהיה משתלם לנסוע ולחזור לרחובות, עד שהקמנו אוהלים על החול בשממה הזאת.  במשך הזמן החברה נתנה לנו צריף, ולבסוף גרנו בדירה מודרנית עם כל הנוחיות. זה היה בתחילת המאורעות, בערך 1936. חיינו בכל מיני דירות, המצב הכלכלי היה בטוח, אבל החיים הקיבוציים הופרעו, בגלל שהיינו מפוזרים בכל מיני מקומות.  בינתיים נהיינו בעלי משפחות,  ובקבוצה היו כבר שני ילדים!

 גוש העליה

להסתדרות "הפועל-המזרחי"  (ההסתדרות שלנו), היתה עוד קבוצה כמעט מאורגנת להתיישבות - "קבוצת רודגס", שקיבלה גם עזרה מארגונים של יהודי גרמניה. השם רודגס הוא על שם מקום ההכשרה בגרמניה.  הקבוצה היתה על גבול אם-המושבות פתח-תקווה. חוץ מרודגס, נוצרו עוד כמה קבוצות קטנות של הפועל-המזרחי.  אחת מהן - גם היא של חברים מגרמניה - ישבה בכפר-יעבץ ונקראה "קבוצת-יעבץ", וגם הם שאפו להתיישבות. מספר חברים מרודגס הצטרפו לקבוצת-יעבץ, כי הם לא רצו להשאר קרוב לפתח-תקווה, העיר המתפתחת. גם הם ראו, שאין להם מספיק אדמה לפתח משק.  הקבוצה  המאוחדת נקראה "גוש-עליה".

תוך כדי כך, נפתחה לשכה בתל-אביב, שדאגה לעניינים של קיבוצי הפועל-המזרחי, והיתה בקשר עם קבוצות שונות בחו"ל.  כמזכיר הלשכה בחרו את חנוך. עכשיו הוא עובר בתור מזכיר מחנות לחנות , יש לו כסף מהקבוצות, והוא קונה בשבילם מה שנחוץ. בשנת 1936 כשהתחילו המאורעות, הסוכנות עשתה מאמצים להקים יישובים חדשים. אז הקבוצה המאוחדת שלנו: שח"ל - יעבץ - רודגס - עובדיה, שקראו לעצמם "גוש עליה", בחרו מזכירות שתנהיג אותם, והיא נקראה "מזכירות הגוש". עד לעליה שלנו להתיישבות, חנוך היה במזכירות של חבר-הקבוצות בתל-אביב. בא חבר אחר מקבוצה אחרת - ולקח את מקומו. הגוש שלנו מנה לפני העליה מאה חברים וחברות, ומובן מאליו, שבקבוצה כזאת נמצאו אנשים מתאימים לכל דבר.

 בזמן המשא-ומתן של הסוכנות עם הממשלה לגבי ההתיישבות שלנו, מזכירות הגוש מצאה מקומות לשלוח אליהם חברים, לקבל הכשרה בהתיישבויות הוותיקות באיזור בית-שאן, כדי ללמוד את עבודות השדה ולקבל הכשרה מתאימה לסביבה שלנו. לקראת עלייתנו להתישבות - חברים שהיו מטופלים בילדים סודרו בינתיים ברודגס, שהיתה כבר התיישבות. ביניהם היו מלכה ושלמה, ישראל ולאה ושרה'לה, וגם אני קיבלתי חופש, אותו ניצלתי לבנות צריף לשמואל בבית-עובד.

(מתוך מכתב של משה להוריו בקלישקוביץ)


מלכה יורב מספרת

 (מתוך חוברת הזכרון למלכה, שיצאה על ידי המשפחה)

 כשהגעתי לשח"ל,  ניכנסתי לחדר האוכל. שם עמד שולחן שחור מעץ וערוך בלי מפה, ומסביבו כמה ספסלים – זה היה חדר האוכל. על יד השולחן ישב יוסף לוטווק, עם זקנו השחור והארוך היה נראה בעיני כפטריארך.  אחרי מספר שאלות ותשובות הוגד לי, שאני נשארת לנסיון .  מספר אנשיו של הגרעין היה 12 איש, כולם מבסרביה, חוץ ממאיר אור ז"ל. כעבור שבוע וחצי היה ברצוני לעזוב את הקבוצה.  הם היו מאד משונים בעיני,  כי הם חיו כמשפחה קטנה וסגורה.  אחרי הרבה שיחות עם מאיר אור - נשארתי בקבוצה. השקפותיו התאימו להשקפותי.  אף הוא בא מתנועה חלוצית מלטביה.

מאוחר יותר, התווספו שישה אנשים מסלוניקי, שלא ידעו מילה עברית ,ובכל זאת הסתדרנו איך שהוא.

עבדנו ב"עבודות חוץ". הבחורים - בבניין, או בחפירת בארות מים, והבחורות - בקטיף בפרדס, או במשק בית. בחורה השתכרה 17.5 גרוש ליום ,ובחור - 20.

כמו צעירים - השתוללנו קצת.  שמחנו על כל יום עבודה שהיה לנו. מספרים על חנוך יורב, שעוד לפני שהגעתי, קיבל עבודה מהעיריה - לנקות את רחובותיה של רחובות. הוא המציא פטנט. הוא לקח מוט ובקצהו מסמר, ובו אסף את הנירות בלי שהיה צריך להתכופף. היה לו הספק גדול בניקוי הרחובות. הוא ניקה לבד את כל רחובות, שהייתה אז מושבה קטנה.

למשל: איך התנהל "מחסן א'"? כשבאנו לקבוצה, הצטרכנו להכניס את כל הבגדים למחסן, והמחסנאית חלקה את הבגדים בין החברים. היא יכלה לתת לבחור נמוך - לבוש של בחור גבוה… הבגד היה טלאי על גבי טלאי עד שלעיתים לא ראו את מקור המכנסיים!( אחרי יום העבודה, ישבה המחסנאית ליד מכונת התפירה, והטליאה את בגדי החברים. מה זה חשוב באיזה צבע?  מה שהשיגה - השיגה. אלו היו כל צבעי הקשת על בגדי העבודה, והיה זה סימן ההיכר של הקיבוצניק , במושבה).  בערב לבשו חולצה כחולה עם סרט אדום או בלעדיו. מה שאז היה בגדי ערב - כיום זה בגדי עבודה.

אחרי יום עבודה קשה ומפרך, היינו מתאספים, אוכלים מה שיש, ובערב יצאנו לרחובות ורקדנו הורה עד כלות הכוחות. במבט לאחור - זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי.

איני מתחרטת שהגעתי לקיבוץ, היינו חדורי אידיאל. ומובן שכיום הדברים השתנו, וכן אנו.

בתחילה גרתי עם חנקה אור חברתי עוד מחו"ל.  לא היו מספיק מיטות - וישנו במיטה אחת. הייתי קוראת הרבה, ולפני השינה הייתי מספרת לה מה שקראתי.

הלכנו לטיולים ארוכים לכפרים ערביים ,וכל מיני שטויות. כיום, כשיש לי נכדים ונינים, לא פעם אני חושבת, שלהם אין את השובבות הזאת.

בתקופה שגרתי עם רבקה דוולד באוהל, עבדנו בפרדסים, ולמרות העייפות והליכה של קילומטרים לעבודה וממנה- יכולנו להמשיך לעבוד במרץ מבוקר עד ערב. היינו משוגעות לניקיון. כל יום שישי, לאחר העבודה בפרדס, הפכנו את האוהל שלנו ,שטפנו בחוץ מהאבק והקמנו אותו שוב , והיה לנו אוהל מבריק ומסודר לכבוד שבת.

אחרי החתונה, גרתי באוהל וסבא משה גר בצריף, אחרי כמה שבועות התפנה לנו מקום יחד בצריף.

 ׁ(המשך סיפורה של מלכה על שח"ל - סופר בהזדמנות אחרת)

בהתחלה, היתה הקבוצה בתוך המושבה. כעבור מספר שבועות, עברה הקבוצה מן המושבה למקום-קבע, סמוך לרחובות, לשעריים.  שם היה ריכוז של עולים מתימן.

בשעריים היתה גבעה, ועליה השתכנה קבוצת שח"ל.  הוקם חדר-אוכל מעמודים ועליהם גג של מחצלות, מתקרת המחצלות השתלשלה מנורת לוקס.  הריהוט כלל ארון לספר-תורה, שולחן וספסלים אחדים.  גרנו במספר אהלים, המטבח היה באוהל והבישול על פרימוס.  לא פעם התהפך לנו סיר הבישול

 עבורי - נמצא יום-עבודה ככובסת. הדרכה קיבלתי מחברה ותיקה, שבאה לקבוצה שנה לפני.  שיננתי לעצמי היטב במשך הלילה את כללי הכביסה:  להשרות, לכבס,  להרתיח,  כחול ועמילן.  באתי למקום העבודה. דוד עמד מוכן על בלוקים, ומתחתיו גזרי-עץ, לחימום המים ולהרתחת הכביסה באש. וכן "פיילה" (גיגית) וקרש לשפשף בו את הכבסים. ניגשתי למלאכה מיד, שפשפתי, הרתחתי ובחשתי במקל.

ומסביבי מונחת הכביסה כמו הר.  הזיעה ניגרה, כי יום חם מאד היה. טעיתי, כמובן,  החלפתי בין עמילן לכחול.  אך ראו זה פלא! גמרתי, וקיבלתי את שכרי! ( כשבאה בעלת-הבית לבדוק - הבינה שאני עדיין חדשה במקצוע, אבל היות שגמרתי את העבודה בחצי יום - לא אמרה לי מאומה, ושילמה לי עבור חצי יום עבודה).  רצתי חיש הביתה לקבוצה, איזו שמחה! הרווחתי כסף!  אבל בקבוצה, סדרן העבודה מאוכזב: "למה גמרת בחצי יום מה שצריך לעשות ביום שלם? הרי הפסדנו" . נבהלתי, אבל בתמורה התפרסמתי במושבה ככובסת מעולה, ורצו אותי בכל מקום.

אחרי-כן נתבקשתי לנהל משתלת ציטרוסים. את הכסף לקניית השתילים קיבלנו מאיש תל-אביבי, שנהיה לנו שותף.  אנו, בתמורה, היינו צריכים לעבוד במשתלה, עד שהשתילים יגדלו ויעברו לשתילה בפרדס.  בעיבוד הקרקע למשתלה עזרו כמה חברים מהקבוצה.  מקום המשתלה היה מחוץ למושבה.  מים להשקות, קיבלנו תמורת תשלום, מפרדס "ארבעטער". מותר היה להשקות רק בלילה, כי ביום המים היו נחוצים להשקות את הפרדס. החברים שלנו גדרו גדר מכלונסאות וחוטים מסביב.  וכך, מצאתי את עצמי משקה את המשתלה בלילה.  בתור שומרת, יצאה אתי חברה עם מקל ביד.  כשהיה מפציע השחר - עברו בשביל הצמוד למשתלה ערבים רוכבים על חמוריהם, או ברגל - ליום עבודתם בפרדסי היהודים. הם היו שרים את שיריהם המונוטוניים אנו שתינו - השומרת עם המקל ואנוכי, עם הפנס בצד והטוריה והדופיה (צינור) , מתכרבלות כמו ארנבות נפחדות, עד שיעברו הערבים לדרכם.  כשחזרנו בבוקר לקבוצה - הס מלהזכיר - כי לא נאה לחלוצות לפחוד או להתלונןבאחד הלילות, שלחו לי את יצחק היווני בתור שומר. הוא לא ידע מלה עברית, עמד כמו פסל ישר ולא דיבר ולא זז, ואני לא ידעתי להחליט ממי יותר לפחד..

ובחורף עבדנו בפרדסים אצל סטיבלוב או מילר בקטיף תפוזים,  בפתיחת גומות ובסיוד העצים. תמורת יום עבודה קיבלה בחורה 17.5 גרוש.  הבחורים קיבלו ליום עבודה מפרך בטוריה - 20 גרוש.

פועלת שהצטיינה - אם קיבלה בעבודה מפרכת 20 גרוש - הייתה זו חגיגה!

באחת הפעמים נשלחנו, שתי בחורות ובחור, לגזום בפרדסים הוותיקים.  נפגשנו עם קבוצת צעירים כמונו, מ"השומר הצעיר". למרות ההשקפות השונות עבדנו בצוותא, בחברות ובמסירות - כולם רצו להצטיין ולכולם היה חשוב יום-העבודה. טיפסנו כמו חתולים לצמרות העצים, עבדנו מהשכם בבוקר ועד רדת החשכה, בלי להתווכח ואפילו בלי לאכול.   וכשבא המשגיח לבדוק - אמר: "לא תקבלו שכר - כי העבודה אינה משביעת-רצון". נשארנו עייפים ומאוכזבים, התיישבנו על יד פסי הרכבת והתביישנו לחזור לקבוצה, כי לא הרווחנו כלום.  בסוף, סדרן העבודה בכל זאת השיג את התשלום . התברר כי זו היתה דרכו של המשגיח - לא לשלם.   הדרך לעבודה בפרדסים היתה רחוקה, כמה קילומטרים מהקבוצה.  צעדנו יחפים בחול, הסנדלים על הכתפיים, כדי שלא יתבלו.  סל נצרים קטן ביד, בתוכו לחם שחור עגול, פרוסת לקרדה וכמה זיתים.  לפעמים מספר סרדינים.  תפוזים הרי יש בפרדס - וזו סעודת מלכים!

הבחורות עבדו גם בבניין. סחבנו בלוקים,  בנינו את ארמון וייצמן, ובתים רבים אחרים.

ופעם בישר לנו המזכיר של קבוצת-שח"ל, שקיבל עבודה קבועה עבור בחורים, וזה יהיה באגרו-בנק. היה שם חול ושמיים, והבחורים סללו שם כבישים ובנו בתים , וכך קמה העיר חולון לתפארת.

יום אחד חזרנו מן העבודה בפרדס, והוגד לי שלא יהיה בקבוצה לחם לשבת.  החנווני הפסיק לתת לנו אוכל בהקפה, כי ראה שאין לנו כסף, ואיננו משלמים את חובותינו.   התנדבתי לנסוע ל"בית עובד" ליד נס-ציונה, לבקר שם את קרובי - אברהם קול, אולי הוא ימצא לנו עצה.  אברהם היה ממיסדי המושב בית-עובד, מושבניק ממש, בעל בעמיו, שהתפרנס ממשקו הקטן , עבד עבודה קשה ואכל לשובע.   אברהם קיבלני במאור פנים.  יחד הלכנו אל האופה ב"בית עובד".  אברהם ערב לנו, והאופה מילא שק אחד לחם ושק אחד חלות, בהקפה.

דומתני, כי קבוצת שח"ל לא שילמה עד היום הזה - אבל אברהם שילם, כי הוא היה ערב.  הוא נתן לי גם חצי גרוש, לנסוע עד רחובות.

מבית-עובד עד רחובות - 8 קילומטר.  נסעתי עד מרכז רחובות, ומשם כחצי שעה ברגל לקבוצת שח"ל בשעריים.  על גבי שני שקים - שק אחד חלות על כתף ימין, ושק שני לחם על כתף שמאל.    כאשר הגעתי לשח"ל התמוטטתי.  נכשלתי במפתן חדר האוכל, וכל החלות והלחם התפזרו על הארץ.

"מזל טוב!" - צהלו החברים.  "שבת שלום!" - החלות הגיעו!

ואני הלכתי ושכבתי על מיטתי המשותפת עם חנק'ה במשך כמה שעות - עד שהתאוששתי.


הטיול לחולדה  (בשח"ל)

(חנוך גרשטיין מתייחס למעשה שהיה בשח"ל. על טיול קודם(?) לחולדה ניתן לקרוא כאן)

 אמנם, לכאורה אין שום חידוש בחיינו עם טיול זה. אף בזה שנעשה בשבת וגרם לחילול שבת (מעבר על תחום-שבת).  ובכל זאת עשה טיול זה רושם, יותר מכל מה שקדם לו.  זה היה ניכר, קודם-כל, בהעדרותם של חברים מהתפילה, דבר שגרם לאי-סדר בזמן ה"עליות", ובשיחות וויכוחים בין החברים במשך כל השבת.  ובעיקר - בשיחת המזכירות במוצאי ש"ק, והפסקת הפעילות התרבותית.

ברור לכל החברים, שטיול מחוץ לתחום - אסור בשבת. ובכל זאת, כיוון שאין לנו אף פעם אפשרות לטייל , בגלל שביום חול אנו עובדים ובשבת שובתים - קרו מקרים בודדים חברים עברו על תחום שבת, רובם ככולם מכיוון: א)  שאף פעם לא הורגלו להזהר מעבירה זו. ב) חוסר כוח להתגבר על המאוויים , להיות עקביים לפתרון שאלות השבת הלכה למעשה, על פי התורה ומצוותיה לפרטיה.  ז.א. - עבירה מתוך חולשה.   אלו הן המסקנות מכל טיול בודד הנעשה בצנעה, או עבירה כעין זו.

אבל טיול זה - שנעשה כל כך בפרהסיה - שלושה חברים יחד - הליכה למרחק כה גדול, השולל מהחבר את התפילה בציבור וגם את השבת כולה . ומשום שזו דווקא לא הפעם הראשונה - זה מוכיח שאפילו אחרי כל הזמן שאנו חיים ביחד ופועלים למען הביא את החברים לרצינות ועקביות בהגשמת הרעיון  - לא הצלחנו להתגבר על החולשות הגורמות לחברים למלא את מאווייהם בצורה כל כך בולטת ובעזות מצח לבושתנו בפנינו, ובפני מתנגדינו ועיקר הסכנה בקביעה, כאילו מותר לפרוץ הלכה פסוקה  . 

לדעתי, אין זה עניין לוויכוח. וגם וויכוח לא ישנה את העובדות.

קשה היא ההגשמה, ומלאת נסיונות.

נעמוד במבחן, ונצליח בהגשמה.    בעזרת השם.

ה' חנוך.

מנחם-אב תרצ"ד 

הטיול לחולדה

משה גרשטיין מתיחס לטיול שהוא השתתף בו ולתגובות אנשי קבוצת שח"ל בצורה של דיון בדף תלמודי, מענין ומרתק.

לקבלת קובץ word

עמוד ראשון

עמוד שני

עמוד שלישי

עמוד רביעי


לחץ כאן לקרוא על תיאורי טיולים בסביבת רחובות בשנת 1933


 

על מעורבות חברי קבוצת שח"ל בחינוך ברחובות בביה"ס ובבני עקיבא

ב"ה אייר תרצ"ב
שלום רב לך חברתי היקרה אהובה!
לפי חשבוני בוודאי כבר הייתי צריכה לקבל ממך פוסתא [=מכתב] אך כמובן שעוד התעכבת במקצת, ואני לפי טבעי תמיד אינני מתחשבת אתך ואכתוב לך כרטיס למרות שלא מזמן שלחנו לך מכתב מלא וגדוש. רוצים אנו מאד לדעת איך הסתדרת על הקיץ ובכלל מה נשמע בסביבתך…
באתו הרגע שרצית לשלוח את המכתב קיבלתי את כרטיסך שבו את כותבת לי שאין לך כבר צורך בספר שבקשת ממני למרות שכבר קניתי שני ספרים והשארתים בשבילנו. בספר "המשחקים" משתמש חנוך בארגון בני עקיבא שארגן פה במושבה על פי רוב הם מילדי התימנים. בספר השני נמצאים מאמרים מגננות המיעצות לגננת איך להתנהג בגן. לפי שאני מכירה ומבינה יכולות להתגשם עצותיהן אך ורק בארץ ולא מחוץ לארץ כי כל התנאים הדרושים אי אפשר למצוא מחוץ לארץ.
גם עתה אני קוראת דו ירחון "נתיבנו" שלקחתי ממורה אחד ורואה אני שאין אף דבר אחד שיוכל להתגשם מחוץ לארץ. אך בארץ אפשר ומוכשר הכל להתגשם.
בל"ג בעומר בערב הציתו בכל פינות המושבה מדורות, מסביב לכל מדורה ארגנו ריקוד הורה בשירה ובזמרה. מדורה מיוחדת הייתה בשביל ילדי בתי הספר, שמה הייתה השמחה עד אין קץ. שמה שמעתי שהמורים מסדרים עם הילדים טיול למחרת הבוקר. בשמעי שגם אפשר להשתתף אנשים זרים בטיול תקפני הרצון גם לי להשתתף, כי מאד רציתי להכיר את אופי הילדים בארץ וביחוד את התנהגות המורים אליהם. מספר המורים והמורות היה עשר, מספר התלמידים היו כמאתים, הם מונים ‎8 כיתות. את הכיתה הראשונה מכניסים מחמש עד שש שנים. בית הספר נקרא בשם "חצי גימנסיה", בהסתכלי מרחוק הכרתי שרוב המורים מתייחסים עם הילדים בחיבה יתרה. ממשמעת הילדים מאד התפלאתי. הם כה נעימים ואהובים, יש ביניהם הרבה ילדים מחוץ לארץ, אך המה כה מושפעים מילדי הארץ שאין להבדילם.
בעת הטיול הייתה לי ההזדמנות לשוחח למקצת עם ילדים. סיפרתי להם אודות ילדי חוץ לארץ, את געגועיהם אליהם והמה הביעו בצבעים כה יפים את געגועיהם לילדי חוץ לארץ ואת אהבתם לארץ, שאין לך מושג לזה.
בקרנו את גדרה ואת המקומות ששם הבילויים הקימו את אוהליהם. גם היינו בבאר טוביה, הטיול נמשך מ- ‎5 בבוקר עד ‎8 בערב.

חברתך זהבה.


 

איך הקימונו לול

(סיפור לילדי טירת-צבי מימים ראשונים)  על זהבה יורב

א  

לפני הרבה שנים היה הדבר.  אנחנו עברנו אז אל המגרש ברחובות, שהקרן-הקיימת לישראל קנתה בשבילנו.  התחלנו להקים את מחננו על האדמה שלנו.  סידרנו כמה אוהלים לדירה בשביל החברים וגם סוכה הקימונו, ששימשה לנו למקום תפילה ואכילה.  בצריף קטון סידרנו את המטבח ומחסן-המכולת. 

חרשנו את אדמתנו, זרענו כל מיני ירקות – ונהיה לקבוצה חקלאית.   רוב החברים עבדו בפרדסים כעובדים שכירים בסביבת המושבה – וככה הסתדרנו.

דבר אחד חסר לנו:  משק חי.

לא יכולנו לסדר לנו רפת.  מספרנו היה מועט, והכנסתנו היתה קטנה.  גם תקציבים מהמוסדות הלאומיים טרם קיבלנו.

ישבנו והתייעצנו בינינו: מה לעשות, ונוכל להקים לנו משק?

התחלקו הדעות.  אחד אומר: צריכים להשיג הלוואה בבנק ולקנות לעת-עתה פרה אחת, כהתחלה לרפת.   אמר השני: - לא.  איננו יכולים עדיין לקבל על עצמנו חובות.  נחכה.  יבואו עוד חברים, נרויח יותר, אז גם נוכל לעשות הכל.

-         וכעת, מה לעשות?  - שואל שלישי.

-         כעת – ענה השני – לא צריכים לעשות כלום.  נחכה.

  לא יכלו החברים להסכים לזה.  מה משמע: " נחכה"?  הלא אנחנו רוצים להקים קבוצה.  ואיך נקים אם לא נתחיל ביצירת משק?

נענתה חברה אחת, זהבה שמה, ואמרה:

-         יודעים אתם מה?  - נקים לול!

תמהו החברים:  איפה נקח כסף לקנות עופות?

-         אל תדאגו – אמרה זהבה – אני כבר אסדר הכל.

-         אבל הלא בלי כסף לא יתנו לך עופות – התרגז חבר.

-         ואיפה נחזיק את העופות?  הלא אין לנו לול! – פתח ואמר חבר אחר.

-         אל תפחדו – ענתה זהבה עוד הפעם – אני לוקחת על עצמי לסדר את הכל.  חכו יום-יומיים ותראו.

 הסכימו החברים.  מכירים הם את זהבה שאפשר לסמוך על דברתה.

ומה עשתה זהבה? – שמעו ואספרה לכם את כל העניין:

ב

היה לנו ארון, המקרר את כל מה שמכניסים לתוכו.  משום כך קוראים לו "מקרר".  את הארון עשינו בעצמנו באופן פשוט מאד.  את שלד הארון כיסינו בד, ואת קצות הבד הנחנו באגן מלא מים, שהעמדנו על גבי הארון.  על-ידי-זה היה הבד רטוב כל הזמן, ומהרטיבות הצטנן האויר בפנים הארון והיה מקרר את מה שבתוכו.  סידור זה עזר רק בימים שלא היה כל-כך חם.  בקיץ התחממו המים שבאגן ואז היה חם גם בתוך הארון.

על-כן חדלנו להשתמש בו.

עמד לו המקרר עזוב בפנת המחנה.  באה זהבה ואמרה:  המקרר הזה יהיה לנו ללול.  לעגו לה החברים, אבל היא לא שמה לבה ללעגם.

לקחה מגן-הירק כמה חבילות צנונית, כרובית, חסה, חצילים ועוד כמה מיני ירקות, והלכה ומכרה אותם בשוק.  בעד מעט הכסף שקבלה – קנתה חמישה אפרוחים והכניסה אותם ל"לול".  שמחו כל החברים על "משק-החי" שהוכנס לקבוצה,  ובכל יום, בשובם ממקום עבודתם במושבה – היו נגשים ונהנים מהעופות.  את שיירי האוכל פתתו לפתיתים וזרקום לתוך הלול,  והאפרוחים חטפו את הפתיתים בתיאבון גדול.

לאט לאט גדלו האפרוחים ויהיו לתרנגולות.  גם תרנגול אחד היה ביניהם וכשהתחיל בבוקר אחד לקרוא כדרך התרנגולים – צהלו כל החברים ורצו בשמחה ללול.  אז כבר חדלו ללעוג לזהבה ולתכניתה...

התרנגולות התחילו להטיל ביצים, ואחת גם התחילה לדגור.  סדר אבא הנגר ארגז בשביל הדוגרת והושיבו אותה על הביצים.    אחרי שלושה שבועות יצאו האפרוחים הראשונים מהביצים, ותגדל השמחה במחנה.

התבוננו החברים  וראו שאין כבר מקום בשביל כל העופות במקרר – "הלול" – ישבו ודנו והחליטו לחסוך מעט כסף ולהקים לול טוב.  החליטו ועשו.  אחרי כמה חודשים הכניסו ללול החדש את 15 העופות – ו"הלול" היה לול.

בינתיים נתווספו עוד חברים לקבוצה, גם עבודה היתה בשביל כולנו.  יכולנו כבר לחסוך יותר כסף.  החלטנו לבנות לול גדול ויפה בשביל חמש מאות עופות.

בשביל לול גדול כזה צריכים כבר לולן, שיידע איך לטפל בעופות, איך להאכילם ומה להאכילם,  איך לרפאותם אם יחלו, חס ושלום.   מוכרחים להיות זהירים מאד בכל הדברים האלה, כי עוף חולה אחד יכול להדביק במחלתו גם את יתר העופות.  החלטנו לשלוח חברה אחת, את צילה, ללמוד את הטיפול בעופות, בבית-הספר-החקלאי במקוה-ישראל.

ג       

כאשר שבה צילה מבית-הספר, הקימונו לול גדול ויפה עם חצר גדולה, וקנינו חמש מאות אפרוחים צעירים בני-יום מקיבוץ שכן.   צילה התמסרה לעבודתה במרץ רב ובחודשים הראשונים גם לנה עם האפרוחים בתוך הלול.  זהבה היתה ממלאת את מקום צילה בעבודת הלול, בזמן שהיא היתה נחה מעבודתה הקשה.

כך התפתח ענף הלול בקבוצת "שחל" שברחובות, ומי היה המתחיל במצווה?    הווי אומר:  זהבה!  


 

ב"ה, שח"ל ברחובות, יא תמוז תרצ"ד

חנוך שלום,

א.      לפני כמה שבועות קבלנו הודעה מטעם הממשלה שנמציא לה את המאזן של השנה הקודמת עד סוף החודש הזה. אחרת יאחזו בעונשים נגדנו. אני אינני רואה אפשרות שאוכל מבחינת הזמן וההתרכזות הדרושות לזה, לסדר את זה בעצמי. על כן רצוי מאד שתפנה לקבוץ רודגס שיפנו את הפנקסנית שלהם על כמה ימים (ואולי ליום אחד) וישלחו אלינו לשם סידור זה.

ב.      לפי מצב הקופה אצלי מורגש כבר עקבתא דמשיחא במלוא הקיטור – אפס פרוטה מן הכיס, נסתמו כל המקורות...במשך השבוע וחצי עד סוף החודש אנו עומדים בתשלומים ופרעונות כשלשים לירות. ומאין יבוא עזרי? הצעת יוסף: אין ברירה אחרת אלא למכור את הפרות. אחרת נפשוט את הרגל. הצעתו, עד כמה שהיא מלאה הגיון, בכל אופן לא מתקבלת על דעתי. וחוזר חלילה מאין יבוא עזרי?

מה נשמע בהחלונות הגבוהים, במרקחת הפוליטית, שמתבשלת על עלייתנו על הקרקע?

                                                                                                      ראובן

 

 

מפלוגת-העבודה בבית-אלפא אל מזכיר קבוצת שח"ל

 

בית אלפא טו תמוז תרצ"ז

חנוך שלום לך

קבלנו את מכתביך, ולפי הצעתך בחרנו כמה אנשים שתפקידם לדאוג לקשר מתמיד וקבוע עם המזכירות המרכזית. עד עכשיו לא ראינו צורך לכתוב בפרוטרוט על המתרחש אצלנו, כי היו די הזדמנויות למסור לך וילתר החברים את מצבנו בעל פה. היות וביקרו הרבה מאד אצלינו בזמן האחרון, וגם מפה נסעו לפלוגות האחרות.

מצב העבודה:

בפלחה - גמרו לפני שלשה שבועות את כבישת החציר, וכולו כבר בבית.בערך 250 טון. בכבישה ובהובלה עבדו: חיים ק'[בית יעקב], יעקב ר[ייפן], נפתלי פר[ידלנדר], יוסף הוכמן, יצחק שפ[רינגר] אפרים ש[ולץ-שילה] ואפרים ס[ובלמן]. רוב האנשים האלו ממשיכים בכבישת הקש. העבודה הזו תגמר בעוד חודש. בעירום עבד יעקב. קציר השעורה על שטח של 1150 ד' נגמר. וגם קציר החיטה על שטח של 650 ד' הולך ומסתיים. בקציר (עבודת הקומביין) עובדים נפתלי פר', יעקב ר' וחיים ק'. בסוף העונה יהיו לנו אנשים שידעו לעבוד בענף הזה, ורכשו נסיונות עד כמה שאפשרי בזמן הקצר הזה.

מספוא – קוצרים יום יום 3-5 טון תירס ירוק, בעד הרפתות והלול. יוסף הוכמן עובד בזה. אמנם לא קבוע.

גן ירקות – נשלחו בס"ה 2000 תיבות עגבניות. חיים [יעקבי] ואהובה [גרשטיין] עבדו בהורדת הפרי ובאריזה. את תפוחי האדמה הוציאו השנה בפעם הראשונה במחרשה. הנסיון הצליח מאד. בס"ה היה היבול 12000 ק"ג, או 1200 ק"ג לדונם. כעת עובדת אהובה באיסוף המלפפונים לזרעים, וביתר העבודות הקשורות בהכנת הזרעים למכירה. מכינים את השטח החדש לשנה הבאה. חיים, אפריים ס' ונפתלי דוולד עסוקים בזיבול השטח, שתופס 60 ד'.

מטעים – יוסף הוכמן, נפתלי פר', חיים ק', אפריים ס', עובדים לפעמים בבציר ובעישוב הכרמים. אין לנו עדיין פועל קבוע במטעים. אבל עם גמר עבודת הפלחה, נכניס 1 או 2 אנשים.

צאן – הודות למרעה הטוב, חלבו עד עכשיו פעמיים ביום. כמות החלב הולך ויורד עם גמר עונת החליבה. משתמשים בחלב לתוצרת גבינה.

המטבח שלנו מתנהלת(!) בסדר. אהובה עוזרת כל יום שעתיים בכדי שמרים לא תצטרך לעבוד מהבוקר עד הערב. חוץ מזה, מנקה כל חבר לפי התור את הכלים בערב.

אנו משתתפים בשיחות ואסיפות שדנות על ענייני המשק. אנו מקבלים את העיתונים 'הקיבוץ' ו'המשק', שהם מבטאים את אופי הקבוץ בכל שטחי החיים, ומפרסמים את תוכניותיו ודרכיו להבא.

התחלנו ללמוד בשבת את תרי"ג המצוות לפי המקורות, בהנהלתו של אפריים שולץ. יש סיכויים להרחיב את העבודה התרבותית.

רוב החברים שלנו גמרו בהצלחה שיעור באיתות. חוץ מזה לא התחלנו בפעולה אחרת.

בקשר עם עלייתנו הקרובה, יש לסדר בהקדם חיל-מילואים שלנו. אחרת נאבד את המקומות. כי יש כבר מועמדים שרוצים להכנס אחרי יציאתנו.

בצירוף אתה מקבל דין וחשבון כספי. וגם את השאלונים. 8 שאלונים נשלחו לחוד. בררנו את שאלת הבחורות. ובזה אתה מקבל את הרשימה שבחרנו: נעמי, רמבץ ברגר, סבינה גוטמן [אונא],סבינה בומבך [הוכברג-הראל], גולדי מן, עליזה קניגסהופר [גניאל], ידידה ערט [שילה]. חברי שח"ל חושבים את כל הבחורות משח,ל למסוגלות [להשתתף בעליה], בעיקר את המחותנות [=הנשואות].

אנו כבר קיבלנו כספים בעד הנסיעות של חברים אחדים, וגם בעד אבקת הגילוח. בכל זאת יש לנו צורך בסכום קטן בעד הוצאות בלתי משוערות, שאי אפשר לדרוש בעדן את הכסף מהקיבוץ.

ביום שישי שעבר [מיכאל] חזני ומרדכי [קובלינר?] היו בא-זרעה. מרדכי הבטיח לבוא היום הנה בקשר עם הסידורים הראשונים במקום, ולא בא. כנראה שיבוא מחר.

שלום בברכת תו"ע

יעקב [קלוסקי-קלי]