|
|
טירת צבי 1939
|
בונים בית-בוץ בטירת-צבי. משה עם שלמה |
תרשים של טירת צבי החומה והעמדות 1938-9 |
להלן מכתב מעניין ומלא פרטים שכתב משה (גרשטיין) יורב להוריו ובו הוא מתאר את התקופה הראשונה של טירת צבי.
התאריך - שנת תרצ"ט. המכתב נשלח ב- כ"ז ניסן תרצ"ט 16.4.1939 . ז.א. כתיבתו ארכה כחצי שנה.
בין הנושאים המוזכרים במכתב
קבוצת שח"ל, גוש העליה, העליה, גבולות גאוגרפיים, מוסדות הקבוצה, איפה גרים , חדר האוכל , חדר התרבות , מחסן הבגדים , המעיין , המטבח, המאפייה , בריאות , חינוך הילדים , חשמל , בהמות ועופות , גן הירקות , פרדס וכרם , עיבוד הקרקעות , כבישים , ההתישבות בעמק בית שאן , תוספות שונות
ב"ה, כסלו, שנת "שלום יהיה בארץ" לפ"ק , קבוצת טירת צבי, ארץ ישראל
הקדמה
יקירי ואהובי, שלום לכם.
בערך לפני שנתיים היתה לי הזדמנות לערוך טיול לביתכם שברומניה. הכל היה מוכן - חוץ מלקנות את הכרטיס ולסדר את הויזה. לדאבוני, מאיזו שהיא סיבה, הנסיעה שלי התבטלה. תארו לעצמכם - אם התכנית שלי היתה מתבצעת אז - חוץ מהשמחה להיראות פנים אל פנים, היינו משוחחים ומספרים על כל הפרטים מהחיים של כל אחד. כך היתה לכל אחד מאתנו ההרגשה של פעם - כשהיינו חיים ביחד.
מאז, אני נשארתי - כמו שאומרים - "עם הלשון בחוץ". ועכשיו - במקום לספר לכם פנים-אל-פנים על אורחות חיינו - החלטתי לכתוב לכם את הכל בפרוטרוט. אני מאמין ומרגיש שזו גם בקשתכם, לכן אני הולך כל הזמן במחשבה לכתוב לכם מכתב רחב, כדי לתת לכם מושג מהחיים שלנו מאז שעזבתי אתכם והגעתי לארץ ישראל.
כבר חשבתי לכתוב את המכתב ,כשמלאו "יובל" של חמש שנים לעלייתי, ואחר כך - לשנה השלישית לחתונתנו , אבל לא יצא לי לכתוב- כי לא היה זמן. והלוואי שאצליח עכשיו - בחודש זה, ביום הולדת אחותנו הבכירה והאהובה סירל והאח שמואל וגם ביום הולדתי - להגשים מחשבה זאת, ולכתוב לכם את המכתב.
בשנת 1932 , בתענית-אסתר, כשליוויתי את אחותי זהבה ואחי חנוך לתחנת הרכבת בצ'רנוביץ, כל החלוצים שליוו אותם רקדו הורה ושרו שירי חלוצים, עד שהרכבת התחילה לזוז. תחילה לאט - ואחר כך מהר נעלמה מעינינו. כל אלה שנשארו - התחילו לשיר: "חברי , איפה נתראה….איפה נתראה"? זהבה וחנוך ויהודית (טלר) נופפו מהחלונות של הקרון בממחטות לבנות. הצטרפתי לשירה ועיני מלאו דמעות, שערות-ראשי סמרו וגופי רעד. ליוויתי אותם כל זמן שנראו לעיני, שרתי עם החברה והוספתי "אחי ואחיותי מתי נתראה?"… ונזכרתי, ששרים בהמשך: "שם, בארץ העובדת - שמה נתראה!" ואולי גם אני אהיה בין המאושרים, ואזכה להיות בארץ-ישראל בין הבנים-הבונים בארץ האבות…?
כך עברה שנה של געגועים, והתמזל מזלי וקיבלתי סרטפיקט! הלבטים שלי היו בשאלה, האם אעלה - ואשאיר את ההורים? והתשובה שנתתי לעצמי היתה: מה יועיל להורים לראות אותי סובל על ידם - מאחר שלא עליתי לארץ? מוטב שתהיה להם הנאה מרחוק - מאשר צרות, בראותם אותי סובל על ידם. מצד שני של המטבע - אין תשובה מושלמת! לשאלה כזאת רק ההיסטוריה תוכל לתת תשובה מדוייקת. לנו - שזו לנו בעיה אישית - אין לנו תשובה. האמת היא, שאינני שלם עם זה, והבעיה הזאת מוסיפה להטרידני ולהעסיק אותי עד היום.
קבוצת שח"ל
ב"שבת-הגדול" בבוקר, הגעתי עם אשתי הפיקטיבית, "הפלונית זהבה כפתור" , באניה "אדריאל", ליפו. אחרי כל הביקורות הפורמליות, הגענו במוצאי-שבת לרחובות לקבוצת-שח"ל. חנוך וזהבה היו שם חברים כבר שנה שלימה, מאז שעלו לארץ-ישראל.
מייסדי הקבוצה, היו כמה חלוצים דתיים גאליציינרים, והם - עוד בחו"ל הכינו להם את החותמת "קבוצת שח"ל". (שח"ל - הם ראשי התיבות של שמו של מייסד האידיאולוגיה "תורה ועבודה" - רבי שמואל חיים לנדוי ז"ל.) בשנת 1930 הם הגיעו לרחובות, והקימו קומונה: "קבוצת שח"ל". אחר כך הפכה הקבוצה לקואופרטיב, ועוד לפני שזהבה וחנוך הגיעו - הם חזרו לחיות כקומונה.
כשהגעתי לקבוצה, היו בה 13 חברים וחברות משמונה ארצות. לקבוצה היה צריף עם שלושה חדרים שקבלו מקרן היסוד, עליו הם שלמו קצת שכר-דירה. הצריף עמד במקום שנשכר מחבר: אותו איש היה פעם חבר בקבוצה. הוא התחתן עם חברה מהקבוצה - ואחרי החתונה הוא לא מצא את מקומו , ולא הרגיש הרגשת בית בקבוצה, והוא עזב. מזה תוכלו להבין, באיזה מצב היתה הקבוצה. כך זה נמשך חמש שנים. הראשונים שהתחתנו אחר כך - היו חבר מלטביה, עם חברה מליטא. הם עדיין בקבוצה. איך ערכו את החתונה - זאת סיפרתי לכם בפרוטרוט במכתבי הקודם.
כמה חודשים אחרי שהגעתי לקבוצה - קיבלנו חמישה דונם אדמה מהקק"ל. הצטרכנו להוסיף 40 לירות משלנו, כדי שהקרקע תהיה שלנו. לאט-לאט עברנו ממקומנו הקודם ששכרנו באמצע המושבה- למקום שהיה שלנו - בגבול המושבה. המקום היה בין מטעים של זיתים, שקדים , וכרמים. את המקום קיבלנו על מנת להקים עליו "משק עזר", וזה היה צריך להיות מקום זמני. הקמנו שם שלושה צריפים, אורווה לסוסים, ורפת לפרה האחת שהיתה לנו. נטענו שתי שורות ברושים. שתלנו גן-ירק, שחלק מתוצרתו מכרנו. גם בנינו לול מודרני בשביל כמה מאות עופות, וגם משכנו צינורות למים, שקיבלנו מהמושבה רחובות. עיקר הקיום שלנו היה עבודת חוץ: לבנות בניינים, לסלול כבישים, לעבד פרדסים…
השאיפה המרכזית היתה: התיישבות. זאת אומרת - לקבל מספיק אדמה, שאותה נוכל לעבד לבד. שיהיה לנו משק עצמאי, כדי להגשים את הרעיון של התיישבות. הסוכנות הפריעה לרצון שלנו להתיישבות, וגם אנחנו הבנו, שעם כל כך מעט חברים יהיו לנו הרבה מכשולים, וגם הכרנו שאנחנו איננו מוכנים לכך. ההתיישבות דורשת הרבה ידיעות בעיבוד האדמה, בשתילה, במכונות של עיבוד אדמה ונהגים להוביל במכוניות, ונסיון בהובלת תוצרת. ולנו לא היו מספיק ידיעות, ולא מספיק חברים.
שח"ל - קבוצה מאוחדת
מזמן לזמן הגיעו אלינו חברים וחברות חדשים, שנשארו אצלנו זמן מועט ועזבו את הקבוצה, כך שהמצב היה מייאש. נראה היה, שלא נוכל להגשים את עניין ההתיישבות. בינתיים עוברות שנים - ולא רואים "תכלית".
והנה הגיעה תקופת חג הפורים. החלטנו, שאת הפסח נחגוג כולנו יחד, בצורה קיבוצית - ואחר כך נתפרק. כל אחד יבנה את חייו לפי גורלו. בדיוק באותם ימים, היתה בתל-אביב תהלוכה , והיה מאד חגיגי. היו הרבה הכנות לקראת פורים, לפי התוכנית של ביאליק ז"ל וראש העיר דיזנגוף. החלטנו לנצל את ההזדמנות לבלות יחד, וכל קבוצת שח"ל נסעה לתהלוכה והשתתפה בכל החגיגות, בשירה ובריקודים ברחובות. כשהתאספנו שוב לאכול צהריים - עלתה מיד שוב השאלה: מה תהיה התכלית אחרי הימים האלה? לא רק הלבבות בכו אצל החברים והחברות - אלא גם העיניים בכו , כי היה נדמה שזה הסוף למחשבות ולשאיפות שלנו…
למזלנו, נמצאה במושבה הרצליה קבוצת חלוצים מפולניה. הכשרת תורה ועבודה, שנקראה "עובדיה". המצב שלהם היה בכל המובנים כמו שלנו, רק אנחנו היינו יותר וותיקים. היינו יותר מעורים בארץ, יותר מפותחים במובן החברתי והכלכלי, אבל כמוהם - היינו חולים במחלת "ההתיישבות". את ה"רפואה" - שני הכוחות: שח"ל ועובדיה מצאו, בהתאחדם ליישות אחת. וכך נוצרה הקבוצה המאוחדת שח"ל - עובדיה. השידוך הזה נוצר על ידי הדוחק והייאוש. מובן, שהחיים הפנימיים לא היו תמיד כשורה, ועברנו כמה משברים. זה קרה, בעקר, כי לא היתה מספיק עבודה לקבוצה המאוחדת (בערך 50 איש).זה היה במושבה רחובות. בעצם, ברחובות היתה מספיק עבודה, אך על פי רוב היא ניתנה לערבים. אז התחלנו לחפש עבודה מחוץ לרחובות. למזלנו, הוקמה שכונה חדשה ליד תל-אביב, במימון של "אגרו-בנק"}. בהתחלה קראו לה "הדרום", והיום - "חולון". זכינו להיות מן העובדים הראשונים. עבדנו בכביש המאחד את השכונה עם תל-אביב, קיבלנו תשלום יפה ליום עבודה, כך שהיה משתלם לנסוע ולחזור לרחובות, עד שהקמנו אוהלים על החול בשממה הזאת. במשך הזמן החברה נתנה לנו צריף, ולבסוף גרנו בדירה מודרנית עם כל הנוחיות. זה היה בתחילת המאורעות, בערך 1936. חיינו בכל מיני דירות, המצב הכלכלי היה בטוח, אבל החיים הקיבוציים הופרעו, בגלל שהיינו מפוזרים בכל מיני מקומות. בינתיים נהיינו בעלי משפחות, ובקבוצה היו כבר שני ילדים!
גוש העליה
להסתדרות "הפועל-המזרחי" (ההסתדרות שלנו), היתה עוד קבוצה כמעט מאורגנת להתיישבות - "קבוצת רודגס", שקיבלה גם עזרה מארגונים של יהודי גרמניה. השם רודגס הוא על שם מקום ההכשרה בגרמניה. הקבוצה היתה על גבול אם-המושבות פתח-תקווה. חוץ מרודגס, נוצרו עוד כמה קבוצות קטנות של הפועל-המזרחי. אחת מהן - גם היא של חברים מגרמניה - ישבה בכפר-יעבץ ונקראה "קבוצת-יעבץ", וגם הם שאפו להתיישבות. מספר חברים מרודגס הצטרפו לקבוצת-יעבץ, כי הם לא רצו להשאר קרוב לפתח-תקווה, העיר המתפתחת. גם הם ראו, שאין להם מספיק אדמה לפתח משק. הקבוצה המאוחדת נקראה "גוש-עליה".
תוך כדי כך, נפתחה לשכה בתל-אביב, שדאגה לעניינים של קיבוצי הפועל-המזרחי, והיתה בקשר עם קבוצות שונות בחו"ל. כמזכיר הלשכה בחרו את חנוך. עכשיו הוא עובר בתור מזכיר מחנות לחנות , יש לו כסף מהקבוצות, והוא קונה בשבילם מה שנחוץ. בשנת 1936 כשהתחילו המאורעות, הסוכנות עשתה מאמצים להקים יישובים חדשים. אז הקבוצה המאוחדת שלנו: שח"ל - יעבץ - רודגס - עובדיה, שקראו לעצמם "גוש עליה", בחרו מזכירות שתנהיג אותם, והיא נקראה "מזכירות הגוש". עד לעליה שלנו להתיישבות, חנוך היה במזכירות של חבר-הקבוצות בתל-אביב. בא חבר אחר מקבוצה אחרת - ולקח את מקומו. הגוש שלנו מנה לפני העליה מאה חברים וחברות, ומובן מאליו, שבקבוצה כזאת נמצאו אנשים מתאימים לכל דבר.
בזמן המשא-ומתן של הסוכנות עם הממשלה לגבי ההתיישבות שלנו, מזכירות הגוש מצאה מקומות לשלוח אליהם חברים, לקבל הכשרה בהתיישבויות הוותיקות באיזור בית-שאן, כדי ללמוד את עבודות השדה ולקבל הכשרה מתאימה לסביבה שלנו. לקראת עלייתנו להתישבות - חברים שהיו מטופלים בילדים סודרו בינתיים ברודגס, שהיתה כבר התיישבות. ביניהם היו מלכה ושלמה, ישראל ולאה ושרה'לה, וגם אני קיבלתי חופש, אותו ניצלתי לבנות צריף לשמואל בבית-עובד.
הכיבוש
ביום כיבוש המקום להתיישבות - התאספו החברים בבית-אלפא, שהיה הישוב היהודי הקרוב ביותר לבית-שאן. בכ"א תמוז תרצ"ז השכם בבוקר - זז כל המחנה לכיבוש: חברים שלנו, הרבה אורחים, גם מהממשלה, הרבה מכוניות עם שמירה של שוטרים יהודים מהמשטרה הבריטית. הכל היה מוכן מהלילה. גם פרוז'קטור בראש המגדל, שאורו נראה בכל עמק הירדן, וקשר אותנו למקומות יישוב יהודיים בעמק יזרעאל.
העליה
באותו יום עליה, באו אלינו הרבה שייכים ערביים וסתם בדואים שגרו בגבול אדמתנו, שחטו כבשה בתור קרבן שלמים, והתחילה תקופת ידידות עם הערבים. (עד היום הרופא בודק את החולים הערביים בלי תשלום.) הפרוז'קטור שלנו האיר לתוך האוהלים שלהם, והשכנים הקרובים לאט לאט התרחקו - אבל נשארו ביחסי שכנות.
לאט לאט התאספו כל החברים שלנו, מכל המקומות שעבדו שם לפני העליה.
טירת-צבי
הסכמנו לקרוא את שם הקבוצה שלנו "טירת-צבי", כדי להנציח את שם הציוני היהודי, הרב הגאון צבי הירש קלישר ז"ל.
גבולות גיאוגרפיים
הקבוצה שלנו "טירת-צבי", נמצאת בערך 12 ק"מ אחרי בית-שאן. בבית-שאן יש תחנת-רכבת, שהיא התחנה הקרובה ביותר אלינו. המרחק מאתנו לבית-אלפא - אחד הקיבוצים הוותיקים בעמק יזרעאל - 15 ק"מ. אנחנו מתקשרים בעזרת סימנים עם הפרוז'קטור , או בטלפון, או בטלגרף.
טירת-צבי נמצאת על הדרך מבית-שאן ליריחו. יריחו בערך במרחק 60 ק"מ מאתנו. בצד מזרח
לטירת-צבי, במרחק 3 ק"מ, נמצא הירדן. בגלל זה קוראים לסביבתנו -
"עמק-הירדן". אדמתנו היא בגובה של 230 מטר מתחת לפני הים, והירדן עוד יותר נמוך
מאדמתנו. בגלל זה חם מאד אצלנו בקיץ - עד 46 מעלות.
מהעבר השני של הירדן נמצאים הרי הגלעד, זו הסביבה שבה חי אליהו הגלעדי. גובה הרי-הגלעד - עד 1250 מ' מעל פני הים. כל עבר הירדן היא תחת שלטונו של האמיר עבדאללה, בחסות אנגליה. לפי הצהרת בלפור, היהודים יכלו להתיישב גם בעבר הירדן, כמו בארץ ישראל. בשנים הראשונות תכננו להקים נקודות עבריות בעבר הירדן, אבל האנגלים התחרטו, ועבר הירדן נשאר של הערבים. קק"ל וארגונים יהודים אחרים קנו שמה אדמה, אך בינתיים אין רשות ליהודים להתיישב על אותה אדמה.
ממערב לטירת-צבי במרחק כ-8 ק"מ נמצאים הרי הגלבוע, היכן ששאול המלך נהרג. מדרום להרי הגלבוע נמצאים הרי אפרים. מדרום לנו - לכוון שאנו עומדים בתפילת "שמונה-עשרה", שם העיר יריחו. ובאותו הכיוון נמצאת ירושלים עיר הקודש.
כ- 6 ק"מ צפונית לנו נמצאת נקודה יהודית: הקיבוץ "מסד", ק"מ אחד מן הירדן. במרחק 12 ק"מ צפונה מאתנו מוצאים, מימין ומשמאל, שתי נקודות יהודיות - "מעוז" ו"בית-יוסף". שלושת הישובים התיישבו יותר מאוחר מאתנו. 8 ק"מ צפונה יש עוד יישוב - "עקיבא". בזמן הקרוב, איה"ש, יתיישבו בסביבתנו שני קיבוצים של הפועל המזרחי, ואנו ניקרא "גוש התיישבות דתית".
בחורף, כשהראות מאד צלולה, אנו יכולים לראות במרחק 80 ק"מ צפונה את פסגת החרמון מכוסה שלג. במרחק 150 ק"מ - רואים את הלבנון מכוסה שלג. בפינה הצפונית-מערבית, אנו רואים את הר-תבור ואת גבעת-המורה.
הקבוצה שלנו, יושבת על שטח של 1200 דונם. האדמה טובה מאד, ומתאימה לתבואות, לירקות, לעצים ולכרמים. בצד הצפוני יש מעיין, שנותן 120 קוב מים לשעה. המים מספיקים לנו לשתיה ולהשקיית השדות, הפרדס וגן-הירק. שטח האדמה ישר, ומשופע קצת לכוון הירדן, כך שבתעלות פשוטות ניתן להזרים את המים לאן שצריכים אותם, ואפשר להשקות כל מה שהגשם לא הספיק להשקות.
נוסף לשטח המרוכז של 1200 דונם שיש לנו, יש לנו בסביבתנו הקרובה 3000 דונם השייכים לנו. אנו מעבדים אותם - חלקם מסיבה חקלאית, וחלקם מסיבה פוליטית.
הקק"ל הבטיחה לנו שטחים בשביל 60 משפחות, לפי 35 דונם למשפחה, ככה שבמשך הזמן יהיו לנו 3500 - 4000 דונם. חלקם אנו מעבדים כבר היום - והשאר נקבל עם הזמן. אנו מקבלים תשלום מהקק"ל על הכשרת הקרקע. עבודתנו היא - להוציא סידריות, שהן עצים קטנים קוצניים - מן האדמה. הערבים משתמשים בעצים אלו להסקה, ולכן הם מוציאים אותם רק באופן שטחי, וכל שנה צומחים מחדש עצים קוצניים. ברור- שהעובדים שלנו אינם משאירים סדריות. הם עוקרים אותן ומיישרים את הבורות, והמדבר הפראי הזה יהפוך לגן פורח!
מוסדות הקבוצה
במבנה של קבוצתנו - המוסד החשוב ביותר היא: האסיפה הכללית של כל החברים. האסיפה בוחרת מזכירות. אצלנו, המזכירות היא בת חמישה חברים, והם מנהלים את כל ענייני הקבוצה וגם מנהלים את הקשרים עם גורמי-חוץ, שהקבוצה מעוניינת להיות איתם בקשר. למשל: הסוכנות, הממשלה, וכו'… ישנם עוד ארבעה חברים שנבחרו, ויחד עם המזכירות הם מהווים את "המועצה". המזכירות עם המועצה, מתייעצים ביניהם על העניינים, וכשיש צורך - אוספים את האסיפה הכללית כדי להתייעץ עם כל החברים, או למסור פרטים מן ההחלטות השונות, או כדי להצביע על קבלת חברים חדשים. חברי המזכירות מחלקים ביניהם את התפקידים: אחד גזבר, אחד מזכיר-פנים, אחד מזכיר-חוץ וכו'.
חוץ מהמזכירות, יש וועדות שונות, שנבחרות על ידי החברים: ראשית - בוחרים וועדת-בחירות, והיא קובעת כיצד יתנהלו הבחירות. יש "וועדת-חברים", שעוסקת בעניינים האישיים של כל חבר וחבר, כמו: עזרה לחברים, וכדומה. יש "וועדת המשק", המורכבת מחברים שיש להם ידיעות בניהול, והם יודעים לנהל את כל ענייני הכלכלה. יש "וועדת עבודה", שמסדרת חברים לעבודות יומ-יומיות. תולים לוח עם סידור-העבודה, וכל חבר מסתכל ורואה במה הוא עובד למחרת. יש "וועדת-תרבות", שמנהלת את ענייני התרבות. יש "וועדה טכנית", שיש לחבריה ידיעות בעבודות שונות, והם מייעצים בעניינים טכניים של כל עבודה. יש "וועדה לענייני מחסן ומטבח", שמנהלת את ענייני המטבח ביום-יום, וכן את מחסן ההלבשה. יש "וועדה לענייני דירות ובריאות", בשביל לסדר לכל אחד מקום לגור בו. בזה צריך להתחשב במצב בריאותו, ומתייעצים עם הרופא האם החבר יכול לגור בצריף - או הוא צריך לגור בדירה. יש וועדה לענייני הילדים, שמתעסקים בענייני הילדים הגדולים והקטנים. יש גם "וועדת בית-הכנסת", שהם במקום הגבאים.
חוץ מזה, ישנם שני פקידים באחריות המזכירות, שמנהלים את הרישומים של הקבוצה. כל החשבונות של הקבוצה נמצאים תחת הפיקוח של "ברית-פיקוח". זה נקרא פיקוח-ממשלתי. הכל מתנהל בעברית- החשבונות והדיבורים, ואפילו הביקורת של פקידי הממשלה. תמורת הפיקוח הממשלתי, ניתן לקבל הלוואות מבנקים וכו'.
מנהלי ענפים
לכל ענף במשק יש מנהל. למשל - אחד מנהל את הפרדס, אחד - את עבודות השדה, אחד - את העבודות בגן הירק, אחד - את עבודות הבניין, אחד - את עבודות המטבח, אחד - את מחסן הבגדים. אחד מנהל את הבהמות, ואחד עובד עם הפרידות. אחד עובד במאפיה, אחד עם הילדים הגדולים, אחד עם הילדים הקטנים. אחד עם המכונות שעובדות בשדה, אחד עם ענייני החשמל, אחד מנהל כללי, וכו'… כל אחד הוא מומחה במקצועו, או שהוא מנוסה בה, כך שהוא יודע להתנהל בעבודתו וללמד גם אחרים את העבודה. שעות העבודה נקבעות לפי מזג האויר: כשיש חום גדול בחוץ - מתחילים מוקדם מאד, עושים הפסקה גדולה בצהרים, ועובדים שוב אחרי הצהרים. יש עבודות, שמוכרחים לעשות אותן גם בשבת וביום-טוב, כגון: במטבח, אצל בעלי החיים והעופות, וכמובן טיפול בילדים. העבודה בשבת מסודרת בתורנות. כל אחד עושה תורנות לפי תורו, בעבודה שהוא קשור בה, וכולם עושים תורנות - גם מנהל העבודה.
לכל חבר בקיבוץ קונים "שקל" לקונגרס הציוני, ובזה מתבטאת החברות שלו בארגון הציוני. כל חבר בקיבוץ הוא חבר ב"כנסת ישראל", שזה הפרלמנט היהודי, שבראשו עומד "הוועד הלאומי", וכל חבר כפוף להם. למשל - בחג לאומי, שביתה או אבל, ח"ו… כל חבר חייב במשמעת גם ל"הסתדרות הפועל המזרחי" ומוסדותיה, וגם ל"קיבוץ הדתי", וכן הוא חבר ב"קופת חולים" של ההסתדרות של הפועלים.
שליחים לחו"ל
כדי שנוכל להיות בקשר עם ארצות שונות שיש בהן חברים מהתנועה הדתית שלנו, אנחנו שולחים מזמן לזמן חבר או שניים לחו"ל לזמן רב, שינהלו שם את העניינים של החברים לעתיד של הקיבוץ. השליחים הם של התנועה. מדי פעם נערכים קורסים לחברים השליחים - המדריכים. לשליחים יש הרבה עבודה, במקומות שבהם קיימים קיבוצי הכשרה. הדרכה מיוחדת קיימת בשביל הנוער מגרמניה, שהם עובדים ארבע שעות ביום וארבע שעות לומדים. בשביל זה, המדריך שלהם צריך לדעת היטב גרמנית ועברית, ולכל הפחות שנה הוא צריך להדריך אותם - ואחר כך הם נהיים קיבוצניקים עצמאיים. יש גם מדריכים מיוחדים של בני-עקיבא, צעירים ארצישראליים שמדריכים בחו"ל, ואיתם מדריכים בני אותן הארצות.
מצבת האנשים בקיבוץ
בטירת צבי נמצאים היום 120 אנשי עבודה, 13 ילדים מגיל שלושה חדשים עד שנתיים, בהם חמישה בנים ושמונה בנות. החברים המבוגרים הם, בערך, מאה. חציים חברים - וחציים חברות. עשרים מתושבי המקום אינם קיבוצניקים. הם שומרים, וכו'.
איפה גרים
יש לנו בניינים עשויים מלבנים של בוץ, שלושה חדרים בכל בניין. הבניינים נבנו בעבודה עצמית. באמצע המחנה עומד בניין אחד של שתי קומות, ובו עשרה חדרים. אותו מצאנו בנוי, כשהגענו למקום. חלק מן האנשים גרים בצריפי-עץ, ששה במספר, אותם קיבלנו מתקציב הסוכנות, והם ניתנים להעברה. בכל צריף - שלושה חדרים. יש עוד ארבעה חדרים, ושאר האנשים גרים באוהלים שקנינו בסוכנות ב -7 לירות כל אחד. כל החדרים והאוהלים מוארים בחשמל. גם יש לנו חדר-אוכל ל - 140 איש, ואליו מחובר המטבח, ומחסן מצרכים צמוד למטבח ובתוכו מקרר.
הילדים גרים בשלושה חדרים בקומה התחתונה בבניין, ויש להם מטבח לחוד, חדר רחצה עם טושים להתקלח, וגם סוכה גדולה המכוסה בברזנט, ששם הם ישנים ומשחקים ביום. חוץ מזה, מכינים להם מגרש למשחקים במרכז המחנה.
בעלי המשפחות, גרים על פי רוב בחדרים שבצריפים, והרווקים גרים באוהלים. אני וישראל גרים בשכנות. סביב לצריפים גדלים פרחים ועצים.
בצריף שלנו יש שתי מיטות ברזל מוצעות יפה ומכוסות בשטיחים ועליהם כריות שקיבלנו מתנה מאמא. גם שולחן עם שני כסאות, ומזנון קטן יפה מאד שעשיתי בעצמי, ועליו מונחים הספרים: החומשים שאבא נתן מתנה, קיצור-שולחן-ערוך, תנ"ך קטן, מילון שקיבלנו מהקרובים של מלכה, אלבומים של תמונות וגם ספרי-קריאה. במקום נפרד מונחים המשחקים של שלמה, והוא משחק בהם כשנמצא אצלנו בחדר. על הקירות תמונות שונות, ביניהן תמונה מענינת שהצייר צייר בשבילנו (בן-אורי?). במשך הזמן נקבל ארון בגדים. הפמוטים של מלכה וחליפת-המכתבים ודברים מיוחדים נוספים - יש להם מקומות מיוחדים במזנון.
חדר האוכל
זהו החדר הכי גדול בקיבוץ, שמלבד לאוכל - הוא משמש גם לאסיפות חברים, הרצאות ושיעורים. בו נמצא גם הרדיו בשביל לשמוע מוסיקה, חדשות וקונצרטים. כל מה שבא מארץ-ישראל, שומעים בעברית. חדר-האוכל משמש אותנו גם כבית-תפילה. יש בו ארון קודש עם שני ספרי תורה, שופרות, טליתות, תפילין, סידורים וחומשים. במוצאי-שבת עושים בו הבדלה, אומרים "שבוע טוב" ושרים "המבדיל", "אליהו הנביא" וכו'. בפורים קוראים בו במגילה, בתשעה באב קוראים מגילת איכה, ובחנוכה מדליקים נרות ושרים מעוז-צור.
זמן האוכל קבוע. בכל זאת יש תמיד כאלה שמאחרים, או שבאים אורחים, והם אוכלים מחוץ לזמן המקובל, ובכל זאת - תמיד הכל נקי ומסודר. לפני חדר האוכל נמצא פרוזדור ולפניו שני ברזים, סביב סביב יש פרחים, ובפנים - החדר מואר בשש מנורות חשמל יפות.
חדר התרבות
בחדר התרבות ישנה ספריה גדולה עם ספרים בשני ארונות-קיר: ספרי-קודש, ספרי חול וספרי-מדע. ארון מיוחד מוקדש לספרים השייכים לבית-הכנסת. כל מי שרוצה - מקבל לחדרו ספרים מן הספריה, או שהוא יושב בחדר התרבות ולומד/קורא ספרים ועיתונים. בחדר התרבות עומדים שולחנות מיוחדים למשחק השחמט, ויש גם פסנתר שאבא של חבר הביא מתנה לקבוצה מגרמניה. יש גם כינורות, פטיפון, מנדולינות, גרמושקה וחלילים. וכטוב לב החברה - מנגנים ושרים כיד החלוצים בארץ ישראל, הטובה עליהם. מדי-פעם אנחנו קונים הרבה ספרים, וגם מקבלים הרבה ספרים במתנה. אנו מקבלים הרבה עיתונים וז'ורנלים בשביל לקרוא ובשביל ללמוד איך להתנהג , איך לעבוד את השדות ואת גן-הירק ,איך לגדל את הבהמות ואיך לחנך את הילדים. גם הילדים באים לנגן לפעמים, ולשמוע רדיו בחדר התרבות.
מחסן הבגדים
כתבנו לכם כמה פעמים, שכמה בחורות עובדות במחסן-הבגדים. מדי שנה מחליטים, כמה כסף יוציאו על בגדים בקיץ ובחורף, לפי חודשים. חברה אחת מנהלת את מחסן-הבגדים. היא מקבלת תקציב לכל חודש, וקונה הכל. יש לנו שלוש מכונות תפירה חדשות, וישנם כמה חברים חייטים וגם כמה בחורות שיודעות לתפור וכמעט כל לילה מתקנים שם בגדים. המחסנאית מנהלת גם את ענייני הכביסה. מכבסים בשלושה דוודים מוסקים בעצים, שבהם מרתיחים את הכביסה. עכשיו קיבלנו ידיעה, שנקבל במתנה מכונת כביסה שנוכל להרתיח בעזרת חשמל. לגהץ - מגהצים במגהץ חשמלי, אבל כשמכונת החשמל אינה עובדת - אז מגהצים בפחמים. בערך יומיים-שלושה אורכת הכביסה, שניים-עד -שלושה ימים מתקנים, ויום עד שני ימים מוקדשים לגיהוץ, ולחלוקת הבגדים המכובסים. לכל אחד יש תא בארון המסומן במספרו, כך שביום ששי הולך כל אחד לתאו, ומוציא את בגדיו, שגם הם מסומנים במספרו. למשל: כל בגדי מסומנים במספר 56, ונמצאים בתא מספר 56 וכו'… לקראת שבת מסדרים את החדר, וכל אחד החבילה שלו על המיטה. ליד המכבסה יש תאים לכביסה הלא-נקיה, וממיינים את הבגדים לפי: לבנים, כביסה כהה, בגדי שבת ובגדי עבודה. לכל אחד יש שני זוגות בגדי שבת, וכן בגדי עבודה. כל הבגדים נשמרים במחסן - כך שכל הזמן הכל מסודר. במחסן הבגדים עובדים 9 שעות. בשביל הילדים יש מחסן לחוד, בחדרים שלהם. את הכביסה של הילדים מכבסים לחוד, כך ש"ממלכת הילדים" היא לחוד.
מחסן הכלים
יש לנו כל מיני כלי עבודה, וכל מי שלוקח כלי - רושם מה שהוא לקח, כדי להחזיר אחר-כך. יש מחסן לכלים של עבודת שדה, מחסן לכלים של משק בית, והחצרן מוציא ומכניס את הכלים ורושם כל כלי שכל אחד לוקח. כל בוקר כשהולכים לעבודה, לוקחים את הכלים - ואחרי העבודה מחזירים אותם. כך נשמרים הכלים יפה, למרות שמשתמשים בהם בשדה וגם בתוך המחנה. הכלים הם בשווי של עשרות לירות.
המעיין
ליד המחנה שלנו, יש שטח עם מעיינות, שהממשלה נתנה לנו רשות שימוש במימיהם. השטח של המעיין וסביבתו הוא כ- 20 דונם. כשקיבלנו את המקום, הוא היה מלא עשבים, והמים רחשו יתושי מלריה. אנחנו גידרנו את המעיינות בגדר תיל דוקרנית ובשער ברזל, חפרנו תעלות סביב וניקינו את המעיינות, השמדנו את העשב ושרפנו אותו. עצרנו את המלריה בעזרת חומרים כימיים, ואנחנו חושבים להניח צינורות בתעלות, במשך הזמן. כיסינו את המקום בחצץ ועליו פיזרנו אדמה, כדי שנוכל לנצל את השטח, ועכשיו רועות שם הכבשים שלנו. שטח המעיינות גבוה מן המחנה ב- 8 מטר, כך שבאופן טבעי המים זורמים במורד ישר בצינורות לתוך המחנה, בלי שום שימוש בכוח. על גגות הבתים עומדים הרבה מיכלים בשביל מים לרזרבה. מהמיכלים נמשכים צינורות לתוך המטבח, לחדר האוכל, ולמקלחת של הבחורים והבחורות. (במקלחת של הבחורות יש גם מקווה, שקירותיו מצופים בחרסינה). לכל פינה שבה צריך מים - נמשכים צינורות. יש לנו גם צינורות מיוחדים מגומי, לכיבוי שריפות, אם תפרוצנה ח"ו.
רוב השדות שלנו מושקים במי המעיין, כי הם נמוכים מהמחנה. השדות האחרים מקבלים את המים ממעיינות הערבים. המים מחולקים לפי הוראת השלטונות - כל אחד מקבל את חלקו.
המטבח
למטבח יש תקציב מסויים, המחושב לפי ההוצאה היומית של כל החברים, וכל סכום התקציב הוא באחריותה של אחת החברות, שקוראים לה "מחסנאית המטבח". היא מנהלת את כל ענייני המטבח, והיא היתה מוכרחה לעבור הכשרה לעבודה במטבח הקיבוצי - בקיבוצים אחרים. היא צריכה לדעת קצת "שולחן ערוך"; היא צריכה להתמצא קצת בענייני רפואה; תזונה נכונה לפי קיץ וחורף, כשקר או חם; האוכל צריך להיות בריא, טרי וטעים לכל החברים; ולא לעבור על התקציב. כשחבר חולה, חלילה, או חלש - הוא מקבל אוכל מיוחד לפי הוראות הרופא, שנמצא שתמיד בקבוצה.
במטבח עובדים כל יום בשתי משמרות: מ 4.00 בבוקר עד 12.00 , ומ 12.00 עד 8.00 בערב, כך שכל חברה עובדת שמונה שעות ביום. מספר העובדות - לפי מספר האוכלים. על כל 12 - 13 אוכלים, עובדת חברה אחת במטבח. גם בחדר האוכל עובדות במשך השבוע שתי חברות בשני משמרות, לפי אותה חלוקה.
כל העובדים השונים במטבח ובחדר-האוכל, וגם במחסן-הבגדים, אינם עובדים שם לנצח! כל שלושה חודשים - או חצי שנה - מחליפים עבודה. רק האחראית נבחרת לשנה, לפחות. בשבת ויום-טוב, אלה שעובדים במשך השבוע במטבח, אינם עובדים בו. יש רשימת תורנות: בערב - שתי בחורות במטבח ושני מגישים בחדר האוכל, אחר כך הם עוזרים בניקוי הכלים במטבח. בשבת בבוקר ישנה בחורה אחת במטבח ובחור אחד בחדר האוכל. בסעודה-שלישית שתי חברות ושני חברים, וכן בסעודת מלווה מלכה. הם מחלקים את האוכל, ועוזרים בניקוי וסידור חדר-האוכל, ובהדחת הכלים שנשארו משבת. ביום ראשון בבוקר - חוזרים העובדים הקבועים. ביו"ט, מבשלות החברות הקבועות במטבח. בחדר-האוכל יש תורנות של חברים, כמו בשבת.
בקיר המפריד בין המטבח לחדר האוכל יש שני ארונות-קיר, ובאמצע נמצאת דלת הכניסה מהמטבח לחדר-האוכל. הארונות נפתחים לצד המטבח וגם לחדר-האוכל, ז.א. שהדלתות הן דו-צדדיות. ארון אחד משמש לכלים החלביים, וארון שני - לכלים הבשריים. בזמן שמתפללים בחדר-האוכל, או אחרי שגומרים לאכול - סוגרים את דלתות הארון. הדלת בין המטבח לחדר-האוכל נפתחת גם היא לשני הכוונים - לחדר האוכל וגם למטבח, והיא נסגרת מעצמה - ז.א. שתמיד סגור בין המטבח לחדר-האוכל. על הקיר שפונה מהמטבח לחדר האוכל תלוי שעון גדול, וכשנכנסים לחדר-האוכל מיד רואים מה השעה. מתחת לארונות הגדולים, יש פתחים קטנים בקיר להוצאת האוכל מהמטבח לחדר- האוכל, ושני פתחים אחרים להחזרת הכלים המלוכלכים למטבח. מתחת לפתחים אלה נמצאים שני ארגזים מפח משובח וברזים, ושם רוחצים את הכלים. לשם מגיע גם צינור שנמשך מהדוד של המים החמים, כך שאפשר לשטוף את הכלים במים חמים.
בחדר-האוכל עומדים 12 שולחנות. ליד כל שולחן שני ספסלים, ועל כל ספסל יכולים לשבת 5-6 אנשים. כשבאים הרבה אורחים - מביאים עוד כסאות קטנים. בשבת ויו"ט עורכים את כל השולחנות ביחד, וכשיש שמחה - מסדרים את השולחנות בצורת ח.
מבשלים על מין שולחנות שמתחתם בוערים מבערים של גאז. הם בוערים בשקט, ולא שומעים רעש, לא רואים אדים, לא עשן ולא לכלוך. יש אור, והכל נקי ומסודר.
מאחרי המטבח עומדת חבית ברזל גדולה וסגורה העומדת על שני גלגלים, והיא משמשת לאשפה. כל שבוע מוציאים את האשפה בעזרת פרד, אל מחוץ למחנה.
המים מהמטבח זורמים בתעלות.
במטבח קיים חדר נפרד, סגור, והוא משמש כמחסן למצרכים השונים, שהמחסנאית מזמינה מדי פעם לפי הצורך, כאשר חברים נוסעים העירה - לעפולה או לחיפה.
בדרך-כלל, מבשלים אצלנו הרבה ירקות מהגן שלנו. אנחנו אוכלים גם בשר, המובא מכפר-יחזקאל, הנמצא 20 ק"מ מאתנו. שם יש "שוחט-גסות". "שוחט-עופות" יש לנו חבר משלנו, ומקווים שבמשך הזמן יהיה גם חבר משלנו "שוחט גסות". את הבשר מביאים בכמות שמספיקה לכמה ימים, ומחזיקים אותו במחסן-הפרודוקטים במקרר מודרני גדול, העובד על חשמל. הוא גם עושה קוביות קטנות של קרח, ובו מחזיקים מאכלים שונים הזקוקים לקירור.
בחג הסוכות, בנינו סוכה ליד חדר האוכל. משכנו חשמל, סידרנו את השולחנות בצורת ח, ויכלו לאכול 150 איש ביחד. סכך - לקחנו משיחים שצומחים פה ויכולים לשמש סכך לכל היהודים בצ'רנוביץ וביידיניץ ביחד! כשרואים איך החלוצים בונים את הסוכה - כבר נהיה חג בלב! בסוכה תלויים פירות וירקות מהגנים שלנו, והיא מקושטת בתמונות ובפסוקים מהתנ"ך ומענייני דיומא. הפתחים מקושטים בכפות-תמרים , וורדים, ובעשבים מפיצי ריח.
המאפיה
המאפיה היא בניין של שני חדרים, שנבנו מלבנים שאנחנו בעצמנו עשינו, והיא קרובה למטבח. חדר אחד משמש מחסן בשביל הקמח לאפיה, ובחדר השני נמצא התנור, שחנוך בנה אותו. הוא עלה 25 לירות. אנחנו יכולים להסיק אותו בעצים, אבל יותר זול להסיקו בגאז. יש לנו שני חברים שהם אופים במקצועם, אבל רק אחד עובד כאופה. האופה, אופה פעם אחת בכל יום, ולשבת הוא אופה גם חלות בצורות שונות, וכל מיני עוגות. בחדר האפיה ישנם רק הפתחים של התנור, אבל התנור כולו בולט החוצה, מאחור( בהתחלה, חנוך בנה תנור פשוט מחבית של ברזל עם לבנים - אבל עכשיו לא משתתמשים בו יותר.) מן המעיין מגיעים לתנור צינורות מים, העוברים דרכו ומתחממים, ומספקים מים חמים לכל הצרכים בקיבוץ: לאפיה, לשטיפת הכלים במטבח, ולהכנת תה. את הלחם שנאפה בתנור - פורסים במטבח בסכינים מיוחדות שמורכבות על מכונה לפריסת לחם.
בריאות
כמו שכבר הזכרתי קודם, כל הפועלים העבריים בארץ-ישראל מאוחדים בארגון פועלים. לדתיים יש ארגון משלהם, הנקרא "הפועל המזרחי". בכל זאת, בהרבה דברים אנחנו משותפים עם העובדים של הסתדרות העובדים הכללית. למשל: בפוליטיקה, ובארגון הבריאות "קופת חולים" של הסתדרות העובדים בא"י, שיש לה סניפים בכל הארץ, בכל מקום שיש נקודות עבריות. יש בתי חולים ורופאים מומחים מגרמניה ומארצות אחרות, וגם בתי-יולדות, מקומות הבראה, רופאים מיוחדים לילדים, בתי-מרקחת, אחיות ואחים.
בקופת-החולים של העובדים העבריים, הכל מתנהל כ"ממלכה". הממשלה בארץ-ישראל, לא מצאה עד היום לנכון לתמןך במוסד חשוב זה. בשנים כתיקונן, היו גם חברים ערבים בקופת-חולים, והם קיבלו את כל השירותים בחינם, או במחיר מינימום בבית-החולים ליולדות או בקופת-חולים.
כל חבר משלם לקופ"ח לפי הכנסתו החודשית, כל חודש שכר של יום אחד. ואז - וכאשר הוא אינו עובד בגלל מחלה יותר משלושה ימים - הוא מקבל תמיכה מקופ"ח, ועזרה רפואית מאחות מיוחדת. אבל צריך לזכור, שלא לכל אחד יש תמיד יום-עבודה, ולכן יש אנשים שאינם משלמים זמן רב, וגם אינם מקבלים עזרה רפואית, עד שישלמו את חובם.
בכל קיבוץ גדול נמצא רופא של קופת-חולים. אף על פי שהקיבוץ שלנו אינו אחד מן הגדולים, וכל רופא צריך שיהיה לו מספר מסויים של חולים - בכך זאת קיבלנו רופא באופן מיוחד - בגלל שאנו גרים רחוק מיישוב יהודי. הרופא הוא חבר הפועל-המזרחי, גר בקיבוץ, ונמצא אתנו תמיד. כאשר יש לו חופש - אנו מקבלים רופא-מחליף. יש לנו בית-מרקחת קטן, וכל מי שיש לו פצע קטן או כאבים אחרים - הולך להיבדק אצל הרופא. יש לנו גם חברה, שסיימה את לימודיה כאחות רחמניה. יש לנו קבוצה של סניטרים וסניטריות, (אהובה היא סניטרית טובה.) הם עובדים בתורנות ביניהם אצל הרופא, כל שבוע. כשחבר חלש - הרופא נותן הוראה שעליו לעבוד בעבודות קלות - או לא לעבוד לגמרי. אם צריך לנסוע לבית-החולים, נוסע החולה עם הרופא ועם סניטר - שמלווים אותו. הודות ל"הפועל-המזרחי", בכל המוסדות של קופ"ח כל המטבחים כשרים. יש חברות מהפועהמ"ז שתפקידם לשמור על הכשרות, שלא יחליפו כלים בשריים וחלביים, וכד'.
חינוך הילדים
לפי דעת רופא הילדים, הילדים שלנו ב"ה בריאים, וחלקם קצת מלאים (שמנים). אך זאת מעלה - יותר מחסרון.
עכשיו אנחנו מתחילים לדאוג לגננת לילדים - לשלמה'לה, שרה'לה, ואחרים. רוצים לשלוח חברה להשתלמות לשנה, ובעזרת-השם נצטרך לדאוג גם למורים לילדים. אנחנו מקווים, שבקרוב יתווספו לידנו עוד קיבוצים דתיים, והשאלה תיפתר ביתר קלות. בינתיים,יש לנו מטפלות עם נסיון איך לטפל בילדים קטנים, בגילים שונים.
יש לנו 13 ילדים, הגרים בשלושה חדרים, לפי הגיל. בכל חדר עובדת חברה אחת. חברה אחת עובדת במטבח, אחת בחדר הכביסה, אחת תורנית לילה, ואחת מתקנת בגדים או תופרת בגדים חדשים. באופן כללי, עובדות 7-6 חברות עם הילדים, וכמה שהם יגדלו - יצטרכו פחות מטפלות. לכל ילד יש מיטה משלו, סיר לילה, ותא שלו בארון הבגדים. בכל חדר יש הרבה צעצועים, והילדים מקבלים גם הרבה מתנות. אחרון אחרון חביב - סדר היום של שלמה'לה, שהוא בין הילדים הגדולים, הוא כזה: הוא מתעורר בשעה 5:00 . נותנים לו את סיר-הלילה, אחר-כך נותנים לו ארוחת-בוקר, מסדרים את המיטה שלו ומלבישים אותו. משחקים קצת ומספרים, או מטיילים אל העופות, הכבשים, העגלים, או משחקים על הדשא. בשעה 10:00 נותנים לו חלב לסעוד את הלב, ומשכיבים אותו לישון. הוא ישן עד הצהריים. בצהריים מעירים אותו ונותנים לו ארוחת צהריים, על כסא ליד השולחן. רוחצים אותו, ואחר-כך הולכים לטייל עם שאר הילדים. כשאני ומלכה חוזרים מהעבודה - אנו לוקחים אותו לחדר שלנו, משחקים קצת, והולכים שוב לאויר הצח עד שמחשיך. וכשמדליקים את מנורת החשמל - אז מלכה נותנת לו ארוחת-ערב, ממה שהכינה לו המבשלת, ולפעמים אני נותן לו את האוכל. אנו מלבישים אותו בגדי-לילה, משחקים עוד קצת, ומשכיבים אותו לישון במיטתו. הוא שם את הידיים על העיניים שלו ועל עיני אבא ואומר "אחד" - ונרדם.
בשבת ויו"ט, אנו לוקחים אותו השכם בבוקר לחדרנו, ומלכה נותנת לו לאכול, ואני לוקח אותו לתפילה, עד שמישהו "גונב" אותו ממני והולך אתו לטייל, כי כולם אוהבים אותו מאד.
בשבת, החברות הקבועות לא עובדות אצל הילדים, רק האמהות עושות תורנות של חצי יום.
חשמל
קיבלנו מכונת-חשמל מגרמניה. היא לא גדולה - אך יכולה לספק לנו חשמל לכל צרכינו, ונשאר לה כוח לייצר עוד חשמל. היא עומדת בחדר מיוחד עם שעונים ומכשירים מיוחדים. ישנם חברים היודעים טוב את העבודה בחשמל, והם מלמדים חברים נוספים להכיר את הגנרטור. בחשמל אנו משתמשים להאיר את כל החדרים והסלונים, ואפילו את בית-הכסא. משתמשים בו גם בשביל המקרר, מגהצים את הכביסה על ידי חשמל, ובמשך הזמן גם יכבסו בעזרת החשמל. הרדיו בחדר-האוכל גם הוא עובד על חשמל. החשמל משפיע מאד על הנוחיות שלנו.
בהמות ועופות
יש לנו רפת עם שבע פרות חולבות, שברור שאינן נותנות חלב באותו הזמן, כך שיש לנו חלב במשך כל השנה. כרגע ישנה עגלה שנקראת "תרצה", אבל ברפת יש מקום מיוחד לעגלות נוספות. רצפת הרפת עשויה בטון - כך שזה מבטיח נקיון.
בשבת אנו חולבים את החלב על מאכל. ברבנות דנים הרבה בשאלה הזאת, והם בקשר עם רבנים חשובים וגדולים, כדי לפתור את בעיית החליבה בשבת, כך שאנו - כפועלים דתיים - נוכל להגדיל את הרפת במשך הזמן, ולהתפרנס מכך. לייצר ולמכור שמנת וחמאה.
יש לנו שתי סוסות לרכיבה עבור השומרים בשדות, וחברים שיודעים לרכוב היטב. הסוסות עומדות להמליט סייחים קטנים.
בשביל עבודות השדה - לחרוש וליישר - יש לנו פרדות. יש להן יותר כוח לסחוב - מאשר לסוסים. אנחנו צריכים לקנות עוד פרדות לעבודה. יש לנו גם עגלות טובות, וחברים שעובדים יפה עם הפרדות. בארץ - עגלון יותר מיוחס מרופא, וכאשר יש לו עבודה - הוא בכלל חושב את עצמו ל"גדול".
כבשים
יש לנו דיר לכבשים. כיוון שהטלה הוא בהמה דקה, חלשה ועדינה מאד - בנינו להם דיר כמו ארמון - ביחס לדיר בחו"ל. הכל נבנה כאן לפי הוראות המהנדס, והדיר הוא מאד מודרני. עכשיו יש לנו 120 כבשים ו - 43 טלאים, ושלושים כבשים עומדות להמליט עד פסח, ואנחנו מקווים להגדיל את הדיר עוד יותר. יש לנו רועה אחד מומחה מן החברים שלנו, וגם כמה מתמחים. מזמן לזמן בא רופא לבדוק את הכבשים.
בינתיים יש לנו חלב מהפרות עבור הצרכים שלנו. כשנתחיל לחלוב את הכבשים - זאת אומרת, כשהטלאים יגדלו ולא יינקו יותר - נוכל להכין חמאה וגבינה ושמנת עבור כל הקבוצה, ואולי גם למכירה. יש לנו כמה מכונות למטרה זו.
יש לנו משפחה של ארבעה כלבים. הם מיוחסים גדולים. את האמא הביאו מאוסטריה - היא עלתה 30 לירות שטרלינג - שקיבלנו מתנה מהסוכנות. הכלבים הקטנים - הגורים - נולדו אצלנו. הערבים הפשוטים - ואפילו הקצינים האנגלים - יש להם דרך-ארץ רב לכלבים. כדי לאלפם וגם כדי לדעת איך להתנהג אתם, צריך מומחיות מיוחדת. חבר שלנו נסע להשתלם בקורס מיוחד למגדלי כלבים. הכלבים מקבלים לאכול הרבה חלב ובשר, ובנינו להם מלונה מיוחדת.
עופות
כרגע יש לנו חברה מומחית לגידול עופות. היא למדה וקיבלה הכשרה במקווה-ישראל, שזה בית-הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ. הוא נוסד לפני כ - 60 שנה.
יש לנו להקה של 220 תרנגולי הודו. לעתים אנו שוחטים עבור המטבח שלנו, אך בדרך כלל הם מיועדים למכירה. אנו משאירים 100 להטלת ביצים, כדי להקים דור חדש של הודים. יש לנו גם 40 ברווזים, שקיבלנו מתנה ממקווה-ישראל. הם מגזע מיוחד, מטילים ביצים וחיים אצלנו בתנאים טובים ובהנאה, מפני שיש אצלנו הרבה מים והם יכולים להשתכשך.
עכשיו יש לנו לול מודרני, שמכיל בערך 300 תרנגולות, כולן לבנות, והן מטילות מספיק ביצים בשביל הילדים הקטנים, וגם בשביל המבוגרים. הלול בנוי בצורה כזאת, שצריך רק פעמיים בשנה לנקות מתחתיו , אבל הכלים שהעופות אוכלים ושותים מהם - נקיים יותר מהכלים של הפועלים בחו"ל! בלול יש חשמל, והאוכל שלהם הוא מאד רב-גוני. בנושא זה יש ספרים ללמוד, ואנחנו מקבלים חוברות של מומחים למקצוע:"השדה". אנחנו מקווים, שעם הזמן תהיה אצלנו מדגרה- זו מכונה שעולה הרבה כסף, ולזה צריך מומחיות גדולה, לחמם בחימום חשמלי כדי להוציא אפרוחים. בינתיים אנו קונים אפרוחות בנות-יומן מהמדגרה, והלולנית שלנו יודעת להשתמש במנורות מיוחדות לחמם אותן - עד שהן גדלות ומטילות ביצים. את הברווזים ותרנגולי-ההודו - תוכל הלולנית להושיב על הביצים, כדי לגדל אפרוחים.
בקיבוצים אחרים מגדלים גם דבורים, אבל אצלנו עוד לא חושבים על זה. חושבים אצלנו לייסד ספריה מקצועית, כדי שהחברים יוכלו ללמוד ולהתמחות במקצועות שהם צריכים.
במשקים אחרים יש גם בריכות-דגים, וזה דבר שמאד משתלם. אבל אנחנו חושבים בינתיים לעשות בריכת-לילה, שבה נאסוף את מי המעיין שזורמים בלילות, בשבתות ובחגים, ובמים האלה נוכל להשקות את השדות וגם להתרחץ בקיץ. כבר הבאנו צינורות, סימנו את המקום, והתחלנו לחפור את הבריכה.
גן - בית
בגן-הבית עובד אצלנו חבר מהולנד, שעבד בירקות ופרחים שבע שנים. שטח הגן - 10 - 15 דונם. הירקות שמגדלים - הם בעיקר עבור המטבח שלנו, בשביל הילדים הקטנים, והגדולים. הגן הקטן נוצר במיוחד בשביל נסיונות: לבדוק, האם ירקות מסויימים מתאימים לאקלים שלנו, באיזו עונה כדאי לזרוע, ואיזה צמחים. בגן הקטן מלמדים את מי שאינו יודע - איך לזרוע ואיך לגדל.
גן - הירקות - הגדול
גן הירק הגדול תופס שטח של 80 דונם, ומקווים להגדיל אותו תוך כשנה. גן הירק הגדול ממלא צרכים שהגן הקטן אינו ממלא, ועיקר הפרי מיועד למכירה בעיר. ז"א - בעפולה, דרך "תנובה", שזה קואופרטיב השייך למשקים היהודיים. התשלום שאנו מקבלים הוא לפי המחירים בשוק. על כל שק של פרי שאנו שולחים אנו מדביקים מדבקה שקיבלנו מתנובה, ועליה הכתובת: "תוצרת-תנובה" עם חותמת, ואנו מוסיפים את המשקל ואת שם הפרי, ומוסיפים גם את הפתק " משק טירת-צבי", כך שמי שקונה תוצרת מתנובה - בטוח שזו תוצרת יהודית, ויודע גם מי היצרן. חבר אחד שלנו אכל פעם צהריים במסעדה בחיפה, וביקשו ממנו תשלום גבוה מאד. כשהוא התאונן שהמחיר גבוה מדי - הראו לו שהירקות הם מתוצרת טירת-צבי, ורק בשביל "היחוס" - זה שווה הרבה כסף!
כפי שכבר הזכרתי, כדי לגדל ירקות צריך הרבה יידע - לכן בא אלינו מדי-פעם מומחה מתחנת הנסיונות מרחובות, ששם לומדים על אדמות שונות ועל אקלים, והוא מייעץ לנו איך לגדל את הירקות. לפעמים אנו שולחים אליהם שאלות בכתב, והם כמובן עונים לנו בדואר - והכל בחינם. פעמים רבות עושים נסיונות בגן-הבית, ואם רואים שזה משתלם- זורעים בגן הירק הגדול. נוסף לחבר האחראי והמנהל את העניינים בגן-הירק, עובדות שם אהובה וזהבה. (ואם יש יותר עבודה - עובדים עוד חברים או חברות. ) גם עובד בגן חבר מקבוצה אחרת, שבא אלינו כדי לקבל נסיון, וכן שני חברים שלנו - שעובדים קבוע על מנת לקבל נסיון. כאשר המנהל נוסע - נשארת אהובה המנהלת. גם לזהבה יש נסיון רב בעבודה בגן-הירק. בזמן האחרון מלכה עובדת בגן-הבית, ויש לה נסיון בעבודה זו. כולם חרוצים מאד.
בגן מגדלים: תפוחי-אדמה, עגבניות, מלפפונים, בצל, צנוניות, חצילים, קולרבי, כרוב ופטרוזיליה. מכל הירקות עושים סלט, קציצות, וכל מיני מאכלים. (קולרבי זה מין ירק, שנותנים בעיקר לילדים קטנים. יש לו טעם של תפוח, ואפשר לאכלו ללא בישול). העיקר: הירקות גדלים בשתי עונות של השנה, לכן יש עבודה בגן לאורך כל השנה. ההשקייה היא בצורה פרימיטיבית. המים מגיעים בתעלות שנחפרו מן המעיין שלנו. חורשים את החלקה בטרקטור, או עם פרדות. בשביל כל עבודה יש מכונות מיוחדות, וכלים מסוגים שונים. את הירקות מובילים באוטו עד תחנת-הרכבת של בית-שאן, ומשם ברכבת לעפולה.
פרדס
כשעלינו על הקרקע, מצאנו 40 דונם פרדס צעיר. הערבים קלקלו אותו קצת, וייתכן שהממשלה תשלם עבור הקלקול. החבר האחראי - מנהל העבודה בפרדס - יודע היטב את המלאכה, והוא ממשיך לעבד את הפרדס, כך שבערך בעוד שנתיים אי"ש יתחיל הפרדס לתת פרי. יש חברה שעובדת שם באופן קבוע. ייתכן, שבמשך-הזמן אולי ניטע גם מטע שקדים.
כרם ענבים
בימים אלו אנו נוטעים 8 דונם כרם ענבים, והתכנית היא לנטוע 40 דונם. גם לעבודה זו יש חבר מומחה, ובכלל משקי הכרמים מאורגנים, כך שנפגשים ומתייעצים כל אנשי הכרמים. אצלנו חושבים שאם יהיה פרי ענבים - ואם הפרי יהיה מוצלח - אנחנו נהיה מהראשונים בשוק ,בעונת הענבים. גם לקחנו בחשבון, שזה פרי בריא מאד, ואינו דורש הרבה עבודה, כך שנוכל למכור בזול, שהפועלים היהודים מהעיר יוכלו להרשות לעצמם לאכול ענבים.
כולנו מתרגשים מקיום המצווה: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם…". כשאנחנו היינו ברחובות ונטענו עצי סרק (ברושים) משני צדי נחלתנו, רקדנו ושרנו וברכנו "שהחיינו". השנה אנחנו חגגנו ביום ט"ו בשבט, בימים שגמרנו את הנטיעה בכרם.
בתוכניתנו לשתול בננות. זה פרי טוב מאד, מזין ובריא, שנותנים לילדים קטנים וגם לגדולים לאכול, ולחולים - כדי להתרפא. שולחים אותו גם לחו"ל. במשך הזמן, אנו יכולים להגדיל את המטעים, כי יש לנו, ב"ה, הרבה מים. יכול להיות שניטע עצי פרי כמו שזיפים, תפוחים, אגסים, אגוזים ואחרים - המתאימים לאקלים שלנו. ישנן הרבה תחנות נסיונות מטעם הממשלה, שם לומדים על האדמה והתכונות שלה.
שדות ומכונות
שטח המחנה שלנו גובל עם שטח שדות, שגודלו 1050 דונם, שהיה מחולק פעם לזריעה והשקייה בצורת מלבנים. מסביב נטועים ברושים- ויש מלבנים שמסביבם גדל סוף - שמגנים מפני הרוחות החזקות , שלא יזיקו לפרי. בין המלבנים ישנן תעלות משני הצדדים, בהן זורמים מי המעיין. כשצריך להשקות את השטחים - מובילים בהן את המים. בין המלבנים יש דרך לנסוע. משני צידי הדרך יש שורות עצים הנקראות בעברית "שדרות", וברוסית "אלייען".
פרדס-התפוזים נמצא בשטח של 3 מלבנים. הברושים שומרים על הפרדס, שהרוחות לא ישברו את העצים, חלילה, וגם שהפרי לא יפול. 4 מלבנים תופס גן הבית, כמה מלבנים יותר גדולים הם גן-הירק הגדול. במלבנים אחרים זרועה תבואה: חיטה ושעורה. ניסינו גם תירס - אך הוא לא הצליח. רוב שטחי התבואה נמצאים קצת יותר רחוק מהמחנה. המלבנים והשדרות נמשכים וודאי כק"מ אחד. שם יש תמיד אוויר בריא וטוב. בקיץ נושבת רוח קרירה "מחיה נפשות". אנו אוהבים לטייל שם, או לשבת ללמוד או לקרוא.
ביתר השטחים יש תבואות: שטחים ישרים , המקבלים מים ממעיינות אחרים, שגם הערבים משקים את שדותיהם מהם. יש שטחי שדות, הרחוקים כ - 2 ק"מ מהמחנה, והם שייכים לקק"ל. שדות אלו לא נעבדו - על פי רוב - כבר עשרות או מאות שנים. הסיבה לכך - ה"סידריות". אלה עצים קוצניים, שאם משאירים אותם שנים רבות הם גדלים לגובה, ויש להם גם תפוחי סרק, שאפשר לאכול אותם. כאשר הערבים רוצים לעבד שדה - הם כורתים את הענפים מלמעלה. השורשים נשארים באדמה, והם חורשים מסביב לגזע. כך יוצא, שבשנה הבאה - צומחים שוב ענפים חדשים. כך יותר מחצי השטח הולך לאיבוד, וגם קשה לעבד וקשה להשקות. אם אנחנו - היהודים - רוצים לעבד את הקרקע - לא משתלם לנו לעבד כמו הפלחים הערבים, ובייחוד שיש לנו מכונות טובות ומודרניות ,שיכולות לעבד את הקרקע. אנחנו מכשירים את הקרקע, וברור שאנו מקבלים תמורת הכשרת הקרקע תשלום מהקק"ל, משום שמהקק"ל היינו צריכים לקבל קרקע שאפשר מיד לעבד אותה. אנו מוציאים את הסידריות, ששורשיהן עמוקים יותר ממטר, ומיישרים את הקרקע. בשורשים אפשר להשתמש להסקת הדוודים להרתחת הכביסה. כדי לנסר את העץ, יש לנו משור על דלק, שמנסר את הענפים.
את השורשים אפשר להוציא בידיים בצורה פרימיטיבית, או בעזרת מכונות. כורתים את הענפים, ואח"כ חופרים מסביב לגזע, ואת השורשים העבים כורתים בגרזנים. מנקים את השורשים בצורה כזאת שהם לא יצמחו, ומכסים את הבור. אז חורשים את האדמה. מובן מאליו, שבשיטה זו - הוצאת הסידריות לוקחת הרבה זמן. אז לוקחים מחרשה גדולה שחורשת עמוק יותר, וחורשים את השדה במחרשה שיש לה 6 סכינים. את המחרשה סוחבת מכונה שקוראים לה "טרקטור" בכל השפות. המנוע של הטרקטור עובד על דלק, ויש לו כוח של 22 כוחות סוס, אבל כוחו עדיין חלש מכדי שיוכל לעקור את השורשים של הסידריות מבלי לחפור לפני כן מסביב. פעם הזמנו מקיבוץ אחר טרקטור יותר גדול, ובעזרתו ניקינו שטח גדול. בקיץ הבא תהיה עוד קצת עבודה להוציא את השיריים. בטרקטור שלנו אנחנו חורשים, זורעים וקוצרים את התבואה בכל שדותינו. בייחוד צריך ליישר את השדה שזורעים בו "חצירים". שם זורעים כל מיני צמחים - כמה שזה מכיל, עושים בשדות מלבנים שקירותיהם הם מאותה אדמה, וכשמשקים - ממלאים את המלבן בהצפה, בהרבה מים. גם לחצירים יש חבר מיוחד שעובד בזה, שקיבל יידע רב ונסיון בקיבוצים אחרים, ולמד איך לעבד את החציר, מתי לזרוע ומתי להשקות. החבר שמנהל את העבודה יש לו הרבה נסיון, לכן שדותינו באמת יפים, ויש הרבה תבואה.
השטח שלנו מספיק לאוכל לבהמות שלנו, וגם למכירה.
שדותינו נזרעים במכונה, והשורות הן ישרות. גם לקצירת התבואה יש מכונה מיוחדת. חוץ מזה יש לנו מכונה, שבזמן הנסיעה בשדה היא קוצרת וממלאה בו-זמנית את השקים. ויש מכונה שניה, והיא דוחסת את הקש, וקושרת אותו בחבילות גדולות. השנה היה לנו מעט מאד נסיון איך לסדר את החבילות, ובגלל שאנחנו גרים רחוק מישוב יהודי, לא השתלם לנו להביא את הקש לרכבת כדי למכרו, ולכן מכרנו רק חלק קטן ממנו. בהזדמנות שהיו לנו משאיות ריקות שנסעו לעיר - רק אז מכרנו. היתר נשאר בשביל הבהמות שלנו , לאכילה במשך כל השנה. את ה"טרפקות" היה משתלם להביא לתחנת הרכבת, כיוון שקיבלנו עבורן מחיר טוב. אך השנה מכרנו מעט.
יש לנו גם מחרשות יותר קטנות, ומכונות שונות לעבודה בשדה. כשמזדמן לנו לעבד שטח קטן - אז עובדים עם פרדות.
אוטומובילים יש לנו שלושה, ביניהם אוטו משא גדול בו נוהגים שני חברים. הם עושים עבודת-חוץ, כדי להרוויח כסף בעיר, ובמקומות אחרים. יש אוטו אחד משוריין להסיע בו נוסעים, ולהביא משאות לרכבת, וטנדר בשביל נוסעים, שזה אוטו קל כמו טקסי - אבל גדול.
כבישים
כאשר היינו צריכים לעלות על הקרקע ביום-העליה - לא היה כביש מסודר. היתה דרך עם עיקולים , והיה שם בוץ ממי המעיינות. היו גשרים קטנים - אבל הם היו שבורים. לכן נסעו לפני השיירה אנשים שהכירו היטב את הדרך. הם עברו במחרשה ועשו חריץ לאורך הדרך הטובה, כדי שהבאים אחריהם יידעו איפה לעבור. במשך הזמן הממשלה עשתה גשרים קטנים, אך עד היום - ביום גשם - אין דרך בטוחה שאפשר לנסוע בה. כיום הסוכנות הקציבה סכום מסויים, וקבלה אישור מהממשלה לסלול דרך חדשה בשביל היישובים היהודיים בעמק בית-שאן, ומטירת-צבי עד בית-אלפא, כדי שלא נצטרך לעבור דרך העיר הערבית בית-שאן. אעפ"י שהסכנה לא כל-כך גדולה, מפני שיש שומרים יהודים - אבל וודאי הרבה יותר נעים בדרך החדשה, שהיא גם הרבה יותר קצרה. בכביש החדש הזה עובדים רק פועלים יהודים מהקיבוצים הקרובים. כל קיבוץ מקבל את חלקו בעבודה. גם אנחנו קיבלנו בחלקנו 5 - 6 ק"מ. התחלנו ליישר את האדמה, וחפרנו תעלות בצד הכביש. עכשיו מצאנו ליד המעיין שלנו מקום עם אבנים, ופתחנו שם מחצבה קטנה, לאבני חצץ לכביש. מובן, שעכשיו הכביש יהיה לנו יותר זול. עבור העבודה בכביש - אנחנו מקבלים 30 גרוש ליום לעובד, ועם האבנים שלנו - יישאר לנו יותר , מזה. הבאנו שלושה חוצבים יהודים מומחים בשביל המחצבה, והאוטו שלנו מוביל את האבנים, וכך אנו יכולים לקוות שבמשך כמה שבועות הדרך תהיה מסודרת - ובמשך הזמן יהיה בעמק-בית- שאן גם כביש אספלט.
אדמות יהודיות בעמק בית שאן
כמעט כל האדמה בעמק-בית-שאן היתה שייכת לממשלה, אז בא "אח שלנו" - הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל ואמר - שלפי הבנתו הפוליטית צריך לתת את אלפי הדונמים לבדואים הפראים , שהם נודדים ממקום למקום והם עצלים מלעבוד. את רוב השטחים מכרו הבדואים לאיכרים גרמנים כמעט בחינם - 20 גרוש עד חצי לירה עבור דונם אדמה. הגרמנים חשבו לייסד קולוניה גרמנית, אך לא הצליחו. רק מעטים מהם התיישבו על אלפי הדונמים - ועכשיו הם רוצים למכור את אדמותיהם. הקרן הקיימת קנתה מאחד מהם את כל השדות עם הבית, ואנו מקווים שנוכל לקנות גם מהאחרים את השדות שלהם, כיוון שהם אינם גרים פה. האדמה של המחנה שלנו, נקנתה מ"פריץ" ערבי, שהוא קרוב של המופתי הירושלמי.
בתחילת המאורעות - בשנת 1936 - הרבה בדואים מכרו את שדותיהם לפלחים ערבים - והפלחים מכרו לקק"ל. עכשיו משלמים בשביל דונם - 13 לירות!
כעת בעמק בית-שאן יש חמישה ישובים יהודים, ויש עוד אדמה בשביל הרבה ישובים. אנחנו חושבים, ומקווים שנצליח, שמתנועתנו - "הפועל המזרחי" - יתיישבו כמה קיבוצים לידנו, ואז נרגיש טוב בכל המובנים.
בינתיים, אנו מקווים, עם הזמן, לבנות בתים. מובן שהבית הראשון יהיה בית-תינוקות, ומקווים לבנות בית-כנסת לתפילה, ובית-ספר שבו ילמדו תורה. שאלוקים יעזור שיהיה שלום בעולם, ויבוא הזמן שעליו ניבא הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונישא הוא מגבעות ונהרו אליו כל גויים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי-יעקב , ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים. וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".
שונות
יש לנו שני חברים סנדלרים, והם מתקנים את הנעליים של החברים. נעליים חדשות - אנחנו קונים בעיר. יש לנו נגר מומחה, וכמה חברים שיודעים קצת את המלאכה, ככה שכמעט כל עבודת-נגרות אנחנו עושים לבד. אנחנו גם בונים כל מיני בניינים. חנוך הוא המומחה בבניה, שבונים מלבנים ומאבנים. מובן מאליו, שיש מומחים יותר גדולים בעבודות הבניין, בארץ ישראל. אנחנו בעצמנו בנינו מלבנים עשויות מבוץ כמה בתים, שקוראים להם "בתי-בוץ". יש חבר שהוא עובד קבוע בחצרנות, ז.א. הוא מתקן בתים, ומשגיח על הסדר והנקיון במחנה. חוץ מנגרות - אני איש מקצוע בבטון ובבניה במלט. כך הוא פועל יהודי. ישראל הוא פועל טוב בעבודות הפרדס, ועובד עוד בכל מיני עבודות.
לאה מתמצאת יפה בעבודות הנשים במחסן-הבגדים, במטבח ובחדר-האוכל. עכשיו היא לומדת לעשות תוצרת מהחלב של הכבשים ושל הפרות.
יש לנו חברים שיודעים גם מכונאות, ויכולים לתקן את המכונות של עבודות השדה , אוטומובילים, ומכונות שונות. לפעמים מביאים גם מומחה בשביל מכונות מיוחדות. החצרן משמש גם כמחסנאי הכלים, הוא מאד אחראי ומומחה לתיקוני-בית. בקיץ מרטיב החצרן את האדמה של המחנה, כדי שלא יהיה אבק. הנגריה והמכונאות - יש להם בניינים מיחדים. יש גם מקום מיוחד למכונות העובדות בשדה.
לסיום
כפי שאתם רואים, סיפרתי לכם מהחיים הקיבוציים שלנו בטירת-צבי, פה בעמק בית-שאן.
בוודאי תשאלו : מה המטרה של כל זה? יש בזה הרבה אידיאולוגיה ושאיפות קיבוציות יהודיות וחברתיות. במחשבה ובמעשה. אם אצל ריבונו-של-עולם "סוף מעשה במחשבה תחילה" - אצל הבן-אדם הסגולה הזאת לא נמצאת… ובכל זאת כל מחשבותינו הן לטובה, וה' יעזור שנוכל להגשים את מחשבותינו, ואפילו יותר טוב.
הייתי יכול לכתוב בעניין זה הרבה יותר בפירוט, אבל מטרת כתיבתי היא לא לעשות מכם חלוצים, אלא לספר לכם איך אנחנו - החלוצים-הקיבוצניקים - חיים, ואיך הסתדרנו עד כה. יש הרבה לכתוב על המשמעות של טירת-צבי בבניין ארץ-ישראל. החשיבות שלנו היא לא רק מבחינה פוליטית. הרגשתנו היא, שמה שהשגנו אינו רק עצם הקמת ישובים יהודים כמו הישוב שלנו בעמק-בית-שאן - אלא העובדה שאנחנו החלטנו להתנתק מחיי הגלות והנדודים של היהודים, ושהגענו לחיים של "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" בזה ובבא - היא העיקר! העבודה שלנו היא בדרך התורה, ואנחנו משתדלים להזדהות עם מאמר חז"ל: "אם אין קמח - אין תורה".
אנו חיים על יסודות אהבת הארץ, אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת האדם, על יסודות שמירת שבת-קודש :זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוקיך. לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך וגרך אשר בשערך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי".
כשהחבר שלנו מקדש בשבת לפני האוכל - כל החברים עומדים. זה מדגיש את צו ה': "זכור את יום השבת לקדשו".
שלכם באהבה - בני יעקב-יוסף ורבקה ,
נכדי יונה וברכה ,
משה, שלמה ומלכה גרשטיין
לדף הפתיחה
של טירת צבי
