איטה ויצחק  (שכטר) עוקד

יצחק , שושנה, מלכה  ואריה- ילדיהם של משה ורבקה שכטר , נכדים לישראל - אחיהן של מרים ורבקה-מירל (שכטר) גרשטיין, ומרים-צירל שכטר שנספו בטרנסניסטריה הי"ד.  מלכה - נשואה לאבישי יורב

לרשימת צאצאים של יצחק ואיטה עוקד ראה בדף של משה ורבקה שכטר

תמונות ממשפחת עוקד

לזכרו של יצחק עוקד

העיתונאי הוותיק, שנותר "מכור לחדשות", חצה את הכביש לקנות עיתון, ונהרג
כשקוזו אוקמוטו ביצע את הפיגוע בנמל התעופה, יצחק עוקד דובב פועלי ניקיון, שסיפרו לו כי המחבל היה סיני. זו היתה כותרת העיתון של הבוקר. במשך כ-30 שנה סיקר עוד אירועים היסטוריים רבים

בתחילת חודש פברואר 2023 ירד יצחק עוקד מביתו בבאר יעקב לקניון הסמוך כדי לקנות עיתון. עוקד, בעברו עיתונאי ב"ג'רוזלם פוסט", היה "מכור לחדשות", כפי שסיפרה בתו, שרית. "בכל חדר היה רדיו, כדי לא לפספס אף מלה. כל בוקר הוא היה חייב לקרוא עיתון", הוסיפה. 20 מטרים הפרידו בין ביתו לקניון. במעבר החציה הוא נדרס על ידי מכונית, נחבל בראשו ובהמשך מת מפצעיו.

יצחק אייזיק עוקד שכטר נולד ב–1935 במרקאיבו בוונצואלה. אביו ואמו, משה שכטר ורבקה פלדמן, נולדו בחבל בסרביה, בשטחה של אוקראינה של היום. ב–1927 אביו עלה לארץ ישראל, אך משלא מצא עבודה, היגר לוונצואלה ושם הקים משפחה עם רבקה. יצחק היה אח גדול לשושנה, מלכה ואריה. כשהיה בן שמונה, בזמן מלחמת העולם השנייה, שטו צוללות גרמניות במפרץ מרקאיבו. "היהודים, שכבר שמעו על הזוועות באירופה, נבהלו, והחליטו לשלוח ילד מכל משפחה לארצות הברית", סיפרה בתו. כך נשלח יצחק הקטן, דובר אידיש וספרדית, לפנימייה צבאית בפטיסטית בטקסס.
אחת הנזירות שם, "מיס דניאל", לקחה אותו תחת חסותה וסייעה לו להתמודד עם הקשיים והגעגועים הביתה. יצחק למד אנגלית וגם את מנהגי הנוצרים, וביקש לשלוח להוריו ביצי פסחא מקושטות, כדי לשמח אותם. כדי שהביצים לא יישברו בדרך, הוא בישל אותן ושלח אותן לוונצואלה בדואר ימי. במשפחה צחקו וסיפרו שריח הביצים המקולקלות מסניף הדואר המקומי בוונצואלה זכור עד היום.
אחרי שנתיים בפנימייה החליטו הבפטיסטים להטביל את הילדים היהודים. מיס דניאל התייעצה עם אביה, שהיה כומר, והוא אמר לה שהוא לא ראה עד היום יהודים, אבל אם ישו שמר עליהם כיהודים עד עכשיו, אסור לה להטביל אותם. כך נשלח יצחק חזרה לביתו במרקאיבו. 40 שנה לאחר מכן, כאשר חידש את הקשר עם הנזירה, היא שאלה אותו אם שמר על יהדותו.

יצחק נשלח מחדש לארצות הברית, הפעם לניו יורק, שם למד בבית ספר. בכ"ט בנובמבר 1947, כשהיה בן 12, עמד מחוץ לבניין האו"ם וזכה לחגוג עם יהודים נוספים את ההצבעה על אישור תוכנית החלוקה, שסללה את הדרך להקמת המדינה. בשנת 1950 הוא עלה על המשפחה לארץ. הם השתקעו במושב חיבת ציון, שם היה אביו חקלאי. בהמשך היה בעלים של בית חרושת לקרח בחדרה. יצחק נשלח לבית ספר מקצועי בנתניה, שם למד במגמת טכנאי חשמל ורדיו. "לבעל שתי הידיים השמאליות נתנו לחצוב את התעלות בקירות, בכדי להשחיל את חוטי החשמל", סיפרה בתו.

יצחק התגייס עם גרעין של בני מושבים ששמעו את הקריאה של דוד בן גוריון ליישב את הנגב. יחד הקימו את המושב הדתי כפר מימון. בהמשך הוא נשלח לעבוד בחברת "מקורות", בשל הידע המקצועי שרכש. ואולם, אהבתו הגדולה היתה נתונה תמיד למלה הכתובה. בקורסים בהתכתבות הוא למד ספרנות, עיתונאות ודוברות, והיה ספרן בתעשייה האווירית, דובר מכון וולקני ועיתונאי ב"ג'רוזלם פוסט" במשך 30 שנה, בין שנות ה–60 לשנות ה–90.

במהלך השנים היה כתב על נושאים שונים וסיקר אירועים חדשותיים רבים. ב–1972, כשקוזו אוקמוטו ביצע את הפיגוע בנמל התעופה לוד, נשלח יצחק לסקר את האירוע. משנמנעה כניסתו למבנה, החל לדובב פועלי ניקיון, שהסתתרו באחת הפינות. "הם אמרו לו שהמחבלים היו סינים", סיפרה בתו. "ואכן גלגלי הדפוס עצרו, והכותרת של הבוקר היתה שהיתה התקפת מחבלים על ידי סינים, כי מי חשב שיפנים יכולים לעשות התקפת מחבלים על ישראל". ב–1975 הוא סיקר את הפיגוע במלון סבוי בתל אביב, שבו נרצחו אזרחים ונהרגו חיילים.

לפני כ–60 שנה הכיר את אשתו, איטה, שהיתה מורה ותיקנה את שגיאותיו בעברית. לפני כ–40 שנה "נדבק בחיידק המשפחתולוגיה", כדברי בתו, ובנה עץ משפחה שכלל עשרות אלפי חברים. "הוא ניסה להסביר לי איך אנחנו קשורים למארי אנטואנט", סיפרה בתו.

עוקד הותיר אחריו את אשתו, ילדים ונכדים

מתוך עתון הארץ - לחץ כאן .