שרה המל פרקים מהחיים חלק ב

ראיון עם שרה המל

ההתכתבות לרוסיה

צל"ש לארכיון

קבלת פרס לארכיון המסודר תשס"ב	שרה בארכיון תשס"א	תעודת הדרכה במוזיאונים לשרה
מסיבה לשרה בת 70 תשס"ז	לוח צילומים למסיבת ה70 לשרה	מעיינים באלבום הברכות לשרה בת 70
סבתא עם נכדות	שרה עם גל ונועם	עשור מציג את סבא ישראל גרשטיין מודיע על שמה של שרה
לדברים שכתבה איילת השחר לזכרה של סבתא שרה - 2010 - לחץ כאן	שרה עם שתי בנותיה הראשונות טל וורד	יעל השלימה פאזל על סבתא שרה בילדותה
תעודת סיום קורס טרקטורים ג'ון דיר	תעודת גמר קורס מלגזות מיכאל	תעודת תחזוקת מערכות מיכאל
	למצגת לזכרו של מיכאל - לחצו כאן	סרטון - ראיון ידיד עם סבא מיכאל

ראיון עם שרה המל

(מתוך "עלים" - עלון קבוצת-סעד,  כ' אלול תשנ"ג)

חלק א'

שאלה:   שרה, מה הסיבה שביקשת להתראיין היום?

תשובה:  יש לכך שתי סיבות:  ראשונה - בימים אלה אני חוגגת "יובל" פרטי של  עשרים שנות התכתבות עם יהודים בבריה"מ!  והסיבה השניה -  לאחר שלוש-עשרה וחצי שנים של פעילות ציבורית בנושא - אני מפסיקה בקרוב את עבודתי ב"מועצה-הציבורית-למען-יהודי-ברית-המועצות", וחשבתי, שזה הזמן לעשות סיכום לעצמי, וגם לשתף את החברים בחלק מן הדברים.

ש. אולי תספרי לנו קודם על ההתכתבות האישית?

ת.  את המכתב הראשון, קיבלתי בדיוק ערב ראש-השנה לפני עשרים שנה.  המכתב היה מבחור צעיר במוסקבה, באנגלית. הוא קיבל "הזמנת קרובים" לעליה, שהיתה חתומה על ידי (כתוצאה ממבצע שהועבר אז בסעד).  אגב - מתכתב זה עלה רק לפני שלוש שנים - האחרון מכל מתכתביי!

בהתכתבות עמו השקעתי הרבה מאד, בייחוד בשנים הראשונות.

המתכתב השני שלי  היה ישראל זלמנסון (אסיר ציון) , שהוצע לי על-חברו דוד צ'רנוגלאז, כאשר גר בסעד.  כתוצאה מחיפושי-מידע על זלמנסון - נוצר הקשר ביני לבין "המועצה הציבורית", וכחצי שנה אחרי עלייתו - גוייסתי לעבודה במועצה.  שם היתה לי גישה אל כתובות של פעילי-עליה ומורים לעברית בערים שונות בבריה"מ, וכך "אספתי" לי "נבחרת" של מתכתבים, שהלכה ותפחה עם השנים.

ש.  מה כתבת לכל האנשים האלה?

ת.  קודם-כל, ובייחוד - סיפרתי על החיים בקיבוץ.  שלחתי הרבה צילומים, ונתתי להם הסברים.  היתה התעניינות גדולה בחיי היום-יום שלנו,  וגם בחיי-המשפחה.  למשל: צילומי-החתונה של טל עם הסבר מפורט - נשלחו לארבע ערים בבריה"מ, והפכו ללהיט בין מורי-העברית בכל מקום!  צילומים שנעשו בסעד הועברו שם לשקופיות, כדי שיהיה אפשר להראות אותם בשיעור-העברית.  כמו-כן, היו בקשות לשירים עבריים,  והמון שאלות בנוגע לנעשה בארץ,  כמו-גם שאלות בדקדוק עברי…

במשך השנים היו עליות וירידות באפשרות לשלוח דואר,  ובייחוד חומר מודפס, לרוסיה,  וכל משלוח היה הימור: "יגיע - לא יגיע? ".

ש.  התכתבת גם עם אסירי-ציון?

ת.  התכתבתי עם פעילי-עליה שהיו "מסורבי-עליה" ומורים-לעברית,  וכמה מהם נאסרו עקב פעילותם , נשפטו ונשלחו למחנות.  במקרים אלה - השתדלתי להשאר בקשר עם נשותיהם.  בייחוד הצלחתי בקשר עם אשתו של אחד מהם - ארי וולבובסקי - שאתה ניהלתי לא מעט שיחות טלפוניות.

ש.  כיצד?

ת.  שאלה טובה…  כמובן - הטלפון בביתה היה מנותק.  לכן, הזמנתי שיחה מספר ימים מראש, דרך המרכזיה הבין-לאומית.  ביום המיועד - היא היתה מחכה בבית-הדואר בעירה,  ואני הייתי מחכה בביתי.  לאחר ציפיה מורטת-עצבים שיכלה להימשך שעות מספר - היה נוצר הקשר, ואז ישבתי ורשמתי מפיה כל מה שסיפרה, ומידע זה שלחתי לכל מכריהם בארץ.

לאחר שחרורו של ארי- מן המחנה, ובעודו מוחזק ברוסיה - נמשכו השיחות בצורה זו אתו, וכן עם מתכתבים נוספים.

היו אלה חוויות, שלא הייתי רוצה לחזור עליהן.

ש.  כמה מתכתבים היו לך בסך הכל?

ת.  בביתי נאספו כשלושים תיקים של התכתבויות.  אך באינטסיביות, לאורך שנים, התכתבתי עם כחמישה-עשר איש ואשה, מחמש ערים בברית-המועצות.

ש.   אולי תספרי לנו משהו מיוחד מן הימים ההם?

ת.  קרו הרבה דברים מיוחדים,  אך אספר על אחד מהם, הקשור למתכתב הראשון שלי - שהיה גר עם הוריו:  בהתחלה - אמו  התעניינה במכתביי, והוא היה מתרגם לה אותם מאנגלית לרוסית.  אחר-כך, בשלב כלשהו -  היא חשבה שההתכתבות מסוכנת עבורו - והתחילה להעלים את מכתביי,  שהגיעו הביתה בשעה שהוא היה בעבודה.  אז התחלתי לקבל מכתבים נרגשים:  " למה הפסקת לכתוב לי?"  -  לא ידעתי את הסיבה, ומה לעשות,  אך המשכתי לכתוב… כך עברו חודשים מספר, עד שהגיע הקיץ.  ההורים יצאו לנופש מחוץ לעיר, והוא נשאר בבית… והנה - הגיע מכתב ממני!  כיוון שמכתביי היו ממוספרים -  הוא הבין מיד במה מדובר.  כמובן -"נתן לאמו על הראש", ואחר-כך סידר לעצמו תיבת-דואר בבית-הדואר, ולשם הייתי שולחת את המכתבים במשך תקופה ארוכה.

ש.  ואיפה נמצאים היום כל מתכתבייך?

ת.  כולם - למעט אחד שנשאר במוסקבה מסיבות אישיות - נמצאים כבר בארץ.

ש.  איך את מסכמת לעצמך את התקופה הזאת?

ת.  בשבילי זאת היתה חוויה יוצאת מן הכלל; מרתקת ומעניינת עד מאד!  קשה, בכלל, לתאר במלים, מה זה עשה לי.  ידעתי שאני עושה משהו חשוב מבחינה לאומית,  ויחד עם זה - זה הוסיף לי המון מבחינה אישית.

היום, אני משתדלת לשמור על קשר עם כמה מהם, לפחות,  אך הם מפוזרים בכל הארץ, ומסתבר שהיה יותר קל לשבת בלילות ולכתוב מכתבים…

לסיום - ברצוני להודות לכל מזכירי-הפנים בסעד, שבמשך השנים עודדו אותי גם כשהוצאות-הדואר שלי הרקיעו-שחקים; לא ביקשו ממני לפעול בוועדות (כדי שיהיה לי זמן לפעילות ההתכתבות) ; ולא אמרו לי ש"מספיק כבר - ותחזרי לפעילות בקיבוץ".

ולכל החברים שהתעניינו, וקראו את המכתבים שפרסמתי מדי-פעם בעלון, וגם קנו את הספרון שהוצאתי על המתכתב שלי שהיה לאסיר-ציון.  אף פעם לא הרגשתי שאני לבד.

ראיון - חלק ב'   

ש.  סיפרת לנו בפעם הקודמת, על התכתבותך עם יהודים בבריה"מ.  תוכלי לספר גם על פעילותך-הציבורית בתחום זה?

ת.  כאמור, התחלתי בפ.צ., לאחר שהתכתבתי כבר למעלה מ - 6 שנים, ונחשבתי "מומחית" בנושא.  על כן גוייסתי מטעם "ברית-התנועה הקיבוצית" והקיבוץ-הדתי, על מנת לארגן חברי קיבוצים מכל הארץ לכתוב ליהודים ברוסיה.  נושא זה, אכן, עמד במרכז פעילותי במשך למעלה מ - 10 שנים, עד לתחילת העליה הגדולה של השנים האחרונות, כאשר רוב המתכתבים מבריה"מ עלו, ורוב המתכתבים מהקיבוצים עברו לטפל בענייני הקליטה.

ש. תוכלי לפרט?

ת.  כן.  אני זוכרת, שבתחילה הפצתי חוזר לכל הקיבוצים בארץ, בו סיפרתי על הפרוייקט של התכתבויות, והזמנתי את המעוניינים - לפנות אלי.  היתה לי, במועצה, רשימה של "מסורבי-עליה", וחילקתי את כתובותיהם לכל דורש.  מהר מאד הבנתי - ששיטה זו (של חלוקת-כתובות) אינה מתאימה.  כי-כן - לא היה מצויין ברשימה באילו שפות האדם שולט, וכן - האם הוא מעוניין, בכלל, בהתכתבות? 

לכן שיניתי את השיטה: כל עולה חדש שפגשתי - מיד בתחילת שיחתנו הייתי שואלת: "אולי יש לך כתובות של אנשים שנשארו ברוסיה ומעוניינים בהתכתבות?"  בצורה זו אספתי עשרות רבות של כתובות.  כמו-כן, אנשים שחזרו מרוסיה משליחויות שונות, הביאו עמם בקשות להתכתבות . במשך השנים התחלתי לקבל גם דואר ישירות אלי לסעד, מיהודים ברוסיה ששמעו על פעילותי ובקשו להתכתב עם ישראלים.

ש.  והאם היו הרבה אנשים בארץ שרצו להתכתב עם יהודים בבריה"מ?

ת.  עשיתי תעמולה כל הזמן,  וחוץ מזה - אחד סיפר לשני, והשני לשלישי.  כל מכתב שנשלח לשם וזכה בתשובה - גרר אחריו כמה בקשות חדשות,  והן הגיעו לא רק מקיבוצים - כי אם גם מערים ומישובים שונים בארץ.  מדי-פעם פירסמתי בעיתונים מכתבים מעניינים ומרגשים במיוחד, בתוספת כתובת המועצה, שיוכלו לפנות אלי. 

כמובן - היו גם כשלונות.  ההתכתבות אינה מתאימה לכל אחד.  דרושה לזה הרבה סבלנות ודבקות-במטרה, וכבר הייתי רגילה לקבל תלונות בנוסח:  "שלחתי מכתב לרוסיה לפני חודש - ועוד לא קיבלתי תשובה.  מה לעשות?".  עניתי למאות מכתבים מכל רחבי-הארץ: הסברתי מה לעשות ומה לא לעשות;  איך לשלוח מכתב ואיך לשלוח חבילה.  בתמורה - ביקשתי מן המתכתבים, שאם הם מקבלים תשובה - ישלחו אלי צילום שלה.  כך, הצטברו אצלי תיקים עם מאות מכתבים מיהודים מרוסיה - והיה מרגש מאד לקרוא אותם.  קראתי סיפורים אישיים וסיפורים על פעילות עברית,  בשפה של מתחילים - ובעברית "של פעם".  (בסופו של דבר, השארתי את רובם במחסן של המועצה, ואם הם עדיין שם - יש בהם כדי לשמש כר נרחב למחקר הגון).    אני - הרגשתי את עצמי חברה של כולם:   כל התכתבות שהצליחה - היתה לי חג,  וכל מתכתב שעלה - ניצחון אישי.

כתוצאה מן הפעילות הזאת, היו לי קשרים עם מרבית הקיבוצים בארץ, כשבכל אחד מהם חי מתכתב אחד - או יותר.  את חלקם הכרתי אישית במשך השנים,  ורבים זיהיתי לפי כתב-ידם.

ש.  כיצד היכרת אישית?

ת. היו כאלה שבאו אלי למשרד להתייעץ.  מלבד זאת - היינו עורכים כל שנה "כנס מתכתבים", כאשר לכל כנס היו מגיעים כ - 50 איש,  והיו כאלה שהגיעו כל שנה בנאמנות.  לכנסים אלה, הזמנו תמיד כמה אישים לדבר על המצב בבריה"מ, והשתדלנו לזמן גם עולה חדש, או שליח שחזר זה עתה - כדי לספר ממקור ראשון על מה שקורה שם.

ש.  את מדברת בלשון רבים.  האם היו עמך עוד פעילים?

ת.  כן.  במשך השנים היו לי, מדי פעם, עוזרים. בייחוד התגייסו חברים מן הקיבוץ-הארצי, שהגיעו מדי-שבוע לעזור לי בעבודה השוטפת.  היה לנו שיתוף-פעולה למופת בין התנועות הקיבוציות למען המטרה, שהיתה מעל לכל מחלוקת אפשרית.

ש.  פעלת בכל הארץ.  ומה בסעד?

ת.  במשך השנים, הצלחתי "לגייס" לא מעט מתכתבים בין חברי (ובייחוד חברות) סעד.  היו כמה בנות שהתחילו כתלמידות בתיכון - והמשיכו גם לאחר מכן, ואפילו כשבגרו ונישאו, המשיכו.   גם כאן - היו הצלחות,  והיו כשלונות.  אבל זכורות לי שנים, שכל חודש יצאו מסעד עשרות מכתבים לבריה"מ  (בארכיון שלנו שמורות, עדיין, הקבלות על משלוח עשרות מכתבים רשומים…). יש לא מעט חברות בסעד, שהמתכתבים שלהן נמצאים כיום בארץ, ואני - כמובן - מרגישה - שכולם "שייכים" גם לי, קצת…

ש.  פעלת גם בקרב בני-נוער?

ת.  עם הנוער בארץ  עבדו, בייחוד, בנות שירות-לאומי, שהגיעו למועצה למטרה זו.  ובכל-זאת, אני הייתי מעורבת גם בפעילותן: הדרכתי אותן, וסיפקתי להן כתובות.  כללית - ראיתי בעיה בהתכתבות -ילדים, כי קשה היה למצוא ילדים ברוסיה, שידעו עברית ברמה של התכתבות.  גם עולם המושגים כאן ושם הוא שונה לגמרי, ולילדים קשה לתפוס את זה.  לכן, המלצתי תמיד, שהילדים בארץ יעסקו במבצעים חד-פעמיים, כגון: משלוח ברכות לחגים וכו', והדגשתי שלא יחכו לתשובות!

ש.  האם היית מעורבת גם בפעילויות אחרות, נוסף על ההתכתבויות?

ת.  כאחראית על "התא הקיבוצי" במועצה, ארגנתי - למשל - אימוץ של אסירי-ציון על ידי קיבוצים.  הייתי שולחת לקיבוץ חומר שוטף על הקורה אצל האסיר "שלו", עם הצעות לפעולה למענו.  הרבה פעמים הוזמנתי לקיבוצים להשתתף בפעילויות שהם ארגנו למען האסיר, ולאחר עלייתו - לקבלת הפנים הנרגשת שערכו לו.

ש.  ראיתי פעם "דפי-מידע" שערכת.  ספרי על זה.

ת.  בתקופה, שבה הפעילות למען המסורבים ואסירי-ציון היתה בעיצומה - הורגש חוסר במידע שוטף, שיזרום את הפעילים בארץ.  קיבלתי אז, על עצמי, לאסוף חומר (שהגיע אל המועצה , לרוב, באנגלית), ולערוך אותו ב"דפי מידע".  הוספתי לכל גליון כזה גם צילומי מכתבים שהגיעו אלי מן המתכתבים, והסברי רקע על הנעשה  בבריה"מ.  הוצאתי בסך-הכל 54 גליונות (2 גליונות בחודש), ובהם מתועדת, למעשה, עיקרה של תקופת המאבק הגדול של יהודי בריה"מ לפתיחת-השערים.  בשנים ההן הייתי נוסעת לתל-אביב יומיים בשבוע,  כאשר לפחות מחצית מזמני הוקדשה להכנת דפי-המידע, ולשליחתם לקיבוצים ולנמענים אחרים ברחבי הארץ.

ש.  האם לא עסקת גם בהסברה בעל-פה?

ת.  כן.  קיבלתי לא מעט פניות, וקבעתי לעצמי כלל - שאסכים לנסוע לישובים שאינם רחוקים מסעד (עד חצי שעה נסיעה).  כך הגעתי לקיבוצים ולבתי-ספר באיזור, וכמובן גם בסעד עצמה! בדרך-כלל, הייתי פותחת בקריאת מכתב או שניים שהגיעו מרוסיה - ודרכם הייתי מסבירה את הבעיה, וכמובן - מגייסת מתכתבים חדשים.

ש.  האם השתתפת באירועים גם מחוץ לתנועה הקיבוצית?

ת.  כמובן. השתתפתי במרבית האירועים שהמועצה ארגנה, או שהיתה שותפה להם.  הייתי פעמים מספר בכנסת,  בבית-הנשיא,  בפגישות עם אישים שונים,  בעצרות,  הפגנות ושביתות-שבת.  נפגשתי עם פעילים מהארץ ומחו"ל.  מרגשות במיוחד, היו קבלות-הפנים בנתב"ג, לאסירי-ציון או לפעילי-העליה, שאנו נלחמנו למענם.

ש.  האם תוכלי לספר לנו אנקדוטה אחת מתקופת הפעילות שלך?

ת.  היה קונגרס-ציוני בירושלים, והשתתפתי בו מטעם המועצה.  הגיעה אליו צירה מארה"ב, שביקרה כמה פעמים בבריה"מ, והכירה היטב את אחד המתכתבים שלי.  באחד הערבים - היא הזמינה למלון שלה אותי, ועוד כמה מידידיו של האיש, והזמינה שיחת-טלפון אליו, מן המלון.  ישבנו בחדר שלה כמה שעות - כשאני שוברת את השיניים באנגלית - וחיכינו לשיחה.  לבסוף - מותשים - השתרענו על המיטה הרחבה (הבחורים על הרצפה) - וניסינו להרדם - ואז הגיע הצלצול!     השפופרת עברה מיד ליד, כשהשיחה עוברת מעברית לאנגלית, ונמשכת, לפחות, חצי שעה!     כשהגיע החשבון - היה ויכוח מי ישלם בעד השיחה (וכבר איני זוכרת איך זה נגמר…).

ש.  אכן, היו לך חוויות.  ומה כיום?

ת.  כיום,  רוב מסורבי-העליה כבר עלו.  אלה שלומדים כיום עברית ברוסיה - לומדים לקראת עליה, לא להתכתבות.  יש להם דרכים יותר פשוטות להשיג אינפורמציה , מקרובים או מידידים שכבר עלו.  גם הקיבוצניקים אינם פנויים היום לפעילות התכתבותית - הם עסוקים בקליטת- "בית -ראשון- במולדת".

ש.  ומה עושה  כיום המועצה?

ת.  לפני מספר שנים, כשנוצר סדק בחומה המקיפה את בריה"מ, התחילו לשלוח מהארץ מאות ואלפי ספרים בדואר, אל היהודים שם.  רבים מהם - בשם חברי קיבוצים.  לאחר-מכן, כשהסדק התרחב והיה לשער - פשוט התחילו למלא מטוסים בספרים - ולשלוח לרוסיה!  אך, עדיין נשארו שם יהודים המבקשים במכתביהם ספרים, ואני - במועצה - משתדלת לשלוח לפי הבקשות:  ספרים ללימוד עברית,  ספרים על מסורת-יהודית,  היסטוריה,  תרבות-יהודית, או אינפורמציה על קליטה.  המועצה , כולה, עברה כיום יותר לפסים של מעורבות בקליטה.  בפעילות זו לא הצלחתי להשתלב , ועל-כן הרגשתי שהגיע הזמן לחזור הביתה.

ש.  ומה תעשי?  תעבדי במטבח?

ת.  חיפשתי משהו, שיהיה לי מעניין - וגם מועיל לציבור, ולכן ביקשתי להכנס לעבודה בארכיון.  בשנתיים הבאות אשתתף בקורס לארכיונאים - יום בשבוע - ומקווה שאוכל להביא תועלת, ובמשך הזמן להגביר את פעילותי בנושא חשוב זה.

ש.  ושאלה אחרונה: האם אין זה נראה לך מוגזם, ואולי אפילו לא נעים - לספר כל-כך הרבה על עצמך (אני,  אני,  אני…)?

ת.  נכון, גם לי זה נראה כך, אבל צריך להבין, שעבורי  היתה זו תקופה מאד עמוסה בחוויות ובפעילות אינטנסיבית.  כמובן - פעלתי בין עוד הרבה אנשים,  אבל פה רציתי לספר קצת על מה שעברתי באופן אישי.  ואם הצלחתי להעביר מקצת מתחושותיי אל הקוראים - זו היתה הכוונה.

שרה המל

לכתוב לרוסיה

(את הרשימה "לכתוב לרוסיה", כתבתי כעשר שנים לאחר שהתחלתי בהתכתבות.  היו לי אז כ - 15 מתכתבים, ב - 5 ערים בבריה"מ.  עדיין לא היו ביניהם אסירי-ציון.

אני מקדישה שורות אלה לכל המתכתבים הנאמנים, שיחד אתי עברו את הדרך.  שרה)

-  לכתוב לרוסיה - זה דבר לא רגיל.

-  לכתוב לרוסיה - זה דבר מרתק, מלווה בהרבה חוויות והרפתקאות.

-  לכתוב לרוסיה - זה דבר הדורש הרבה דבקות במטרה, ונכונות להמשיך למרות שאין-תגובה, ובאמת קשה לכתוב אל החלל הריק…

-  לכתוב לרוסיה, זה לשלוח מכתב, לומר "תפילת-הדרך", ולדעת שלעולם אין לדעת אם המכתב באמת יגיע לתעודתו, או, אולי, ל"אי-שם" בלתי ברור…

-    זה לדעת מראש - שחוץ ממך ומן המתכתב שלך - יש עוד מישהו הקורא את מכתביך - ולהתעלם מכך.

-    זה לקבל בחזרה מכתבים ששלחת עם הרבה אהבה, כשהמעטפה "מקושטת" בחותמת "בלתי-ידוע", גם כאשר ידוע לך, שהנמען ידוע ונמצא בביתו!

-   זה לשלם סכום-ענק עבור החזרת חבילה ששלחת, בטענה "נוגד את תקנות-המכס" - כאשר חבילה זהה ששלחת חודש לפני-כן עברה בשלום את המכס - והגיעה אל הנמען.  ואין מה לעשות…

-   זה לא לדעת אף פעם מהו, באמת, מצבו של המתכתב שלך:  האם הוא מסוגל לענות לך?  ואולי, בדיוק כרגע, הוא נמצא במשטר של איומים, שאינו מאפשר לו לתפקד כמימים-ימימה?   (אי-האפשרות לוודא את אמיתות-חששותיך - מתסכלת ומרפה-ידיים בהרבה מקרים… ועליך להתחזק ולהמשיך לכתוב!). 

-  זה לתקן את שגיאות-העברית של המתכתב שלך,  כדי שהוא יתקן את שגיאות תלמידיו.  זה ללמד אותו את כוון-הכתיבה של האותיות העבריות, ולחפש מענה לשאלותיו הדקדוקיות (שהרי, מאז נבחנת בדקדוק-עברי בבגרות - כבר הספקת לשכוח הכל…).

-   זה לענות לשאלות על פוליטיקה,  על יהדות,  בישול,  אמנות, כלכלה.  לחפש ולשלוח מילים של שירים שאף-פעם לא הכרת,  לחפש חומר בנושאים שאף-פעם לא התעניינת בהם,  ולבסוף להגיע למצב בו כל דבר המגיע לידיך נבחן רק לפי אמת-מידה אחת:  האם זה יעניין את היהודים ברוסיה,  והאם אפשר לשלוח את זה לרוסיה?

-   זה לפרוט את כל אורחות-חיינו לפרטי-פרטים, ולתאר כל פרט כשהוא מלווה בתצלומים למכביר, כשאתה שואל כל הזמן את עצמך   "מה הדבר הנראה לנו ברור מאליו - ואילו שם כלל אין יודעים עליו?".

-   זה לשמוע בשמחה שהצלחת, ושהחומר הגיע,  ושכל המורים-לעברית בעיר קראו את מכתבך, ראו את תמונותיך, למדו את השירים - ועכשיו מעבירים את היידע לתלמידיהם.

-  זוהי ההרגשה הנפלאה, שאתה שותף לבנייה מחדש של התודעה היהודית שם; שותף - אף כי זוטר - בנס-תחייתו של עמנו, מתוך הריסות המהפכה הסובייטית.

-  זה לקבל ד"שים מתיירים שחזרו "משם",  ולשמוע על המתכתב שלך שהוא באמת אדם נהדר!   זה לקבל למזכרת כף של עץ מקושטת, ולהתרגש עד דמעות - כי אתה יודע שזה הדבר היחיד שהוא היה יכול לשלוח.  ומה זה צריך להביע…

-  לכתוב לרוסיה - זה להיות מקור של עידוד ותקווה למתכתב שלך,  ולתת לו ולחבריו את ההרגשה שאין שוכחים אותם פה, ושפועלים למענם,  וכך לתת להם את הכוח לעמוד כנגד התנכלויות-השלטונות שם. 

-   זה לבנות גשר-של-הבנה בין יהודי-רוסיה ליהודי-ישראל,  כך שבבוא-העת, יוכלו לחיות זה עם זה במולדת.

-  לכתוב לרוסיה זה לחפש ספרים,  ולהכיר עולים,  ולנסות לחדור לעולם שהוא זר לנו לחלוטין,  ולהבין בעיות השונות לגמרי מבעיותינו.

-  לכתוב לרוסיה זה לעשות דבר המביא סיפוק עצום, לא בגלל שרכשת משהו שכבר מזמן רצית בו-  כי אם מפני שעזרת למישהו שאף-פעם לא פגשת בו, לפתור בעיה שאף-פעם לא תעמוד בפניה.

-  זה לראות את כל החיים מזווית-ראיה אחרת, בפרופורציה אחרת, ולהתייחס אחרת אל כל הנעשה בארץ ובחברה הקרובה אליך ( "מה יאמרו על כך יהודי-רוסיה?").

-  זה לפתוח כל יום את תיבת-הדואר בציפיה:  אולי היום יגיע מכתב?  - ולדעת, שגם בצד השני קיימת אותה ציפיה.

-  זה לחשוב כל הימים על מה שקורה "שם".

-  לכתוב לרוסיה - זה החיים שלי.

שרה המל

1982

במסיבת-סיכום-השנה בסכות תשנ"ט, הארכיון זכה לצל"ש,

ושרה נקראה לבמה לקבל שי צנוע.

להלן הדברים שנאמרו באותו מעמד:

היא החליטה להשקיע את זמנה ומרצה,

בתיעוד המקום, החל מראשיתו.

הפכה ארגזים, איבקה מסמכים,

והכל - כדי לשמר את דמותו.

מזכירה נשכחות בתמונות שבועיות,

מגלה אדיבות לפונים.

שוב ושוב מספרת סיפור של מקום,

המשנה את פניו

עם חלוף השנים.