English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

שרה ומיכאל המל - פרקים מהחיים - א

ישראל ולאה יורב שורשים ישראל ולאה       שרה(יורב) ומיכאל המל פרקים מהחיים ב
טל ודרור ורד ואמנון שי וחגית קמה ומאיר גור תומר ורבקה שמו ופורמי

 

בצרפת לפני העליה לארץ

מיכאל כנער צעיר

 

תעודת שחרור של שרה מהצבא

 
 

צו גיוס לצבא שרה

שרה - סיום סמינר למורות 1962 גבעת ושינגטון

תעודת מעבר מכתה ו לכתה ז

בית ספר בטירת צבי

 

תעודת מעבר מכתה ד לכתה ה

בית ספר בטירת צבי

 

תעודת מעבר מכתה ג לכתה ד

בית ספר בטירת צבי

 

תעודת מעבר מכתה ז לכתה ח

בית ספר בטירת צבי

 

תמונת מחזור מהלימודים ביבנה

 

לתעודת סיום כתה יוד  של שרה ביבנה תשי"ד - לחץ כאן

קבלת מידע על מקצועות הלימוד שהיו

   

תעודת נישואין 

 

העתק הכתובה

 

אוהב לטייל ארץ ישראל

תמונה שצולמה זמן קצר אחרי החתונה

 

תוכן הדף

על משפחת המל

לתמונות נוספות מהימים ההם

לעשרים וחמש שנות נשואין

מיכאל מספר על שנותיו הראשונות

מיכאל איש השנה בסעד

 

על משפחת המל

(מתוך עלון סעד, בשנת ה - 40  לקבוצה,  תשמ"ז

כל משפחה הציגה את עצמה)

נתבקשתי להציג בפני החברים את משפחתנו - משפחת המל. ובכן אתחיל בי - שרה:

נולדתי בשנת תרצ"ז להורי - שהיו אז חלוצים צעירים שעלו מבסרביה (רומניה, ואח"כ בריה"מ), וחיו באותו זמן בהכשרה שקראו לה שח"ל, ליד רחובות.  כעבור חצי שנה הוקמה טירת-צבי.  אבי היה בין מקימי-הקבוצה, ואילו אמי - עברה אתי ל"רודגס", עד שמצב הבטחון הרשה הבאת ילדים לנקודה הרחוקה.  גדלתי כבת הבכורה של טירת-צבי, עם כל הציפיות שמלוות בת-בכורה להוריה ובת-בכורה לקבוצה. אינני יכולה לומר שסבלתי מכך במיוחד,  ובכל אופן - זה היה כל הזמן ברקע 

התנאים הקשים בטירת-צבי באותם הימים:  מבחינת האקלים (ללא אפשרויות הקלה הקיימות כיום), הבטחון,  המשק,  התחבורה,  הקדחת - מחד,  ו"גאוות-היחידה" שהתבססה על הרגשה עמוקה של שליחות ובטחון בצדקת-הדרך מאידך - היו האווירה בה גדלתי.  אפשר לכתוב ספר שלם של זכרונות מן הימים ההם - שהיו באמת מיוחדים במינם מכל הבחינות!

בהגיע כתתנו לכתה ז' הוברר סופית, שחינוך הכתה הראשונה הוא למעלה מכוחה של טירת-צבי. לכן נשלחנו לקבוצת-יבנה, ל"כתה מקובצת", שכללה את כל הילדים הראשונים של קבוצות הקבה"ד בימים ההם: למדנו שם יחד עם ילדי יבנה - כמובן, וכן ילדי בארות-יצחק, סעד, עין-הנצי"ב ועוד. היינו כתה של 40 ילדים - כתה גדולה ממש.  היינו "המאומצים" הראשונים של המשפחות ביבנה, ולכולנו עוד יש קשרים עם המשפחות מאז.  כדאי להזכיר, אולי, כמה הבדלים בולטים בין ההתנהלות אז - והיום.  למשל:  מפאת המרחק הגדול , והתחבורה - שהייתה רק באוטובוסים ציבוריים, ותפסה לפעמים את רובו של היום -  היינו נוסעים הביתה לחגים הארוכים בלבד (אפילו לא ליום-כיפור, וגם לא לפורים ולא ליום-העצמאות!). בין חנוכה לפסח - היינו נוסעים לשבת אחת בלבד הביתה!  זה היה קשה מאד - בייחוד בשנה הראשונה. הגעגועים היו חזקים.  על טלפון לא חלמו אז - ואני הייתי כותבת שני מכתבים בשבוע הביתה - ומקבלת לפחות מכתב אחד בשבוע, במשך ארבע שנים. (אגב, מנהג זה של כתיבת-מכתבים הושרש בי כה חזק - שגם כשהגעתי לסעד ונהייתי אם לילדים - המשכתי לכתוב שני מכתבים בשבוע - אחד למשפחתי ואחד למשפחתו של מיכאל - עד שהיה לנו טלפון בבית). 

מלבד הלימודים - שלא דמו כל-כך ללימודים כיום - כדאי, אולי, להזכיר את הטיולים-השנתיים מטעם בית-הספר:  אחרי שכל ילד עבר בין כל המשפחות ביבנה, על-מנת להשיג לעצמו ילקוט-גב, מימיה ושתי שמיכות - יצאנו לטיולים ארוכים ומאתגרים.  בכתה ט' טיילנו בגליל התחתון במשך 10 ימים, ובכתה י' יצאנו לשבועיים תמימים, בהם חרשנו את הגליל העליון ברגל - כשאנו לנים כל לילה בחורשה אחרת (שקי-שינה לא היו אז, וכאמור- כל אחד לקח אתו שתי שמיכות).  את הארוחות בישלנו על מדורות שהבנים הכינו (גם מכשירי-גאז לא לקחו אז לטיולים).  כמובן - לא היה לנו רכב צמוד,  ואת הציוד הכבד העברנו על הגב - או בעזרת אוטובוסי-אגד. (לנסיעה עם הציוד, נבחרו תמיד אלה שמסיבה כלשהי התקשו באותו-יום בהליכה).  אלוקים שמר עלינו - ואת החוויות מאותם טיולים אנו נוצרים בלבנו עד היום.

בהגיענו לכתה י' - הרגשנו שאנו מתנתקים מהבית יותר מדי - וביקשנו לחזור לטירת-צבי.  אז כבר היה קיים בית-הספר המשותף בשדה-אליהו, וניסו ליצור לנו מסגרת לכתה י"א.  היינו כתה קטנה (רק ילדי טירת-צבי ומיכאל המל מעין-הנצי"ב, סה"כ כ - 10 ילדים) - והנסיון לא כל כך הצליח (גם אל המל עוד לא פיתחתי סנטימנטים באותם הימים). 

לאחר אותה שנה - יצאתי לשנתיים לסמינר למורות ב"גבעת וושינגטון" ליד יבנה, ואחר-כך התגייסתי כ"מורה-חיילת" במסגרת חיל-הגדנ"ע, ובמסגרת זו לימדתי שנתיים בביה"ס המשותף בשדה אליהו.  גם כשהשתחררתי - המשכתי ללמד עוד שנתיים כחברת טירת-צבי,  עד שבשנת תשכ"א התחתנתי עם חבר סעד - ועברתי לסעד.

גם כאן התחלתי את דרכי כמורה בכיתות-היסוד, כאשר למשך שנתיים עברתי לכהן כגננת בגן-הילדים - וחזרה לביה"ס.  במשך הזמן ילדתי ששה ילדים, וכאשר נדמה לי שבנותי סובלות בביה"ס מהעובדה של היותי מורה -  עברתי לעבוד בשירותים בקיבוץ.  שנתיים כיהנתי כאחראית על העבודה בחדר-האוכל (זה היה לפני היות ה"הגשה -העצמית", וזכורות לי הריצות האינסופיות כדי לספק את רצון האוכלים).  אחר-כך עברתי לעבוד במטבח,  בכל המחלקות השונות שבו, לפי התור:  בשרי,  חלבי,  אקונומיה,  דיאטה,  הכנה להגשה-עצמית.  בד-בבד - התחילה פעילותי במועצה-הציבורית למען-יהודי-בריה"מ,  בתחילה יום בשבוע -  וכיום - יומיים.  פעילות זו מספקת אותי מאד, וכך אני "סובלת" את העבודה במטבח, שאיננה מתאימה כל-כך לנטיותי האישיות.

 מיכאל המל:  מיכאל נולד בשנת תרצ"ח, בעיר שטרסבורג שבצרפת.  אביו, שהיה אז מרצה באוניברסיטה, דוקטור לכימיה - היה בן למשפחה מתבוללת שהגיע ליהדות בכוחות עצמו,  והאמא היתה ממשפחה מסורתית. שניהם היו פעילים בתנועת הצופים-היהודים, והיו בין מייסדיה (ואת אהבת-הטבע מאתם הימים הם הנחילו לבנם - והוא לבניו= נכדיהם).  עם הכיבוש הגרמני במלחמת-העולם-השניה - ירד האב למחתרת ועסק בהצלת ילדים יהודים מידי הנאצים, תוך שהוא מבריח את חניכיו הבוגרים ארצה.  האם - עם שני ילדים - חיו בכפר בהרים, במסווה של נוצרים.

 לאחר איחוד המשפחה מחדש אחרי המלחמה - הם עלו ארצה ערב הקמת-המדינה, והצטרפו אל חניכיהם בקיבוץ עין-הנצי"ב, כחברים המבוגרים ביותר בקיבוץ.  מיכאל ואחותו הגדולה - שהיו בוגרים משאר ילדי הקיבוץ - נשלחו ללמוד בכפר-הנוער-הדתי,  ולאחר שנתיים  עבר מיכאל ללמוד בקב' יבנה. (שם נפגשנו באותה כתה, כעבור שנה).  כבר אז הוא התעניין בכדורגל ובמשק - יותר מאשר בלימודים יחד עם זה - אהבתו למוסיקה התגלתה אז.  (ביבנה היה פטיפון עם אוסף תקליטים בני 48 סיבובים,  והוא היה מאזין נלהב לקונצרטי-תקליטים שהיו נערכים בערבים עבור החברים.)  זכרונותיו מאותה תקופה - שונים לגמרי מאלה שלי - למרות שהיינו באותה כתה,  עם אותם מורים ואותן מטפלות. (חומר למחשבה לאנשי החינוך-המשותף).

אחרי כתה י"א בטירת צבי, חיפש מיכאל מסגרת להמשך דרכו, וכך הגיע להכשרת "עלומים" בסעד, אתם התגייס לנח"ל.  מטעם הגרעין הוא יצא לקורס למכונות-חקלאיות במדרשת-רופין,  אתם עבר את השלבים של היאחזות,  אימון-מתקדם וכו'.  כשחזרו לסעד - הוא עבר גם קורס-פלחה, ומאז נהיה איש פלחה ואח"כ איש המיכון-החקלאי בסעד . 

ה"קליק" בינינו, נוצר דווקא אחרי הצבא, כאשר מיכאל למד ב"ישיבת-הקבה"ד" שהיתה ממוקמת אז ב"כרם-דיבנה",  ואני - מורה בשדה-אליהו, וגרה בטירת-צבי.

עברו מעל 25 שנה מאז בנינו את ביתנו בסעד,  כאשר לשנינו זהו, בעצם, המשך טבעי למה שהיה לפני-כן.  כחברי-קיבוץ - שנינו שמרנים בהשקפתנו, והיינו רוצים לראות את הקיבוץ משתנה כמה שפחות מהר.  את ילדינו גידלנו בלי לחלום על הלנה-משפחתית, ואנו אוהבים לאכול בחדר-האוכל.  אנו מאמינים, שצורת החיים בקיבוץ-הדתי היא הנכונה, הטובה והצודקת ביתר האפשרית.  מיכאל היה מעדיף לראות את כל החברים עובדים בקיבוץ - ולא בעבודת חוץ או בלימודים "אישיים".  לעומתו אני - סבורה, שיש להמציא קשת רחבה יותר של אפשרויות תעסוקה לחברות, כי אם לאו - יביא הדבר בהכרח לעבודה בחוץ - או לעזיבה.  מאידך - נראה לי, שהפעלת יזמה-אישית יכולה לפתור הרבה בעיות, הן של קשישים והן של צעירים, ויש לעודד זאת ככל האפשר.

לסיכום:  תמיד יש עוד הרבה מה לעשות ומה לשפר - אך אנו הולכים בלי פחד לקראת העתיד, ומקווים שבנינו יילכו בעקבותינו.

ההזמנה לחתונה

החתונה בטירת צבי

עם סבתא פורמי ויעל

צולם ע"י סבא שמו יום לפני החתונה

כלה ותלמידותיה מביה"ס בשדה אליהו

בשמלה תימנית שנרקמה בשעור מלאכה

בת עשרים עם חברות מהסמינר למורות

שרה ותלמידיה בביה"ס

פורים בסעד

במסיבת חנוכה גננת בגן 1967

עבודה במטבח 1985

עבודה בחדר אוכל  בסעד

מקהלת סעד 1989

  לחץ - ליומן שכתבה לאה גרשטיין-יורב לבתה הבכורה שרה בשנים 1937-1947

לחץ כאן לקובץ

לחץ לסרטון בו שרה מספרת על היומן

לחץ לסרטון בו שרה מספרת על בית הוריה

 

ב"ה,  י"ח אייר ,   תשמ"ו 

 להורים, ל - 25 שנות נישואין

 היום, כאשר אנו חוגגים כאן 25 שנות-נישואיהם של אבא ואמא - כבר נוכל לגלות כמה פרטים מאלפים מכל מה שהתרחש בביתנו פנימה.  למשל - על חריצותם של ההורים שלנו ועל רוב מסירותם.

כאשר אמא כותבת מכתבים בלילה מאוחר ליהודי-רוסיה -  אז אבא כבר קם, והוא הולך אל הטרקטורים כשכולם עדיין במיטות. כי טרקטורים זקוקים גם-כן לטיפול - ולא רק יהודי-ברית-המועצות!  אז אבא ואמא מחלקים ביניהם את הטיפול:  הוא מטפל באלה - והיא באלה.  ואנחנו - הילדים - כבר השלמנו עם זה.  והרי כמעט ואיננו רואים אותם במילא אבל, זה היום המתאים להגיד להם - כי דווקא את זה אנו מעריכים כל-כך אצלם - שטובת האחרים תמיד , ובכל-עת, קודמת בעיניהם לטובת-עצמם.  וכך הם היו לנו לדוגמה-אישית.

גם, איך אבא שוטף את הבית כל שבוע - ואיזה ספורטאי נפלא הוא!  בכל תכנית "מבט לספורט" בטלוויזיה הוא משתתף קבוע - ולא ניכרת עליו כל עייפות מן הספורט הקשה!  הוא נושם רגיל, ואיננו מזיע - אף על-פי שהוא מעולם לא הפסיד בתחרות, ותמיד הוא בזמן מגיע.

אמא - כותבת וכותבת עוד מכתב ועוד מכתב ועוד מכתב - ולגביה יש לנו שאלה:  איך היא מגיעה בכל זאת, כל שבוע, אל המקהלה?   כן, כי כשמה כן היא - היא שרה ושרה בכיף וברוב-התלהבות. כי את המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק!  כל מה שהיא עושה - היא עושה ברצינות.

אז, מה נאמר ומה נדבר?   אין עוד אבא אחר, אין עוד אמא אחרת - אשר כמו אמא ואבא, בילו את ירח הדבש שלהם דווקא על-שפת-הכנרת - וכשהחל לרדת גשם על ראשם - פשוט התיישבו  מתחת לעץ-התאנה על זה אפשר לומר, שזה כמו נתקיימה עליהם ברכת-התורה, שאיש-איש יישב תחת גפנו ותחת תאנתו. 

ולברכה הזאת - גם אנו היינו רוצים לצרף בשם כולם פה ברכה:  שהלוואי שנזכה - שעוד שנים רבות וטובות, יעמדו בראש המשפחה, בבריאות ובשמחה.    ואנחנו מאחלים להם מזל-טוב מקרב-לב , ומוסיפים עוד כהנה וכהנה ברכות:  שכמו שזכינו היום לחגוג  - כן נחוג את 50 שנות-נישואיכם יחדיו בשמחות, ושתמיד נהיה משפחה מלוכדת, כולנו יחד אוהבים ואהובים.

ולכם - הורינו היקרים - רק טוב -  מזל-טוב - עד מאה ועשרים!

                הילדים

 

לעצמי (סיכום קטן על תולדות חיי, כמובן פרטי בהחלט!)

(חיבור של מיכאל המל על תולדות חייו  -  נכתב בכתה ז' בקב' יבנה)

 

בשנת 1937, ביום 25 בנובמבר, יצאתי בשמחה ובגיל לאווירו של עולם.  בברית-המילה שנערכה שמונה ימים לאחר אותו מאורע - החליט אבי לקרוא לי בשם המתאים לי: מיכאל. 

כנאה לכל תינוק במשך השנה הראשונה לחייו - לא ניקיתי במיוחד את חיתוליי ואת עריסתי, ולא תיקנתי הרבה דברים בדירת הוריי, ולא מיעטתי לאמי טירחה.  שיני-החלב החלו צצות ורגליי הבצקיות החלו ללכת, וככה עברה שנתי הראשונה בחברת אבי - שהיה אז דוקטור לכימיה באוניברסיטת שטרסבורג ואמי - עקרת בית-מגורי, ובחברת אחותי - המבוגרת ממני בשנתיים.  אך כל אלה - לא עניינוני ביותר. משחקים ושעשועי-פינות-הסתר בחצרות-הרחוב והכרך - הם אשר עניינוני אז.

 אך, בתחילת שנתי השניה - חלו שינויים בחיי.  לא ידעתי אז למה, בדיוק - אבל כל הבית הפך למלתחה:  מזוודות, בגדים,  חפצים שעד אז לא ראיתים וביום מן הימים עזבנו את עיר מולדתי - והתחלנו לנדוד מכפר לעיר ומעיר לכפר,  עד שהגענו לחווה אחת ריקה לגמרי.  עמדו לרשותנו שני בניינים עצומים כאלה!  הייתי יכול למצוא לא מעט מקומות-סתר , אך באותו-יום אבא נסע, ולמחרת חזר עם איזה שלושים בחורים צעירים ומעט בחורות, שהפכו לתושבי החווה .

למקום מגוריי החדש התרגלתי מהר, ושם התגלה לפניי עולם חדש:  סוסים, פרות, תרנגולות, ברווזים, אווזים, גני-ירק, פרדסים. וכמובן - חבר'ה!  הייתי ב"הכשרה".

 פתאום שמעתי  את המלה המשונה הזאת - כמו ששמעתי את שמות הפרות: "ליבנה", "גאולה", "ארצה", ואת שם הסוסה - "כוכבה".  זה היה סינית בשבילי, אך מהר התרגלתי לשמות הללו, ולא הרהרתי על פירושם כלל.  הייתי כבר בן שלוש-וחצי, בערך, ובתוך משטר "קיבוצי" זה חייתי שלוש שנים.

בן חמש כבר הלכתי למין בית-ספר.  בימים ההם התחלתי להבין את המצב:  בלכתי לבית-הספר, הייתי נתקל בדרכי בבני-אדם לבושים מדים אחידים, חבושים בכובעי-פלדה משונים ומזויינים ברובים ואקדחים.  אחותי ניסתה תמיד להסביר לי שהם רעים ורשעים , אבל לפעמים, כשהיו הולכים חופשי - היה ניגש אלי אחד מהם , לוקח אותי על זרועותיו ומדבר אתי.  אחר-כך היה מנשק על מצחי ומפטיר ב"אתה ילד טוב".  על כן - לא ידעתי מה רע יש בהם

בהחמיר המצב - הרגשתי באיזה מצב-רוח רע עובר על ההכשרה. החלו למכור את חיות-הבית, לצערי הגדול, ובוקר אחד התעוררתי - ושקט מוחלט מסביבי חשבתי שנשארתי לבד בחדר-האוכל מצאתי את אמי ואת אחותי אורזות מזוודות.  הן סיפרו לי - שאבא הלך עם החבר'ה להרים,  משם הם יילכו לארץ-ישראל.  אבא יישאר כאן - אך יעבור זמן רב עד שנראהו.

למחרת נסענו להרים, והגענו לכפר קטן. היה נפלא שם!  נוף נהדר!  גרנו בבית קטן בן  קומה אחת.  היו בכפר איזה שלושים בתים, נמוכים וצנומים. במרכז הכפר התנשא מגדל-הכנסיה עם הפעמונים במרכזו, ובראשו תרנגול קורא, מוזהב.  לרגלי הגבעה שעליה שכן הכפר - השתרע שטיח-ירק, אשר בתוכו התפתל זרם מים זכים-תכולים.

על אבא לא שמענו כמעט כלום, רק לפעמים שמענו ש..איננו נראה!  מובן, שכולנו בכינו, אך פחות מכולם בכיתי אני - כי לא הבנתי הרבה, אף-על-פי שהייתי אז בן חמש-שש. 

בית-ספר לא היה באותו כפר - לכן לא למדתי כלום, חוץ ממה שאמא - שעבדה כל היום - לימדה אותנו בערב.  אנחנו - הילדים - עזרנו לאיכרים. בייחוד אני - הלכתי "לעבוד", לעזור לאחד או לשני.  כך הסתתרנו מפני הגרמנים - שאז כבר ידעתי באמת מי הם. (כי, כאשר עברנו מן ההכשרה לכפר - ראו עיני רק חורבות. הכפרים היו אפילו עדיין עשנים, ואפילו גופות ללא רוח-חיים  היו פזורות בהם -  דברים שעד אז לא ראיתי, ואפילו לא ידעתי שהם קיימים, כי עד אז גרמנים אלה פסחו על אזורנו). 

יום אחד בצהריים, כאשר נחתי על מיטתי, שמעתי פתאום רעש אווירונים וקולות-נפץ עצומים.  נבהלתי מאד. באותו רגע נכנסה אמי הביתה ואמרה לי: "בוא, אנחנו צריכים לברוח מהר!".  כל אנשי הכפר כולם רצו בשורה ארוכה על דרך-העפר היורדת לבקעה.  בדרך - רעש ההתפוצצויות גבר, ואפילו סלעים החלו מידרדרים מההר מולנו,מקום שאליו רצה שורת-הפליטים המבוהלת.  הייתי לגמרי המום: גם מהשינה, וגם מהרעש, ומרוב בהלה  לא הרגשתי כלום.  הכל נראה לי מטושטש.   כאשר הגענו לראש ההר - נכנסנו למערה עמוקה מאד.  שם הצטופפו כל אנשי-הכפר. כולם ישבו בשקט, וקולות-הנפץ נשמעו והדהדו ברעש איום.  הכל רעד - גם אנחנו פתאום, מתוך החשכה, בקע קולו של ראש-הכפר שהודיע - שאסור בשום-אופן לצאת, עד להודעה חדשה!   אמא השכיבה אותי על שמיכה, ואמרה לי לישון.  עשיתי  עצמי כאילו אני נרדם,  אבל כעבור חמש דקות קמתי, והתחלתי זוחל כלפי הפתח הרחוק, שממנו בקע אור קלוש.  בלי שאיש ישגיח בי - יצאתי מחוץ למערה, ורצתי לתוך חורשה קטנה שהיתה סמוכה לה.  אז התברר לי הכל, אך רציתי לראות יותר טוב!  ובכן - טיפסתי על אחד האלונים, שהיה קל לטפס עליו.  התיישבתי על ענף לא-חזק-ביותר , בגובה של עשרה מטר בערך - אך הייתי רגיל לזה.  משם נגלה לי המחזה איום:  האווירונים הגרמניים עברו ממש מעל לראשי - והפציצו את הכפר השכן.  (לימים נודע לי - שהיתה זו פעולת-ענישה, על שפרטיזנים יצאו ממנו).  כעבור שעה בערך - כל הכפר בער, והקרב החל על הקרקע. אני שמעתי רעש מכונות-יריה ותותחים מן היער ממול - אך לא ראיתי מאומה.  השמש כבר שקעה - ואני ירדתי ונכנסתי למערה.  שם, בקושי רב, מצאתי את אמא, שהיתה מעוצבנת מאד נוכח היעלמותי,  ולא העזה לפתוח את פיה כשבאתי - אמרתי לה ש"היה די-יפה בחוץ, בייחוד שקיעת-החמה".  היא חיבקה אותי, ונרדמנו.

כך חייתי באותו הכפר בתור פרוטסטנטי, שהולך כל יום-ראשון לכנסיה הפרוטסטנטית.  אבל סוד גדול היה לי:  סוד גדול, שאף-על-פי שהיה גדול - לא גיליתיו אפילו לחבר הטוב ביותר שלי, שלו סיפרתי הכל.  הסוד הזה היה - שאני יהודי!  סוד שהתגאיתי בו - אף על פי שלא ידעתי, בדיוק, מהו משמעו. 

כך עברו שנתיים,  וביום מן הימים - פתאום מתוך העצב וההתמרמרות - בקעה שמחה וצהלה!   תיכף נודע לי, שהמשחררים באים!  ירדנו לכביש וחכינו.  לא ידעתי למה אנו מחכים - אבל חיכיתי.  לפתע - טרטור מכונות עלה באזניי וגבר מרגע לרגע, ומבין ההרים צץ מתפתל  טור ג'יפים  ארוך עד אין סוף - עד שהגיעו אלינו.   תוך כדי נסיעה - המטירו עלינו נוסעי הג'יפים  - שרק אח"כ-כך נודע לי שהיו אמריקנים - סוכריות, מסטיקים, וכל מיני ממתקים.  אחרי טור הג'יפים עבר טור משוריינים, ולאחריו טור נושאי-מכונות-יריה, טנקים וכו'.  כשהלכנו לישון - לא נרדמנו.  השמחה היתה כה גדולה!  אמא בכתה - אך לא ידעתי למה:  האם בגלל אבא - או בגלל המשחררים שכבר באו? 

באותם ימים, הייתי מבלה ימים שלמים על הכביש, מתפעל מכל סוגי המכונות המשוכללות, ו בייחוד  מכל מיני דברי המתיקה שגיליתי שם.

ערב אחד, בעודנו ישנים, נפתחה לפתע הדלת, הודלק אור בפרוזדור - ושמעתי שריקה. שריקה זו היתה מוכרת לי.  כן, בהכשרה למדתי לשרוק אותה.  באותם ימים - זו היתה המנגינה היחידה שידעתי לשרוק.  אמא קפצה ממטתה ורצה לפרוזדור.  על הקיר  ראיתי צללית- תמונה, איך קופצת אמא לתוך זרועותיו של בעל השריקה!   זה היה הוא!  כן, זה היה אבא!  הוא חזר.  הוא חי!   לא ישנו כל הלילה.  אבא סיפר על כל קורותיוהם לא היו משמחים בכלל

כמה ימים אחרי שאבא בא - באה מכונית מיוחדת לקחת אותנו ואת מיטלטלינו לפריז.  יותר נכון - לפרבר של פריז, שם היתה מוכנה לנו ווילה.   שוב חיים חדשים,  אבל הפעם בעיר.  ועכשיו - אני בגיל שמונה וחצי, ועדיין לא למדתי כלום!  התחלתי ללמוד בבית-הספר המקומי. לא למדתי בשבת - ועל-כן קראו לי שם, "בחיבה יתרה" , יהודי נבזה , וכו' וכו'   החיים היו איומים - חוץ מאשר בחופשותיו של אבא.  מעתה - היה ברשותו ג'יפ, והייתי נוסע אתו לכל מיני מקומות.

לאחר כשנה - או שנה וחצי שחיינו שם - שמעתי הרבה את המלה שאהבתי מאד : את המלה "ארץ-ישראל". שמחתי, וידעתי שהפעם בא תורנו!   ובאמת, לא איחר המועד - וביום השביעי של חול-המועד סכות - הגענו לחיפה. לארץ-ישראל!

במשך שבוע ימים גרנו אצל דודתי על הכרמל - אך אחרי שבוע זה נסענו לקבוצת-עין-הנצי"ב, שם מצאנו את רוב חברי-ה"הכשרה". 

לאווירת-הקיבוץ התרגלתי מהר.  תוך חודשיים ידעתי כבר לדבר עברית.  לאחר חצי שנה של לימודים פרטיים  בקיבוץ - נכנסתי למוסד "כפר-הנוער-הדתי", שם הייתי במשך שנתיים.  עלי להודות, שבמשך השנתיים הללו לא למדתי כלום! לא היתה זאת אשמתי - כי ברור הדבר שאם אין מלמדים - קשה ללמוד.  החיים שם היו איומים.  היה שם פסיפס אנושי מכל המינים שיכולים להיות בעולם, וכמובן שהיוצרות נהפכו שם:  האחד טען - "שלי שלי ושלך שלי".  השני - שבא מרחוק יותר טען - "שלי שלי , שלך שלי ושלו שלי".  לא היו הרבה ווכוחים על השקפות-עולם -  אלא  כל אחד ניסה להגשים את רצונותיו בפעולה תקיפה.  ובתוך כל הבלגן הזה - אני הייתי צריך לחיות?!  שמחתי לצאת משם בשן-ועין,  כי היו שיצאו משם גם בלי זה..

משם עברתי ליבנה, בה נשארתי חמש שנים,  ו - קצת, בכל אופן, למדתי!

שיר לסבא מיכאל

(שיר הנכדים, למיכאל בן  ה - 60  תשנ"ז)

מי מכיר ומי יודע - סבא מיכאל?

בכל העולם נודע הוא - סבא מיכאל.

גם ביום וגם בלילה - סבא מיכאל,

לעבוד - אף פ'ם לא די לו - סבא מיכאל.

יחד עם סבתא שלנו - פה בנה ביתו,

כי קיבוצ'ניק כל-כך טוב - לא תמצאו כמותו.

בטרקטורים  - כל היום משקיע נשמתו,

במקום אחר - פשוט לא תמצאו אותו

תקליטים לרוב יש לו - לסבא מיכאל.

גם בטהובן וגם באך - לסבא מיכאל.

כי במוסיקה הקלאסית - סבא מיכאל,

הוא ימצא מעט מנוח - סבא מיכאל.

במיוחד אוהב הוא, סבא - את כל נכדיו.

לכלבים, למשק-חי, נטייל יחדיו.

ותמיד מוכן הוא, יחד, לצאת לטיול,

אם בסעד - אם בארץ - אבל לא בחו"ל!

והיום נרים כוסית לחיים

לכבוד סבא מיכאל,

עד מאה ועשרים! תזכה לרוב אושר,

ויברך אותך האל.

איש - השנה תשנ"ה  

בחרנו הפעם באיש-השנה,

אשר מכבר - את עולמו קנה,

גם בעבודה - וגם בתפקיד.

כלומר: בעצם - בכל-עת, תמיד.

ואף-על-פי שהוא, בדרך-כלל נתפס

כבלתי-מהוקצע קצת, ודי מחוספס -

בתפקידו הוא תמיד אדיב ומנומס,

ועל-כן ראוי הוא בהחלט לפרס!

 איש-מפתח רב-מעש, לכל הדיעות,

ובתפקידו - אפילו איש של הרבה מפתחות.

בקיצור - הוא לא מאלה  שמאחריות בורחים.

איש-השנה שלנו הוא

המל סדרן האורחים!

הסוחב מיטות ומבריש-מזרונים,

ונענה ברצון לכל הפונים.

אפילו לאלה שלא נותנים את חדריהם -

ושבצדק רב יש בלבו עליהם

 אז, לאות - הערכה

 לפרוייקט - הארחה

אנו מאחלים לעצמנו

שיתנו לך הארכה

בתפקיד!

ארבעים שנה להמל בסככת-הטרקטורים

(כתב:  ליפא אהרוני.  תשרי תש"ס)

הביטו עליו - הפלא ופלא, אין מה להגיד:

ארבעים שנה נושא באותה עבודה, באותו התפקיד!

ארבעים שנה בסככת-הטרקטורים, מכין את הכלים,

 ארבעים שנה מתקן, מגרז, מחליף ת' גלגלים.

ארבעים שנה בקיץ, בחורף, קם כל בוקר בשלוש,

 ארבעים שנה, למי שקצת מפשל - הוא נותן לו - ועוד איך - על הראש,

ובשפה כזאת - שכמו שהיא נשמעת לכל בר-נש,

 אינה לקוחה דווקא מן התנ"ך, התלמוד, או המדרש.

מכל מקום - הוא מצליח לחנך, ודווקא די בהצלחה,

את כל אלה הבאים-ויוצאים מן הסככה.

 המל הוא אחד מחברי-הקיבוץ היחידים,

המוכן להתנדב ולקבל על עצמו עוד ועוד תפקידים.

הוא, למשל, סדרן-אורחים למופת, מזה כמה שנים.

דואג לחדרים, ומעביר במו-ידיו מיטות ומזרונים.

עונה - לפי מזגו - גם למאחרים מבין הפונים,

ומסב נחת-רוח הן למזמינים - והן למוזמנים.

וכאילו שכל זה לא די לו - הוא הוסיף לפק"ל

את סידור הרכב לחבר, תפקיד שלגמרי אינו קל!

וכך מסתובב לו חברנו מיכאל , שעבר כבר מזמן את גיל העשרים -

עם מפתחות לטרקטורים, מפתחות לרכב, ולהרבה-הרבה חדרים.

 מנהג מוזר יש להמל: כמעט כל שנה -

אוהב הוא ללכת לישון עם "שושנה".

תאמרו - על מה ולמה?  שמא מזוכיסט הוא, האיש?

מי יודע אולי כי-כן - את העובדה אין להכחיש!

 אבל אנחנו היינו רוצים היום - כולנו גם יחד -

לאחל לחברנו מיכאל - הרבה אושר, בריאות ונחת.

ושימשיך להשמיע בקול , כאשר היקום כולו עוד נח -

את מיטב היצירות של צ'ייקובסקי, סבסטיאן ובאך.

ושיזכה לעוד ארבעים שנה נוספות במרץ ובשמחה,

ללמד טרקטוריסטים צעירים, ולהיות אחראי על הסככה.

קטעים ממכתביו של מיכאל אל  שרה  

1960מישיבת "כרם דיבנה": 

  כל זמן שהמצב אינו עד כדי-כך קריטי - קדוש הוא פה ללימוד.  כי, בעצם, מה הם שישה חודשי לימוד גמרא, בשביל אחד כמוני, שמתחיל ב - א'?  - אין זה ולא כלום!  אך אני רוצה לעשות מזה, בכל זאת, משהו. על כן אין לי ברירה - אלא לעמול כהוגן ולנצל את כל השעות העומדות לרשותי. לכן ישן אני ארבע שעות בלילה, ושעה-וחצי ביום. זה מספיק בהחלט.  לשבתות - איני נוסע, אלא פעם בשש שבתות - אף על פי שמותר לצאת כל שבועיים.  בידורים - איני יודע כבר מה הם,  ותארי לעצמך - שאפילו ממוסיקה אני מתנזר,  כי רדיו כלל איני שומע , והאפשרות היחידה לשמוע מוסיקה היא מהרדיו.  ובכל זאת האמיני לי, שנשארתי נורמלי בהחלט (זה יחסי, כמובן).  אפשר לומר, שפה שכחתי את כל טרדות-העולם הזה. את הבעיות - אני משאיר לאחר-כך.  הרי "תלמוד תורה כנגד כולן"

פה צריך רצון עצום כדי להכנס ל"שוונג". צריך סבלנות של גוי ועצבים של ברזל כדי לראות תוצאות, וההתאקלמות הראשונה היא יותר מקשה מאד

שקוע אני בעולם הגמרא, ואין לי חשק לצאת מתוכה - פן אתקשה לחזור אליה.  כשנכנסים לשוונג - אז נמצאים בשוונג, וזה הולך מאליו.  אך להתחיל - צריך להשקיע הרבה יותר

דבר אחד אני יכול לומר לך - שאני לומד תורה!  וטוב שכתוב "ותלמוד תורה כנגד כולם" - כי אם לא כך - הייתי כבר מזמן חזרה במשק. ובאמת - עד כמה שיש לי פה סיפוק מן הלימודים - ועד כמה שאני שקוע בגמרא - בכל זאת אני שומע את החבר'ה קוראי לי לעשות שמח, ואף את רעש-המכונות אזני-רוחי קולטות בתאווה, ואפי  - את ריח השדה.  לפעמים - כולי מרגיש חולשה - מין ניוון כזה אופף את גופי.   נו! בכל זאת אין ברירה, צריך לדעת להקריב.  ובאמת - בזה לא נכשלתי.  פחדתי מאד שמא לא אעמוד במבחן - אך נוכחתי שהשתניתי מאד מאז ישבנו יחד על ספסל הלימודים.  אם הייתי מביט סביבי פה בישיבה - מזמן הייתי מתיר את הרצועה.  אך מטרתי לנגד עיני, והיא כל-כך רחוקה - שאין זמן לבזבז. ולכן לא יהיה זה אסון אם אשתעשע פחות - העיקר שאצעד הלאה, ואעלה, ואתקרב אליה.  כך אני אומר - אני כותב - ואף מבצע!  וכך טוב.

 מסעד  

  מה יש כבר לספר?  הביטי!  אדמה - יש . נבטים - יש.  תקוות - יש.  גם תפילה יש. הכל יש. הכל .  איפה הגשם, איפה?  מציף את רחובות תל-אביב או חיפה.  זה צדק, זה?  זה בצורת!!!   כן, ככה זה.  אז מה עושים?  מפזרים צינורות קלים, ופעמיים ביום ופעם אחת בלילה מעבירים אותם, ושוקעים עד הברכיים בבוץ, ובלילה כל-כך קר - שאף-על-פי שחושך-מצריים מסביב - אתה רואה את ה"ראומטיזם" מסתובב בשטח.

מילא, חצי-צרה. אך אל תדמי בנפשך, שהחצי השני אינו בנמצא!  ישנו - ועוד איך!  גם למשקה ותיק ומנוסה כמוני, קורה פעם שנסתמת ממטרה - או שתיים.  כן, זה קורה מאיזה לכלוך  בצינור, או הממטרה נסתמה מבוץ טוב, זה קורה.  אבל מה תאמרי על זה - שאני בא להעביר את הקווים - והנה להפתעתי הרבה, מתוך מאה-ועשרים ממטרות - עובדות בקושי שלושים?  לא! אין זו גוזמה.  את שואלת מה קרה?  גם אני שאלתי כך.  ניגשתי לממטרה הראשונה,  פתחתי אותה,  ומה, את חושבת, אני רואה?  דג!!!  דג ממש, מסתכל עלי מתוך הצינור!   פנינו ל"מקורות" - והתברר שהמסננות של אגם-זוהר ניזוקו, והעבירו דרכן את הדגים הגדלים בו.  העניין הזה נמשך כבר יותר מחודש.  מי-השתיה מזוהמים עקב אותה סיבה, ואסור לשתותם לא רתוחים.  לא די שאין גשם -  גם להשקות אי אפשר כראוי

 

ככה אצלנו אין חדש.  עובד אני את עבודתי, לומד את לימודיי, שותה כוס-קפה עם החבר'ה, משוחחים קצת על דא ועל הא, ואחר-כך משתוללים קצת והולכים לישון.  ולפעמים גם נזכרים בשרה המסכנה - אי שם רחוק רחוק בעמק היפה, העטור הרים צחיחים - אך יפים.  וכך נרדמים וישנים טוב נורא - עד שבשעה שלוש-ארבע שוב קמים, ושוב מתחיל יום יפה בפשטותו, הנותן סיפוק לחיים אותו באהבה ובאמונה.

 

את יודעת מה קרה לי היום?  ממש נס מן השמים! נסעתי לאורך בור צר בעומק שני מטרים עם טרקטור, ופתאום התמוטט דופן הבור, והטרקטור עם רוכבו ירדו תהומה!  איך שאני חי וקיים בלי שום שריטה - זאת איש עוד לא תפס.  גם אני עצמי - כאשר עמדתי על רגליי וראיתי את ארבעת גלגלי הטרקטור פונים אל-על - התגובה הראשונה שלי היתה - להסתכל מתחתיו ולראות מה קרה לטרקטוריסט זה היה מאורע היום.  רוב חברי המשק באו לראות את המחזה, והיו שהגיעו לשם עם מצלמות.  על זה שהטרקטור - הוא טרקטור ישן - צריך להישאר שם למטה - איש לא חלק. על מה שלא היו שווים בדעותיהם הוא - האם היה עלי להשאר שם אתו - אם לא?  בכל אופן הצלחנו - אחרי כמה שעות עבודה עם מנוף - להוציא אותו שלם, ובאמת לא קרה לו הרבה יותר מאשר לי.  כידוע לך - כל שבוע מופיע אצלנו עלון אינפורמציה, ובשערו מתנוסס "ציור השבוע".  אותו צייר מסכן שלא היה לו מה לצייר על השבוע הזה - בא ולחץ את ידי ואמר - שאכן, יהיה זה ציור יפה ביותר!

 

בזמן האחרון - התחילו להקשות על הניגשים לבחינות נהיגה גם בטרקטור,  ומבין חמשת החבר'ה שניגשנו לבחינה - הייתי אני היחיד שעברתי בפעם הראשונה חלק!  נו, מגיע לי "מזל-טוב" רציני, כי לפני שבועיים היו מבחנים במועצה-אזורים שכנה, ומתוך 20 - יצאו 4 חבר'ה עם רשיונות