English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

קמה ומאיר ליקסנברג הי"ד

שרה ומיכאל    לאתר קיבוץ סעד שורשים ישראל ולאה ישראל ולאה יורב פרקים מהחיים א פרקים מהחיים ב
טל ודרור ורד ואמנון שי וחגית קמה ואביעד גור תומר ורבקה שמו ופורמי

 

קמה ואמא שרה 1973

kama bat mizva.jpg (12888 bytes)

קמה בת מצוה בשיר המשפחה

קמה עם סבתא פורמי 1977

kama 1986.jpg (15783 bytes)

קמה 1986

kama zva1991.jpg (24482 bytes)

קמה בצבא 1991

kama+meir hatuna 1992.jpg (44739 bytes)

קמה ומאיר וההורים

בחתונה 1992

    kma_mar1.jpg (30976 bytes)

בחתונה

meair liksnberg.jpg (4238 bytes) alon_more_map.gif (9916 bytes) meir_linksberg.jpg (7718 bytes)

מאיר שלמה ליקסנברג הי"ד

נרצח בירי מהמארב

ח' אלול תשס"א

27.8.2001

 

kamaeir.jpg (32540 bytes) kama4.jpg (16518 bytes)  tomkama.jpg (33403 bytes)
mizmor + shvta lea.jpg (21304 bytes)

מזמור עם סבתא לאה תשנ"ג

 

איילת השחר התינוקת

הנצחת מאיר ליקסנברג באנדרטת הקיבוצים ביערות מנשה

asor+mor.jpg (47529 bytes)

עשור -עם דגל ומוריה - עם שלט ליקסנברג בקבלת מפוני גן-אור בצומת סעד - 

יח' אב תשס"ה

dv+h+m.jpg (45992 bytes)

עשור, חזקיהו ודוד ליקסנברג בצומת סעד, מקבלים את מפוני גן-אור

מזמור בר מצוה אב תשס"ו

 

ילדי ליקסנברג בהכנסת ספר-תורה על שם מאיר - שנה להירצחו

עשור וחזקיהו ליד הקבר של מאיר תשס"ז

אילת השחר - תמוז תשס"ח

מוריה - תמוז תשס"ח

נחמן - תמוז תשס"ח

 

מזמור ועדן בחתונה א כסלו תשע"ג 14.11.12

 

לדברים שסיפרו חברים על מאיר

קישור לדף על מאיר באתר האינטרנט של איתמר

קטעי חדשות שפורסמו באינטרנט בעקבות הרצח ט' אלול תשס"א

 

 maariv'.gif (5973 bytes)

 מאת חנן שלאין, יואב לימור, אור הלר וסעיד בדראן 

 קליע קטלני בדרך לאיתמר  הנרצח. מאיר לינקסברג

 

 מאיר לינקסברג נסע אמש מאלון -מורה

 * ליד הכפר בית-פוריק נפתחה אש  מהמארב

תושב ההתנחלות איתמר שבשומרון, מאיר לינקסברג, נהרג אתמול בפיגוע ירי בסמוך לאלון מורה.

 הפיגוע אירע בסמוך לשעה חמש אחר הצהריים, על הכביש המוביל מאלון מורה לאיתמר.

 לינקסברג, שעבד כאיש תחזוקה וחשמלאי בישיבה הגבוהה באלון-מורה, יצא עם עוד שלושה ישראלים במכונית מסחרית מאלון מורה, בדרכם לאיתמר.

 בסמוך לכפר הפלשתיני בית-פוריק נפתחה לעבר המכונית אש, ככל הנראה ממארב שהניחו הפלשתינים בצד הכביש.

 במכונית הישראלית פגעו שלושה קליעים, שנורו מרובה-סער מסוג קלצ'ניקוב.

לינקסברג, בן 38, נשוי ואב לחמישה, ישב במושב האחורי במכונית. הוא נפצע מקליע בראשו, ואיבד את ההכרה.

 נהג המכונית המשיך בנסיעה מהירה עד לשער מפקדת חטיבת שומרון של צה"ל, שם הזעיק עזרה.

למקום הגיעו במהירות רופאים צבאיים וחובשים, ובהמשך גם צוות של מגן דוד אדום.

במשך כשעה עמלו הצוותים הרפואיים בנסיון להחיות את לינקסברג, שמצבו הוגדר אנוש.

 בכל הזמן המתין במנחת הסמוך מסוק צבאי, במטרה לפנות את הפצוע לבית-החולים שיבא בתל-השומר.

 מאמצי ההחייאה נמשכו למעלה משעה, ורק לאחר שיוצב מצבו הוא הועלה למסוק והוטס לבית-החולים.

 זמן קצר לאחר שהגיע הידרדר שוב מצבו, והוא נפטר עוד לפני שהספיק להגיע לחדר הניתוח.

לאיזור הפיגוע הגיעו כוחות צבא גדולים, שהחלו בסריקות אחר מבצעי הפיגוע.

 ההערכה היא שהמחבלים נמלטו לעיר שכם, אולם בצה"ל בדקו אמש האם הם מסתתרים בכפר בית-פוריק.

 אמש פירסמה החזית העממית הודעה, בה נטלה אחריות לפיגוע וטענה כי מדובר בנקמה על חיסולו של מנהיגה, אבו-עלי מוסטאפה.

 עם זאת, בצה"ל העריכו אמש כי החזית לא קשורה לאירוע, וכי נטילת האחריות בוצעה במסגרת התיאום בין אירגוני

 הטרור הפועלים בשטחים.

קרוב משפחתו של לינקסברג, יצחק חמו, סיפר אמש: "מאיר חי לנגד עיני. מה שאפיין אותו הוא היושר שלו וטוב הלב.

 היה לו איכפת מכל דבר ואיך להיטיב עם האנשים. הוא נבחר לאחרונה למזכירות איתמר, וזה מלמד על איך שאהבו אותו. הוא היה מחובר לכולם

 ואנשים החזירו לו באותה מטבע".

 

 

 

10 Elul 5761 22:05Tuesday August 28, 2001

 (14:00) Terror victim being buried
By Margot Dudkevitch

The latest Israeli victim of the 11-month intifada is being laid to rest this afternoon at Itamar in Samaria.

Meir Lixenberg grew up on Kibbutz Lavi, near Tiberias. His father, Percy, immigrated from England and his mother, Evelyn, from South Africa. He had three siblings: Shelley, Gila, and Raphael.

Yitzhak Hemo, a neighbor and a distant relation, said he was in the Eilon Moreh yeshiva when news of Lixenbergs death reached him. "We immediately said Psalms and then I was called to comfort his children, especially his oldest son, who was deeply affected," he said.

Lixenberg was killed when Palestinians opened fire on the car in which he was a passenger at around 5pm yesterday. The three other people in the vehicle were not injured.

Lixenberg and his wife Kama, of Kibbutz Saad, moved to Itamar from Peduel six years ago. They had five children.

"I remember that they moved into an apartment in the center of the community but had difficulties in settling in," Hemo said. "We lived in a nearby encampment, and I asked him what was wrong, and in the middle of the conversation we discovered we were related and he asked to move over to the encampment, and joined us a week later. Today we are six families, they live a few houses away from me."

Lixenberg was very popular among residents, Hemo said, noting that three weeks ago he was elected to head the community committee.

"Meir loved assisting people," Hemo said. "He was devoted to helping everyone, he was very goodhearted. He was also chairman of the security forum the communities established in the region and wherever problems arose he was there to assist."

                                                                ynet.gif (1600 bytes)

מתוך תגובות באתר ידיעות אחרונות
  שם השולח:   
  אוריאל
  אזור מגורים:   
  בנימין
  דואר אלקטרוני:   
 
  נושא:   
  מאיר מט"ק אהוב שלנו
 
תוכן: 
 
 
 
 
  מאיר היה מט"ק בפלוגה שלי. הוא היה איש מדהים חדור אהבת ישראל, מלא רצון לעזור ולהשקיע. איש שלא מחפף שום פינה ותמיד מתנדב.
אהבנו אותו ולא נשכח אותו לנצח.
קשה עלינו אבדתך חבר יקר.

  שם השולח:   
  חיים
  אזור מגורים:   
  חיפה
  דואר אלקטרוני:   
 
  נושא:   
  אבדה כואבת
 
תוכן: 
 
 
 
 
  מאיר שירת איתי בצבא בסוף השירות כסמב"ץ ברמת הגולן.
היינו חברים טובים- ביקרתי אותו עוד כשגר בקיבוץ לביא. אני לא מכיר את המשפחה שלו מלבד את אחותו שראיתי פעם אחת- אף היא שירתה ברמת הגולן. כואב וקשה להאמין איך אדם טוב לב כמו מאיר נרצח. זאת אבידה קשה וכואבת. מאיר- אזכור אותך תמיד.

  שם השולח:   
  גלעד
  אזור מגורים:   
  ת"א
  דואר אלקטרוני:   
 
  נושא:   
  מאיר, אזכור אותך תמיד
 
תוכן: 
 
 
 
 
  אני ומאיר למדנו יחד בבית הספר.
אני היום תל אביבי שמאלן, אפיקורס ונהנתן,
ומאיר בדרכו שלו.
לא שמעתי ממנו מאז, והנה
תמונתו (עם זקן, אינני זוכר אותו כך), בהקשר
הנורא הזה.
ויכוח בצד - מאיר, תמיד אזכור אותך כאדם קסום!

 

"מאיר תמיד היה אופטימי ולא חשש מכלום"

כך מספרים חבריו של ההרוג בפיגוע בשומרון, תושב איתמר בן 38, אב לחמישה, חבר קיבוץ לשעבר שחי ביישוב כבר שבע שנים
ynet

מאיר ליקסנברג, בן 38, נרצח היום (ב') בפיגוע ירי באזור היישוב איתמר בו התגורר. צוריאל דמארי, תושב איתמר, סיפר הערב ל-ynet, כי הנרצח, אב לחמישה ובעל למופת, הגיע ליישוב לפני שבע שנים, לאחר שגדל בקיבוץ לביא.

"הם אחת מהמשפחות המשקיעות והמובילות ביישוב. הוא היה איש אחזקה ואישתו עובדת בקהילה באיתמר. הוא היה איש חביב, איש חם, איש כפיים", סיפר צוריאל והוסיף, "הוא תמיד היה אופטימי, אף פעם לא חשש מכלום".

הפיגוע אירע בעת שהנרצח וחברו, יעקב כריספין, שעובדים בישיבה ביישוב אלון מורה, היו בדרכם מהעבודה ליישוב איתמר הסמוך, כאשר נפתחה לעברם אש ממארב. מאיר נורה בראשו. יעקב, שנהג ברכב, לא נפגע והמשיך בנסיעה עד לשער היישוב איתמר, משם הועבר הפצוע באמבולנס צבאי למפקדת צה"ל הסמוכה. מאוחר יותר הוא מת מפצעיו בבית החולים תל השומר.

(27.08.01 , 22:46)  

                            

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 maariv'.gif (5973 bytes)

 

 באיתמר הכשירו בית קברות - וכרו בו קבר ראשון

 מאת עמיר בן-דוד

 מאיר ליקסנברג, שנהרג שלשום בפיגוע, הובא למנוחות

 מאות ליוו אתמול מאיר ליקסנברג מאיתמר שנרצח בפגוע ירי ליד אלון מורה שלשום. בישוב

 הוכשר אתמול בית קברות וליקסנברג הוא הראשון שנקבר בו.

 לינקסברג, בן 38, שבעבר היה חבר קיבוץ, השאיר אחריו אשה וחמישה ילדים. הוא נהרג שלשום מאש מן המארב, כשהיה בדרכו מהישיבה הגבוהה באלון מורה, שם עבד כאיש תחזוקה וחשמלאי, לביתו שבאיתמר.

 מסע הלוויה החל בישיבה באלון מורה, ועבר בדרך שבה נסעו ליקסנברג וחבריו שלשום.

 ליד מקום הפיגוע עצרו המשתתפים לתפילה.

לאורך הדרך ליוו מסוקים של צה"ל את מסע הלוויה.

 את הממשלה יצג בהלוויה השר אלי ישי, שלא נשא במהלכה דברים.

דברים שנכתבו על ידי חבר ילדות של מאיר, והוקראו על יד הקבר ביום ה"שבעה"

 

מאיר יקר שלי,

כל כך הרבה דברים עולים לי בראש, הכל מבולבל, בלתי נשלט, ללא סדר הגיוני.  מאז יום שני בערב אני מרגיש שחרב עלי עולמי.  הכאב חד ומפלח, לא מוכל. למרות שזה קשה, אני רוצה לדמיין כאילו נהרגת בתאונת דרכים או מחלה, כדי "לנקות" את המחשבות על הכעס האדיר שיש לי על אלו שרצחו אותך, ואת תחושת הנקם האדיר.  אבל אני רוצה לכאוב אותך על מה שהיית עבורי , ולא להסיט את הכאב לכעס האילם. 

אני מכיר אותך 35 שנים. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד קינאתי בך: בתור ילד - קינאתי בך על הכוח הפיזי האדיר שלך. בתור נער מתבגר - קינאתי בך על החוכמה, השכל ויכולת הלימוד והריכוז שלך.  ומרגע שבגרת והיית לאיש - אני מקנא ביכולות הנפשיות, באמונת הדרך שלך, בקבלת האחר והשונה, בשקט הנפשי, בטוב-הלב ובעוצמת-הלב.  בשנים האחרונות ניהלנו הרבה שיחות ארוכות; היינו מאוד חלוקים בדעותינו. האמונה שלך באלוהים, והכוון שהאמנת בו כל כך של התיישבות בכל מקום בארץ - שני אלה עמדו בינינו בכל השיחות. דיברנו תמיד בצורה גלויה ופתוחה, והסכמנו תמיד על הדברים שאנחנו לא מסכימים בהם.  תמיד הדהים אותי, שלמרות ששני הנושאים האלה עמדו אצלך בראש סדר העדיפויות  ובערו בעצמותיך - תמיד הקשבת לדעותי "הכופרות" , וקיבלת בהבנה את מחשבותי , אף שאלה פיקפקו בדברים שהיו כל כך מובנים ואבסולוטיים בעיניך. תמיד דיברת באמונת-דרך, בפתיחות, בחום, בהבנת השונה, באהבה אין-סופית לעם ישראל - שאני כל כך התייאשתי ממנו.  נדהמתי תמיד מן היכולת האדירה שלך לראות את האור בקצה המנהרה, למרות החושך האדיר שבו אנו שרויים כרגע.  תמיד היית איש שיחה,  איש הידברות,  איש פשרות. 

אני זוכר , שיום אחד בזמן הליכה לבית הספר, בהיותנו כבני עשר, ראית שטר של חמישים לירות זרוק מתחת עץ.  הצבעת עליו ואמרת :  " חיים - תראה מה זה!"  אני רצתי והרמתי את השטר.  התפתח בינינו ויכוח למי שייך השטר: לזה שראה או לזה שהרים?  הצעת שנתרום את הכסף לצדקה - וכך היה.

אני זוכר אותך, ילד עצום ממדים, ראש מעל כולנו, שתמיד הבין עוד כילד, שהעוצמה האמיתית היא לא להשתמש לרעה בכוח שלך, אלא לשדר לכולם - אל תתעסקו אתי, לא כדאי  לכם.   השתמשת בכוח האדיר שלך רק כאשר לא נשארה שום ברירה אחרת.  וגם אז - אף פעם לא "הלכת עד הסוף", תמיד הכרעת - ועזבת.  אני חושב, שמאז כתה ו' לא השתמשת בכוחך הפיזי מעולם.  פשוט- כולם קלטו את הכוח - והבינו שלא כדאי.

היית תלמיד מצויין, ועברת את גיל ההתבגרות "בשלום", בניגוד אלי - שהסתבכתי בכל כיוון.  סיימת תיכון, התגייסת אתי לגיבוש קורס-טייס, ומשם - לשריון. לוחם, צמ"פ, מט"ק, שירות מלא, תקופה שבה התחלת "להתגבש".  השתחררת, והלכת לשנת-שירות בנצרים. שם, כפי הנראה, התחלת לעצב את השקפת עולמך בכל הקשור בהתיישבות.  עברת לירושלים - לימודי חשמל במשך כשנה,  ו"נדלקת" עם ניתאי על רעיון ה"עקלים". לאחר שהבנת , שמזה לא ממש תצא עשיר - חזרת לתחום החשמל, לעבודות חשמל בניין אצל קבלן.  פגשת את קמה,  חתונה מקסימה בסעד,  אבל כנראה "דיגדג" לך יצר ההתנדבות - אז עברת לגור במלכישוע.  אני זוכר את שיחותינו בתקופה ההיא.  איך ניסית להסביר לי עד כמה האנשים שם , הנגמלים, הם אנשים עם נשמה, עם פוטנציאל אדיר, וצריך רק לעזור להם למצוא את האור.   אני עובד עם האנשים האלו כבר 6 שנים, ולא מצליח להבין מאיפה שאבת את הכוחות שאיפשרו לך להבין אותם ולעזור להם כל כך.

משם עברת לגור בפדואל. שם, כפי שנראה לי, מצאת את המנוחה והנחלה.  אני זוכר את הביקור שלך אצלנו ביום העצמאות. את הפחד שלנו להגיע אליכם - וזאת עוד לפני תקופת האינתיפדה.  ראיתי את הקרוון, ראיתי את תנאי-החיים, ואז נפל לי האסימון:  אז הבנתי עד כמה שאנחנו שונים.  בכל שיחותינו, תמיד ניסיתי למשוך אותך לצד הפרנסה, העבודה, הכסף.  אני - שרוב חיי הבוגרים עברו עלי בעבודה, פרנסה, התבססות - לא קלטתי ולא הבנתי עד כמה הנושא אינו חשוב לך. תמיד שאלתי אותך אם אתה מסתדר, איך אתה גומר את החודש, איך אתה מפרנס משפחה גדולה, ועוד שבחלק של הזמן קמה לומדת.  תמיד ענית לי - כן, זה קשה, אבל בעזרת השם הכל יסתדר.  ותמיד עברת לנושאים "החשובים" - אמונה, עם-ישראל, התיישבות.  כמה חזק היית באמונתך, בדרכך,  כמה לא נתת להבלי החיים היום-יומיים להפריע לך בהגשמת הדברים האמיתיים!

מאיר, מאז יום שני בערב, אני מוצא שעיקר הדברים שאני עסוק בהם זה - עד כמה דרכי במשך כל השנים האחרונות היתה ריקה, יומיומית, חסרת תוכן ותכלית, לעומת החיים המלאים והמדהימים שחווית אתה.  איזו אמונה , איזו אהבה, איזה אמון באנשים!  איזה קרדיט אדיר אתה נותן לכל יהודי באשר הוא!   תמיד "הבנת" את השמאלנים, רק חשבת שהם טועים במהות הדברים.  תמיד "קיבלת" את החילוניים, אף שחשבת שהם מפספסים את כל העיקר של החיים.

כאשר אני עומד היום לידך, עולות בי כמה תחושות חזקות: 

הראשונה - כאב. כאב אדיר על אובדן חבר יקר, מורה דרך, איש שהייתי גאה להיות חברו.  אני זוכר שכאשר האח של אישתי עשה מילואים באיזור  פדואל, הפצרתי בו שייכנס אליך ואל קמה, ויפגוש אנשים מדהימים.  לאחד עם דעות הפוכות משלך היה קשה, אבל הוא יצא המום מהביקור אצלכם: איזו פתיחות שיש בך, איך אתה מקבל לביתך אנשים שחושבים הפוך ממך, אנשים שכופרים בכל דבר שאתה מאמין בו- איך אתה נותן לאנשים כאלו את התחושה שהם רצויים,  מקשיב להם, לא מזלזל, ומקבל אותם עם כל ההבדלים שביניכם. 

התחושה השניה - כעס.  רק לפני כשלושה שבועות נרצחה נערה תמימה במקום שאני עובד בו - מירב.  ועכשיו אתה כעס אדיר על רוצחים שפלים, פחדנים, אנשים שבאמירה הכי מוסרית בעולם צריך להגיד שאסור שיישארו נושמים על פני הארץ הזאת!  יש לי המון מה לומר בתחום המדיני, כיצד אני חושב שצריך לטפל בטרור שמסביבנו, אך מכיוון שאני נסער וכואב - אני לא רוצה לומר דברים שאצטער עליהם.  אני רק מקווה שלממשלה ולעומד בראשה יהיה האומץ הראוי לעשות את הדבר שהם נמנעים ממנו כבר מספר חודשים, מפחד השמאל ומפחד אומות העולם.

התחושה השלישית - תחושת החמצה.  איך יכולתי "לפספס" אותך, איך יכולתי להיקבר  בחיי היום-יום האפורים שלי, מבלי שנתתי לעצמי להיות אתך יותר, לשמוע, להתווכח, ללמוד, ולקבל את הפרופורציות הנכונות

כל כך הייתי רוצה עכשיו לחבק אותך, להתווכח אתך, ללמוד ממך.  לו רק היה ניתן להחזיר את הגלגל.  כל כך מהר הלכת ממני.   כל כך צעיר , כזה בזבוז

לפני כשמונה שנים פגשתי אותך בלביא במוצאי-שבת אחת, וסיפרתי לך שכרגע הודעתי להורי שהתארסתי, וביקשתי ממך שלא לגלות לאף אחד לפני שאני נוסע.  הנפת אותי מיד על כתפיך  והתחלת לרוץ בשבילי הקיבוץ ולצעוק בקולי קולות: "חיים מתחתן, חיים מתחתן!" הכל הייתי מוכן לתת כדי לחזור לאותה תקופה נפלאה.  או, כאשר התנעת את הטרקטור די-פור, לאחר שנה שלימה שעבדנו עם אבא שלך עליו או, כאשר שיחקנו בליגת הקט-סל, והיית מכסח את כל הקבוצות או, כאשר גרנו בבית-הנעורים, והתבשלנו יחד בנעורינו או, כאשר הרבצת לי אחרי שקראתי לאחיך שנולד - רפאל - קוז'אק, על שום הקרחת שהיתה לו, ופשוט כל כך נעלבת בשמו או, כאשר בילינו את כל אותן שעות מקסימות בצריף הקטן שבנית לך מאחורי בית הוריך, כי רצית כבר להיות עצמאי אבל לא קיבלת אישור מהמוסדות לעבור לחדר משלך

לו רק ניתן היה להחזיר את הגלגל

מאיר יקר, לא אשכח אותך לעולם, ואני נשבע לך שאם יש משהו שאתה משאיר עבורי אחריך - זה ההבטחה שאעשה הכל כדי להשתפר, להתנדב, לעזור לזולת, ולהשתדל להיות איש ישר וטוב - כפי שהיית אתה.   בכל זמן אחשוב שאתה משקיף עלי מלמעלה, ומוודא שאני עושה את הבחירות הנכונות, את ההחלטות הנכונות.  אנחנו בקושי באמצע החיים. כל כך עצוב לי עליך, כל כך תחסר לי איזה פיספוס אדיר,  איזו החמצה

קמה יקרה:  לא הכרנו לעומק, לא נפגשנו הרבה.  אבל אני יודע ומרגיש שאת אשה חזקה, ושיהיו לך הכוחות והעוצמות כדי להמשיך לחיות, להתקיים, לתרום, לבנות ולגדל את הילדים הנפלאים שלכם. מהיכרותי עם מאיר אני בטוח שהוא היה רוצה שתמשיכי בדרכך שלך-שלו , באמונה, בהתיישבות. לא להשבר, לא להתייאש.  אין מלים שאפשר להגיד , שיאפשרו לנחם אפילו במעט.  הכאב שלך אדיר.  השכול - איום.  המחיר ששילמת - נוראי.

פרסי, אוולין, שלי, רפאל,  גילה:  אין מלים. איבדתם את היקר מכל.  תמיד ידעתם שזה עלול לקרות, אבל האמונה וצדקת הדרך של מאיר הרגיעו אתכם.  אני זוכר שלפני מספר חודשים פגשתי את פרסי בלביא ודיברתי אתו על מאיר ועל המשפחה.  הוא חזר מספר שעות קודם לכן מביקור באיתמר.  פרסי סיפר לי בהתלהבות ובהערצה עצומה על בנו - גאוותו.  איך אמרת לי ? - הם הציונים האמיתיים, אלו החלוצים של היום!  כאשר שאלתי אותך אם לא מסוכן לגור שם - עשית תנועת ביטול עם היד , ושאלת: איפה לא מסוכן היום? 

איזו זכות היתה למאיר לגדול במשפחה כזאת, בקיבוץ כזה, בחינוך הנהדר ובאנשים הנפלאים שליוו אותו בלביא!   ואיזו זכות הייתה לכולנו להכיר את מאיר,  לאהוב ולהאהב על ידו, ללמוד ממנו, לחיות לצידו ולשאוב ממנו את האנרגיות האדירות שהקיפו אותו!

מאיר יקר - לא נשכח ולא נסלח!  עבורנו זה לא עוד מקרה מצער - עבורנו זה השבר הגדול.

לא נשכח אותך לעולם, ולא נסלח עד שהרוצחים ושולחיהם יבואו על עונשם.

תנוח בשלום על משכבך, ויהי זכרך ברוך לעד.

חיים יעקבס - חבר 

 

דברים שכתב הרב מרדכי הס על מאיר

 

כה ראוי היה מאיר ז"ל, הי"ד, לבוא במחיצתו של ר"ע.

כר' מאיר, תלמידו של ר"ע, שלא ירדו חבריו לסוף דעתו - מגדולתו , ר"מ שכתנות העור היו לו לאור - היה אף מאיר, מאיר שלנו, תלמיד - ביודעין, ושלא ביודעין - של ר"ע.

יש אנשים שגדולתם באה להם מעצם טבעם, מנשמתם. ויש - שקנו להם גדולה בעמל, ביגיעה בזיעת אפיהם.

ויש - שנכפלה מעלתם, מנה של קודש כפול היה - שתי קומות, זו ע"ג זו.

כזה היה מאיר.  בחיוכו, בטובו, בפשטותו ובשאר מעלותיו - האירה נשמה גדולה, נשמה ישראלית טהורה, מקורית. אולם היודעו מקרוב - יודע כמה עמל, כמה התייגע לתקן, להוסיף, להתעלות.

בפגישתנו האחרונה, ימים ספורים לפני שעלה בסערה, שאלתיו: "מה שלומו?"  ואמר לי בחיוך טוב, כדרכו: "כיצד אתה יודע ששמי שלמה?" .

אכן, לא ידענו כי שלמה שמו.  שלמותו צנועה היתה, פנימית, חבויה מאד.    מאור פנים גלוי מאד - ושלמות פנימית נעלמת  מאד. שמחת ההשתלמות.  "ישמח לב מבקשי ד'".

נזכר אני, מדי דברי בו, במעשה באחד הגדולים, שבא יהודי לבקרו.  כששאלו מי הוא ומאין הוא- השיב  בקצרה: "יהודי פשוט אני". לשמע תשובה זאת קם הצדיק מכסאו, עמד וחיבקו ואמר לו  בהתרגשות גדולה: " יודע אתה , כל חיי מתייגע אני להיות יהודי פשוט!" .

דומה, שפשטות זו היא נקודת המרכז בחייו של מאיר.

ביסודה של אותה ה"פשטות" - בלשון המהר"ל, המרבה כל כך להזכיר מדה עליונה זו - עומדת הכלליות.  נשמה שכולה כלליות.  כמי שעצם חייו הם חיי הכלל - ועצמיותו הפרטית אינה אלא תואר, תוכן שכל עניינו הוא לסייע, לדחוף לשאוף, להצטרף לבניין הכלל. 

כמה שמח והתפעל כל אימת שראה את הבניה וההתרחבות בעלי! כמה רצה שכל יישובי יש"ע יתפשטו כך, ויותר.  כמה כאב את מאורעות השנה האחרונה, את צער האומה וצער היחידים - וכמה היה עם כל זה, ומתוך כל זה -  מלא אמונה וודאית, מלא חוסן, מלא בטחון בצמיחה שתבוא מתוך כך!

באיזו התרגשות היה מדבר על הקשר שנוצר - ביזמתו ובדחיפתו, (בלא שהרגיש בדבר כלל) - עם קהילות בגוש דן, בחיפה וכו', על האפשרות והיכולת והצורך להשפיע ולקשור את כולם לכל חלקי ארצנו!    כמה כאב את הפירודים וחילוקי הדעות, כמה רצה שיתכנסו תלמידי-חכמים יחד וינהיגו אותנו, כאיש אחד בלב אחד!

"אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסי'  כולה שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפצו ושאיפתו, אמונתו ורעיונו, אינם כי אם חשק טמיר אחד, להכלל כולו באוצר חיים זהמלאי רצון ושיקויי טל חסדים אדירים הננו שבים לחבק בזרועות אהבה את כל הנשמה לבית יעקב, החפצה לראות בשמחת גויינו  ולהתהלל עם נחלתנו". 

"ת"ל שארצנו הקדושה הולכת ונבנית לעינינו, דבר ד' בידי עבדיו הנביאים על דבר שיבת ציוןהולך ומתמלא בחסדו הגדולועינינו רואות ושמחות - ובתוך נטיית-יד ד', המלאה חסד על עמו הנדכא ועל ארצו נמצאים אנו, ב"ה, לקחת בה איזה יד, איזה חלק ניכר הרבה או מעט - האם אין בזה האושר הגדול והנערץ מה שיש בו די ? "    (מדברי מרן הרב זצ"ל)

 

תכונה כללית זו, הולידה במאיר אותה ענווה טבעית, פשוטה. לא ענווה של מי שכופה עצמו לה, מתוך ידיעת חשיבותה ומעלתה.  לא כזה היה כלל!  מעולם לא ידע שעניו הוא.  התפקיד, המשימה, השליחות- אם לצרכי הכלל, ואם בעבודת המוסר, תקון המדות וההשלמה העצמית - הם שמילאו את כל היישות, עד לבלי הותיר מקום לאותה קטנות הדעת הממלאת כ"כ לבות בני אדם, לשאול: מה מעמדי, מקומי, מדתי. 

ומתוך כך - העין הטובה.  תלמידו של אברהם אבינו.   במבטו על הכלל, על הדור,  על התלמידים בישיבת "חצים" שהיה שותף - כדרכו, בצנעה, בלא הרגש כלל - בהטבעת חותמו המוסרי עליהם, ועל "סתם אדם" שהיה נפגש עמו.   לפני זמן קצר תיאר לי - בהתפעלות  כדרכו - את ההתמסרות של החיילים המשרתים באיזור בעשיית מלאכתם; את הקצין שסיים משמרת ועוד משמרת - כעשרים שעות רצופות - ואת החייל שאחרי שמונה שעות לא נמצא לו מחליף , והמשיך, בפשטות, בלא טענות ושאלות - עוד משמרת.

יודע היה בחן מיוחד, למצוא ולעורר באמת - את הטוב, במי שנפגש עמו.

והיאך אפשר שלא יימצא טוב, ושלא יהיה הטוב עקרי ומהותי, במי שבשם ישראל יכנה?

 

והחסד.  חסדו של אברהם אבינו. חסד שופע, פשוט.  לא מורגש כלל. כה נעים היה לבקש ממנו דבר מה, קטן או גדול.  כל כך נתן לך להרגיש את השמחה הגדולה שיש לו בזה ( עד שלא ידעת מי העושה חסד עם מי).

וכמה היה אוהב חסד. רודף אחר החסד.  בלי כל חשבון.  מאיר לעולם בטובו.

זכורני, באחת הנסיעות לישיבה, כשצריך הייתי לקחת עמי את ילדי הקטנים, אמר לי מאיר: "בא, אראה לך מקום שיש בו הרבה חמר, מנביעת מים בסלע. נאסוף לילדים - ויקחו הביתה למשחק."    בנחת, בסבלנות,  במאור פנים,  בהקרנה ואהבה כזו לכל ילד, כדרכו תמיד.

 

ובלב-לבה של אותה כלליות ענוותנית, מלאה עין טובה ואהבת חסד, עמדה הכרת קודש; קודש האומה,  תפארתה.  " מי  גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת."  אהבת התורה.   החשק הגדול ללמוד, עם כל הקשיים.  השמחה בכל לימוד, קטן או גדול.

ולמעלה בקודש - כבוד התורה, הגדול מלימודה.   איזה אושר היה לו לפגוש ת"ח, לעזור לו, לקחת את התיק, להכין כוס קפה - לעשות, ולו דבר מה,  בשבילו!

דומה היה אותה שעה לילד, שקבל זה עתה את מתנת יום-ההולדת המיוחדת, שחכה לה זמן רב.

להדבק בת"ח, להדבק בבית המדרש, בלומדי התורה - היה לו האושר היותר גדול.

 

ובתוך כל זה - שאיפת התעלות מתמדת, תביעה לשלמות, להשתלמות.

באחת משיחותינו האחרונות, אחר שנכנס למזכירות היישוב איתמר, אמר לי: "כל כך הרבה דברים יש לעשות, כל כך הרבה דברים  שאם יימצא מי שידחף ויכוון יזכו להתפתח ולהביא ברכה.  ועם זה מרגיש אני חסר כל כך בחלקי שלי בתורה, בעבודת ד', בתקון המידות!

ומתוך תביעה זו נדרש לישיבה של מעלה.

וכמה ראוי היה לעלות בחודש זה, שהזכירו עליו הרמז "אני לדודי ודודי לי".  ורבש"ע מתפאר: ראו בן יקיר זה. צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה!   והוא עומד ומשמש, בלא מנוחה, פועל ממקומו זה, ממחיצתו של מקום - להמשיך ולהאיר, להיטיב ולתמוך: במשפחתו, שהיה קשור בה במסירות כה רבה; ביישובו,  ובאומה כולה ההולכת ויוצאת לחירות ,לגאולת עולם, בייסורי חבלי לידתה.ומהרה ישוב לפעול עמנו, בהתנער האומה מעפר, להקיץ ישני-עפר לתחיית עולם.