English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

צבי (הרש) וינטה (שפירא) שכטר 

משפחת פוליקמן משה  שכטר הי"ד נובוסליצה שלום בר ופייע

 

shec-co.jpg (31226 bytes)

הנחת תפילין ליד הכותל של אפרים הבן הצעיר של שרה ושלמה לקס

    משמאל לימין:  מרים ברנדויין,   צבי שכטר,  שרה לקס,  בנים ובנות לקס,  שלמה לקס,  משה ברנדויין 

 

tzvi schechter.jpg (8717 bytes)

צבי שכטר קורא בתורה לזכר משפחתו: הוריו פייע (פוליקמן) ושלום בר ואחיו, באזכרה לקדושי טרנסניסטריה

 zvi-cot.jpg (32313 bytes)

צבי שכטר עם נכדו שייקה בטקס הנחת תפילין ליד הכותל

lax nechadim.jpg (50233 bytes)

נכדים של שרה ושלמה נינים של צבי וינטה שכטר (סיוון תשס"ב)

lax-fam.jpg (21466 bytes)

שרה ושלמה לקס

nec-co.jpg (27079 bytes)

צבי וינטה שכטר, בחתונת נכדתם  מלכה לקס עם משה ניימן (תמוז תשנ"א)

צבי שכטר נולד בנובוסליצה -  נפטר כ"ח ניסן תשנ"ג

מתולדות משפחת צבי (הרש) שכטר

נכתב על-ידי הבת שרה לקס, כסלו תשס"ה

  אבי צבי (הרש) שכטר ע"ה, נולד בנובוסליץ בסרביה, בשנת 1915, לאביו שלום-בר ולאמו אסתר-פועה הי"ד.  הוא היה השני, מבין שבעה אחים.

בהיותו בן תשע-עשרה, נסע לטשרנוביץ בירת בוקובינה, ללמוד הלכות-שחיטה.  שם פגש את דודי ר' בנימין שפירא, ששידך בינו לבין אמי ינטה ע"ה.  אבא עבר לגור בט"ג ניאמץ שברומניה.  הורי התחתנו בשנת 1935.  הם התגוררו יחד עם הורי אמי.

אני נולדתי בשנת 1938, כאשר רוחות המלחמה התחילו לנשב, ומרים אחותי נולדה כשכבר פרצה  מלחמת-העולם-השניה (1939).

מיום שעמדתי על דעתי ראיתי פנים מודאגות.  סבי וסבתי מצד אמי היו מודאגים, מאחר שלא ידעו מה קרה לחמשת ילדיהם שהתגוררו בבוקובינה (אחר-כך התברר, שנשלחו לטרנסניסטריה).  אבא היה מודאג על שלא שמע דבר מהוריו ואחיו.  ערב-המלחמה, אבא התכונן לנסוע לבקרם, אך באותו היום סגרו את הגבול, ולא ניתן לו לנסוע.  (אולי היה זה לטובה, כי יכול להיות שלא היה יכול לחזור אלינו, אם היה מגיע לשם).

ימי המלחמה, היו ימים קשים מאד.  חוץ מחוסר-הוודאות על הקורה עם המשפחה בין הגזירות שגזרו עלינו מדי-יום, היתה גזירה שהדאיגה מאד: הוחלט, שכל מי שהוא תושב-חוץ, צריך להישלח עם משפחתו לטרנסניסטריה! נשלחנו למחנה, והיינו סגורים שלושה ימים.  אך קרה נס ושוחררנו!  אבא שרף את כל המסמכים המעידים שהוא תושב-חוץ.

כך חיינו בחרדה ובפחד, שהנה באים לקחת אותנו...  יהודים שהצליחו לברוח מן התופת באו וסיפרו, שהורגים יהודים.  אבל דברים ברורים לא ידענו.  לא היה רדיו, דואר, או עיתונים.  לאבא נודע, שאחיו  הבכור שמואל הי"ד נרצח בצבא הרומני, בעת שעמד בתפילת-מנחה.

ידענו זמנים קשים מאד.  ענדנו טלאי צהוב (גם הילדים הקטנים).  גורשנו מהעיירה, וחזרנו רק אחרי שנה. מצאנו בית חרב...  סבתי נפטרה מרוב צרות, מאחר שלא שמעה דבר מילדיה...

לאחר שבע שנות סבל נגמרה המלחמה, אך הצרות לא נגמרו.  טפין-טפין התחילו לחזור הדודים והדודות מצד אמי.  דודה אחת (בלה) , בעלה וחמשת ילדיה לא שבו.   הסיפורים שסיפרו היו מסמרי-שיער.  אני הקשבתי ולילות שלמים לא ישנתי, בגלל הסיוטים והפחדים.

באותם ימים היה אבא חסר-מנוחה ומודאג מאד: אף אחד מבני-משפחתו לא חזר, ואף לא הראה סימן-חיים. לא סבא וסבתא, ולא ארבעת אחיו שהיו עמם... זכורני, שהיה הולך לחפש בין הילדים היתומים שחזרו מטרנסניסטריה אולי ימצא מישהו מאחיו?  לא פעם, הביא הביתה ילדים שדמו לאחיו אך התאכזב... ויום אחד הגיע המודיע (איני זוכרת את שמו) והוא העיד שסבא וסבתא והדודים לא יחזרו לעולם...  הם נפטרו או, יותר נכון  נרצחו במחנות.  אבא עשה "קריעה" , ישב "שבעה" וזהו...

  נשארו לו שני אחים:  דוד משה הי"ד בכפר-עציון, ודוד ברוך בדרום-אמריקה.

הבית שלנו היה בית ציוני. תמיד שאפנו לעלות לא"י, במיוחד אחרי השואה הנוראה, לא מצאנו מנוחה בארץ הרעה.  דוד משה הגיש בקשה שנעלה לארץ, אך באותו זמן טרם קום המדינה (1946) לא הרשו לעלות.  והנה, סוף-סוף, הגיע היום המיוחל! קיבלנו את האישור לעלות ארצה בעליה ב'.  השמחה היתה רבה, ואבא במיוחד שמח, שהנה עוד מעט יפגוש את אחיו, משה!

            נסיעתנו לארץ היתה רצופה קשיים: היינו צריכים לעבור מרומניה לבולגריה, כדי שהאנגלים לא יידעו שיצאה אניה מרומניה (הם ידעו מיד).    עברנו את הגבול בלילה, וברכבת שנסעה רק בלילות.  סוף-סוף הגענו לנמל בורגס.  מרוב שמחה רצינו לנשק את האניה!  בעינינו היתה זו אנית-פאר, למרות שהיתה מיועדת להובלת משאות.  שם האניה היה: "גאולה".  והיתה אניה נוספת, "מדינת-היהודים" שמה.  לילה אחד, החליט מי שהחליט, שכל נוסעי "גאולה" יעברו לאניה השניה, כדי שלא תיפולנה שתי אניות בידי האנגלים.  לכן היינו צריכים לזרוק הרבה חפצים לים, וגם לקרוע את התעודות ואת התמונות, כדי שהאנגלים לא יידעו מאיזו ארץ באנו, כדי שלא יוכלו להחזיר אותנו לשם. זאת הסיבה, שאין לי תמונות, ולא תעודת-לידה.

לאחר שמונה ימים, נתגלה לפנינו הר-הכרמל!  עד היום אני זוכרת את ההתרגשות; את הנפת-הדגל (שבאותם ימים אסור היה להניף); את שירת "התקוה"!  חמש משחתות של האנגלים הקיפו את האניה, והובלנו לנמל חיפה.  לא כדי לרדת שם אלא כדי להעבירנו לאניה אחרת, שהובילה אותנו לקפריסין... כך נגוז החלום היפה. 

בקפריסין היינו עשרה חודשים.  בזמן היותנו שם פרצה מלחמת-השחרור.  לצערנו הרב שמענו על נפילת כפר-עציון.  אבא עדיין השתעשע בתקווה, שאולי אחיו, משה, ניצל,  אך כשהגענו לארץ גם תקווה זו נגוזה... הוא שמע מפי יעל (אשתו של דוד משה) שדוד משה נפל...

לא-פעם חשבתי: איך אבא יכול לשאת את כל משא הצער?  ההורים,  חמישה אחים,  שלעולם לא יראה אותם.. אבל אבא היה אדם בעל אמונה חזקה בה', והוא קיבל יסורים באהבה.

כשהגענו לארץ נשלחנו ל"בית-עולים" בפרדס-חנה.  לאחר שהייה של כחודש עברנו ל"גבעת-עליה" ליד תל-אביב.  היינו מאושרים שאנו בארץ-ישראל, על-אף המצב הקשה. זו היתה תקופת ה"צנע" וכו'...  אבא ידע עברית, ואני ומרים אחותי ידענו קצת ממה שאבא לימד אותנו.  אמא לא ידעה את השפה, ולכן היתה מתוסכלת.  בבית דיברנו אידיש.  אני ומרים אחותי, סיימנו בית-מדרש למורות "תלפיות", ועבדנו שנים רבות בהוראה.

לאחר פטירתה של אמא ע"ה, עבר אבא לגור בירושלים, בקרבת-מקום אלינו.  לצערי הוא חלה במחלה קשה, ממנה לא הבריא.  גם בימי מחלתו הוא לא התלונן על אף שסבל מאד

בשנת תשנ"ג הוא נפטר.  הורי קבורים במרומי הר-הזיתים,  ועל-גבי מצבתו של אבא חרוטים שמותיהם של הוריו ואחיו הי"ד, שלא הובאו לקבר ישראל.

 

ב"ה ניסן תשע"ד                             לזכר צבי שכטר - מפי מרים ברנדויין, בתו.

ר' הרשל- איש חסיד היה

אבא ז"ל היה חסיד נלהב של חסידות בויאן.

היתה בו אמונה תמימה וחמה בקב"ה. אמונתו לא נשחקה בשום מובן למרות קשיי החיים. באמונתו נשאר חזק ויציב.

זכורים לי מספר אירועים שאיפיינו את אבא כאיש חסיד בעל מסירות נפש גבוהה וחסרת גבול.

סיפור ראשון-איסור השחיטה הכשרה

בשנות המלחמה התגוררנו באיזורים כפריים ולעיתים אפשר היה לקנות מן הכפריים עופות ואף בקר אך השחיטה הכשרה נאסרה על היהודים באיסור חמור.

הגזירה יצאה והשחיטה נאסרה על היהודים. הענשים על מי שיתפס בשחיטה היו קשים מאוד.

הרעב היה גדול.לחם בכלל לא היה והמזון העיקרי בא מגידולי התירס.

הוחלט להסתכן ולבצע שחיטה כשרה בהסתר במקומות נדחים ובזמנים לא מקובלים.

אבא היה אחד מן השוחטים שהתנדבו למבצע השחיטה, הזמן שנקבע היה בשעות הקטנות שלפנות בקר והמקום אי שם מאחורי בית הכנסת הישן.

זכור לו לילה קר וסוער במיוחד, אבא לבש את מעילו הכבד שכסה אותו עד כדי שאי אפשר היה לזהות אותו. כמו כן לבש שכבות של בגדים מתחת למעיל לצרכי הגנה מן המכות ומן הכפור העז.

אבא יצא מן הבית בחושך מוחלט והיה נראה שאין נפש חיה ברחוב. אך "נודע הדבר", כנראה בגלל מבצע "מלשינים". בעוד השוב"ים מתכוננים לביצוע מלאכת הקודש, פרצו והתנפלו עליהם קלגסים מצוידים בכלי משחית למיניהם, גם אבי "חטף" מכות רצח אך מכיון שהיה לבוש שכבות של בגדים לא נפגע קשות והצליח לחמוק בחסות החשיכה. הוא נדחף הביתה מוכה ופצוע ומיהר להסתיר את המעיל הכבד אשר בעצם הגן עליו ממכות המרצחים.

סיפור שני: מעשה בטלית ותפילין ועוד...

בפסח 1944 גורשנו מן העיירה.

שיירת המגורשים מטרגו-ניאמץ התנהלה בכבדות ובקשי רב. בשיירת המגורשים היו זקנים נשים וטף. משני צדי השיירה צעדו קלגסים נושאי נשק ומאיימים.

צעדנו ברגל כשאיתנו צועד סבא משה לייב ז"ל שהיה כבר זקן מאד ובקושי עומד על רגליו. סבנו הזקן צעד כשהוא נשען על עגלת תינוקות ישנה עמוסה בחפצים ואנו הילדים תמכנו בו ככל שניתן.

לפתע השתחרר אחד הגלגלים והעגלה נתקעה בעוד אנו מטכסים עצה מה לעשות וכיצד ל"זוז" מבלי למשוך את תשומת לבם של הקלגסים, פרץ לפתע סבא בבכי מר חשבנו שהוא בוכה מרב צער על מה שקרה לעגלה "משענתו".

אך סבא משה הצדיק הסביר בקול נשבר שהוא שכח בבית מאחורינו את הטלית ותפילין שלו וגם את ה"חבילה". מה היה באותה חבילה? תשאלו... לא יהלום אלא  "תכריכים" שהכין לעצמו.

סבא לקח אתו את ה"חבילה" לכל מקום כי רצה להיות בטוח שעם מותו לא יטריח איש כי התכריכים היו יקרי המציאות. סבא הודיע שהוא לא זז ולא הולך לשום מקום. "לכו אתם ואל תסתכנו, אני אשאר פה". כך הודיע.

ואז התגלתה מסירותו וצדקתו של אבי ר' הרש. הוא נגש אל סבא חיבק אותו והרגיע אותו. הוא הבטיח לו שיביא לו את האבידה.

כל זה קרה תחת אפם של השומרים הרצחנים שלמרבית  הפלא לא הבחינו במתרחש.

אבא היה נחוש בקיום הבטחתו לסבא. הוא הודיע לנו שהוא חוזר לעיירה שהלכה והתרחקה מאיתנו, ורק בתיה הקיצוניים נראו בקושי. נסינו לשכנע את אבא שלא ילך כי הוא עלול לההרג מיריות השומרים. אך אבא החליט לקיים את הבטחתו לסבא ויצא לדרך.

אבא חמק מהשיירה בדרך כלשהי ואנחנו עקבנו אחריו, המומים מרב דאגה לגורלו.

מדי פעם הצצנו  אחורה בזווית העין והבחנו בדמותו כיצד הוא מנסה להסוות את עצמו תוך הליכה בצל הבתים והעצים כדי שלא יבחינו בו. בסופו של דבר נעלם בין חורבות הבתים ואנחנו נותרנו דואגים ומתפללים לשלומו.

כעבור זמן מה חזר אבא לשמחתנו וסיפר את הקורות אותו. אבא הצליח להגיע לבית שהיה ביתנו בלי למשוך תשומת לב, היות והבתים ורחובות העיירה היו מלאים גרמנים ועוזריהם וכולם היו עסוקים בביזת הרכוש היהודי שנותר בבתים. כשנכנס הביתה איש לא הבחין בו היות והאויר היה מלא נוצות כמו בערפל כבד, מסתבר שהפורעים חתכו את כלי המיטה בחיפוש אחר "אוצרות" יהודיים. החלל היה מלא נוצות אך אבא שהכיר היטב את הבית ידע להגיע בדיוק למקום שם היו מונחים "אוצרותיו" של סבא.

אבא צעד בזהירות לכיוון הדלת אך איש לא שם לב אליו. כולם חגגו במרתף הבית שם היו מוכנים מיכלי היין שהוכנו לכבוד חג הפסח. השתיה היתה בשיאה וכך הצליח אבא לצאת בשלום. שוב הסתתר אבא מאחורי עצים וקורות נופלים ובצעדים זהירים ולאט הצליח להגיע אלינו. כשה"אוצר" של סבא בידיו.

לא היה גבול לשימחתו של סבא משה-לייב כשראה את "אוצרותיו היקרים". כולנו מאד התרגשנו ואף הצלחנו לשכוח לזמן קצר את "צרותינו".