English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

צבי ושרה סגל

  מרים וראובן סגל יעקב יוסף גרשטיין טרנסניסטריה
  zs.jpg (36309 bytes)

צבי בתקופות שונות של חייו

 

צבי 1950 בערך

 

גיטל סגל דודה של צבי

יעקב לוי-סיגל, הדוד של צבי. אחי ראובן אביו, וסבא רבא של שמעון סיגל

יצחק בריל דוד של של צבי

     

צבי ושרה סגל בחתונת הנכדה מאיה הבת של מירי

bengigi.jpg (54024 bytes)

תמונות נוספות בדף של מרים וראובן סגל
hatuna menechem+zahla.jpg (41058 bytes)

חתונת מנחם סגל וצהלה לבית כהן

ה' טבת תשנ"ב 29.12.92

bar mitzva menachem.jpg (46239 bytes)

בר מצוה למנחם

 

משמאל : מנחם (מני) צהלה,נועה,עידו ויובל 

menachem segal.jpg (33419 bytes)

 
     

צבי סגל - בנם השני של מרים (גרשטיין) וראובן סגל,  נכד ליעקב-יוסף ורבקה-מירל גרשטיין, נין ליונה וברכה הרשטיין.  נולד בליפקאן – בסרביה.  הוגלה עם הוריו ואחיו לטרנסניסטריה, ושרד – יחיד ממשפחתו.  (קישור לסיפורו של צבי)   עלה ארצה לאחר המלחמה בשנת 1944.  נישא לשרה מימון  וחי בקרית-ארבע.  לרשימת הצאצאים של צבי ושרה סגל – ראה בדף מרים וראובן סגל.

 בילדותו, הרבה צבי (שאז נקרא "הרשלה"), לשהות בביתם של הסבא והסבתא בקלישקוביץ.   הנה כמה קטעי מכתבים של משה (גרשטיין – יורב)  מקלישקוביץ לאחים בשח"ל, ובהם הוא מזכיר את צבי ואת "השפחה" שעזרה לסבתא לטפל בו:

  30.12.1932     ומכ' בר' הערשאלי הוא נקרא בפי "ווילדער- הערש" בעד שובבותו הרבה. למרות שיש לנו השפחה בשבילו, ושהיא עוזרת ליד אמא ת' גם לשאר דברים והיא חרוצה מאד.

     30.1.1933    מה שנסעתי אז להנה, לשם הבאת הילד הרשילי יחי'. הוא, בלי עי"ה, בחור שאין כמוהו בכל העולם! חכם מחוכם. וגם הבריא. ב"ה.

  בביתנו, ב"ה חם ונעים. שפחת הרשילי עוזרת במקצת ליד האמא ת', ולכבד החדרים, היא בריה נפלאה אך קצת קטנה, בת 11 שנה.

 ובמכתביו של סבא יעקב-יוסף:

 18.2.1936  ועל שאלתכם אודות אחותכם מרים תח', מוכרח אני להגיד לכם, כי מעת שנסעה מאצלנו לביתה - לא היה לנו שום תענוג ממנה - הן מפרנסה והן מהבריאות. כי חוץ מזה שהיא בעצמה לא היתה בקו השלימות והבריאות, עוד היתה צריכה להיניק את בנה הקטן חיים לייבילי, אשר היה ג"כ חולה ר"ל. ובכל פעם הייתי מוכרח לשלוח לה הן מעות והן מלבושים הנצרכים לגופם. ופתאום נחלה ג"כ בנה הערשילי יח'. וכשנתוודע לנו - אז אמכם ת' נסעה לשם, ומצאה כי בעזה"י מצב הבריאות של מרים ובנה הקטן הולך לטוב. רק לקחה את הערשילי, ונסעה עמו לטשרנוביץ להדאקטיר (לרופא). ולא היתה שם - רק יום אחד, אצל סאסיו. ולקחה שם הריצעפטין (מתכון לרפואה). ובוודאי נתפזרו לי כמה מאות לעי ע"ז. אך תודה רבה לד', כי זה שני שבועות שבאה אמכם עם הערשילי לכאן, ומצב בריאותו הולך בטוב. וגם לומד אני עמו אותיות ונקודות. והיום קבלנו מכתב ממרים, וכתבה לה כי כעת ב"ה יש לה תענוג ונחת הן מבנה הקטן, והן מבתה רחלי. כי חכמים המה. אכי"ר.

 15.2.1937    גם אודיעכם מאחותכם מבתי מרים תחי' כי יש לנו ידיעות טובות אשר יש לה כעת שלום בית. וגם יש להם תענוג מהבנים הערשילי וחיים-לעבילי, כי המה מחוכמים מאד. והערשילי הוא לומד חומש עד שני.

 

 תקציר עבודת-שורשים של מאיה קרן

כתה ז' – 19.5.1999

(עדכון פרטים – תשרי תשס"ו)

על משפחתנו בקיצור:

אני, מאיה, נולדתי בתאריך 29.10.1986 בבית-החולים הדסה הר-הצופים בירושלים.  הובאתי ישר לקרית-גת, בה אני גרה עם משפחתי עד היום.

אמי:  מירי (מרים ) נולדה ב – 19.10.1956 בחיפה, והיא הבת הבכורה להוריה, צבי ושרה סגל.  גדלה בקרית-ארבע. את אבי – אריק – היא פגשה במהלך שירותה הצבאי. הם היו חברים שש שנים לפני שהתחתנו.  מאז הם גרים בקרית-גת, ובבעלותם מפעל משפחתי לציפוי-מתכות. כיום – אמי מתווכת-דירות של סוכנות אנגלוסכסון באזור קרית-גת.

אבי:   אבי, אריק,  נולד ב – 20.3.1956 בבוקרשט, רומניה. עלה ארצה עם אביו ברנרד ואמו ג'ני  בשנת 1963, כשהיה בן 7. הם הגיעו לקרית-גת, ונשארו לגור בה עד היום.  בצבא שירת ב"גולני".  למד באוניברסיטה מנהל-עסקים, ועובד באותו מקצוע כבר כמה עשרות שנים.  

בשנת 1983 נישאו אבי ואמי בחתונה אזרחית בקפריסין.  אמי באה מבית דתי, אבל אחרי הצבא עזבה את הדת.  אבי בא מבית חילוני לגמרי.

  אחים:  אחי הגדול – יוני, נולד ב – 6.6.1985 .  למרות שמשפחתנו חילונית – אחי עלה לתורה בכותל כשהיה בר-מצווה, לכבוד סבי.  אחותי הקטנה – רוני , נולדה בתאריך 7.6.1992 .

משפחתה של אמי:

סבי צבי סגל:  נולד בתאריך 20.6.1930 - כ"ב בסיוון תר"ץ, בעיירה ליפקאן בבסרביה, בין הנהרות פרוט ודנייסטר – בין רומניה ואוקראינה, להוריו ראובן ומרים.  עלה ארצה בשנת 1944.  על קורות סבי במלחמת-העולם השניה, אפשר לקרוא  בדף "צבי ושרה סגל" שבאתר זה.   המשך הסיפור של סבי, לאחר עלייתו ארצה:    בכפר-הנוער היה ארבע שנים, עד גיל 18, ועבר לקיבוץ "עין-הנצי"ב".  אז פרצה מלחמת-השחרור, אבל לא גייסו אותו – אלא רק שנתיים לאחר-מכן.  אחרי הצבא גר בקרית-שמואל אצל דודו, ושם פגש את שרה. הם היו חברים כמה חודשים ואז התחתנו.  קנו דירת חדר ומטבח בקרית-מוצקין, ונולדה  מרים (מירי) בשנת 1957. צבי עבד כפועל-בניין.  לאחר שנולדה אסתר-חיה  (אסתי)  בשנת 1960 התחיל לעבוד בדואר. הם עברו לקרית-ים, ובשנת 1965 נולד ראובן.  בשנת 1968 עברו לחברון, וחיו ארבע שנים תחת ממשל צבאי. בשנת 1970 נולד מנחם (מני) , ומאז המשפחה גרה בקרית-ארבע.  כיום צבי גימלאי (יצא לפנסיה בשנת 1991).  בחול-המועד סכות תשס"ו, ערכה המשפחה חגיגה לכבוד "חתונת-הזהב" של צבי ושרה, בנוכחות כל הילדים והנכדים.  היה מרגש ומשמח לכולם!

סבתי שרה סגל:  נולדה בתאריך 15.2.1932, באיסטנבול שבטורקיה, להוריה עליזה ושמעון-מנחם. בגיל ששה חודשים חלתה במחלת הפוליו, ובגלל זה בגיל שתים-עשרה נותחה וקיצרו לה את הרגל בטעות.   אחרי הניתוח למדה בבית-ספר מקצועי עד שעלתה ארצה בשנת 1949.

משפחתה של סבתי שרה סגל:   שלושה אחים של סבתי נפטרו בילדותם ממחלות,  אבל יש לה אחים נוספים: יוסף, ניסים, פנינה, אברהם, דוד וראובן.  סבה שמעון-ניסים - היה סוחר בשטיחים.  יום אחד הוא עלה לאניה למכור שטיחים ולא חזר הביתה.  התברר, שהאניה הפליגה לארגנטינה, ורק אחרי כמה חודשים קיבלו ממנו הודעה שהוא שם.  עליזה, היתה בת 9 כשאביה נסע לארגנטינה, ואחותה אסתר נסעה לשם לטפל בו, ונשארה שם.   אמה   שרה -  שסבתי נקראת על שמה – נשארה עם ילדיה,  ועליזה עזרה לה לגדל אותם ועשתה את כל עבודות הבית.  האח אברהם נשאר בטורקיה, וילדיו  עלו ארצה, ועליזה התחתנה עם שמעון-מנחם, וגם היא עלתה ארצה.

שמעון-מנחם – התייתם מאביו בגיל 13, בפרעות שערכו הטורקים ביהודים במלחמת-העולם-הראשונה, בה נהרגו עוד כמה מבני משפחתו.  הוא שירת בצבא הטורקי במלחמה נגד הארמנים והצרפתים, והתנהג כטורקי וכמוסלמי.  הוא אפילו התפלל במסגד וקרא כמואזין – מאחר שהיה מסוכן להצהיר שהוא יהודי.  הוא הציל ממוות קצין טורקי, כשפינה אותו לבית-החולים, והקצין שניצל הודה לו ואמר, שאם הוא יהיה פעם בצרה – יפנה אליו לעזרה.  בסוף המלחמה גילו את יהדותו  ורצו להרגו – ואז הוא ביקש את עזרתו של הקצין, וזה הגן עליו והציל אותו.  אחרי המלחמה נפגשו עליזה ושמעון-מנחם  והתחתנו.

 המשפחה המורחבת עלתה ארצה בשנת 1949 , וגרה בקרית-מוצקין במעברה. החיים היו קשים מאד.  האב עבד כפועל-דחק בבניין, ואחר-כך כירקן.  שרה  למדה באולפן, ואחר-כך עבדה בבית-חרושת לשימורים ובמפעל "אתא".  במקום העבודה – חברות הכירו לה את צבי.  על חייהם כזוג נשוי, אפשר לקרוא בסיפורי על  צבי.  בקרית-ארבע עבדה שרה כמטפלת בילדים במעון.  לאחר-צאתה לפנסיה , היא מתנדבת ב"יד שרה".

ילדיהם של שרה וצבי: מירי (אמי)   עליה כבר כתבתי.  אסתי – נולדה בשנת       1960,  נישאה לאמנון כהן, ונולדו להם רותם ותום. אסתי עבדה כמאפרת בטלויזיה, אך היום יש לה ולבעלה משרד לשמאות-רכב בירושלים.  ראובן – נולד בשנת 1965 בחיפה. למד בחברון ובירושלים, ולאחר מכן במכללת-אורט מקצועי-תזוני.  בצבא שירת בצנחנים ולאחר-מכן במודיעין.  נישא למיכל – ונולדו להם נדב, גיא ניב, רועי ומאי.   מני -  נולד בשנת 1970 בירושלים, וגדל בקרית-ארבע.   היה ילד טוב , שקט ומפונק, כיאה לבן-זקונים.  את הבר-מצוה חגג בכותל.  למד בחברון ובירושלים, וסיים מגמת מכניקה בבגרות מלאה. למד בישיבת-הסדר "אור-עציון", ושירת בצבא בסיירת גבעתי, כולל קורס צניחה.  לאחר השלמת כל המסלול של ה"הסדר" נישא לצהלה, אותה הכיר בתקופת השל"ת.  הזוג גר בקרית-מלאכי, ומשם עברו לגן-יבנה, ומני למד הוראה ועשה תואר ראשון.  בסוף עברו למעלות, שם גרה משפחתה של צהלה. ומני עוסק בהוראה. למני וצהלה ארבעה ילדים: יובל, עידו, נועה ועמית.

משפחתו של אבי:  

סבתי ג'ני – נולדה בשנת 1924 בצ'רנוביץ – רומניה.  גרה בעיר קונסטנצה כבת יחידה להוריה אנה וגוטליב, שהיה רופא שיניים.  סיימה בית-ספר בבגרות מלאה, והכירה את בעלה בגיל 20 בקונסטנצה. הם היו חברים 5 שנים, והתחתנו בעיריה בבוקרסט. אחר-כך נולד אריק – והם עלו כשג'ני היתה בת 37, בשנת 1963, והגיעו ישר לקרית-גת. אחרי העליה נולד הבן יוסי.  סבתי נפטרה בקרית-גת בשנת 2004 – תשס"ד.

סבי ברנרד:   נולד בפייטרה-נייאמץ שהיתה עיר-הבירה של מולדובה, בשנת 1930, להוריו גולדה וליאון (על שמו נקרא אבי – אריה). היתה לו עוד אחות אחת – בטי. ברנרד  למד רפואת-שיניים באוניברסיטה, אחר כך התגייס לצבא ועבד שלוש שנים כרופא-שיניים בצבא.   לאחר-הצבא המשיך לעבוד כרופא-שיניים, הכיר את ג'ני, ולאחר 4 שנים הם התחתנו. בשנת 1957 נולד בנם הראשון – אריק (אבי), ובשנת 1963 עלו ארצה ישר לקרית-גת.  סבי המשיך לעבוד כרופא-שיניים, אך קליטתו היתה קשה מאד.  הוא הצטרך ללמוד שוב רפואת-שיניים כדי לקבל רשיון-עבודה בארץ.  אחר-כך הוא פתח מרפאה בבית.  בשנת 1968 נולד בנם השני – יוסי. בשנת 1987  תשל"ז – נפטר סבי,  לאחר שעבר ניתוח-לב בארצות הברית.

ילדיהם של ג'ני וברנרד קרן:  על אריק – כבר כתבתי.   יוסי -   נולד בשנת 1968 ברחובות. למד בקרית-גת, ועשה בגרות מלאה. שירת בצבא ב"גבעתי". לאחר השירות נישא לאביבה, ילידת העיר דרונוביץ שבאוקראינה,אותה הכיר מאז כתה י"ב. אביבה עלתה ארצה בשנת 1974 ישר לקרית-גת.  יוסי עשה תואר ראשון במזרחנות. כיום הוא עובד כמפקח במשרד-החקלאות,  ופועל למניעת הברחות של מוצרי חקלאות מהרשות הפלסטינית למדינת-ישראל.  אביבה שירתה בצבא כמש"קית הוראה, וכיום עובדת כמורה להיסטוריה ומחנכת בתיכון בקרית-גת.  יוסי ואביבה נישאו בשנת 1992 , ונולדו להם יריב וערן.  

וזוהי משפחתנו הנהדרת – כן ירבו!


סיפורו של צבי סגל  על תולדות חייו מילדותו דרך הגלות לטרנסניסטריה ועד עלייתו ארצה

(המקורות: מה שסופר למשה גרשטיין זמן-קצר אחרי עלייתו של צבי; מה שסופר לחני אברמזון ברמת-מגשימים; מה שסופר לשרה המל בקרית-ארבע) 

ילדות

גרתי עם הורי  ואחיי בעיר ליפקאן, בצפון בסרביה, שהיתה בשליטת הרומנים מאז סיום מלחמת-העולם-הראשונה.  אתנו גרה הדודה גיטל, שבעלה ברח לאמריקה חודש אחרי חתונתם, והיא נשארה עגונה (זה קרה  עוד לפני שנולדתי).  בליפקאן  גרו  גם האח של אבא, בערל, ושתי אחיות שלו רבקה ושורק'ה. (אם אינני טועה - היתה עוד אחות אחת ביידיניץ).

במשפחתנו - היינו: אמא מרים, אבא ראובן, אחותי רחל'ה, אני - צבי, והאחים:  חיים,  ברוך-יונה, ולוי - התינוק.   (אחותי חייק'לה נפטרה לפני-כן).

הדוד בערל היה נשוי  ונולדה לו בת - מרים (מניה), שעלתה ארצה, ובן - יענקל, שנסע לאמריקה. אשתו הראשונה של הדוד בערל נפטרה - והוא התחתן שנית. הם היו אנשים קשי-יום, שבקושי התקיימו. מן האשה השניה נולדו לו בת - דבורה, בן - ישראל,  עוד בן - משהל'ה, ועוד בת - רוחל'ה, שהיתה בגיל של אחותי. כילדים - בילינו הרבה עם הילדים של הדוד בערל.  לדאבוננו - מכל המשפחה נשארה רק הבת שעלתה ארצה - מניה, מהאשה הראשונה. היא גרה בחיפה כשאני הגעתי לשם . אחר -כך היא ובעלה המהנדס עברו לגור בראשון-לציון, ושם הם קבורים כיום.   היה להם בן יחיד - עמיאל, שחי היום במבשרת-ציון, ויש לו 4 בנים.  לצערי - הקשרים איתם היום הם מאד רופפים.

מגיל שלוש ועד שמונה, למדתי ב"חדר".   אחר-כך הלכתי לבית-הספר העממי, לפי חוק-חינוך-חובה של הרומנים.  שם למדתי שנתיים, עד שהרוסים הגיעו.

מצבם הכלכלי של היהודים בליפקאן היה לא רע. החיים לא היו יקרים. היה אוכל בשפע.  לאבא ולבערל היתה ירושה - בית גדול עם מגרש גדול, ברחוב הראשי  שנקרא על-שם המלך קארל  מס'  10.  אבא  היה איש מוכשר - הוא היה נותן עצות טובות לאחרים - אבל בעצמו היה יותר מדי תמים, והיה קל לרמות אותו.  הוא רצה להיות סוחר-תבואה, אך  בגלל אופיו הוא לא הצליח במסחר, ובסופו של דבר הוא השכיר את הבית, כדי להתקיים.  הבית הפך להיות חנות-מכולת מושכרת,  ולנו נשארו רק שני חדרים, שאחד מהם היה המטבח, ובשני גרנו כולנו. הדודה ישנה על ספה במטבח. אני זוכר שחולדות ענקיות התרוצצו בבית. לא היו מים זורמים בצינורות, ולא חשמל. (ממול ביתנו היתה תחנת-חשמל, ואמרו, שמי שיכניס לביתו חשמל - יקבל חודש בחינם.  אבל לא הצלחנו גם בזה).  

בסרביה בשלטון הרוסים

ערב-פסח 1939, הרומנים נסוגו מבסרביה, מבוקובינה ומטרנסילבניה, והרוסים נכנסו.  כשהם באו - הם הגלו רחובות שלמים של יהודים לסיביר, מערים שונות בבסרביה. לליפקאן הם נכנסו בליל-שבת, וצעקו: "יש לכם חצי שעה - או פחות - לקחת מה שאתם רוצים!  יללה - לצאת!"  הרחוב התרוקן מיהודים  לאלה שנשארו -  הם לא הרשו  לנהל מסחר,   לכן סוחר המכולת עזב את ביתנו.  כתוצאה מכך - באותה שנה יכולנו שוב לגור בבית  הגדול.

אחרי פסח 1941, הגיעה חופשת-הקיץ, ואמא שלחה אותי מליפקאן  ליידיניץ, להתארח אצל הקרובים שם.  (זה היה עדיין בתקופת הרוסים.) הייתי אז כבן 12.   ביידיניץ גרו:  סבא וסבתא יעקב-יוסף ורבקה,  סירל  ובנה אהרון, ישעיהו ומניה  עם בתם ליזה,  לייב-אברום וביילה עם בנם שמשון.  (לישעיהו היתה חנות לעורות ולצרכי-סנדלרות, וגם לייב-אברום עסק במשהו כזה. סבא היה שוחט, וסירל היתה אלמנה וחייה היו קשים).

הרוסים היו בטוחים, שהם יישארו לתמיד בבסרביה, כי הם עשו הסכם-אי-התקפה עם הגרמנים ("הסכם מולוטוב"). אולם הגרמנים הפרו את ההסכם, ופרצו לרוסיה במבצע שנקרא "מבצע ברברוסה", יחד עם הרומנים בעלי-בריתם. הרוסים הסתלקו אל תוך רוסיה, להלחם שם.  הרומנים נכנסו בחזרה לבסרביה, ומיד ניצלו את ההזדמנות - כדי להינקם ביהודים  שנואי-נפשם. הם היו אנטישמים ממש. הם  שדדו ובזזו את היהודים.  הרומנים נשארו לשלוט בבסרביה - והגרמנים המשיכו לכוון אוקראינה ורוסיה. (לאחר מכן -הגרמנים מסרו גם את אוקראינה לניהולם של הרומנים,  והם המשיכו להיות "בעלי-הבית"  מבחינה צבאית, עד שגורשו שוב על-ידי הרוסים).

הכיבוש מחדש של הרומנים והתחלת הגרושים

היהודים שגרו בשטח-הישן של רומניה (ה"רגאט"),  נפגעו פחות במלחמה.  לא גרשו אותם מבתיהם, ויכלו לחיות חיים נסבלים. אבל  יהודי בוקובינה ובסרביה גורשו על-ידי הרומנים מבתיהם, ולמעשה כל צפון בסרביה נשאר ללא יהודים בתקופת המלחמה. 

 כזכור - כשהגיעו הרומנים , הוריי ואחיי ואחותי היו בליפקאן, ואני הייתי ביידיניץ.  דבר ראשון שהרומנים  עשו - הם גירשו את כל היהודים מליפקאן  ומעוד עיירות  וכפרים בסביבה - ליידיניץ.  אמא ואבא, הדודה גיטל והילדים, הלכו ליידיניץ עם שאר היהודים בגשם שוטף, וזה היה מסע אימים.

בתקופת הרוסים, ישעיהו פיתח קשרים עם קצין רוסי, וכשהם עזבו - הקצין השאיר אצל ישעיהו כמה ארגזים של סיגריות ודברים טובים. כשהוא ראה שהרומנים מגיעים - הוא לקח את אשתו ובתו ליזה ואת סירל ואותי, וניסה לברוח איתנו אל מכרים גויים שגרו בסביבה. אך הם לא קיבלו אותנו, ונאלצנו לחזור למחרת ליידיניץ. באותו לילה חדרו הרומנים ליידיניץ, ומיד התחיל פוגרום, שארך שלושה ימים . אז ישעיהו אסף את כל המשפחה אליו הביתה, ולא נתן לאספסוף להכנס - חוץ מלאנשי הצבא.  הוא חילק לחיילים כשוחד את הדברים הטובים  שהשאירו אצלו הרוסים -  והם שמרו את הבית, שהאזרחים לא ייגשו. שאר יהודי יידיניץ כבר גורשו, במסע התלאות לטרנסניסטריה (אוקראינה, מעבר לדנייסטר).  המגורשים מליפקאן התמקמו בבתים הנטושים ביידיניץ, אבל היתה צפיפות איומה! הרומנים צופפו את היהודים - כדי שימותו מהם כמה שיותר אנשים, מחוסר תנאים!

  אחרי שלושה ימים - גם אנחנו כולנו גורשנו  מיידיניץ, לכוון מזרח - אל הדנייסטר. (הם רצו לגרש אותנו עד מעבר לנהר בוג - לתוך רוסיה, שהגרמנים יהרגו אותנו.  אבל זה לא הלך להם - אז הם התנקמו בנו בדרך אחרת. )  הלכנו בדרך - ולא היו מים לשתות. כשהלכנו - זה לא היה כמו מצעד-צבאי.  היה אי-סדר.  משפחות נפרדו זה מזה,  אנשים התעלפו ,רבים נפלו בדרך. לבודדים היו אמצעים לרכוש לעצמם משהו - כי בגירוש לא הספיקו לקחת אתם שום דבר. אז השאירו אותנו בשדה כלשהו. שכבנו בשדה במשך שלושה ימים, ולא היו לנו מים לשתות. אנשים עקרו שיני-זהב מפיהם - ומכרו לגויים תמורת קצת מים! זה היה בחודש יוני .

בטרנסניסטריה

המשכנו ללכת,  עד שהגענו למעבר על הדנייסטר. עברנו את הדנייסטר מאטאקי למוגילב, ושם היינו   כשבועיים. כמעט שלא היו במוגילב יהודים. התגלגלנו ברחובות העיר, ורק בלילות נתנו לנו להיכנס לבתים. המגורשים  היו אוספים את פרוטותיהם, ויחד קנו אוכל וחילקו בין כולם,  גם לאלה שלא היתה להם פרוטה בכיס. לאחר כשבועיים - אמרו לנו שרוצים להחזיר אותנו ליידיניץ. (כמובן זה היה בערמה, כדי שנרצה למהר בדרך). הביאו אותנו לדנייסטר - אבל אז פתאום אמרו שהגרמנים לא מרשים לנו לעבור -  והפנו אותנו דרומה. הלכנו כשבוע-שבועיים ממקום למקום, עד שהגענו ליאמפול. בדרך הרומנים מסרו אותנו לידי הגרמנים, והם ליוו אותנו בצעקות ובמכות.  מן הדרך ההיא אני זוכר בייחוד את הצריחות של הגרמנים. ביאמפול היה גשר עץ מעל הדנייסטר, ועברנו מערבה לכיוון בסרביה. שוב הועברנו לידי משמר רומני, ושוב חשבנו שמתקרבים הביתה. אבל הרומנים רק התעללו עוד יותר ביהודים: במכות אכזריות שדדו מהם את חבילות-הבגדים שהביאו איתם, והכריחו אותם להמשיך ללכת, עד שהגענו לוורטוז'ן, שהיא עיר בבסרביה, על הדנייסטר. זה היה אחרי חג שבועות.  סיפרו לי, שבוורטוז'ן חיו בעבר 300 משפחות של יהודים, ביניהם קרוב-משפחה של סבא שלנו , ויניצקי. (הוא גר אחר-כך בירושלים). הגענו לוורטוז'ן - 24.000 איש, ועד שיצאנו משם - נשארנו בחיים רק 8000!

             בוורטוז'ן היה מחנה ריכוז גדול, שסביבו גדרות תיל. תושבי וורטוז'ן גורשו למקום אחר - ואנחנו הוכנסנו במקומם.  אך היינו הרבה יותר אנשים, לכן   היתה שם צפיפות נוראה. בחדר אחד קטן גרנו אבא ואמא, הדודה גיטל, האחים הקטנים, ואני ואחותי. אוכל לא היה, וכולם מכרו כל מה שעוד היה להם - תמורת משהו לאכול. למעשה - כל עיסוקנו בוורטוז'ן היה מסביב להשגת אוכל. כדי לתת מושג על הרעב ששרר שם - אספר לך משהו שקשה לשמוע: אנשים היו מחפשים בצואה - מוציאים ממנה שעועית או תירס - ואוכלים אותם בכל זאת - כל הזמן ציפו כולם שהנה חוזרים הביתה!  היה קיץ -  ומים לא היו.  הנבלות האלה הרעילו את הבארות, והשאירו רק באר אחת לא מורעלת. האנשים עמדו בתור לכוס מים.  אני זוכר, שכל כמה דקות - ראיתי מישהו מת.  במקום מרוחק מהבתים חפרו בור ענק, ולתוכו זרקו את המתים. ההמון הזה פשוט גווע ברעב!    גם האחים שלי נפטרו שם: חיים - שהיה כבן שבע שנים,  התענה ביסורים  איומים ונוראים! היה אתנו רופא - ידיד נעורים של אבא, והוא ניסה לעזור לו - אבל לא הצליח. ברוך-יונה, היה כבן שנתיים  ולוי היה תינוק - שלושתם נפטרו שם, ואבא השליך אותם לתוך הבור של המתים. לסבא וסבתא היו חפצים שלקחו איתם, ואותם מכרו וכך התקיימו. ( בעת הגירוש - כל אחד סחב על גבו חבילה - גם אני. )

בוורטוז'ן ישבנו עד יום-הכיפורים.  למרות המצב - היהודים התכנסו לתפילה. זה היה המפגש האחרון שלי עם סבא.  אני זוכר, שלמרות הרעב והכל - סבא היה שליח-ציבור במשך כל החג!  אני זוכר, שניגשתי אליו וביקשתי ממנו סידור, והוא ענה (באידיש):  "הרשלה הרשלה,  כשהיו לך סידורים - לא רצית להתפלל. עכשיו, כשאתה רוצה להתפלל - מנין אקח לך סידור?"  . זה היה המשפט האחרון ששמעתי מפי סבא, והוא מלווה אותי מאז כל הימים. זו היתה הפרידה שלו ממני.

במוצאי יום-כיפור, הוציאו אותנו מוורטוז'ן, ומאז נשארנו רק ההורים, רחל'ה ואני, ואיבדנו קשר עם שאר בני-המשפחה.   אז התחיל הסתיו, שזה אומר:  גשם, רוח, ברד,  בוץ ושלוליות קפואות. ממש "תענוג" לטייל בחוץ ככה צעדנו  כמעט חצי לילה, יחפים, דורכים בבוץ ועל הקרח עד שהגענו ליער (לא יודע איך קראו ליער).  הגענו ליער תשושים, רטובים  ורועדים מקור. מה עושים? מדליקים מדורות, כדי להתחמם.  אני ישבתי מול המדורה ונרדמתי, ובלי להרגיש - דחפתי את היד לתוך הגחלים.  כל היד נהיתה כוויה אחת גדולה!  כאב לי - איום ונורא!  למחרת - שוב התחלנו ללכת.  תוך-כדי הליכה, מישהו שפך לי מלח על הכויה. זה עזר! למרות ששרף נורא - אבל זה היה חיטוי, וככה לא התפתחה דלקת.  המלח שרף את העור, ועשה שיכבה שריפאה לי את היד.  (כנראה עשה את זה מישהו שמבין ברפואה - היו בינינו רופאים, כמו הרופא שניסה להציל את אחי חיים).

 ככה הלכנו, כשבסופו של המסלול, ואחרי הרבה יסורים - היינו יותר בעולם-ההוא מאשר בעולם-הזה. זה היה מסע איום ונורא. קשה לתאר, באיזה תנאים תת-אנושיים הלכנו.  אני זוכר שהיה שם ילד, שכל הזמן בכה (באידיש): "אמא, קר לי!"   הדודה גיטל נפטרה שם בדרך.   לא ראינו יותר אף אחד מן הקרובים, ואינני יודע מה קרה להם בהמשך. אז בא חייל - והוא חשב שגם אני כבר הולך למות, וזרק אותי על עגלה מלאה גוויות.  נשארתי על העגלה עד שהגענו לחניה - ואז ירדתי ממנה.

שוב  עברנו  את הדנייסטר מזרחה, ליד העיר יאמפול.  כבר התחיל החורף - ובאותה שנה החורף היה קר במיוחד. כבר לא נשארו לנו בגדים ולא נעליים -  וקפאנו מקור.  היה שם לויטננט רומני טוב - והוא נתן לנו קצת לנוח, ולערוך מדורות להתחמם. הוא שלח כמה חיילים חזרה ליאמפול, והם הביאו עגלה מלאה ככרות-לחם, וחילקו לכל משפחה ככר אחת.  אחר-כך הוא פקד להביא עגלות, להסיע את היהודים עד העיר קריז'ופול.  שם  הכניסו את כולנו לתוך מבנה של בית-ספר, בצפיפות איומה. יהודי-העיר הביאו לנו אוכל מבושל, וקיבלו במקומו כל מה שעוד היה לגולים לתת.

קריז'ופול  ישבה  על צומת חשוב של רכבות.  בעיר היו  גרים  יהודים. היתה בטרנסניסטריה  "חלוקת-עבודה" בין הרומנים והגרמנים, כשהרומנים שולטים  מבחינה אדמיניסטרטיבית, והגרמנים - מבחינה צבאית.  הגרמנים גייסו את כל בעלי-המקצוע למאמץ-המלחמתי שלהם, לכן מי שהיה בעל-מקצוע - היה יכול להינצל.  היהודים בקריז'ופול היו מאוגדים לפי מקצועותיהם  עוד מתקופת הרוסים, שהיו אז קואופרטיבים מקצועיים: רופאים, חייטים,  פרוונים,  נגרים,   סנדלרים וכד' , והם עשו לגרמנים עבודות, לכן היה כדאי לגרמנים להשאיר אותם בעיר. פעם, אמנם, אספו את היהודים - אך בסוף שחררו אותם.  אבל מאחר שכוחות-הכיבוש שדדו את רוב המזון - לא נשאר הרבה עבור האוכלוסיה המקומית. לכן האוכל היה ממש ביוקר!  הגרמנים  הזהירו את היהודים ,  שמי שיכניס גולים אליו הביתה - יגלו גם אותו! על כן היהודים פחדו לעזור לנו.  

סוף-סוף הבינו כולם וגם אני - שליידיניץ כבר לא יחזירו אותנו.  כשפקדו עלינו להמשיך במסע מזרחה לתוך טרנסניסטריה -  אני הייתי באפיסת-כוחות. הייתי רעב וחולה. אמרתי להורים: "אני נשאר כאן" - והם הסכימו בדלית-ברירה. רציתי שאחותי תישאר אתי, אבל היא לא רצתה לעזוב את ההורים.  כך כולם הלכו - ואתם אבא ואמא ורחל'ה , ואני  התגלגלתי לאיזו תעלה, ומשם זחלתי לאיזו רפת, ונשארתי בקריז'ופול.  יותר לא ראיתי את הורי - ואינני יודע מה קרה להם  בהמשך.

            שני חורפים התגלגלתי ברחובות. בחורף הראשון  - היהודים  פחדו להכניס אותי לבתיהם. נכנסתי לבית, נתנו לי לאכול ולשתות - ושלחו אותי. פעם אפילו נתנו לי פרווה - שהיתה מלאה כינים, ובכל-זאת לבשתי אותה בחורף, כי לא היה לי משהו אחר. מדי פעם משפחה יהודית היתה מאכסנת אותי - לא להרבה זמן: פעם לשבוע, פעם לשבועיים. היה חורף קר, ואני חליתי ונפלתי חסר-אונים על השלג.  אז באו גויים, הרימו אותי, והכניסו אותי לבית-חולים.  הם ממש הצילו אותי.  שם החלמתי - ואז חזרתי לרחובות.  (היו בין הגויים אנשים פשוטים, אך טובי-לב, שלא יכלו לראות אדם סובל בלי לעזור לו). 

הנה עוד מקרה שקרה לי באותו חורף:  היה לילה קר, חושך צלמוות (תאורת-רחוב לא היתה.  הכל היה מאד פרימיטיבי), רוח-סערה, והשלג על הפנים כמו מחטים דוקרות. אנשים אמרו שבקור כזה אי-אפשר לשרוד בחוץ. מי שיושב במקום - קופא מיד!  היה שם טור של בתים. הלכתי מבית לבית, ומששתי את הדלתות - עד שהרגשתי צלב ענק על הדלת.  אז דפקתי בכל הכוחות על הדלת - והאישה פתחה.  (ידעתי שיהודים לא יכניסו אותי - אבל נוצרים אולי כן). היא ראתה אותי - והתחילה להצטלב : "ריבונו של עולם"! (באוקראינית).  היא כל-כך הזדעזעה מן המראה שלי, נגשה אלי, תפסה בקצה הבגד  והרימה אותי (לא היתה בעיה - הייתי כל-כך קל, והיא פחדה לגעת בי, כי ראתה שאני מלא כינים). לקחה אותי למרפסת  - איפה שחוטבים עצים להסקה, ואמרה:  תזרוק את הבגדים שלך!  יכולתי למלא לה את הבית בכינים...  היא נתנה לי כותונת, הראתה לי איך לעלות מעל התנור - ויותר אינני זוכר מה היה. נפלתי לשינה ללא חלומות, ולא הרגשתי כלום.  פתאום  אני מרגיש שמושכים בכותונת: "קום!  החוצה!"  . כבר היה אור יום.  יצאתי, וראיתי יהודים הולכים לשאוב מים מן הבאר.  הם שאלו אותי: "אינגלה - איפה ישנת?"  הצבעתי על הבית, ואז התברר שבעל-הבית היה המפקד של הולאסוביצים  המקומיים - אלה האוקראינים ששירתו בצבא הנאצי.  למזלי - הוא לא היה באותו לילה בבית - אחרת היא לא היתה מעיזה להכניס אותי. אני מוכרח לומר - שהאשה הזאת הצילה את חיי באותו לילה!  לולי היא - לא הייתי מספר היום את הסיפור.

ככה עברו הימים, כשאני נזרק מבית לבית, מתארח פעם אצל זה - ופעם אצל זה.  היה שם בית-כנסת בעיר, ומתחת לבית-הכנסת גר השוחט. אצלו התאכסנתי כחצי שנה.  צעירי-העיירה לא רצו ללכת לבית-הכנסת, ואני זוכר שבחגים השוחט היה שליח-הציבור, ואני הייתי המתפלל היחיד .  אני גם זוכר - שהוא לימד אותי "פרקי-אבות".

כאשר הגרמנים ניגפו ברוסיה, והיה מורגש שסופם קרב - בני בריתם הרומנים חיפשו לעצמם אליבי, איך להימלט מן הברית הזאת. אז הוקל הלחץ מעל היהודים.  אמנם עדיין הצטרכו לעבוד למען המאמץ-המלחמתי של הגרמנים - אבל יכלו לעשות גם עבודות מן-הצד, ולהרוויח קצת כסף.

 בתקופה ההיא גרתי אצל זוג זקנים צדיקים - אליהו ושרה גרוייבסקי.  היא היתה נינה של הבעש"ט. ממנו זכיתי לשמוע אמרות והנהגות של הבעש"ט, שנמסרו מפה לאוזן. הוא היה אדם מכובד, גם על היהודים - וגם על הגויים.  לכן  השלטונות  הרשו להם להישאר בביתם, ולא הצטרכו לעבור לרחובות המיוחדים בהם שוכנו כל היהודים. היה להם בית גדול , והוא אוכלס על-ידי משפחת גויים,  אבל בחצר הגדולה היתה בקתה ישנה מבוץ - ושם גרו הזקנים, ואצלם גרתי לפני שעזבתי את קריז'ופול.

            היה בעיר קואופרטיב של סנדלרים יהודים,  ואני הייתי יושב אצלם, והם נתנו לי כל-מיני תפקידים: "לך, תביא את זה,  תעשה את זה". זה לא היה משהו מסודר, אך במקום להתגלגל ברחוב - הייתי אצלם. העבודה נעשתה בצורה מאד פרימיטיבית. הכל עשו ביד - אפילו את מסמרי-העץ  חתכו ביד, במשך שעות!  בכל זאת למדתי קצת את המקצוע.  העבודות שבעלי-המלאכה עשו- היו  עבור הגרמנים, ועל זה הם  לא קיבלו כסף,  אבל  הם הצליחו לעבוד  קצת גם באופן פרטי, ומזה הם התקיימו.

הזקן שאצלו גרתי היה סוחר בעורות. את המקצוע של עיבוד-עורות, הוא למד עוד לפני שהתחתן.  בנו - היה ראש התא הקומוניסטי במקום,  כשהרוסים שלטו באוקראינה, והיה אסור לעשות עסקים פרטיים.  אבל האבא עשה, מאחרי הגב של בנו.  כשבאו הגרמנים - היתה שאלה, מה לעשות בכל הסחורה שהיתה אצלם בבית?  כיוון שהאיש  היה מכובד בין הגויים, הוא איכסן את הסחורה אצל אחד הסובוטניקים בכפר. ( היו בסביבה כפרים שלמים של סובוטניקים  שומרי-שבת, אנשים מאד קרובים ליהדות, ומאד טובים).   הוא היה שולח אותי , מדי פעם, אל הגוי הזה, והוא מילא אותי בכל טוב!  השלטונות הוציאו פקודה, שכל יהודי שייראה הולך ממקום למקום - יהרגו אותו.  פעם, הייתי בדרך לכפר. זה היה יום יריד, ובדרך עברה עגלה  שעליה ישבו 5-6 אוקראיניות.  הן הזמינו אותי לעלות, ואמרו שאם יבוא חייל - יגידו לו שאני הילד שלהן.  (מוכרחים לומר, שהעם האוקראיני - היה טוב-לב.  זה  היה עמוק בטבע שלהם. לא היה אצלם , למשל, לשבת לאכול ולא להזמין את מי שאין לו . הם גם לא הקפידו כל-כך על קיום החוק כמו הגרמנים, ככה שהיו מוכנים לקחת אותי איתם).

יום אחד באתי אל הגוי הזה, והוא אמר: "תגיד לרבי, שאני מבקש רשות לקחת עור ולעשות זוג מגפיים לעצמי,  וכשהרוסים יחזרו - נעשה את החשבון ואני אשלם".  אמרתי לרבי - והוא אמר לאשתו:  "תראי איזה אדם הגון הוא! מבקש ממני רשות"!  ולי הוא אמר: "לך לגוי ותגיד לו, שיעשה נעליים לכל משפחתו. בסוף - נעשה את החשבון." 

החזרה מטרנסניסטריה

בסוף חודש ינואר 1943, האמריקאים, באמצעות הצלב-האדום, דיברו עם ראש-ממשלת רומניה יון אנטונסקו, והוא הסכים, כמחווה, לאסוף את כל היתומים ללא אב ואם מגיל 15 שנה ומטה מן הדנייסטר ועד לבוג -  ולשלוח אותם לרומניה ומשם לארץ-ישראל. (הוא קיווה לקבל כסף-טוב מן הסוכנות-היהודית, וגם למצוא-חן בעיני בעלות-הברית.)  בקיז'ופול היו עוד ארבעה ילדים באותו מצב כמוני. הביאו אותנו ליאמפול. שם היה כבר וועד יהודי, שדאג  לנו לאוכל וגם למקום לישון. נשארנו שם כ -8 ימים, בסך-הכל כ - 120 ילדים.  משם לקחו אותנו למוגילב. שם עברנו את הדנייסטר, ומשם המשכנו  ברכבת  דרך בסרביה - לרומניה.

גם הדרך הזאת, לא עברה כל-כך חלק.  הנה, מה שקרה לי, אישית:  בתחנה בדרך עשו לנו מפקד וכתבו  את כל השמות שלנו, אבל שבשו לי את השם, ובמקום לכתוב את שמי "סגל" - כתבו "לז'ק". ואז, בתחנה בדרך, עלה על הרכבת מבקר רומני, ובדק את זכות הנוסעים להכנס לרומניה. כשאמרתי ששמי "הרש סגל" -  הוא אמרו לי:  "אתה לא שייך לכאן. אתה לא ברשימה!".  הורידו אותי מן הרכבת שהולכת לכוון רומניה - והעלו אותי לרכבת השניה, שהיתה צריכה לחזור לאוקראינה.  ולא רק אותי - ככה הוציאו הרבה אנשים מרכבת אחת לשניה. (היו הרבה אנשים, שרצו לנצל את ההזדמנות ולברוח מטרנסניסטריה ברכבת של הילדים, אז החזירו אותם. מתוך 20 קרונות - הוציאו נוסעים שמילאו 5 קרונות! ).  אבל אני לא רציתי לחזור לאוקראינה!  בכיתי נורא,  אבל לאף אחד לא היה איכפת ממני, כי כל אחד דאג רק לעצמו. היה שם איש אחד, והוא הציע לי להתחמק מן הקרון ולרוץ מאחרי הקרונות איפה שאין שמירה, ולחזור לקרון שממנו הוציאו אותי. ראיתי שיש שם חייל שומר עם רובה מכודן, והוא הלך הלוך-וחזור.  חיכיתי שהוא הלך  הלוך - ולפני שהוא חזר קפצתי מן הקרון.  אבל לא ידעתי איפה הרכבת שהולכת לרומניה. עוד אני מחפש - פגשתי ילדה שגם היא ברחה, ורצנו ביחד.  עברנו בין הפסים, זחלנו מתחת לרכבות, רצנו מאחרי הקרונות - עד שראיתי ילדים שהייתי איתם קודם,  והם צעקו אלי "בוא!" ועזרו לי לעלות  דרך החלון ולהכנס אליהם לרכבת.  ברכבת היה שליח יהודי מרומניה, והוא אמר לי:  מעכשיו - אל תגיד שקוראים לך סגל - תגיד תמיד "לז'ק".  כל הלילה הוא שינן לי את שמי החדש.

הגענו לרומניה, לעיר יאס.  יאס היתה ב"רגאט", ולכן יהודיה נפגעו פחות, יחסית, בזמן המלחמה. היה  ערב-פסח, וכל היהודים ביאס לקחו ילדים לליל-הסדר.  הביאו אותי לבית עשיר - יחסית - והם נתנו לי מכל-טוב. 

העליה לארץ ישראל

המשכנו בדרכנו, והגענו לעיר בארלד.  אחרי פסח יצאה אוניה ראשונה לארץ-ישראל, ובעצם יכולתי לעלות עליה. זו היתה אניה מסודרת ונורמלית, ומי שהיה עליה הגיע ארצה - למרות שעדיין היתה מלחמה.  אבל חברים שלי בלבלו לי את המוח, ממש כמו השטן. הם אמרו: " הנה המלחמה נגמרת.  נישאר ברומניה, אולי נחפש את ההורים שלנו". לא יצא מזה שום דבר.

ואז, בחודש אפריל-מאי, העבירו אותנו לבוז'או, ושם בילינו את כל הקיץ.  לא טיפלו בנו מי-יודע-מה. התגלגלנו ברחובות בתנאים-לא-תנאים.   כדי לבלות את הזמן שם - נדדתי מסנדלר לסנדלר, ועבדתי קצת אצל כל אחד.  נשארנו שם עד יולי-אוגוסט, ואז ארגנו עוד עליה.

לקחו אותנו ברכבת לקונסטנצה, ושם חיכו לנו שלוש סירות דייגים טורקיות, כדי לקחת אותנו לאיסטנבול. האחת שמה "מפקורה",  השניה "בולבול",  והשלישית "מורינו".  אנשים כבר עלו עליהן: ילדים, וגם מבוגרים.  (זה היה לקראת סוף השלטון הגרמני, ויהודים רצו לברוח מאירופה,  והיו מוכנים לשלם כסף טוב - כדי לעלות על הסירה. לכן דחסו המון אנשים על כל סירה - הרבה יותר ממה שהיה אפשר בתנאים רגילים).  איך  שאני הולך  לעלות על  מפקורה - בא חייל עם רובה ענקי ואומר לי:  "אין יותר מקום - תעלה לסירה השניה!"  בסדר. עליתי על מורינו.  התאריך היה 4.8.1944.

יצאנו  לים.  על כל סירה  היה מוצב חייל מזויין, ללוות אותנו עד מחוץ למים הטריטוריאלים. שם ירדו החיילים, ואנחנו המשכנו בדרכנו. הים היה שקט, אך  לקראת חצות - התחילה סערה נוראית! גלים ענקיים! כל גל למעלה מעשרה מטרים לגובה, והסירה כקליפת-אגוז עולה ויורדת (ביררתי אחר-כך, ואמרו לי שיש גלים כאלה באזור ההוא). פתאום כבה מנוע הדיזל של הסירה. המלחים הצטרכו תוך-כדי-הסערה לפרוש את המפרשים, וזה היה לא פשוט בכלל.  ככה המשכנו בדרך, ובבוקר הים נרגע.  ראינו מסביבנו ים - שמים - שחפים - אבל איפה שתי הסירות האחרות?  עברו 4-5 ימים, והגענו לאיסטנבול.  אז נודע לנו, שטורפדות נשלחו אל הסירות,  פגעו במפקורה והיא ירדה למצולות,  ובולבול נפגעה קלות ונגררה לבולגריה.  (בסוף נוסעיה הגיעו ארצה).  מפקורה טבעה, והיו ממנה רק 12-13 ניצולים.  לסירה שלנו לא קרה כלום, כי היא שטה בכוח הרוח והגלים, וסטתה מדרכה, והטורפדו הגיע למקום שהיא היתה צריכה להיות, לו שטה בעזרת המנוע.  (לא מזמן שמעתי בגלי-צה"ל, שמישהו עשה מחקר וגילה, שמי ששלח את הטורפדות היו אנטישמים סובייטים שעגנו בנמל אודסה, והם רצו להטביע את הסירות עם היהודים).

הסירה שנפגעה וטבעה - זו הסירה שלא עליתי עליה, כי מישהו עלה לפני.

כשהגענו לקושטא - לא נתנו לנו לרדת לחוף. נשארנו שם שבוע, ואז עלינו לרכבת.  נסענו דרך הרי אנטוליה לסוריה - ללבנון - ומשם דרך ראש-הנקרה לעתלית.

בעתלית נשארנו - לפי החוק - בהסגר, ונציגי-המפלגות בארץ באו "לעבוד" עלינו.  אני אמרתי  "יש לי דודים בטירת-צבי, ואני רוצה ללכת אליהם".  שלחתי מכתב לדוד חנוך לטירת-צבי, ואז העבירו אותי ל"בת-גלים" ליד חיפה.  חנוך הודיע לבעלה של מניה (בתו של הדוד בערל, שגרה בחיפה), שאני נמצא בבת-גלים. הוא הכיר את בעלה - שהיה מהנדס - מן העבודה בבניין. מניה באה לבקר אותי,  עד שחנוך בא ולקח אותי לטירת-צבי.  זה היה לקראת ראש-השנה.  נשארתי בטירת-צבי בתקופת החגים - ואחר-כך עברתי לכפר-הנוער-הדתי.

סופר לשרה המל ע"י צבי סגל,

קרית-ארבע, אלול תשס"ג


סיפור הדוור שנדקר בחברון

(כתבה בעיתון "מעריב",  21.10.1982)

"אחרי שגמרתי את העבודה אתמול אחר-הצהריים ירדתי לשוק בחברון, רכוב על אופניי, כמו בכל שבוע, לקנות ירקות וכמה מצרכים וכדי לסדר פה-ושם משהו" סיפר הלילה ל"מעריב" צבי סגל , בן 45, הדוור הוותיק של קריית-ארבע ומראשוני המתיישבים בקריה, שנדקר אמש בראשו בסכין שעה שהסתובב בקסבה בחברון, והוחש לבית-החולים "הדסה" בעין-כרם.  

"הגעתי אתמול לקסבה, לירקן שאני קונה אצלו כרגיל. אחרי ששילמתי לו ביקשתי שישמור לי על המצרכים, כדי שאספיק לסדר עוד כמה דברים. בינתיים ירד הלילה והתכוננתי לחזור הביתה. הירקן סגר והשאיר את הירקות שלי בחנות ממול. שמתי את העגבניות בתיק של סבל-האופניים,  באותו רגע שמעתי פיצוץ בראש שלי" – הוא סיפר.   "מישהו הכה אותי מאחור. הרגשתי שאני נופל על הארץ, וכשהתחלתי להתאושש שמתי לב כי סחבו לי את האקדח.  היו שם הרבה ערבים, שהצטופפו והתחילו לצעוק ולקלל: 'מי העז לעשות את זה?  מי עשה את זה?'  והציעו לי עזרה. אמרתי להם תודה רבה וניגשתי לחיילי צה"ל במערת-המכפלה.  החובש טיפל בי והרופא תפר לי במקום את הפצע ומשם הסיעו אותי לבית-החולים 'הדסה' בעין-כרם". 

אמש, לאחר שעבר צילום גולגולת, התברר כי מצבו טוב.  

"אם אני מרגיש בטוח בחברון?" אמר סגל  "תראה, זה הבית שלי. אני לא יכול לחיות בגטו. מה שמזעזע ביותר בכל העניין הזה, הוא שבתודעה של היהודי היום, ההתקפות האלה הן דבר מובן מאליו.  אז מה ההבדל בין יהודי בגולה לזה שחי פה?  אני פונה לעיתונאים  - הזהרו בדבריכם, שמא אתם מסייעים למגמה הזאת. אם ערבי שומע כי יהודי רוצה לגרש אותי מהבית שלי – אז מה נותר לו לעשות?".    זרועות הבטחון הטילו אמש עוצר על העיר חברון וערכו סריקות נרחבות, אולם לא נלכדו חשודים.  אמש התכנסו ראשי קרית-ארבע לדון בתקרית ונשקלו דרכי תגובה.

צבי סגל, אב לארבעה ילדים, היה מראשוני המתיישבים בקרית-ארבע.  בפסח 1968 השתכן ביחד עם בני משפחתו במלון "פארק" בחברון.  עמו השתכנו אז במקום גם הרב משה לוינגר וכמה משפחות נוספות.  לאחר-מכן הועברו המשפחות לממשל הצבאי עד שהוקמה קרית-ארבע.  הוא עבד בסניף הדואר של קרית-ארבע ושימש גם כדוור של האיזור.      המועצה המקומית קרית-ארבע פנתה לעיריית חברון הסמוכה "במכתב מנוסח היטב בלשון הערבית"  וביקשה מראש-העיר שיתנצל בפומבי ויביע צער על דקירת צבי סגל.    בהודעת מועצת קרית-ארבע נאמר, בין היתר, כי בישיבת המועצה הביעו כל נציגי הציבור את מורת-רוחם מן העובדה, ש"למרות שחיים משותפים הולכים ונרקמים זה 15 שנה בין יהודי חברון וערביי העיר – עד היום לא הביע אף נושא-תפקיד רשמי אחד צער על שפיכת דם יהודי, החל במאורעות תרפ"ט ועד לרצח תלמידי הישיבה ליד בניין 'הדסה' ".  

צבי סגל בבית-החולים "הדסה"