English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

מאיר וצפורה אלקיס

משה יהודה וצפורה אלקיס שורשים אלקיס טרנסניסטריה שלמה ותקוה אלקיס ברוך ובתיה אלקיס צביקה ושרה אלקיס

 

baruch+batia+tirat.jpg (13900 bytes)

ברוך בתיה שלמה ומאיר עם הגיעם ארצה לטירת צבי

עם לאה שרה אבישי שלמה ובתיה

  meir+zipi elkis.jpg (13497 bytes)

מאיר וציפי אלקיס

elkis1997.JPG (11446 bytes)
elkis +lea yorav 1994.jpg (31396 bytes)

מאיר וציפי צביקה ושרה עם לאה ועליזה יורב בטירת צבי 1994

hatuna+.jpg (33119 bytes)

מימין לשמאל - עומדות:  תקוה אלקיס, , שרה המל, ציפי אלקיס

     יושבות: פנינה - אשתו של יורם אלקיס,  ענבר, נורית ורווית אלקיס - בנותיהם  של מאיר וציפי.

2003  

  meir&tzipi.JPG (39774 bytes)

ציפי מאיר עמוס ושרה

בחתונת עידן וטל גולדנברג 25.8.05

meir+zipi+enbar.jpg (30767 bytes) 

מאיר ציפי ועינבר אלקיס

 
       
מאיר באודסה

מאיר באודסה 2006

השלט לקרושינובקה 2006

מאיר שרה ושלמה בדרך לקרושינובקה 2006

מאיר ליד קברו של הבעשט 2006 

מאיר במסע שורשים ע"י קברו של הבעש"ט

מאיר אלקיס ליד האנדרטה בבאבי יאר 2006 

מאיר בקייב במסע שורשים 2006

  מאיר נפטר 21.2.11

יח' אדר א' תשע"א

שנה טובה תשס"ח

מאיר ליד אנדרטת שלום עליכם 2006

תקוה ומאיר ע"י האנדרטה לזכר שלום עליכם 2006

מתוך עבודת שורשים של מתן יונגרמן- נכד של מאיר, בן לרוית ורוני

אירוע הסטורי הקשור בתולדות משפחתי

 דמות משמעותית בעבודתי

הדמות המשמעותית שבחרתי לכתוב עליה היא סבא שלי, אבא של אמי.

סבי מאיר נולד ב 18.9.1937 להוריו ברוך ובתיה אלקיס.

סבא שלי שרד את מלחמת העולם השניה בזכות תושייתה של אמא שלו. הוא היה בסך הכל ילד קטן ועבר מסע עם חוויות קשות שהשאירו חותם במשך שנים. על הרבה ממה שעבר סבא לא סיפר אך משהתחלנו הנכדים להגיע לגיל מצוות והתחלנו לעשות עבודות שורשים, נאתר סבא לבקשתנו וסיפר לנו חלק ממה שעבר עליו ועל משפחתו בתקופת מלחמת העולם השניה והשואה. אני יודע כי סבא לא סיפר הכל וחלק אף יפה אך למרות הכל סיפורו מעורר השראה.

בחרתי בדמותו של סבי מכיוון שאני מעריץ אותו. סבא שלי הוא אדם משכיל, נדיב, אוהב  ואני בר מזל שיש לי סבא כזה שדואג לנו מאוד. אני מאוד אוהב את סבא שלי וכשסיפר לי את סיפורו חשתי  עצב בשבילו. אני חושב שלא היה לו קל לספר זאת אך הוא עשה זאת בשבילי וזה הראה לי יותר מתמיד שאני יקר לו.

סבא מאיר מספר

 "נולדתי בעיירה הנקראת נובוסליצה. נובוסליצה הייתה בבסרביה. היום זה נקרא אוקרינה. נובוסליצה עברה בין הרומנים, רוסים, אוקראינים, אוסטרים. צ'רנוביץ הייתה קרוב אלינו ושם שלטו האוסטרו - הונגרים. לסבא שלי קראו משה ולסבתא קראו ציפורה. סימן ההיכר של סבא שלי היה משה רבנו. סבא ברוך אבא שלי הוא הבן הבכור של סבא משה וסבתא ציפורה. לסבא משה וסבתא ציפורה היו 10 ילדים: ברוך, חוה, מאיר, לאה- ממקימי טירת צבי, רחל - ממקימי קיבוץ רוחמה, חיים - נפטר בסיביר, אביגדור נפטר ברוסיה, פייגה - עלתה לארץ בשנות ה-90 וגרה בקרית אתא, ואחותה סופיה - גרה בארה"ב.

בתקופת מלחמת העולם ה-2 הייתי בן 3-4 שנים. היינו שלושה אחים - שלמה, מאיר, ורבקה.

התחלנו לארוז את החפצינו כי אמרו לכל היהודים להתאסף במרכז העיירה. היינו 3 ילדים ושני הורים. בדיוק באה לבקר אותנו דודה שלי חווה שגרה ביעדינץ - עיירה אחרת. מכיוון שהיינו קטנים לקחו אותי ואת רבקלה על הכתפיים והתחלנו ללכת ברגל  יחד עם שיירה ארוכה של יהודים. כל מה שלקחו היה מעט מרכושם. היו מעט רומנים ששמרו על השיירה הארוכה בעוד שבעצם היו המון יהודים - לא ברור לי מדוע לא התנגדו.

האנשים השתדלו לא להיות בסוף השיירה. האנשים המבוגרים ובעלי המשפחות היו תמיד בסוף השיירה. האחרונים נדרשו לחפור בור ואח"כ היו יורים בהם וקוברים אותם באותו הבור. לאורך הדרך לא קיבלנו אוכל או שתייה. שתינו מי שלוליות.  יום אחד עמדו אנשים וחפרו בור בפאתי היער. אמא שלי אמרה לאבא שלי שנסתלק לפני שיהרגו אותנו. אבי ענה מה שיקרה לכל היהודים יקרה גם לי. אז אמא שלי הלכה לעגלון, דיברה איתו במולדובית ואמרה שהיא גויה שהתחתנה עם יהודי, שיחדה אותו שייתן לאבי מכה כדי שנלך משם. העגלון לא חשב פעמיים ונתן לאבי מכה וכך ניצלנו. בדרך פגשנו בעגלון שנתן לנו את הלחם ואמר לה להזדרז כדי להגיע לשיירה. לאורך הדרך היה סלק סוכר - היינו חותכים את הגבעול ומוצצים את הסוכר כדי לקבל אנרגיה. הרבה אנשים חלו בדיזנטריה. האוכל לא היה נקי כי לא היה זמן לנקות ולשטוף. אחותי הצעירה רבקה'לה חלתה, קיבלה חום גבוה ובסוף מתה. הגענו ליעדיניץ ושם קברנו את רבקהלה.

 המשכנו ללכת ועברנו את הנהר נייסטר, המשכנו ללכת עד לנהר בוק. הגענו לחבל ארץ שנקרא טרנסניסטריה. בכפר חילקו את היהודים, חלק הלכו לברשאד, ואנחנו צעדנו מאות קילומטרים עד לקרושינובסקה. שם הכניסו אותנו לדיר חזירים בו פיזרו קש על הרצפה. היה מאוד קר, ולא היה לנו במה להתכסות. כדי להתחמם שכבנו קרוב אחד לשני. דודה שלי חווה חלתה ומתה.  בתחילת הדרך היינו רבים בדיר החזירים ונשארנו רק 16 כולל הילדים.

יום אחד הגיעו האוקראינים הלבנים ואמרו לכל הגברים לצאת החוצה. אנחנו הסתכלנו דרך החריצים וראינו איך מרביצים לאבי אח"כ זרקו אותו לדיר. אבי חלה  בטיפוס הבטן. היחידה שתפקדה הייתה סבתא בתיה- אמי שרצה לבתי האיכרים, תיקנה להם את הפרוות של מעילים. היא מצאה כי לאבי היה יהלום לתיקון זכוכיות ותיקנה זגוגיות שנשברו. היא עבדה בעבודות שונות כדי להביא הביתה מזון וקצת פריטים חמים. לא היה מקרר באותם ימים אז חפרו בור באדמה הקפואה והכניסו אליו את המזון או שהיו חופרים קיילר - מרתף וכך היו שומרים פירות מהקיץ לחורף. בגלל הקור העז, היו משתדלים לעשות מדורה קטנה בתוך הדיר. הילדים היו שמים את הידיים מעל הסיר עם המים כדי להתחמם. כשהייתי אז בן 4.5 שנים, אחד הילדים לא נזהר והוא שפך את הסיר עם המים הרותחים עלי ונכוויתי ברגל ולא יכולתי ללכת, חליתי בדיזנטריה, והייתי מאוד חלש לכן זחלתי. כש גדל העור על הכוויה הצטרכתי ללמוד ללכת מחדש. אבא שלי היה מאוד חולה וחלש, אצבעותיו התנמקו והיה צריך להוריד לו שלוש אצבעות. הוא  ידע שאם לא יוריד את האצבעות הנמק יתפשט ולכן הוריד לעצמו את האצבעות עם סכין גילוח. בתקופת היותנו בקרשינובסקה הג'וינט ניסה לקחת ילדים יהודים ולהעבירם לארץ - מה שנקרא מ"בצע ילדי טהרן". אמי לא הסכימה להיפרד מאתנו. הרבה מילדי טהרן לא הגיעו לארץ.

בשנת 1942, התחלנו להתאושש. אמי שהייתה בעלת יזמה בנתה לבנים מקש ובוץ וסגרה חדר עבור משפחתה כדי להגן עלינו מפני הרוחות והקור. בתוך החדר הזה היא בנתה תנור שחימם את החדר, מצד אחד היו מכניסים את העצים ומצד השני היו אופים לחם ומבשלים. אנחנו  ישנו מעל התנור וכך היה לנו חם יותר.הגרמנים והרומנים היו עסוקים במלחמה, ואנחנו היינו עם האיכרים הרוסיים. אני מאוד אהבתי סוסים. היו זוג איכרים שלא היו להם ילדים. הייתי כמו בן שלהם והלכתי איתם לעבודה. ליהודים היה אסור לצאת משטח העיירה. כדי שאוכל לצאת איתם מחוץ לעיירה היו מכניסים אותי לתוך שק. פעם עצרו את האיש ושאלו אותו מה יש לו בשק והוא צחק "יש לי יהודון קטן" וכך נתנו לנו לעבור. אני עזרתי להם לחרוש. הייתי תופס את הסוס ברסן והאיכר היה חורש במחרשה. בערב היינו חוזרים והייתי אוכל איתם ארוחת ערב. חבר שלי, ילד רוסי היה רועה פרות שיחק עם הפצצה ומת. הגויים נוהגים לערוך ארוחה לכבוד המת. אני זוכר שהבורשט הכי טוב שאכלתי היה בטכס הקבורה שלו. לא היו כפות ברזל אלא כפות עץ. לא היו צלחות אלא אכלנו מהסיר. אחר כך הלכנו לכנסיה כדי לתת כבוד למת. 

1943 המלחמה התקרבה אלינו. ידענו זאת כי יום אחד הגיעו רוסים רכובים על סוסים ובדקו אם יש גרמנים ודיווחו לעורף. ראינו גם מטוסים גרמנים מפציצים. הלכנו ליער וראינו הרבה מאוד גרמנים ביער. הגרמנים היו גוררים את התותחים שלהם באמצעות פרדות. ביער ראינו (אני וילדים אוקראינים) צבא שלם, נבהלנו והסתלקנו משם. כשבאנו הביתה התחילו אווירונים רוסיים להפציץ את העיירה שלנו. יום אחד כשהלכנו הביתה, אווירון  הפציץ אותנו ורצנו בזיגזג והצלחנו להימלט.

כשנכנס הצבא הרוסי, הם שאלו מי היו הקלגסים - משתפי הפעולה הרומנים עם הגרמנים והרגו אותם. הורי ראו שהמצב לא טוב והחליטו לעבור לעיירה ברשאד. אבי ייצר סבון ומכר אותו לאיכרים הרוסיים. אמי עזרה לו להכין את הסבון ולמכור אותו. בברשאד היינו מספר חודשים גייסו את אבי. המלחמה התקדמה. אבי  דיבר מולדובית והפך למפקד על חמש מאות מולדובים. הצבא הרוסי שלח את המגוייסים המולדבים כראש חץ כדי שהרוסים לא יהרגו מהמוקשים. אבי ראה מה קורה, החליט לברוח ושלח הודעה לאמי לארוז את החפצים. נסענו ליעדיניץ, כי לאבי היה שם בן דוד שהיה שוחט. לאבא היה זקן והבן דוד ניסה  ללמד אותו להיות שוחט - אבל אבא שלי לא יכל להרוג והתרנגולת ברחה. אני ושלמה רצנו אחרי התרנגולת. ביעדיניץ לא היה רדיו אלא הייתה כריזה על העמודים וכך נודע לנו שהמלחמה נגמרה.  שמחנו ויצאנו לרחובות. בברשאד, שלמה ואני הלכנו לראשונה לבי"ס. אני הייתי בן 8.

כשהגענו לרומניה היינו מאוד רזים. ארגון הג'וינט שלח אותנו לסינייה כדי שנאכל ונתחזק. כל ילד נשלח למשפחה אחרת. אותי שלחו למשפחה חילונית ללא ילדים. שם הייתה הפעם הראשונה שאכלתי במסעדה. שלמה אחי גר מעבר לכביש אצל משפחה דתית. המשפחה שאצלה הייתי רצתה לאמץ אותי אך אמא אמרה שהיא לא נותנת אף ילד שלה.

בשנת 1946 ארזנו ונסענו ברכבת לגבול רומניה - ליוגוסלביה. כדי לעבור מצד אחד של הגדת הדנובה לשנייה היה צורך במעבורת. היינו כמה שבועות ביער  ליד זאגרב עד שהגיעו כל הנוסעים המיועדים לעלות על האניה לישראל. כשהאיסוף הסתיים העלו אותנו לרכבת שהובילה אותנו לים האיגאי לעיר ספליט. הפלגנו באניה בשם "ההגנה" במשך שבעה ימים. באוניה היו תאים פצפונים עם דרגשים מעץ שלאנשים תהיה אפשרות לישון. צופפו המון אנשים באוניה ובמקום שבע מאות נוסעים היינו אלפיים שבע מאות איש. שלמה הרגיש מאוד לא טוב, לעומתו אני נהניתי ותמיד הייתי על הסיפון עם המלחים ורב החובל. היתה סערה חזקה בים ועזרתי למלחים והייתי חיוני ומלא מרץ. אחרי מספר ימי הפלגה נגמר הפחם שהניע את האניה והיה צורך לקחת את הדרגשים ששימשו כמיטות לצורך שריפתם והנעת האניה.

הפלגנו בלילות כדי להחלץ מהרדארים. לפני שהגענו לחוף ישראל ראינו מטוסים בריטים בודקים אם מגיעות אוניית מעפילים. בסמוך לחופי הארץ גילו אותנו. צעקו לכלם לרדת למטה ולהתחבא. ידענו שזה רק עניין של זמן עד שהאנגלים יגיעו. לא היתה ברירה ופרקנו את המיטות כדי שהאניה תגיע במהירות לחופי חיפה.

מרחוק נראו אורות הכרמל וכולם עלו לסיפון לראות את הארץ הנכספת. אניות בריטיות ניסו לעצור אותנו אך  הפלגנו בשיא המהירות. משלא הצליחו בכך נצמדו החיילים האנגלים לאניה וניסו לקפוץ לתוכה. הנוסעים שהיו על הסיפון הדפו אותם. ביד ושם יש מודל של האנית "ההגנה" שהביאה אותנו ארצה.

כשנכסנו לנמל חיפה לא נתנו לנו לרדת מהאניה במשך כמה ימים והאנגלים סיפקו לנו מזון כי היינו תחת אחריותם. לבסוף לא היתה להם ברירה והם אפשרו לנו לרדת מהאניה ולקחו אותנו לעתלית ל מחנה עולים לא חוקיים.

בעתלית  היינו  חודש ימים, היה לנו מאד כייף הגיעו חברה מתנועות הנוער והעבירו לנו את הזמן בנעימים ובעניין. הגענו לארץ ב 15 ליוני שנת 1946.

שתי אחיות ואח של אבי גרו בארץ ולכן לקראת החגים שחררו אותנו ונסענו לבקר את אחותו לאה שגרה בקבוץ טירת צבי. הדרך לא הייתה קלה כי הצטרכנו לעבור בבית שאן שהיתה עיר ערבית.   

הכרנו את שלושת בני הדודים הקיבוצניקים שהיו פחות או יותר בני גילנו. היינו שם תקופה עד שאבא החליט היכן הוא רוצה שנגור. הורי החליטו לחיות באורח חיים דתי כי בגולה הם היו מסורתיים. בבת ים הקימו מחנה עולים של "הפועל המזרחי" שם התחלנו שלמה ואני ללמד בבית ספר "תחכמוני". בבית הספר הכניסו אותנו לכתות לא לפי גילנו.

בינתיים בנו שיכון לעולים חדשים בחולון ואנחנו עברנו ארבע נפשות לחדר עם מטבחון, גרנו שם משנת 1946 עד שנת 1954. בינתיים נולד לנו אח נוסף צביקה. להגיע לבית ה ספר בבת ים היה בלתי אפשרי כי לא היתה תחבורה אז עברנו לבית ספר "ביאליק " בחולון שבכדי להגיע אליו היינו עוברים בדיונות. למדנו עברית ושיבצו אותנו בהתאם לגילנו.

בשנת 1947 הכריזו על מדינת ישראל, ועם הכרזת המדינה כלם יצאו לרחובות לחגוג ולשמוח.

גדלתי בחולון והלכתי לתנועת נוער. היה לי חבר מאד טוב שקראו לו עוזי יאירי (שנהרג בפשיטה על מלון סבוי בתל אביב). בגיל 14 הצטרפנו עוזי ואני להפועל בת ים שם למדנו להשיט מפרשיות, תחביב שכפי שאתה יודע קיים עד היום, וכל בני המשפחה שלנו סקיפרים - משיטי יאכטות ואוהבים זאת מאד.עד הצבא הייתי בימיה בבת ים ובתנועה המאוחדת שאיתה התגיסתי לנח"ל לגרעין "רביבים" שיועד לקבוץ נחל עוז. ההכשרה שלפני העליה לקבוץ היתה בקבוץ צרעה. בנחל עוז שהיתי כשלוש שנים עד שאבי חלה מאד ונתבקשתי לחזור הביתה.

בשנת 1955 ההורים שלי עברו למושב חמד ואז החלטתי שאני לא חוזר לקבוץ. מצבם הכלכלי של הורי לא היה טוב, למדתי מקצוע ויצאתי לעבוד כדי להביא כסף הביתה.

יום אחד כשחזרתי מבילוי בתל אביב עליתי לאוטובוס האחרון שיצא בסביבות עשר וחצי מתל אביב. האוטובוס היה די מלא והיה מקום ליד אשה צעירה שאמרו לי שהיא הגננת בחמד. התישבתי לידה ומאז אנחנו חוגגים ארבעים ושמונה שנות נישואין מאושרים. התחתנו בינואר 1959. שנינו עבדנו, סבתא כגננת בחמד ואני בציוד מכני כבד. בדצמבר 1959 נולדו לנו תאומות לפני זמנן. נורית שקלה 1300 גרם, התאומה השניה היתה קצת יותר גדולה אך סבלה ממום בלב ונפטרה זמן קצר לאחר מכן.

באותה תקופה, גולדה מאיר לימים ראש ממשלת ישראל, חזרה מאפריקה ואמרה שצריך לעזור לחברת סולל בונה שזכתה בהרבה עבודות באפריקה. היא פנתה למע"צ שתארגן צוותים טכניים שיצאו לניגריה אשר באפריקה. קבלתי הצעה לנסוע לעבוד בניגריה. שאלתי את סבתא ציפי מה היא אומרת והיא הסכימה. נסענו לעבוד שם במשך שנתיים. אני הייתי צעיר בן 24 וכולם קראו לי "הילד". הייתי למנהל הטכני אזורי, אחראי על כמה מוסכים ותחתי עבדו עוד כמה ישראלים. עבדתי קשה מאד והיו לי השגים.

 כאשר חזרנו מנגריה לארץ השקעתי את כל חסכונותי בשותפות בעבודות פתוח באזור דימונה וערד, אזור קרית גת, קאנטרי קלאב בתל אביב ועוד. עבדנו מאד קשה ולא הרווחנו הרבה.

יום אחד באו והציעו לי לנסוע לאוגנדה. סבתא ציפי הסכימה ונסענו לאוגנדה שם היינו כשלוש וחצי שנים עד גירוש הזרים על ידי המושל אידי אמין. עברנו לקניה שם גרנו כעשרים שנה. בקניה עבדתי בחברה לעבודות עפר ופתוח כשמונה שנים, אחר כך פרשתי והפכתי לעצמאי. הקמנו פרויקט לגידול ירקות כמו שמגדלים בארץ עם השקיה מסודרת ודישון קפדני בחווה שגודלה כמחצית מדינת ישראל למרגלות הר קניה.

 

חזרנו לארץ לתקופה קצרה עד מפגש אקראי עם בעל החברה שבה עבדתי בקניה והוא שכנע אותי לחזור לעבוד איתו בקניה. לפני כעשרים וחמש שנה הפכתי שוב  לעצמאי.

יחד עם שותף מסרילנקה, עשינו כמה פרוייקטים. אחד הפרוייקטים המענינים שעשינו  היה הוצאת סחף מאגמים ולאחר מכן העמקת נמל מומבסה כדי לאפשר לאניות להכנס. בקניה בשל הבדלים נכרים בין גאות ושפל הסחף שוקע וסותם את הכניסה לנמל, כתוצאה מכך היה צורך לערוך חפירה ימית שתוריד את שכבות הבוץ שהצטבר ותעמיק את הנמל.

הפרוייקטים שעשיתי בחיי למדו אותי רבות על כל תחום ותחום בו עסקתי. ממטבעי אני אוטודידקט כל תחום נלמד ביסודיות רבה עד לפרטים הקטנים . כיום אני בן 70  אב לארבע בנות וסב לשמונה נכדים, אוהב להפליג ביאכטות ולטייל העולם.