English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

ר' שמואל חיים לנדוי

  קבוצת שחל כהכנה לעליה לטירת צבי   לדף הפתיחה של טירת צבי

שבועון המזרחי לזכרו של שח"ל

נדפס מספר ימים לאחר פטירתו

ר' שמואל חיים לנדוי

נולד בפולין: טו' שבט תרנ"ב 13.2.1892

נפטר בירושלים: טו' סיון תרפ"ח 3.6.1928

מתוך חוברת כל כתבי שח"ל שבארכיון טירת צבי

ורשה א' ניסן תרצ"ה

הכיתוב: הספר הזה שייך להקבוץ שחל באלקוש, (= קבוצת ההכשרה לעליה בסלבקוב שבפולין)

חותמת: החלוץ המזרחי בפולניה קבוץ הכשרה שחל באלקוש. עם תרגום בפולנית ובו התעתיק OLKUSZU

אולקוש הייתה עירה ע"י סלבקוב וההכשרה היתה ברחוב אולקושקה בסלבקוב.

   

שח"ל ואשתו אסתר בטיול עם חברים לטבריה ולירדן

עטיפת הספר: שח"ל חולם ולוחם - בעריכת נכדתו חיה פרומר

israel+sara.jpg (29470 bytes)

ישראל ולאה יורב עם בתם שרה בקבוצת שח"ל

shacal 1935.jpg (41786 bytes)

קבוצת שחל שע"י רחובות 1935

1935-2.jpg (47208 bytes)

חברי שחל בארץ ישראל 1935

 

 שמואל חיים לנדוי - השח"ל (תרנ"ב-תרפ"ח, 1892-1928), ממנהיגי תנועת "המזרחי" הבולטים.

 יליד מאציביטש, למד בלוקוב במחוז שדליץ, ובפילוב (הרבי מפילוב נכד הרב מ"מ מקוצק, תמך בתנועה הציונית).

 לשח"ל  מיוחס הביטוי "המרד הקדוש", על יסוד הכינוי "מורד קדוש" שהוענק לרב מקוצק. עלה לארץ, נפטר בגיל צעיר בירושלים.

 לדבריו: "אי אפשר לנו להשליט את רוחנו, רוח התורה והמסורה, על בניין אחרים... עלינו להיות בעצמנו הבונים... וארץ-ישראל תיבנה כחפצנו" (המזרחי, 6.10.1921).

 

מאמר מורחב  על שח"ל ורעיונותיו נמצא באתר "דעת" - לחץ כאן

תוכן המאמר:
א. תולדותיו ומעשיו

    ממשיכי דרכו
ב. הגותו

    הקדמה
הגיונותיו ואמרותיו

    המקור הרוחני
    דברי השקפה
מאמרים

    אורייתא וישראל (ויכוח עם שיטת רש"ר הירש)
    התחיה והפדות (ויכוח עם גישת הרב י"י ריינס)
    לברור שיטתנו (משמעות שילובן של תורה ועבודה באידיאל התחיה)
ג. לזכרו

    הספד נשיא הרבנות הראשית לארץ-ישראל ר' א"י הכהן קוק
    אפילוג
 


דברים לזכרו של שח"ל


שמואל חיים לנדוי (שח"ל) - חייו ופעלו

 

 

שמואל חיים לנדוי נולד בטו בשבט תרנ"ב ונפטר בטו בסיוון תרפ"ח, בהיותו בן שלושים ושמונה בלבד. בצעירותו למד תורה מפי תלמידי חכמים בעיירת מולדתו בפולין, והיה מסתופף גם בחצרו של ר' ישראל מפילוב, נכדו של הרבי מקוצק. בהיותו כבן 18 הוסמך להוראה. כבר בצעירותו קרא בכתביהם של  הרב אלקלעי, הרב צבי הירש קאלישר והרב מרדכי אלישברג. מלחמת העולם הראשונה זיעזעה את אשיות החברה היהודית בכלל, וחצרות החסידים בפרט. מייד אחריה, נעשה שח"ל ציוני בהכרה ובהרגשה. בביתו התכנסו צעירי-חסידים, שהיו מעוניינים לשמוע את דעתו בשאלות הזמן, ובמיוחד בבעיית בני-חסידים הנמשכים אל אורחות-חיים המופקעים מאמונה, מדעת-תורה ומשמירת מצוות. דעתו היתה דעת-מיעוט בין חבריו. אבל כיוון שנשאר חסיד לכל דקדוקיו, בזקנו, במלבושיו, בתפילתו ובלימודיו, בנסיעותיו אל הרבי ובקבלת מרותו, חשבו הם שלא אפסה התקווה שיעזוב במהרה את הציונות.

יום אחד, הוא הופיע באסיפה מרכזית של 'צעירי המזרחי' בווארשה בלבושו החסידי, כאורח בלתי מוכר. אבל, להפתעת הנאספים, מבלי שנתבקש, בסיום ההרצאות הרשמיות, נשא נאום חוצב-להבות, על יסודותיה הדתיים של הציונות, ועל הצורך לעשות דברים בפועל למען הגאולה. "פריצה" זו משכה את תשומת-הלב של החבורה. צעירים אלו, שדעותיהם עדיין לא היו בהירות להם עצמם, הוקסמו מדמותו של בן-גילם, שהציג לפניהם משנה סדורה.

יעד-פעילותו הראשון היו הצעירים הרציניים שבישיבות. כמעט כל המנהיגים החרדים, והחסידיים בכללם, התנגדו לציונות. אבל הבחורים הללו, כך האמין, אינם הולכים כ'סומים בארובה'. אותם ניתן לשכנע בטענות הגיוניות. עוד לפני המלחמה, נקשרו קשרים בין ראשי האורטודוקסיה הגרמנית מיסודו של רש"ר הירש וחרדי-פולין, במיוחד לחסידות גור, הגדולה שבחצרות. לאחר סיומה, הוקמה רשמית 'אגודת ישראל'. דובריה במזרח-אירופה פתחו במתקפה אידיאולוגית קשה נגד הציונות, ובמיוחד נגד ה'מזרחי'. שליחיהם הגיעו לערים רבות בפולין, והטיפו בעיתונות, בבתי הכנסת ובבתי המדרש נגד הציונות. גור השפיעה על חצרות חסידיות אחרות, וכך הפכה 'האגודה' לאחת המפלגות החזקות ביותר בפולין. שח"ל, שבינתיים מונה כמזכיר מפעל החינוך של הג'וינט, הסתובב ברחבי פולין והחל לתת הרצאות גם בבתי-הכנסת וגם בסניפי המזרחי. בכל מקום היו נושאיו הסברים עיוניים על הציונות הדתית, ומקורותיה בנבואה, בהלכה ובאגדה.

הוא הקדיש זמן רב ללימוד כתבי הרש"ר הירש, וככל שהתעמק בהם, השתכנע בטעות המונחת בתפיסתו הדתית והלאומית. הוא שאף לחדש את הוויכוח האידיאולוגי בין הרב קאלישר ורש"ר הירש. בנחישות-דעת (ויש אומרים בחוצפה קוצקאית אופיינית), הוא התפלמס בעל פה ובכתב עם ממשיכי דרכו של האחרון. רושם חזק במיוחד עשתה רשימה חריפה, נגד המחנה האגודאי, ששלל מיסודה את האידיאולוגיה של הציונות ('אורייתא וישראל').

בניסן תרע"ט (1919) התכנסה ועידה ארצית של הסתדרות ה'מזרחי' בפולין. בוועידה זו באו לכלל ביטוי ברור ההבדלים שבין הנהגת ה'מזרחי' וקבוצת 'המזרחי הצעיר'. הראשונים כיוונו את ההסתדרות לשתי משימות: א. 'עבודת ההווה', כלומר כיבוש עמדות בקהילות, הקמת מפעלי-סעד וכדומה בפולין. ב. מדיניות ציונית, שעיקרה נציגות במוסדות הציוניים, ותביעה לשמירת שבת ומטבחים כשרים על אדמת קק"ל. פעילות פוליטית-חינוכית זו לא הותירה זמן ומשאבים לעבודה מעשית בא"י. כנגדם קמו הצעירים, ודרשו להתמקד בחינוך הנוער לעליה, הקמת גרעינים חלוציים, ודאגה לקליטתם ביישובים חקלאיים דתיים בארץ. מתוך רצון לספק דרישות אלו, החליטה הוועידה להקים 'משרד צעירים' שיעסוק בכל אלו.

שח"ל השתתף בועידה. הוא לא היה פעיל בדיונים, אך ניצל את המפגש להרחבת הכרתו הרעיונית. זו היתה פגישתו האישית הראשונה עם מנהיגי התנועה הארצית והעולמית, וככל הנראה זו עשתה עליו רושם עז. הרעיונות ששאב שח"ל מן הוועידה, הבשילו סידרת-מאמרים שבהם תקף את גישתו של מייסד 'המזרחי' ונשיאה, הרב י"י ריינס (ז"ל). הוא דרש ממנהיגי התנועה לחזור לערכי-היסוד, כפי שהציגום ראשוני חובבי-ציון, הרבנים אלקלעי, קאלישר וחבריהם.

בשנת תרפ"א (1921), כאשר הוברר ש'משרד הצעירים' לא הוקם, וכי ראשי ה'מזרחי' אינם מתכוונים להקימו, התכנסו כ 30 מראשי 'המזרחי הצעיר', להחליט על המשך דרכם. כולם הסכימו שקיים הבדל אידיאולוגי ברור בינם ל'הסתדרות המזרחי'. בעניינים מעשיים רבים יש להם דעות שונות, למשל בשאלות חברתיות ועסקי הכשרה ועליה. כמה מהדוברים, שעמדו על סף עליה לארץ, תבעו ש'צעירי המזרחי' יזדהו עם התנועה החלוצית הכללית מבחינה רעיונית, ויכניסו לתכניתם את ההצהרה ש'בהתאם לצדק התורה והנבואה יש להלאים את הקרקע בא"י, ושרכוש פרטי המשתתף בגאולת הארץ צריך להיות כפוף לעיקרון שהארץ תבנה ללא מנצלים ומנוצלים'. מכיוון של'מזרחי' לא היו עדיין כל חוות-הכשרה חלוציות, הם דרשו להשיג רשיונות-עליה לכל הרוצים להשתתף בעבודת בניין-הארץ, גם אם לא התמחו עדיין בעבודה פרודוקטיבית. ההצהרות מרחיקות-הלכת לא התקבלו. יחד עם זאת, במקום להסתמך על 'הסתדרות המזרחי', הם החליטו לפעול בעצמם ליצירת מסגרות חינוך צעירים לחלוציות דתית, לייסד חוות-הכשרה דתיות ולהאבק בכוחות עצמם על קבלת רשיונות-עליה לחלוצים דתיים. הוחלט ליצור מסגרת אירגונית ייחודית, שתכלול מוסדות-ניהול עצמאיים, אך לא להכריז על פרישה מתנועת-האם. החלטה נוספת, נועזת ו'חצופה' היתה להתארגן לקראת כינוס עולמי של 'צעירי המזרחי'. אחת הדמויות הבולטות בקבוצה זו היה שח"ל, והוא נבחר כחבר בוועד-המנהל של הקבוצה. נראה, שבשלב זה היה שח"ל קרוב יותר לדעת המתונים, שהתקבלה על דעת הרוב. עוד הוחלט על הוצאת ביטאון קבוע ('הקדם'), ושח"ל התמנה כעורכו.

בשנים הבאות התגלה שח"ל כאידיאולוג, כמחנך וכמארגן חוות-הכשרה. הוא פעל לרכז את כל הקבוצות הדתיות הצעירות שברחבי פולין (המזרחי הצעיר, החלוץ המזרחי, השומר הדתי ועוד), תחת מסגרת תנועתית אחת. יתרה מזו, הוא שקד לאחד את כולן עם קבוצות 'הפועל-המזרחי' שבא"י, לתנועה עולמית אחת. תוך זמן קצר, הפך לדובר ומנהיג. הוא נבחר כנציג הצעירים ב'מזרחי' וגם כציר מטעמם בקונגרס הציוני. ככל שנחשף לעמדותיהן הרעיוניות של המפלגות הציוניות, הלכה והתחדדה גם עמדתו. הוא קרא בעיון-רב אחדים מחיבורי-היסוד של התנועה הסוציאליסטית, ובמיוחד מאמרים של דובריה היהודים. מעכשיו, חלק ניכר מפעילותו הרטורית והספרותית הוקדש לעימותים מול האידיאולוגיה הציונית החילונית, שקסמה לצעירים שמרדו באורח-החיים הגלותי של הוריהם.

        הוא כתב למעלה מ 70 מאמרים, רובם בעברית ומיעוטם ביידיש (הרשימה המלאה בחוברת שהוצאה לזכרו – נתיבה שנה שלישית חוברת יט (מ), א' תמוז תרפ"ח). רבים ממאמריו סובבים סביב המושגים 'תורה', 'עבודה' ו'לאומיות' והיחס הנכון שביניהם. חשוב היה לו לעגן את תובנותיו החדשניות במקורות התלמודיים, במימרות חסידיות ובעמדותיהם של הרבנים ראשוני תנועת 'חיבת ציון'. שח"ל רואה עצמו כממשיך רעיוני של 'מבשרי הציונות', והרב קאלישר בראשם. סקירת המאמרים מלמדת בעקיפין על מוקדי ההתייחסות השונים שלו, ועל התפתחות עמדותיו. סידרת מאמריו הראשונה 'אורייתא וישראל' (1920), מתכוונת להבהיר את שורש המחלוקת בין שיטת 'תורה עם דרך ארץ' של רש"ר הירש ורעיון 'תורה ועבודה' מבית מדרשה של הציונות הלאומית. חידושיו הרעיוניים היו שניים: א. קישורה של תורת החסידות לרעיון שיבת-ציון, וטענתו שהחסידות האמיתית העמידה במרכזה את גאולת ישראל בארץ ישראל. ב. מרכזיותו של המושג (ה'אחד-העמי') 'תחיה לאומית', שאותה הציג כתואמת את חזון הנביאים ודברי חז"ל. בכושר ביטוי מרשים, מכה השח"ל את הרב הירש בחניתו – האירוניה המושחזת.

          בקונגרס הציוני השישי (1903), לאחר הפרעות בקישינב ובערים אחרות, הציע הרצל לעשות את אוגנדה ל'מקלט לילה' ליהודי רוסיה. רוב צירי ה'מזרחי' שבהנהגת הרב ריינס (מייסדה ונשיאה של התנועה) הסכימו להצעה, אך מיעוט ניכר התנגד לה. הויכוח בעניין זה נמשך עוד שנים אחדות, וגם שח"ל נדרש לו בסידרת מאמרים ב'הקדם'. נראה, שלמרות שהשאלה כבר לא היתה אקטואלית בזמנו, הוא השתמש בה כאמצעי לרכישת לגיטימציה לסולם הערכים החדש-ישן ולסדרי-העדיפות המתוקנים, שביקש להציע. באחדים ממאמריו הוא מחדד את ההבדלים הרעיוניים והמעשיים שבין המזרחי והפוהמ"ז. התרסתו מול הנהגת ה'מזרחי' בזמנו (שכבר ישבה בא"י), שוב איננה אידיאולוגית, אלא פרגמאטית. הוא תוקף בעיקר את אי-העשיה שלה בתחומי העליה וההתיישבות. במקומות אחדים (לא רבים) הוא מנסה להגדיר את הניגודים בין הציונות הדתית והחילונית.

            בשנים אלה עבר עליו משבר משפחתי, כאשר אשתו נפטרה והשאירה אותו עם בת קטנה. לאחר זמן, הוא נשא את בת-דודתה, אשר ילדה לו בת נוספת.

            בשנת תרפ"ו (1926) מרגיש שח"ל שמיצה את תפקידו בפולין, והחליט לעלות ארצה עם משפחתו הקטנה. לדאבונו, עקב בריאותו הרופפת, לא היה יכול להצטרף לקבוצות הפועלים הדתיות בארץ. חבריו שכנעו אותו שהודות לנסיונו ולכישוריו, יוכל לעזור להם לא פחות בייצוגם במוסדות הלאומיים.

המשימה הראשונה שנטל על עצמו היתה לאחד מחדש את הפועל-המזרחי בא"י, שהתפצל באותו זמן. חלקו ה'שמאלי' הצטרף להסתדרות הכללית, מתוך תקווה לקבל חלק הוגן בקרקע להתיישבות ובמקומות-עבודה. החלק האחר, ה'ימני', נשאר כעצמאי. כשהגיע שח"ל לארץ, היו שני החלקים שרויים בתיסכול עמוק. ההסתדרות לא קיימה את הבטחותיה ל'שמאל' (פלוגת 'שייך אברק' – שדה יעקב עלתה להתיישבות בניגוד להחלטות המוסדות!). הפילוג בארץ פגע קשות ברוח החברים שבחו"ל. הם לא יכלו להבין מה היו המניעים למעשה. אבל גם תמיכת התנועה בחו"ל, לא יכלה לשנות את העובדה שה'ימין' הפך לרסיס-מפלגה, חסר השפעה וכח.

שח"ל (והתנועה כולה באירופה) התנגד בחריפות למעשי ה'שמאל'. אבל לאחר שעלה ארצה, ונוכח בכוחה וחשיבותה של הסתדרות העובדים הכללית, התחיל לפעול בשני מישורים מקבילים. ראשית, לאיחוד מחודש של הפועל-המזרחי בא"י. ושנית, להשגת הסכם לשיתוף פעולה אירגוני עם ההסתדרות. ככל הנראה, הוא זיהה את חששו של בן-גוריון מהתקשרות בין הדתיים והרביזיוניסטים, לפני הבחירות להנהלה הציונית הקרבות והולכות (הוא ערך מו"מ מקביל עם פא"י). לאחר מו"מ ממושך נחתם ההסכם, לא לפני שהרב הראשי (הרב קוק) נתן את אישורו לכל סעיפיו. הסעיפים החשובים ביותר הם התמיכה הפוליטית שהתחייב הפוהמ"ז לתת להסתדרות, ומאידך התחייבות מפורשת של ההסתדרות להפריש מקומות עבודה והתיישבות, וכן להכשיר את המטבחים של מוסדותיה (קופ"ח, בתי הבראה ומטבחי-פועלים). ההסכם סיפק את האינטרסים הבסיסיים של כל צד (שח"ל עמל קשות לשכנע את חבריו שלא להציג כאולטימטום את הקמת לשכות-עבודה נייטרליות). הגישה שהנחתה את  עורכי ההסכם, היתה שיתוף פעולה פראגמטי במשימות הריאליות, תוך סובלנות הדדית לאי-ההסכמה במישור האידיאולוגי והחינוכי.

תקופה זו, ימי 'העליה הרביעית', היתה תקופת-שפל לישוב בארץ ולציונות העולמית. מחמת האבטלה הועלתה הדרישה לצמצם את העליה. שח"ל נאבק בכל כוחו נגד  עמדה זו. כמנהיג אמיתי, הוא יזם ריכוז קבוצות-הכשרה חקלאיות ומקצועיות. הוא עודד אותם במצוקותיהם, לחם להשגת מימון וציוד להתארגנויות שהחלו בהתיישבות ראשונית, ובאותו הזמן גם עבר ממושבה למושבה  ונאם נגד האיכרים המזלזלים ב'מצוות עבודה עברית'.

בא"י, הפך שח"ל לאחד מנושאי-דברה של הציונות הדתית במוסדות הלאומיים. מאות הפועלים הדתיים, שהיו עד אז חסרי מנהיגות בקנה מידה ארצי, זכו לתומך נלהב, שידע לייצג בכבוד ובתקיפות את עמדותיהם ודרישותיהם, מול המנהיגות האגרסיבית (אידיאולוגית ואירגונית) של תנועת העבודה, על כל זרמיה. הוא לחם להקמת קופת חולים מאוחדת לכל פועלי א"י, ועל הסכמי-עבודה בין הפוהמ"ז להסתדרות הכללית, עד שתוקמנה לשכות-עבודה בלתי מפלגתיות. בקונגרסים הציוניים פעל יחד עם חבריו, להגדלת מיכסת רשיונות-עליה לחלוצים דתיים, בהתאם למספרם בהכשרות שבחו"ל. בתנועה העולמית של היהדות הדתית-הלאומית תבע יחסים הדדיים מתוקנים בין שתי התנועות האחיות. בשאלות רבות היו עמדותיו שנויות במחלוקת עם קרובים ורחוקים. הוא נאבק על דעותיו בתבונה ציבורית ובגישה מעשית. בזכות מזגו האישי הנוח-לבריות, זכה להוקרה גם מצד יריביו.

שח"ל איננו מציג עמדה שאפשר להגדירה כ'סוציאליסטית'. להיפך, הוא מסתייג במפורש מרעיון מלחמת-המעמדות כיעד שראוי לשאוף אליו. גם לאחר שעלה לא"י, והחל להכיר ולהוקיר יותר את הפועלים ומפלגות הפועלים, המשיך בהתנגדותו לפוליטיזציה של שרותי הרווחה (קופ"ח ובתי הבראה) והתעסוקה (לשכות עבודה). בעיניו, הלאמת אמצעי-הייצור, היא מכשיר שאפשר להשתמש בו אם יוכח כיעיל, ולדחות אותו אם וכאשר יתברר שאיננו כזה.

מקורות:

'כתבי ש.ח. לנדוי', הוצא לאור בוארשה, בא' ניסן תרצ"ה, בידי 'ההנהגה הראשית' לכנסת 'השומר הדתי' בפולין. (מהדורת צילום, מדינת ישראל, ללא תאריך).

'התור', שבועון המזרחי, 8.6.1928  (גליון זיכרון לשח"ל).

'נתיבה', דו-שבועון הפועל המזרחי, חוברת יט (מ), תרפ"ח (לזכר שח"ל).

ש' דון-יחייא, 'המרד הקדוש', הוצאת מורשת, ת"א, תש"ד.

א' פישמן, הפועל המזרחי 1935-1921, אוניברסיטת ת"א תשל"ט.

 במבט של שמונים שנה לאחור, נראית דמותו כשילוב מעניין של אידיאולוג דתי רומאנטי עם ריאל-פוליטיקאי פראגמטיסט מעולה. חבריו לתנועה מזכירים בעיקר את יחסו הלבבי והכנסת-האורחים הנדיבה בביתו הדל. אפשר לציין (בצער?), שבשעה שתנועות הפועלים החופשיות הצליחו לגבש אידיאולוגיות סדורות, פחות או יותר,  תנועת 'תורה ועבודה' לא התקדמה הרבה מעבר לגישושיו הראשוניים של השח"ל. כיוצא מן הכלל נזכיר את מאמרו של הרב ישעיהו שפירא ('האדמו"ר החלוץ') 'ועשית הישר והטוב'. במיוחד תוהה הקורא המאוחר, אילו תכנים קונקרטיים טמונים באותה 'תחיה לאומית' הנזכרת שוב ושוב. שח"ל היה אוטודידאקט, והדבר התבטא ברעיונותיו לטוב ולמוטב. מחד גיסא, מקוריות רעננה ומפתיעה, ומאידך, 'עיוורון' להבטים נוספים, שנשארו מחוץ לטווח-ראייתו, והותירו את משנתו חסרה בנקודות מכריעות.

עוד כדאי להזכיר, שתנועת הקיבוץ-הדתי, ממשיכת דרכו הנאמנה, היתה בעיקר התארגנות יישובית-מעשית, וכמעט שלא הקדישה תשומת-לב לאידיאולוגיה. כידוע, גם המושג 'תורת ארץ ישראל' של הרב קוק, נשאר סתום, ולא זכה להבהרה וליישום עד השנים האחרונות ממש (מבלי להמעיט מחשיבותו של 'היתר המכירה').

שח"ל הספיק לפעול רק שנתיים בא"י. אך בהן הצליח לטבוע חותם היסטורי חשוב. ההסכם בין הפוהמ"ז וההסתדרות (שהוא היה אדריכלו ושושבינו), סלל את הדרך לא רק לאיחוד הפנימי של התנועה, אלא התווה את קווי-היסוד של 'הברית ההיסטורית' בין תנועת העבודה החילונית והציונות הדתית. מעקרונות אלה, נבנה ה'סטאטוס קוו' הפוליטי, ששלט ביחסי דתיים-חילוניים במדינת ישראל כמעט עד ימינו אלה.

ספרו של ש' דון יחיא 'המרד הקדוש', גרם לזיהוי של שח"ל עם סיסמה זו. ספק בעיני אם הוא עצמו היה מסכים איתה. לא הצלחתי למצוא את הביטוי הזה בכתביו. רק בנתיבה ד' תרפ"ט (עמ' 349) מספר החבר ש' בורוכוני: "עוד זמן קצר לפני לכתו קרא למרד קדוש". בניגוד לתפיסה הפשטנית, רוב דבריו אינם מכוונים נגד חיי היהודים בגולה. הוא תובע תחיה רוחנית בארץ ישראל, אך איננו מפרט את ביקורתו על מבנה החברה היהודית המסורתית. ואולי פשוט לא הספיק להתייחס לשאלה חשובה זו (לאחדים ממאמריו בעיתונות הובטח המשך), וחבל על דאבדין. ובכלל, במאמריו שנכתבו בארץ יש מעט מאד דברי ביקורת ('מרד'), והרבה הצעות חיוביות –  מה וכיצד יש לעשות. ועדיין הדבר צריך בירור.

                                                                                 כתב: אבישי יורב

 

שביבים מפנקסו  האישי

-          כל זמן שאין אדם מבטל את ישותו לרצון הבורא, הרי הוא עובד את עצמו. גם בעבודת-העם יש אגואיסמוס. וזהו ההבדל בין עבודה מיראה ועבודה מאהבה. ביראה יש מציאות האדם הירא ויש עצמותו בעבודת ה'. באהבה יש רק התכללות בחיי-החיים.

-          הדעה הלאומית ומצוות מעשיות שניהם ממקור אחד נובעים. על דרך סדר הבריאה בא צמצום האור העליון.  ולכן לא די באמונה נעלה ומופשטת. ההארה האלוקית הצטמצמה לגבולות עם מיוחד ומעשים ידועים.

-          בגלות אין תורתנו שלימה. לא רק חסרון המצוות או שיעבוד מלכויות גורמים. עצם הגלות הינה בבחינת סתירה לדת.

-          בזמן הגלות לא ההשכלה נלחמת בדת, החיים נלחמים באדם היהודי.

-          בתקופתנו, כשהמחשבה הציונית מצטמצמת לד' אמות של עולם העשיה, מלגלגים על השואלים לנתיבות-עולם. בלעג של ביטול דורשים כי בא עת לבנות על יסודות מעשיים-רציונאליים, נקיים משמץ מחשבה ואצילות אידיאלית.

-          הציונות הדתית ממזגת את המומנט הלאומי - 'ארץ ישראל לעם ישראל', עם המומנט הדתי - 'לפי תורת ישראל'. אלא שבמובנה העמוק אין זו הרכבת שני חלקים אלא אחדות אחת ממש.

-          השקפה לאומית בדת [היא] 'דת לאומית', והשקפה דתית בלאומיות [היא] 'לאומיות דתית'.

-          ציונות דתית אינה רק חובה לקיים את הדת בארץ. אלא מבוססת על השקפה דתית, מחוייבת מתוך הדת, ובאה לשם הדת, תחיית הדת [ו]חזון היהדות.

(ע"פ 'הצופה' טו סיוון תשל"ח)

 

 

'קבוצת שח"ל'

הסתלקותו הפתאומית של המנהיג, היוותה מכה קשה לתנועת הפוהמ"ז. במיוחד ניכר הדבר בחולשתה היישובית במהלך שנות השלושים. שח"ל לא זכה  לעמוד על משמר קיום ההסכם ההיסטורי שהביא לחתימתו. ראשי ה'מזרחי' דרשו את קיום הסכם-הכשרות, אך לא היטו שכם להקמת ההתיישבות. "נקודות" דתיות הוקמו רק במקומות מרוחקים ונחותים, ולעיתים רק בתוספת לחץ של הנהלת הסוכנות על מחלקת ההתיישבות של קק"ל (כך בעמק בית שאן ובגוש עציון). העימותים האלימים על מקומות-עבודה, הסתיימו רק באמצע שנות השלושים, בתקופת הגיאות הכלכלית של העליה החמישית והמרד הערבי. על יחסם של 'המוסדות המיישבים' לתנועת ההתיישבות הדתית, ראו לאורך כל סיפרו של פרו' יוסי כץ: הקיבוץ הדתי בבניין הארץ.  נתונים נוספים רבים בעניין זה, עדיין טמונים בארכיון הציונות הדתית.

לאחר פטירתו, החליטו מוסדות הפוהמ"ז להנציח את זכרו  בשמו של מושב העובדים הראשון בשייך-אברק. חברי המושב הציעו את השם 'גבעת שח"ל'. אך בלחצה של הנהגת המזרחי, נקבע השם: 'שדה יעקב', על שם הרב ריינס, מייסד המזרחי.  המושבים הבאים נקראו ע"ש הרוא"ה ופינס. למרבה האירוניה, שונה שמו של המושב 'גבעת חיים' ל'כפר יעבץ', לזיכרו של איש החינוך ב'מזרחי', שאסר על פעילות בני-עקיבא – בני טיפוחיו של הפועהמ"ז – במוסדותיו. לזכרו של שח"ל, ניטע במורדות הכרמל 'יער לנדוי'. גם שכונת הפוהמ"ז ליד חיפה נקראה קריית-שמואל על שמו. בוועידת הסתדרות המזרחי, שנערכה בקיץ תרפ"ח (1928), ניסתה ההנהגה להקים מחדש את 'המזרחי הצעיר' בא"י (תנועה שרשמית היתה שותפה ב'ברית העולמית' שהקים שח"ל). רק איומי הפרישה של נציגי הפועהמ"ז, הצליחו למנוע את ההחלטה.

חבורה קטנה של פועלים דתיים מבין חניכיו ומעריציו, ניהלה משק שיתופי קטן ברחובות. הם הרגישו את קשרם הרוחני אליו, וראו עצמם כממשיכי דרכו הרעיונית. וכך מתוארת הקבוצה ב'נתיבה' ה-ו, תרפ"ו (עמ' 109): '(בסניפים ובקבוצות) ...רחובות – קבוצת 'יהודה אריה' של הפועהמ"ז נוסדה לפני ששה חודשים. היא מונה 10 חברים ושתי חברות. כל החברים קבלו את הכשרתם החקלאית בחוות החלוץ המזרחי בצינסטוחוב הפולנית. רובם באו לארץ לפני שנה וחצי. הם עבדו בירושלים, תל אביב ופתח תקוה, ולמדו מקצועות-עבודה שונים, כמו: בנאות, צבעות וריצוף. בחורף העבר(!) סדרו את הקבוצה... ועד המושבה ברחובות מסר להם בחכירה מגרש יפה באמצע המושבה, בן 8 דונם. הם פנו לוועד הפועל של הפועהמ"ז בבקשה להשתדל אצל ההנהלה הציונית לקבל תקציב להקמת צריף ורפת ולרכישת משק חי ודומם. מההנה"צ קיבלו 100 לי"מ, (ובזה) הקימו צריף ומרפסת גדולה עם מטבח. בעזרת הועד הפועל ובאמצעיהם שקימצו מעבודתם, קנו להם כלי-מטבח, כלי-עבודה שונים, מיטות ומזרונים. מחוסר אמצעים לא עיבדו את המגרש כולו. (הם) הספיקו לזרוע רק שטח קטן בתפוחי-אדמה. במשך הזמן סדרו הספקת מים להשקאה, סידרו מחסן לכלי עבודה ומקלחת, ועשו להם את הרהיטים הנחוצים, כמו: ארונות לבגדים ולספרים, שולחנות, ספסלים ועוד.

המצב הכלכלי של הקבוצה אינו מזהיר. חבריה מחוסרי עבודה יותר מחודשיים. יש צורך לתת לה אמצעים לעיבוד המגרש וסידור גינת-ירקות. אי אפשר לקבוצה לחיות רק מעבודות-חוץ, כי אין עבודה במושבה כל השנה. מצב התרבות הינו משביע רצון. יש להם ספריה המונה יותר ממאה ספרים. הם מקבלים גם ספרים מספריית הפועהמ"ז בתל אביב. הם סידרו שיעורי-ערב לתלמוד, נ"ך, עברית ותולדות ישראל. בכל שבת נערכות שיחות חברים על נושאים שונים. בד' מנחם-אב האחרון, יום השנה של הרה"ג י"ל קובלסקי ז"ל, ערכו שיחת-חברים על אישיותו ועבודתו של המנוח.'

כעבור חצי שנה (אדר א' תרפ"ז) נכתב בנתיבה ח' עמ' 157: 'העברת קבוצת יהודה אריה לבית-גן לא יצאה לפועל, מחוסר זוג פרידות לחרישת האדמה וזריעתה בבית-גן. כתוצאה מזה הוכרחו החברים לשוב מבית-גן, כלעומת שבאו. עיכוב התקציב בשבילנו ע"י ההנה"צ, מפריע לרכישת פרידות, עגלה, ריתמה וכלי-עבודה. עבודת-חוץ כמעט שאינה קיימת, ועם פרידות אפשר היה להרוויח...'

זמן קצר לאחר פטירתו של המנהיג, החליטו החברים לקרוא לעצמם על שמו –'קבוצת שחל'.

קבוצה זו התעקשה לנהל חיים שיתופיים מלאים, וסרבה להצעת המוסדות להקים מושב עובדים בואדי חאווארה (לימים, כפר הרוא"ה). הקבוצה המשיכה לקלוט עולים מרומניה, מלטביה ומפולין, ואלו החליפו את מקומם של הראשונים (מי שהתחתן נאלץ לעזוב את הקבוצה). בתמוז תרצ"ז, היו חברי 'קבוצת שח"ל' בין מייסדי הקבוצה הראשונה של הקבוץ-הדתי שעלתה להתיישבות – טירת צבי.


בין המספידים בהלוויתו של שח"ל היה גם הרב קוק.

תמליל ההספד נכלל בספר "מאמרי הראי"ה" ח"ב.

קריאת עידוד של נשיא הרבנות הראשית בארץ ישראל - מאת הרב קוק זצ"ל

אל הנוער המזרחי,

נוער חביב, תקוות עתידנו על אדמת הקודש. אתם מבקשים ממני להביע לכם עוד מהגות לבבי ורגשי נכאיו, מתוך עצמת המכאוב, אשר לא נתרפא עדיין מגדיעתו של אותו זית-הרענן אשר היה בתוכנו, אשר כקסם פעל פלאות משך שנות-מספר, הוא המנוח ר' שמואל חיים לנדוי ז"ל.

והנה, מה שנוגע למילי דהספידא בעלמא ליקרא דחיי וליקרא דשכבא [=דברי ההספד המקובלים, לכבוד החיים ולכבוד המת], הלא דברו רבים וכן שלמים – ואנכי עמהם – באותה שעת החימום, בהספדו של חכם בפניו [מאמרי הראי"ה עמ' 386-388]. רובם של הדברים וההערכות שנדברו לפני המיטה, כמדומה שהם מצטיינים בתוכן של אמת, ושיש להם ערך גם אחרי יום המר.

אבל הבעה אחרת, חושב אני שדרושה מאוד לכם לעת כזאת, אחים חביבים.  הבעה מעודדת, שתשמש לשם חיזוק הרוח ואימוץ ההתעוררות המעשית והעיונית, הדרוש מאוד לכם לעת כזאת. לעת אשר האישיות המצויינת, אשר נשאה בקרבה אוצר גדול של חיים אציליים, שהשפיעו עליכם בכל מאורע ובכל מגע. עוז הרוח ושפעת האידיאלים למגמתנו-מגמתכם, להעמיד לנו את החלוץ של ישובנו בא"י בצורתו האידיאלית הרוממה והקדושה. מלאתי הצדק והקודש, אשר לא תמצא לנו מעולם, כי אם ע"י ביסוסם  היסודי של חיים חלוציים ממולאים בקדושת דבר ה' כתורה וכמצווה. מקור חיי עמנו מעולם, משולבים בגאון עולמים של בנים לעם-עולם, השבים לבנות את שוממות ארץ האבות, בכל ההוד של נשמת האבות הגדולים והקדושים וסמל חייהם.

            תהיה לכם אישיותו המורמה של המנוח הגדול, אשר הצטיין בהשפעתו הטהורה והטובה עליכם, גם להבא, לכוכב אידיאל, לגרעין יסודי, אשר ממנו תפריחו נטיעים רעננים, להמשכת החיים של החלוציות הכשרה והתמימה, המלאה יפעת הדרת-קודש וזיו עליון של גבורת חיי עם קדוש, בכל הדר צפיית שכלולם.

בכל נפש מפוארה, ובייחוד בנפש אשר מאווייה  הרוחניים רבים וגדולים היו – והזמן של התהלכו עמנו לא הספיק כלל להוציא אותם מן הכח אל הפועל במלואם – יכולים אנחנו להתעמק במהותה הרוחנית, לדלות פנינים אין-מספר מקרקעית  תהומה העמוק כים, ולפאר על ידם את המהלכים העתידיים. אז, בהדרכת-חיים כזאת, יכולים אנו כולנו להתנחם כי לא אבידה שאינה מתבקשת אבדה לנו, כי אם אוצר-טוב נגנז. שבהגנזו הוא מעודד רוחות רבים לשוב ולבקשו, עד אשר ימצא בכליל תפארתו.

בקשו את השאיפות הגדולות בקדושתן וטהרתן, שהיו בנשמת המנוח ז"ל אצורים, אלה שלא יצאו עדיין אל הפועל!

ואתם, החייל האהוב, חיל צעירינו, הנושאים בלבם, בנשמתם ובאורח-חייהם את כל קודש ד' בישראל, לנטוע אותם מטע לשם, בארץ-אבות העתידה, ההולכת ופורחת לברית-עם ולאור-גויים – עלו והצליחו!

ובכל מעלה משלבי השלמות אשר תעלו, דעו, כי הנכם מחיים ומעלים בזה יחד עם מעלות רוחכם, את נשמת המנוח, אשר השאיר בלבות אלפים ורבבות רושם כל כך מרושם ועמוק, לתפארת עולם.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

(נתיבה יט, תמוז תרפ"ח עמ' 279)


 "צעירי-המזרחי" אינם מסתפקים בתפקיד 'שומרי החותם' הדתי, 'משגיחי כשרות', 'מדביקי מזוזות' על המבנים הנבנים בארץ-ישראל, הם דורשים להיות בין הבונים את ארץ-ישראל ברוח התורה. בוועידה השנייה של "צעירי המזרחי", תרפ"ב (8.1922), הוכרז: "בהכירה את הערך המוסרי והכלכלי של העבודה הפרודוקטיבית בכלל ובשביל ארץ-ישראל בפרט, מכריזה הסתדרות צעירי-המזרחי על העיקרון של 'תורה-ועבודה' בתור יסוד ראשי לבניין ארץ-ושראל",

"צעירי-המזרחי"

התארגנות צעירים-דתיים שלא מצאו מקום במסגרות התנועה הציונית, בהיותן 'חופשיות', וחשו התמרמרות כלפי מנהיגות "המזרחי", שפעילותה התרכזה בשדה הפוליטי. הצעירים שאפו לעלייה לארץ-ישראל.קם בלודג' בשנת 1917, ביוזמת יצחק ריבקינד.

 בשנת תרפ"א (8.1921), קמה בווארשה "הברית העולמית של צעירי-המזרחי".

http://noar.education.gov.il/main/upload/.pinkas/zionutdatit.DOC#סלבקוב