משפחת ארנון-פוליקמן

תמונות מעבודת השרשים של נעם ארנון

העבודה נערכה בשנת 1994 לקראת בר המצוה

על סבא אברהם פוליקמן
נכתב ע"י נועם ארנון, הנכד, לעבודת שורשים על משפחתו
כפי ששמע מפי הסבא, בשנת1995 ‎.

נולדתי בשנת אלף תשע מאות ושתים עשרה בעיר קישנוב עיר המחוז של בסרביה.
חבל ארץ שהיה בתחום ממלכת רוסיה הצארית (מלוכנית).
בית הורי היה בית דתי. אבי היה רב והיה נותן שיעור קבוע בבית המדרש למבוגרים. כמו כן היה גם שוחט ובודק.
עד גיל בית ספר גדלתי בבית. היה זה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המחסור היה מורגש כבר.
אך אבי ז"ל, לא הזניח אותנו וכבר בגיל חמש לימד אותי קרוא וכתוב
עד שבתום המלחמה בשנת אלף תשע מאות ושבע עשרה יכולתי כבר ללכת לבית הספר ישר לכיתה ב.
כדאי לציין שבאותו זמן היינו שמונה ילדים בבית אך שנות הרעב במלחמה נתנו את אותותיהם ושני האחים שלנו נפטרו מהמחלה שקראו לה בזמנה באירופה איספקנה. היא הפילה רבבות בכל הארצות בעולם. לא מצאו לה תרופה, אך כיום אנחנו יודעים שזו היתה שפעת פשוטה, אך פנצילין לא היה.
נשארנו שישה אחים , שלושה בנים ושלש בנות. כולם הגיעו בזמנים שונים ארצה. כיום נשארתי האח היחידי, ואחותי הצעירה ממני בקיבוץ שמיר.
לימודי היו מאד אינטנסיביים וגזלו מזמני הרבה שעות ביממה. בבוקר הלכתי לבית הספר העברי ואחר הצהרים למדתי בישיבה. אורח החיים בישיבה לא היה כמו כאן בארץ, לא בלבוש ולא בצורת ההתנהגות. אך בכל זאת האווירה בבית היתה דתית ואמונתית. ואמנם עד גיל ארבע עשרה נהגתי לפי הנדרש. להתפלל יום יום לשמור שבת, לאכול כשר וכו'. אחרי שכבר חגגו לי את בר המצווה הגיעו אלי שמועות על קיום קן של השומר הצעיר מפי נערים שונים, ידידים, על הפעולות המעניינות המתנהלות שם. נמשכתי מאד להיכנס לקן. זה היה כמובן מנוגד לחינוך ולאווירה ששררה בבית.
בפעם הראשונה התרוצצו בי מחשבות מנוגדות והיה עלי להחליט איך לחיות בשני העולמות. ואמנם החלטתי להיכנס בחשאי לקן, מבלי שהורי ידעו על כך.
הפעולות היו פעמיים בשבוע בערבים, וכך חייתי בימים את אווירת בית הורי, מצפה לערבי הקן שמשכו אותי מאד יותר ויותר. עד קבלתי הרשמית במסדר כחבר בתנועה, היה לי די קשה. כשהצלחתי לצרף אלי עוד כמה נערים מבתים כמו שלי, זה הקל על הרגשתי. אמנם "חיים כפולים", אך המאבק בתוך נפשי הצעירה לא נתן לי מנוח. עד שבגיל חמש עשרה הפסקתי את זיקתי לדת והתחלתי לקרוא ספרות ציונית וסוציאליסטית. אז נפתחו לפני עולמות חדשים ומעניינים.
בגיל שבע עשרה וחצי כבר יצאתי ל- "החלוץ", הכשרה לקראת עלייה לארץ וחיים בקיבוץ. בזמנים ההם שלטו האנגלים בארץ וכל עולה היה זקוק לרשיון עלייה (שנקרא אז "סרטיפיקאט"). הם נתנו כל שנה רק כמה אלפים של רשיונות, ומכל תנועות הנוער באירופה עלו עשרות אלפי חלוצים. כל תנועה בארצנו קבלה רק כמה עשרות רשיונות.
כך שרק בשנת אלף תשע מאות שלשים ואחת בעשרים וחמשה למרץ הגעתי ליפו. מיד אחרי באו עוד חברים וייסדנו קיבוץ במושבה "ראשון לציון".
היה חוסר עבודה גדול בארץ בזמנים ההם והחיים היו קשים. סבלנו ממש מרעב. באותה שנה חליתי במחלת טיפוס הבטן ושכבתי בבית החולים ביפו, שכל העובדים בו היו ערבים וגם הרופאים היו ערבים. יותר מחודשיים שכבתי שם בבידוד כי לא היו אז חומרים נגד מחלות מידבקות. יצאתי משם ממש כמו שלד, לקראת החורף, ישר לאוהל. כיום, לא יתואר דבר כזה בקיבוץ, בנוסף לזה לא היה כסף לקנות את האוכל הדרוש.
באותה שנה התאחדנו עם החברים שבאו שנה לפנינו ל"מגדיאל" וקראנו לקיבוץ עין השרון.
כמה שנים עבדנו בחקלאות, בפרדסים, ולא תמיד הייתה עבודה. הגעתי להכרה שיש צורך ללמוד מקצוע, וכך לנסות להגביר את ההכנסות, גם בעבודה חקלאית. מהר למדתי עבודה שקשורה בהוצאת שתילי הדרים מן המשתלה עבור נטיעה בפרדס. כי החלה תקופה של נטיעת פרדסים רבים. בעבודה זו שנעשתה בקבלנות הרווחתי פי חמש או שש מהשכר הרגיל שקיבלו החברים בעבודה רגילה בפרדס. זאת הייתה עבודה קשה אך משתלמת.
באותה תקופה החלה תקופת בנייה נרחבת בארץ. למדתי את מקצוע הבנאות. אני הייתי הראשון ואחר-כך השפעתי על עוד כמה חברים ללמוד את המקצוע. הקמנו קבוצה קבלנית וכך נוצר מקור הכנסה חשוב בקיבוץ. עם השמועות על אפשרות התיישבות ב-"גבעת חרתית" על יד יגור, החלטנו לנסוע לחיפה ולעבוד ב"סולל בונה" כדי שנהייה קרובים ונכונים ליום העלייה על הקרקע.
אמנם בשנת אלף תשע מאות שלשים וחמש עלינו להתיישבות
קבוצת הבניין היו הראשונים להקמת הצריפים והמבנים הראשונים. אך יחד עם חוויות בניין הישוב החדש "שער העמקים", הקדשתי לפעולה תרבותית. במשך שנים כיהנתי בוועדות התרבות ועזרתי ליצור הווי-תרבותי והשכלתי בקיבוץ.
הקדשתי הרבה זמן במיוחד ליצירת מסורת חגים, כמו: פסח, שבועות, סוכות, חנוכה וכו'.
בשנות הארבעים חיברתי את ההגדות הראשונות. חגגנו את פסח ברוב עם וטקסים. מה שקיים היום בשטח זה, זהו המשך ישיר ממה שאנו ביססנו בזמנו . אז עוד לא הופיעה ההגדה של הקיבוץ הארצי.
אחרי השתלמות במשחק ובבימוי בעבודה עם הבמאי של "הבימה" וזה כמובן בערבים מבלי להפסיד ימי עבודה, ביימתי הרבה הצגות לילדים, לנוער ולחברים, וגם שיחקתי בעצמי בלהקה של ההסתדרות בחיפה.
בשנת אלף תשע מאות חמישים ושבע הוטל עלי לחזור לחקלאות ולנטוע פרדס של ארבע מאות דונם. הפרדס קיים עד היום, רק שהתנאים אז היו פחות טובים. היה טרקטור במקום אוטו, ובמקום חברים נוספים רק נערים מכיתה י"ב. באופן קבוע עבד אתי אסף נהיר לפני גיוסו לצבא. בעבודה זו השקעתי מאמצים גופניים מעל ומעבר
בשנת אלף תשע מאות ששים ושתים חליתי במחלת לב והוכרחתי לעזוב את הפרדס. ההרגשה הייתה קשה והמציאות הייתה לא נעימה וכואבת לעזוב מפעל חיים כזה חשוב ויפה שהשקעתי בו הרבה מחיי.
בשנת אלף תשע מאות ששים וחמש למדתי באוניברסיטה בירושלים ספרות ופילוסופיה,
בשנת אלף תשע מאות ששים ושבע נתמניתי למנהל המכללה למבוגרים שהתקיימה בקיבוץ יגור. תפקיד זה מילאתי עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
לימדנו במכללה אלף ושלש מאות תלמידים, בהם עירוניים מסיימי י"ב שלמדו לקראת בחינות בגרות, כיתות הכנה לטכניון, לאוניברסיטה ולרופין. חברים מבוגרים הרחיבו השכלתם בלימודים מגוונים ובמלאכת יד ואומנויות. בנוסף לזה, באותן שנים ריכזתי את החוגים לספרות התנועה הקיבוצית ואת תנועת המושבים. זהו "מפעל חיים" שלי שבו השקעתי את כל רוחי ויכולתי. והוא גם נוסד ע"י חברה מאיחוד הקיבוצים והקבוצות. שלוש פעמים בשבוע הייתי מבלה לפני הצהרים בתל-אביב ואחר הצהרים ביגור עד תשע בערב. אך כשיש סיפוק ממה שעושים עושים אותו עם כל הלב ובלי חשבון של שעות.
גם המכללה ביגור וגם החוגים בספרות גזלו ממני את רוב זמני ונותקתי מפעילות בתוך הקיבוץ, וזה במשך עשרים שנה.
מאז שחזרתי הביתה עסקתי קצת ברישום עבודה. כיום אני פנסיונר ונהנה מהזמן ומהיכולת לקרוא ספרות יפה, לכתוב שירה ולחוות דעה על ספרים ששולחים לי סופרים ומשוררים מפורסמים.

 -אברהם ושושנה (קייזר) פוליקמן-ארנון

      מיכה וקיטי (בנדי) ארנון / רון ארנון

        (נישואין ראשונים)         /  נוגה (ארנון) ואוהד דגן

                                          / הילה (ארנון) וסקוט מורטמן

       מיכה ודליה (נכט) ארנון  /  טל

         (נישואין שניים)

      חגי ורבקה (אזרחי) ארנון /  אלון, אורן

      איתן ודבורה (גוטליב) ארנון/ עמוס ואורית (ווינצה) ארנון/ אלה , יונתן, יהב

                                            / יעל (ארנון) ועמיר כהן / עדן (נ) ,

                                            / נועם ודנה (פינקלשטיין) ארנון/ נויה, ינאי, ניתאי, נועה

      יורם ויפה ארנון