English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

נעמה (יורב) ויגאל-עם (איגי) פז

ישראל ולאה יורב משפחת ברעם עמיר ורוזה יורב הודיה ואיתמר פלד משה ואראלה

namchik1.jpg (29748 bytes)

 

 

naama+savta 1991.jpg (34043 bytes)

נעמה וסבתא לאה 1991

nama+hodi.JPG (15326 bytes) 

נעמה והודיה תשס"ד

 halil.jpg (23666 bytes)

נעמה מנגנת תשס"ה

saba4.jpg (33978 bytes)

נעמה וסבא מאיר בתערוכה 2004

eshet-hail.JPG (49807 bytes)

אשת חייל ביצירה

 

 

saba1.jpg (68503 bytes)

סבא מאיר - סיום מגמת אמנות בביה"ס 2004

saba2.jpg (55901 bytes) saba3.jpg (46148 bytes)
 naama+p.JPG (47238 bytes)

נעמה לקראת גיוס

sabam2.jpg (56394 bytes) nama+am.JPG (42648 bytes)

נעמה עם אמא

 

nama+hilel+saba.JPG (29854 bytes)

נעמה עם סבא מאיר והלל בן 4 חודשים

 

 

hamma.jpg (53568 bytes)

נעמה עוזרת בשתילה בחממה של מפוני גוש קטיף אב תשס"ה

nzava.jpg (21258 bytes)  

n+am.JPG (19876 bytes)

נעמה  שומרת בירושלים

מפגש עם עמיר בליל תשעה באב תשס"ה

אלול תשס"ז

נעמה ואיגי

נעמה עם הלל ואורי - ניצן תשס"ז

 

לקראת שבירת הצלחת בארוסין

מפגש משפחתי ראשון- אב תשס"ז

 

ההזמנה לחתונת נעמה ואיגי

 
     
   

בגן גורו 2009

שנה טובה בטיול להודו תש"ע

 

טיול בעמק האלה חורף תשעא

טיול בעמק האלה חורף תשעא

 

עדי (תכלת) ואורטל (ורוד

A+B

A+B

פורים תשע"ב

 

שלשה זוגות תאומים 22.10.12

בחתונה של ניר ושי-לי

 

אורטל על הפסנתר 8.12

שלג במגדל עוז פברואר 2013

שלג במגדל עוז פברואר 2013

מגלים עולם 6.12

שלג במגדל עוז דצמבר 2013

נגה בבית חולים יומים לאחר לידתה

 

בדרך לאפרת 12.12.13

נגה בבית חולים לאחר הלידה

 

כפר עציון טבת תשע"ה -ינואר 2015

 

פורים תשע"ה

 

כפר עציון טבת תשע"ה -ינואר 2015

 

בבר מצוה של הלל 2017

בבר מצוה של הלל 2017

בבר מצוה של הלל 2017

 

בבר מצוה של הלל 2017

בבר מצוה של הלל 2017

בס"ד   מנחם אב התשס"ג

עבודת שורשים- לקראת המסע לפולין.

 הגירוש לטרנסניסטריה

הקדמה

 בעבודתי על נושא השואה בחרתי לעסוק בקורות חייה של משפחתה של סבתי לאה יורב שתחי' – אמא של אבא .

סבתא לאה עבורי היא חלק בלתי נפרד מהחיים, מכיוןן שכל קרוב משפחה מצד אבי שפוגש אותי אומר לי כמה שאני דומה לסבתא ולמשפחתה.

כשהיתי קטנה זכיתי להיות נוכחת בפגישה של סבתא עם אחיותיה- פייגה וסוסיה שעלו מרוסיה ונפגשו בפעם הראשונה מאז נפרדו בצעירותן לפני מלחמת העולם השנייה.

היתי אז ילדה קטנה ורק עכשיו אני מבינה את המשמעות של האירוע. ישבתי על הברכיים של הדודות של אבא שעברו את השואה,את הגלות לסיביר הקרה.

 בעבודתי אני לא אתמקד בגלות לסיביר שאותה עברו הדודות והוהרים שלהן ושל סבתא אלא בגלות השניה – לטנסניסטריה.

את הגלות לטרנסניסטריה עברה המשפחה שנשארה בבסרביה ולא נלקחה לסיביר.

אני ארצה להזכיר כאן שגם המשפחה של סבי ישראל ז"ל עברה את הגלות לטרנסניסטריה והם עברו את אותן הזועות שעליהן אני אספר בהמשך עבודתי.

במשך העבודה גיליתי הרבה שמות ופנים חדשות במשפחה שלא ידעתי עליהן והרגשתי צורך להכיר אותם, לשאול אותם, להחיות אותם.

הם חלק ממני ואני חלק מהם הם שרו וגם אני שרה, הם תפרו וגם אני תופרת.

הם – אני.

           אני מקדישה את העבודה לכל משפחתי שנספתה בשואה הנוראה.

 נעמה.   

חלק ראשון

 רקע גיאוגרפי והיסטורי על על חבל הארץ בסרביה

חבל הארץ המכונה בסרביה נמצא בגבול רומניה ורוסיה וניתחם בנהר הפרוט במערב ובדרום, ובנהר הדניסטר בצפון ובמזרח.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה רומניה מקבלת ומספחת לעצמה את חבל הארץ הזה שהיה עד אז בשליטת ברית המועצות.

השלטון הרומני באותה תקופה לא התנכל ליהודים והם פיתחו מוסדות קהילתיים כמו בתי כנסת וישיבות.  ע"פ מפקד ב-1930 חיו בבסרביה 207 אלף יהודים שהיוו מעל 7% מהתושבים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חתמו רוסיה וגרמניה על הסכם אי- התקפה (הסכם מולוטוב-ריבנטרופ) והגרמנים לא פעלו בחזית הרומנית.

ביוני 1940  מחייבים הרוסים את הרומנים להעביר את בסרביה לרשותם והם משתלטים עליה בלא קרב. הם מחליטים להגלות לסיביר חלק גדול ממשפחות החשובות והציוניות של היהודים . אחת מהם היתה משפחת ההורים של סבתא לאה וחלק מאחיה, ששהו עם הוריה בעיר נובוסליץ באותו זמן.

שנה לאחר מכן ב-1941 פולשים הגרמנים לרומניה וזוכים שם בבן ברית שמשתף איתם פעולה ובזכות זאת עוזרים הגרמנים לרומנים ובראשם שונא ישראל בשם יון אנטונסקו להשתלט בחזרה על בסרביה.

לאחר נסיגת הרוסים , האשימו הרומנים את היהודים על כך ששיתפו פעולה עם הרוסים והחלו מיד בצעדי ענישה המוניים שכללו רצח ופגיעה ביהודים. אנטונסקו, שליט רומניה, ראה ביהודי בסרביה מכשול לתהליך הפיכת בסרביה לרומנית והחליט לגרשם מחבל ארץ זו. באותו זמן הגרמנים המשיכו בכיבוש שטחי ברית המועצות מצד מזרח וצפון לבסרביה. אונטנסקו ששלט ברומניה מחליט לגרש את היהודים לשטח המכונה – טרנסניסטריה.

.( טרנס-דניסטריה = מעבר לנהר הדנייסטר) חבל ארץ זה גובל בבסרביה  ומשתרע בין נהר הדניסטר במערב והנהר בוג במזרח.

תהליך הגרוש מבסרביה מנה כמה גלי גרושים.בין הגירושים הראשונים היה הגרוש מהעיר נובוסליצה ומהכפרים בסביבתה, שם נולדה סבתי, ובה חיו לאחר הגרוש לסיביר, עוד מספר קרובי משפחה שלה.

כל היהודים גורשו לטרנסניסטריה ובתוך חודש לא נשארה אף נפש יהודית אחת, העירה היהודית נמחתה כליל, הבתים נשרפו ברובם והתושבים שנשארו בה היו רק הגויים. בית הכנסת הגדול ובית הספר בו סבתא למדה הפכו למועדונים.

 

רקע על העירה נובוסליציה ע"פ סיפוריה של סבתי ובני משפחתה בין מלחמת העולם הראשונה לשניה:

 העירה נובוסליציה בה נולדה וגדלה סבתא נמצאת בצפון בסרביה וגם בני משפחתה נשארו בכפרים שבאיזור.

סבתא מספרת שהם גרו ליד נהר גדול,ה"פרוט", ושם היו מרבים להתרחץ.

בתוך הנהר היו רפסודות אשר איתם הם יכלו לחצות את הגבול ולהגיע לדשא ענק – זה היה כבר השטח של רומניה. בעיריה של סבתא היו  4000  יהודים שהיוו כ-85% מכלל תושבי העירה.  רובם היו קומוניסטים. רוב אנשי העירה היו חילונים אך סבתי באה מבית דתי- חסידי.

לאביה קראו משה יהודה אלקיס ולאמה ציפורה (פוליקמן).

היו לה עוד 9 אחים: 2 אחים גדולים ואחות גדולה, 3 אחיות קטנות ו-3 אחים קטנים (סה"כ 10 אחים).

סבתי נזכרת בעיירה הרחוקה, בניחוחת התבשילים של אמא בליל שבת ומספרת איך עזרה אמא לאבא בהכנות לשבת , מסדרת על שולחן שבת, את המפה הלבנה ועליה את 7 הפמוטים, פרחים ויין לקידוש.

בהדלקת נרות היו מסביבה כל ילדיה ומחכים לנשיקת "שבת שלום".

אח"כ היתה שולחת את הילדים מקושטים לביה"כ- והיו שואלים אותה למה את שולחת אותם כך לביה"כ והרי הם לא יכנסו! והיא ענתה להם שכך, הילדים יכלו לענות "אמן" לברכות ויאמרו "ברוך הוא".   

אבא תמיד היה מביא עמו לאחר התפילה אורח שלא היה לו מקום לסעוד בו את סעודת השבת. בזמן הסעודה בזמירות שבת סבתא נזכרת שכל מי שעבר ליד ביתם היה מציץ דרך החלון ומתענג מהקולות של המשפחה. 

והיו נפרדים מהשבת בשירה עצובה  ...

  "שבת המלכה מאיתנו הולכת בבית חושך של בין השמשות

       ובקרן זוית שפתי אמא בעצב תפילת אלוקי אברהם לוחשות.

           הקשב תפילתי ממרומי השמים אלוקי אברהם יצחק ויעקב

                 המצא נא בכבוד לנו לחם חוקינו ולכל ישראל מרחוק ומקרוב..."

 במלחמת העולם הראשונה אבא היה פוחד שיקרה משהו לאמא מכיוון שהיתה יפה אז שלח אותה לאוקראינה ,להוריו כדי שישמרו עליה. ובדיוק אז נולדה סבתי.

פעם אמה באה לבית עם חבילה ביד וביקשה מגיסה שישמור על החבילה (סבתא) והוא שם אותה בעלית הגג ולא ידע ששם סבתי. אחרי שהורידה אמה את שאר ילדיה שאלה אותו איפה התינוקת?  והוא שאל: איזו תינוקת? והיא אמרה לו זאת החבילה שנתתי לך!... 

 היו בעיריה גם שוחטים רבים, וכשהגיעה זמנה של סבתא לימדה אותה אמה להכשיר עוף לשבת אז היתה שולחת אותה לשוחט בעירה.

היא נזכרת איך שהיתה מתגנבת בזמן שנשלחה לכבס בגדים בנהר, לשמוע את קול אחיה מלמד את חברו את התפילות (שהרי לא הרשו לילדות להתפלל...) ואח"כ אחיה היה כועס עליה על שהתפללה באמצע הכיבוס.

אביה של סבתי היה שולח מורה לביתם שילמד את ילדיו עברית ולכן סבתא החלה ללמוד בכתה ב'. כשסבתא הגיעה לכיתה ה' התחלף השלטון וסבתא למדה רומנית.אח"כ סבתא עברה ללמוד בגימנסיה העברית החדשה בעירה. סבתא היתה תלמידה טובה וכדי לעזור להוריה היא עשתה שיעורי עזר לילדים כך קיבלה כסף – ושילמה על הלימודים. סבתא היתה מקבלת הרבה פרסים על הצטינות בביה"ס ונזכרת איך שבט"ו בשבט היו מעמידים אותה ואת אחותה היפיפיות והן היו מדקלמות שירים של החג שלמדו בבית.

אחותה הצעירה של סבתא ,רחל, השתתפה בתנועת נוער "השומר הצעיר".

שם סחפו ילדים רבים לקן (לסניף) והם היו עושים כל מיני דברים יפים –

שירה בציבור ,הצגות...

היה גם קולנוע והיו הצגות אך סבתא לא השתתפה בכל אלו מכיוון שזה לא היה דתי אבל גם לא היה לה זמן לכל מכיון שהיתה בת והיו לה הרבה עיסוקים.  

סבתא מספרת שהרומנים הוציאו כל מיני חוקים מוזרים על היהודים. כך הם יצרו מרחק ביניהם לבין הגוים והיהודים היו פוחדים מהגויים.

היא מספרת שליד הנהר היה כפר של גויים ולפעמים האנשים בכפר היו מתנקלים לתלמידי הגימנסיה שבו היא למדה - אז הבנים היו מתארגנים ומסדרים הגנה. פעם סבתא גילתה בטעות מחבוא בבית ששם אבא מחביא כדורים והוא אמר לה לא לגלות זאת.

 סיפורה של סבתי בעיירה מסתיים בכך שנפגשה עם סבי והוא ביקש ממנה להתחתן איתו כדי שיוכלו לעלות לארץ וכך חלומה התגשם כאשר הקימה את משפחתה בא"י עם סבי ישראל יורב ז"ל והקימו ביחד את קיבוץ טירת צבי ביחד עם קבוצת חברים נוספים.

אך מאחוריה השאירה סבתא (וכן גם סבי ז"ל) משפחה גדולה אשר לא ידעה מה צופן לה בעתיד.

 

פרק שני

הגירוש לטרנסניסטריה:

לאחר גירוש הוריה ואחיה הצעירים לסיביר נשארו מבית הוריה של סבתא בבסרביה:  אחיה המבוגר - ברוך,אשתו בתיה ושלושת ילדיהם: שלמה מאיר ורבקה.

אחותה המבוגרת - חווה ובעלה יעקב מרדכי אלקיס (שהיה בעל קרבת דם רחוקה ממשפחתה של סבתי – פירוט בעץ שורשים ). הם התחתנו ב1937 שנתיים אחרי שסבתא עלתה לארץ.

 כפי שכתבתי בהקדמה תהליך הגירוש מנה גלי גירושים שבהם הועברו היהודים ממקום למקום ולוו במעשי רצח נוראיים.

אני מביאה שתי עדויות על קורות משפחת אחותה ומשפחת אחיה של סבתי.[1]

 עדותו של ישעיהו אלקיס: הטבח ביידניץ:

באחד מגלי הגירוש הראשונים גורשה משפחתה של חווה שהיתה עם בעלה מרדכי בקרבת הוריו ואחיו.

הם חיו ליד העירה יידניץ שבצפון בסרביה ואת מה שארע שם מתאר אחיו של מרדכי הרב ישעיהו אלקיס. הוא הצליח לשרוד את הגלות הנוראה בטרנסניסטריה והגיע לאחר השואה לקרית טיבעון בישראל ונפטר בר"ח סיוון התש"ס.

בשנת תשנ"ה הרב ישעיהו אלקיס הוציא ספר על תולדות חייו וחיי משפחתו.

הוא מתאר בסיפורו את פלישת הרומנים ליידניץ תוך כדי ירי כדורי מוות לכל הכיוונים ורציחה של חפים מפשע.

לאחר ההשתלטות על העיר כינסו את כל יהודי העיירה הנשארים אל החצר הגדולה של הכנסיה הנוצרית והושיבו חבר שופטים המורכב מתושבי המקום ומאנשי צבא לגזור את דינם. היהודים עברו לפניהם . לחלקם נקבע מספר 1 ולחלקם מס' 2 בלי שידעו מה משמעות המספרים.

"כל טובי העיר, כל אנשי השם החסידים והישרים נידונו בקריצת עין להיכלל בגוש 1 ובניהם אבי (של ישעיהו) ואחי מרדכי (בעלה של חווה-אחותה של סבתא)."

אנשי גוש 2 שוחררו וגוש 1 נשלח ללינת לילה נוראה בהמתנה לבאות.

למחרת ביום י"ג תמוז תש"א הובאו למגרש הקרוב לבית הקרבות היהודי אל שפת בורות שנכרו בידי יהודים.

"כשהביאו עם בוקר את "גוש 1" סידרו אותם במנוחה חבורות חבורות של ארבעה אנשים ורב התלינים פקד בקול "אש"...".

גורלה של חווה, אחותה של סבתא לא כתוב בספר זה.

תאור הגירוש מופיע בספר "ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה"

"השיטה היתה דומה ברוב המקומות: הודעה מוקדמת של שעות מעטות, יצירת שיירות שעשו דרך של עשרות קילומטרים ברגל – גברים, נשים ילדים,זקנים וחולים. איש איש נשא על שכמו מה שיכול היה לשאת. לא דאגו למי-שתייה, למזון או לצרכים אלמנטריים אחרים. בלילה לנו האנשים תחת כיפת השמיים, חשופים לצינה, לגשמים ולמעשי שוד של כפריים שארבו לאורך הדרך. מי שכשל ונפל, נורה במקום על-ידי הז'נדרמים.

משנגמר המזון שהובאו מן הבית נאלצו המגורשים לקנות, תמורת חפצים שונים, מצרכי מזון שהציעו הכפריים בסביבה. תמורת ביצה מסרו חולצה, בשביל כיכר לחם – זוג מכנסיים, כוס חלב בזוג נעליים...תלאות הדרך, התשישות, המחלות,הרעב וההתעללות הגבירו את התמותה."

 

הרב ישעיהו אלקיס המשיך בשיירות המובילות לטרנסניסטריה שם הטלטל ממקום למקום. התיאורים של המאורעות נמצאים בספרו המוקדש "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו" (תהילים ע"ח)

כשחזר מהגלות ליידניץ הקים מצבה על קבר האחים של אביו ו-2 אחיו.

רק ב-1972 הורשה ע"י השילטונות הרוסים לעלות לארץ.

 עדותו של שלמה אלקיס:הגירוש לטרנסניסטריה:  

 העדות השניה שאני מביאה היא  סיפורה של משפחת אחיה המבוגר של סבתא ברוך אלקיס, אשתו בתיה ובניהם שלמה ומאיר ורבקה (הי"ד) אלקיס.

ברוך אלקיס התחתן ראשון מבין אחיה של סבתא ולאחר החתונה הלך לגור בכפר שבו גרה משפחת אשתו. מסתבר שעזיבתו את הבית הצילה אותו מהגירוש לסיביר של המשפחה שנשארה בנובוסליצה, שגורשו כאשר הרוסים נכנסו ב-1940 לבסרביה.                                                                      אך גורלה של המשפחה גם הוא היה קשה. עם חזרתם של הרומנים לבסרביה החלו פרעות והיהודים גורשו לעיירה יידניץ ומשם לטרנסניסטריה. עדות למאורעות הקשים שעברה המשפחה מספר שלמה אלקיס שהיה ילד בן 6. רוב העדות היא מזיכרונות אמו אך חלקם גם משלו. המשפחה הוגלתה בהליכה רגלית כמרחק של כ-200 ק"מ. בצעידה הארוכה והקשה נפטרה רבקה הי"ד- הבת הצעירה של המשפחה. 

עדותו של שלמה אלקיס ב"יד-ושם" בתאריך 2.1.1995

(זכרונות מן הגירוש לטרנסניסטריה, בהיותו כבן שש שנים)

"נולדתי ברומניה, חבל בסרביה, בעיר נובוסליצה. לסבא וסבתא נולדו כ - 13 ילדים, מהם נשארו כיום 8. אבי היה הבכור.

היינו בבית שלושה ילדים: אני - הבכור, אחי מאיר, הצעיר ממני ב - 14 חודש, ואחותי הקטנה רבקה'לה, שנפטרה בדרך לטרנסניסטריה מדיזנטריה. עלינו ארצה בשנת 1946.

הייתי אז ילד קטן, ואינני זוכר הרבה. רוב מה שאספר פה - שמעתי מאמא, שסיפרה הרבה על התקופה ההיא. בכל זאת - תמונה אחת חקוקה בזכרוני מאז: אחרי שכבר היה פוגרום קשה בעיר - שאותו ערכו שכנינו הרומנים - רדפו אחרי אחי עם סכין ביד, ואמא רצה אחריו ותפסה אותו, והצליחה להכניס אותו הביתה ולהציל אותו.

אז הגלו את רוב אנשי העיירה לטרנסניסטריה (את מי שלא הצליח לברוח בזמן), שזה מעבר לדנייסטר, באוקראינה. מי שביצע את הגירוש - היו הרומנים. היינו שיירה ארוכה של יהודים, ועלינו שמרו כמה חיילים רומנים. הגענו ליידיניץ, ששם ריכזו את יהודי-הסביבה, ומשם שלחו אותנו הלאה. המשכנו ברגל דרך יערות, ללא מזון במשך זמן-רב. בלילות היינו ישנים ביער. וכך, במסע תלאות, כשאני הולך עם המבוגרים ברגל -(לא רציתי שיקחו אותי על הידיים) - ואת אחי הצעיר לוקחים על הידיים בתור: פעם אבא - ופעם אמא. המשכנו. הבנתי בחוש - שיש משהו נורא. את זה אתה קולט - ואתה בפאניקה! נשמעת יריה - ואתה בפחד! ובכל זאת - השתדלתי לא להכביד. הייתי ילד - והלכתי ברגל הרבה קילומטרים. אני חושב - אולי 40 ק"מ ביום. אני זוכר - שתמיד אמא האיצה בנו ללכת מהר, כמה שיותר קדימה, כי היה ידוע, שהיו עוצרים את החלק האחורי של השיירה ואומרים: "תחכו לשיירה הבאה". אך מיד הבינו אנשי-השיירה, שמי שנשאר מאחור - מוצא להורג!

אמא שלי - היה לה אינסטינקט מאד מפותח, והיא ידעה להסתדר במצבים קשים. באחד הימים עצרו אותנו מאחור - ואז אמי ניגשה לאיזה רומני, ואמרה לו: "תשמע, אני גויה. התחתנתי עם היהודי הזה, ואני מבקשת ממך, שתתן לו הוראה לבוא אתי כמה שיותר מהר קדימה". הרומני הכה את אבי בקת הרובה, כדי שילך קדימה, למרות שאבי הלך באי-רצון, כי הוא ראה איך הרומנים תופסים בזקן של הדוד שלי ומורטים לו את הזקן עם העור? אבא קפא במקומו, לא רצה לזוז - אבל בכל זאת הוא הלך קדימה. אמי מספרת, שבדרך פגשה גוי אחד, שנתן לה כיכר לחם ואמר: "תלכו. אלוהים עמכם". היא טוענת - שזה היה, כנראה, מלאך מן השמים, שהנחה אותה ללכת קדימה ( היא היתה מאד מאמינה). ובאמת - רצנו קדימה כל-כך, עד שהגענו לשיירה, הדבקנו אותה, ומאז השתדלנו להיות כמה שאפשר בראש השיירה.

כך הלכנו, עד שהגענו לעיר ברשאד (BERSHAD). זו היתה עיר המחוז, ומשם פוזרו היהודים לעיירות ולכפרים שבסביבה. אותנו הביאו לכפר שנקרא "קרושאנובקה" KRUSHANOVKA) ), שהיה מרוחק מברשאד בערך 10 - 12 ק"מ. בברשאד עצמה, היה הריכוז הכי גדול של היהודים.

בקרושנובקה, הכניסו את כולנו לתוך איזה מקום גדול, שכנראה שימש לפני-כן למשהו משותף - אולי דיר חזירים, או אורווה לסוסים. מין לאגר כזה. היה שם מאד קשה. לא היה אוכל, והיה קר מאד. פיזרו שם קש על הרצפה - ועליו ישנו היהודים. הרבה יהודים שלא היו חזקים - מתו שם. אני זוכר - איך כל יום היו מוציאים גוויות החוצה! היה פחד גדול, למרות שהכפריים התייחסו אלינו לא רע - אבל מדי-פעם היו מגיעים לכפר אוקראינים - שקראו להם "ולאסובצים" - והם שיתפו פעולה עם הגרמנים. הם באו במיוחד כדי לפרוע ביהודים. היו באים בערב רכובים על הסוסים שלהם, ואפילו לא ירדו מן הסוסים. מוציאים חלק מן האנשים החוצה - מעמידים אותם בשורה לפני הכניסה - ושואלים שאלות. ועם כל שאלה - הצלפה! במקל, או בשוט של הסוסים שלהם. לפעמים היו לוקחים כמה מן היהודים משם, כנראה לחסל אותם! אמנם אנחנו - הילדים - לא יצאנו החוצה באותו זמן - אבל כיוון שהמקום לא היה סגור - ראינו הכל. אני זוכר איך אבא שלי חוטף מכות רצח בראש – ושותק! כל פעם היו באים בהאשמות אחרות - ומכים ביהודים. ולא היה לאן לברוח! בברשאד היה ריכוז ענקי של יהודים. אמנם - המרחק בין קרושנובקה לברשאד לא גדול - והיתה תנועה ביניהם - אבל אי-אפשר היה לצאת הלאה. ככה זה הלך שמה!

בתקופה הראשונה הזאת, שנמשכה בערך שנה - שכבנו על הקש שעל הרצפה, וסבלנו מדיזנטריה ומכל מיני מחלות. אחי סבל במיוחד, ואני זוכר שהוא איבד את הכושר ללכת, והיה זוחל על הרצפה. גם אחר-כך - לקח לו הרבה מאד זמן עד שהתחיל ללמוד ללכת מחדש. גם לאבי קפאו כמה אצבעות ברגל - והיה צריך לחתוך. לא היה במה להבעיר אש, לא היה במה להתכסות. היינו שוכבים צפופים, אחד ליד השני, מתכרבלים ומתכסים בכל מה שיש. גם במשך היום - היינו לבושים בכל מה שיש.

במשך הזמן - נהיינו אטומים לכל המראות שמסביב. ראיתי איך מוציאים כל הזמן גוויות החוצה - וידעתי במה מדובר - אף על-פי שהייתי ילד קטן, ידעתי שהאנשים האלה מתו. לא כיסיתי את העיניים, גם לא בכיתי. קיבלתי את זה - וזהו. נאטמתי. אני חושב, שנהייתי מבוגר בגיל צעיר - בגלל הדבר הזה.

אני זוכר, שבאותו זמן השתדלתי מאד לא להקשות על ההורים. להיות בסדר. בלי דרישות מיוחדות, ובלי להתנגד לכל מה שאמרו לי. לא בכיתי, לא צעקתי. הייתי שקט לגמרי. אני זוכר שהשתדלתי מאד לא לבקש אוכל, למרות שהייתי רעב - אבל ידעתי שאין. זאת תגובה של מבוגר - לא של ילד קטן.

זכור לי, שיום אחד באו הרומנים ואמרו (בשם הגרמנים) , שיקחו את הילדים, וישלחו אותם לפלשתינה. ובאמת - לקחו את הילדים משם. אבל אמא שלי החליטה - שאת הילדים שלה היא לא שולחת! היא אמרה: "מה שיהיה אתנו - יהיה אתכם!". האינסטינקט שלה אמר לה - לא לשלוח את הילדים. ונשארנו - אני ואחי - בין מעטים ביותר מן הילדים שנשארו שם. והיום - אין הרבה אנשים, שיכולים היום לספר על קרושנובקה. אמא טענה - שרק אנחנו נשארנו בחיים מבין הילדים. אני מניח - שהיו עוד ילדים שלא נשלחו - אבל רוב הילדים נלקחו, ושמענו שהם נשלחו ישר למשרפות - או שחוסלו בדרך!"

ברוך ובתיה ובניהם שלמה ומאיר עברו תקופה קשה מאוד בכפר אליו גורשו.במשך הזמן בתיה האם לקחה יוזמה והלכה לעבוד בבתי האיכרים והצליחה לפרנס את המשפחה . ולאחחר מכן החלה תקופה של התאוששות. בשנת 1944 הגיעו הרוסים, הגרמנים ברחו והמשפחה הורשתה לחזור אל בסרביה. הם חזרו אל יידניץ אך גילו שבתי היהודים שבהעירה נהרסו. מכיוון שלא הצליחו לשקם שם את חייהם עברו לבוקרשט ברומניה שם שהו בתוך ריכוז גדול של ניצולים שהיו בטיפול הג'וינט במשך שנתיים. שם השתקמו וחזרו להיות בני-אדם אחרי הגיהנום שעברו.

כעבור כמה זמן אביו,ברוך יצר קשר עם המשפחה בארץ הם עלו לארץ ושלמה כבר בן 10. בשנת 1946 נסעו ברכבת ליגוסלביה , לבלגרד- שם התאספו הרבה יהודים ומשם לקחו אוניה לים התיכון- לארץ ישראל. על האוניה היו 2500 איש (האוניה היתה מיועדת ל-700 איש.) באנייה קיבלו אותם אנשי ההגנה עד שהגיעו לחיפה. שלמה מספר שכשהתקרבו לחיפה האנגלים נכנסו לאוניה והתחילו מלחמה אך בסופו של דבר הם נכנסו לנמל- וזו היתה האוניה האחורנה שהורשתה להיכנס לארץ – ולא גירשו אותה לקפריסין.                                                           מחיפה הם הועברו למחנה המעצר בעתלית ומשם לאחר תקופת המתנה עברו לבת-ים ,לבית עולים.

באותו הזמן ההורים התחילו להסתדר. אמא היתה עקרת בית כל הזמן, אבא בהתחלה עבד ב"סולל-בונה" והיה מנהל עבודה בסלילת כבישים. אחר-כך עבר לעבוד ב"משביר". הם עברו לחולון ובאותו זמן נולד נוסף ילד למשפחה – צביק'ה . לאחר זמן אבא מחליט שהוא יילך להיות איש-כפר. והמשפחה עוברת למושב חמ"ד(חיילים-דתיים-משוחררים),ע"י בית דגון.  אבא למד מאחותו לגדל דבורים- וכך ממנו כל המשפחה והם נהיו למגדלי דבורים.

גורלה של חווה-אחותה של סבתא.

ידוע שיהודי יידניץ גורשו לטרנסניסטריה. לפי תיאורה של סבתא שלי,חווה אחותה לא הגיעה , כנראה , אפילו עד לגשר שעל הנהר דיניסטר.

והנה תוך כדי הכנת עבודה זו התגלו לי פרטים שלא שמו לב אליהם קודם, וייתכן שהם מובילים לפיתרון השאלה מה עלה בגורלה.

במסגרת החיפושים אחר עדויות הגיע לידי דף עדות שכתב אחיה ברוך אלקיס ושנמסר ל "יד ושם" בתאריך 13.5.1957 .  ראה בנספח.

בדף זה כתוב שמקום המוות של חווה אחותו, היה קרוסוניבקה.

שם המקום כתוב גם באנגלית ומצורפת גם המילה "בוג".

אפשר להניח שברוך, שהיה בגירוש לטרנסניסטריה ידע פרטים שסבתא שלי לא ידעה!

מעדותו של שלמה אלקיס , שהובאה קודם לכן, ידוע לנו שהוריו, ברוך ובתיה, גורשו לכפר קורוסניבקה.

מנתונים אלו אפשר לשער את שארע לחווה.

נראה שאחרי שבעלה מרדכי נרצח ביידניץ (לפי עדותו של הרב ישעיהו אלקיס) הצטרפה חווה לאחיה המבוגר, ברוך, שגם הוא גורש ליידניץ.

ייתכן שהיא המשיכה יחד איתו את כל מאורעות הגירוש והגיעה איתו לכפר – קורוסניקבה, שליד הנהר בוג.

כנראה שהדרך הקשה החלישה אותה והיא נפטרה בכפר.

כמובן נשארת השאלה למה ברוך לא סיפר זאת לאחותו – סבתא שלי.

אין לי תשובה לכך, אולי לא רצה לצער את סבתא בסיפוריו. ברוך לא השאיר אחריו שום עדות כתובה על המאורעות בזמן הגרוש ונראה שלא הרבה לספר על כך. עובדה היא שרק בנו שלמה מסר את העדות ששמע מהוריו וגם זאת 40 שנה לאחר מה שקרה.

 ביבליוגרפיה:

 1.    נובוסליציה-בסרביה עורך שלום דורנר ת"א 1983

2.    הרב ישעיהו איסר אלקיס – תולדות חיים , קרית טבעון התשנ"ה

3.    שמואל בן ציון – ילדים יהודים בטרנסניסטריה  , הוצאה משותפת של המכון לחקר השואה אונ' חיפה ו"יד ושם".

4.    אתר משפחתי של משפחת יורב ושלוחותיה:

      www.yorav.co.il

 



[1]  בעבודה אני מתרכזת רק במשפחתה הקרובה  של סבתא אך גם משפחתו של סבא עברה את אותו הגירוש לטרנסניסטריה. הוריו יעקב יוסף ורבקה גרשטיין הי"ד מתו כתוצאה מהגירוש כנראה בעיירה יידניץ.