משפחת ברעם מקבוץ מעגן ותולדותיה

הורים של אראלה אשתו של משה יורב

משפחת קומרצרו ההורים של סבתא רבקה

סבתא אנה של רבקה - אמא של ברטה	חנה רשף אחות של סבתא רבקה לבית קומרצרו - בעדותה	עדות של חנה רשף ביד ושם על משפחת קומרצרו בשואה המשפחה שלה ושל רבקה ברעם
תמונת חתונה ברטה וויטלי 1930 ההורים של רבקה	חנה רשף בת שנתיים ואמא ברטה	לתעודת הלידה של רבקה ברעם לחץ על הקישור images/moshe+erela/maagan/sr.pdf רבקה ברעם בת חודשיים מוחזקת ע"י אמה ברטה
הודעת פטירה של ברטה קומרצ'רו	חנה רשף ובנותיה ליד קברה של אמה ברטה 2017 בעיר פלובדיב בבולגריה	קברה של ברטה קומרצ'רו - אמא של רבקה - בעיר פלובדיב בבולגריה צולם 2017
סבתא רבקה נערה צעירה	רבקה ברעם ליד קברו של אביה ויטלי קומרצרו מעגן 2012 2022	רישום משפחת קומרצרו עם העולים באוניה מבולגריה

משפחת בריברם - ברעם - ההורים של סבא מאיר

אהרון וזיסל ההורים של גרשון בריברם עם ילדיהם	תולדות הורי גרשון בריברם כפי שתיאר בחוברת סיפורי העם שהוציא עמ' 17	מוריץ- אבא של סבתא לאה לבית פרופר חזן גדול בצכיה בעיר זוולן	אמא של סבתא לאה בריברם(לבית פרופר) בעיר וינה - אשתו של סבא גרשון
סבא גרשון בריברם ילדיו ובני זוגם	סבא גרשון וסבתא לאה במעגן 1960	סבתא לאה בריברם יושבת במרכז עם חלק מילדיה משמאל פולי וז'וז'י	סבתא לאה פרופר- בריברם
חוה סמית ממשיכה לספר מסיפורי בית ההורים - חלק ב	חוה סמית לבית בירברם (אחות של מאיר) מספרת סיפורים מבית ההורים - חלק א	קברם של גרשון ולאה בריברם בקבוץ מעגן 2022	קברם של מאיר ורבקה ברעם מעגן 2022
לקריאה והורדה של ספר סיפורי סבא גרשון בריברם - לחצו כאן	להורדת חוברת סיפורי עם שסיפר גרשון בריברם - לחץ כאן כולל הסיפור המשפחתי שלו	מכתב מסבא גרשון להורים של משה מזכיר את הנין עמיר הפיקח	מימין:סבא גרשון בריברם,רבקה ברעם,ישראל יורב,מאיר ברעם,לאה יורב בארוסין של משה ואראלה
לצפיה בסרטון המפגש המשפחתי שהתקיים בעקבות הוצאת ספר סיפורי סבא גרשון בריברם - לחצו כאן	מאיר ורבקה ברעם 1955	משפ' ברעם 1957 רבקה עם ירון ומאיר עם אראלה	סבא מאיר אוהב דגים
		אראלה בגן הילדים- עיבוד תמונה	סבתא רבקה ואראלה התינוקת
סבא רפתן וסבתא רבקה אחות בקבוץ מעגן	אראלה 1970	אראלה 1964 עיבוד תמונה
משפחת ברעם 1965 ירון,מאיר,רבקה,עמיחי (קדימה),אראלה		מאיר ברעם	אראלה 1976
			מפגש בטירת צבי פסח תשס
			שיר נולדה
ציור של נעמה סבא מאיר - סיום מגמת אמנות בביה"ס 2004
	בחתונה של הודיה	הודיה והלל אצל  סבא וסבתא במעגן אלול תשס"ד	סבא מאיר עם הנין הלל בן 4 חודשים
אראלה ועמיחי 2007	באזכרה יוני 2007	יוני 2007	2007
הכנרת מתרוקנת- אפריל 2009 אורי הלל והלה	יום העצמאות תשס"ט	יום העצמאות תשס"ט	פסח תשע"א 20.4.11

     רבקה ברעם (קומרצ'רו) נפטרה בגיל 82  י' אדר תשע"ג 19.2.13 לקרוא עליה לחץ כאן

מאיר ברעם נפטר בגיל 86 ביז' סיון תשס"ה 24.6.05

לזכרו של  מאיר ברעם (הֶקוּש) ז"ל  

מאיר ברעם - קטעי שירה ותפילה - לשמיעת הקטע לחץ עליו

הקטעים הוקלטו באיכויות שונות על קלטת אודיו והומרו לקבצים דיגיטליים

1. כנרת כנרת אליך נמשכת

2. לא שרתי לך ארצי - יש להגביר את עוצמת השמע

3. ערב של שושנים

4. ואולי לא היו הדברים מעולם - יש להגביר את עוצמת השמע

5. יד אחים טובה לא תושט

6. כל העולם כולו גשר צר מאד

7. ויכולו השמים והארץ -קידוש - הקטעים מהתפילה נלמדו מסבא גרשון ונחקקו בזכרון

8. כי מציון תצא תורה

9. שמע ישראל - הוצאת ספר תורה

10 - ויעל משה - קריאת התורה - קריאה מהזכרון מתקופת הבגרות

11. עץ חיים היא למחזיקים בה - הכנסת ספר תורה

הספד בהלוויה נכתב ע"י אלי קדם – (הוקרא ע"י ארנונה)

 בצער רב מלוים אנו היום בדרכו האחרונה את חברנו הותיק מאיר ברעם, זכרונו לברכה.

הקוש (מנוקד:סגול, סגול, חולם), כך הכרנו אותו ,כך קראנו לו כולנו, והכינוי דבק בו עד יומו האחרון.

הקוש נולד בשנת 1919 בצכיה וגדל בבית דתי. אביו גרשוןבריברם, למד בישיבה והיה סופר סת"ם ושוחט בעיירה. במשפחה היו שבעה אחים ואחיות. הקוש ירש כשרון מוסיקלי מצד אביו שהיה חזן, וגם מצד אמו, שהייתה בת לחזן ידוע. לאחר לימודים של ארבע שנים בלבד נאלץ לעזוב את בית הספר בגלל אוירה אנטישמית, והמשיך בלימודים אצל מורים פרטיים.

הקוש הצטרף לתנועת הנוער החלוצית "הבונים", ובשנת 1937 יצא עם חבריו להכשרה בעיר האצג, על מנת להכשיר עצמו לחיים חקלאיים בארץ ישראל. הוא עלה ארצה בשנת 1939 כעולה בלתי לגאלי על סיפונה של האונייה קולורדו. המעפילים נתפסו על ידי הבריטים והוחזקו חודשיים במעצר. לאחר השחרור הצטרף לגרעין הטרנסילבני באפיקים.

לקריאת תיאור עליית מאיר בריברם (ברעם) לארץ ישראל באוניה קולרדו 1939- לחץ כאן

הגרעין יוצא לעצמאות בחצר כנרת, והקוש נמנה עם מקימי הרפת, ובה 10 פרות. הוא לומד את רזי המקצוע והופך לרפתן מקצועי ומוסמך. אך הוא שואף לממש את כשרונו האומנותי ובמקביל לתמוך בהוריו ששרדו את השואה ונשארו ברומניה , ויוצא ללמוד מוסיקה ופיתוח קול בתל אביב ובירושלים. בתקופה זו פגש את רבקה, אשתו לעתיד, ויחד חזרו למעגן,( כשרבקה בהריון של אראלה), לחיי הקיבוץ וכאן גידלו את שלשת ילדיהם. (אראלה, ירון ועמיחי)

הקוש חזר לרפת, ועבד בענף זה למעלה מ35 שנים. בתחילה היה רפתן מן המנין, יחד עם חבריו וילי קדם ויואל שלגי ז"ל , בתקופה שעדיין חלבו את הפרות בידיים. מאוחר יותר התמחה בגידול עגלות. היה עובד מסור מאד לענף, וראה בו את כל עולמו. אפשר היה לראות אותו בכל יום אחר הצהריים מגיע לרפת לתת חלב לעגלות, לעקוב ולראות אם אין תקלות. היו תקופות שהכיר כל פרה בשמה. היה מורה וחבר לדורות של רפתנים מצעירי מעגן.

לצד העבודה החקלאית, תרם הקוש רבות לחיי התרבות במעגן. זכורים האופרות והמחזות המוסיקליים בהם השתתף, והפליא לשיר בקול הטנור שלו אריות מפורסמות, אותן זכר בעל פה, ולשחק תפקידים קומיים בכשרון טבעי. ברפרטואר שלו היו מלחינים כמו ורדי, רוסיני ואחרים. בסדר פסח השתתף במקהלה, והיה לו גם קטע סולו קבוע. השירה הייתה בשבילו אפיק ביטוי אמנותי אותו לא זנח, ודרכה תרם לחיי הקהילה הקיבוצית.

בשנת 1980 פרש הקוש מהרפת, והכשיר עצמו כמטפל גריאטרי וכמסג'יסט. בעבודות אלה המשיך לעבוד מספר שנים, עד שמחלתו מנעה ממנו וכוחותיו עזבו אותו.

נזכור את הקוש כחבר נאמן, איש תרבות ומוסיקה, מוותיקי ובוני מעגן. כאן באדמת מעגן, בין שדות ומטעים של הקיבוץ שהוא היה בין מייסדיו, ימצא מנוחה אחרונה.

אנו, חברי מעגן משתתפים בצערה של רבקה, הילדים ובני המשפחה.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים של סבא

 1.      זבל עופות

פעם בשבוע סבא למד מוזיקה בתל אביב. הוא התארח אצל מכירה,ללא שכר דירה. זו הייתהתקופת הצנע והיה מקובל שהקיבוצניקים מביאים לעיר מתנות כמו ביצים, עופות (חיים) וכדומה. סבא שמע שזבל עופות טוב לגידול  קקטוסים, ומכיוון שאווה,  שאצלה התארח, גידלה קקטוסים, הוא החליט להביאלה זבל עופות.

בפעם הבאה שסבא נסע לת"א, באוטובוס, הוא לקח איתו מזוודה מלאה בזבל עופות. לאוטובוס עלה פקח, שתפקידו היה לוודא שאנשים לא מעבירים יותר מדי מוצרים (כמו ביצים ועופות). הוא הגיע לסבא ושאל אותו מה יש לו במזוודה. סבא ענה: "זבל עופות". הפקח לא האמין לו ואמר: "למה אתה צוחק עליי? מה יש במזוודה?"סבא ענה: "זבל עופות". שוב הפקח התעקש, ושוב סבא ענה: "זבל עופות"! הפקח עמד על שלו ודרש מסבא לפתוח את המזוודה. סבא פתח את המזוודה וריח של זבל עופות מילא את האוטובוס... הפקח ההמום ברח מהאוטובוס בבושת פנים.

2.      צנע צנע

סבא: "תמיד הייתי רעב". בחדר האוכל בקיבוץ היו צריכים למלא שולחנות ולשבת כמה אנשים באותו שולחן. סבא רצה את כל האוכל לעצמו, אז הוא חשב על רעיון. הוא הגיע לחדר אוכל עם המגפיים של הרפת, כולו מסריח. אף אחד לא העז להתישב לידו, וכך נשאר לו סבא בשולחן פרטי ואכל כיד המלך.

3.      אקונום מס' 1

סבא היה עובד קשה מאוד בקיבוץ, ובסוף היום לא היה אוכל. הוא היה רעב והלך לאקונומיה. שם מצא כיכר לחם. הוא הוציא מהכיכר אתכל החלק הפנימי (התוכן), ומילא אותו בשמנת של חלב מהחליבה (מהדלי שהיה איתו). הוא סגר את הלחם והחזירו למקום, כאילו לא קרה כלום.

4.      אקונום מס' 2

כשסבא היה נכנס לאקונומיה, הוא תמיד היה לוקח אוכל. הוא היה מחביא נקניק במגפיים מהרפת. פעם האקונום תפס אותו על חם, ואמר לו: "הקוש, כשאתה נכנס לאקונומיה תמחא כפיים, כדי שאני אדע שאתה לא לוקח כלום".  

5.      נקמה באקונומית

סבא היה נכנס למקרר באקונומיה. האקונומית הייתה מאוד קשוחה, והוא רצה להרגיד אותה קצת. במקרר היו סלים עם ביצים. לעיני האקונומית, סבא הוציא ביצה ושם בכיס. אחר כך הוא החזיר אותה למקרר, בלי שהיא ראתה. ואז שוב הכניס ביצה לכיס והחזיר, וכך פעמים רבות. האקונומית הייתה בטוחה שהוא גנב המון ביצים, והתנפלה עליו בצעקות. סבא טען לתומו שהוא לא גנב כלום, אך האקונומית לא האמינה. היא חפשה בבגדיו, ומה הייתה רבה ההפתעה כשלא מצאה שם כלום.

6.      הדייג התמים

סבא מאוד אהב דגים. איפה הכי פשוט לדוג דגים? - בבריכות של קיבוץ האון, הסמוך למעגן... עד שתפסו אותו, ואז התנצל: "לא ידעתי..."

7.      הרחמן

סבא דג דגים בכנרת עם רשת ועמיחי בא איתו. עמיחי היה מרחם על הדגים, וכל דג שסבא תפס, עמיחי היה מחזיר למים...

8.      גנב – גנב

יצחק אילון, מותיקי מעגן, היה אומר שסבא גנב שתי גניבות: האחת – שהוא גנב את סבתא רבקה (הוא הבטיח לה שיהיה זמר אופרה עשיר), והשניה – גניבת אנטיביוטיקה מהמרפאה של סבתא כדי לתת לעגלים.

9.      דוקטור, דוקטור

סבא עבד כמתנדב בבית חולים. כשלבש חלוק לבן, חשבו כולם שהוא רופא ופנו אליו: "דוקטור, דוקטור!" . אמר להם סבא: "אני לא דוקטור". ענו לו: "סליחה, פרופסור..."  

10.  סבא הרב

בהכשרה בחו"ל היה סבא מחקה את הרב של הקהילה. החיקויים היו כל כך טובים, שכשהגיעו החברים מההכשרה לבית הכנסת ושמעו את הרב מדבר, הם אמרו: "תראו, הרב מחקה את הקוש!"

11.  הקוש

פירוש השם "הקוש": לגנבים בהונגריה היה סלנג משלהם, מין שפת סתרים כזו. "הקוש" הייתה מילת קוד שצעקו כשראו שוטר.

12.  מעפיל בלתי לגאלי

סבא רצה לעלות ארצה, אך לא היה לו סרטיפיקט. אניית  המעפילים עגנה בנמל ולסבא לא היה כרטיס, אך היה לו כשרון. הוא שיחק כאילו הוא פליט צ'כי שלא מבין הונגרית. סבא עשה בלגן בכל הנמל. אנשים מסביב הרביצו לו, אך הוא לא הפסיק להפריע. קצין מדרגה גבוהה הגיע ורצה להרביץ לסבא, אך אשה שהייתה לידו ריחמה על סבא. הקצין התעצבן ופקד על סבא: "אני לא רוצה אותך פה במדינה הזו! אני פוקד עליך לעלות על הספינה הזו וללכת מכאן!" סבא המשיך לשחק כאילו הוא לא מבין, וכך מצא את עצמו מועלה בכח לספינה.

13.  תיאטרון

כשסבא היה ילד, לא היה לו כמובן כסף לתיאטרון, אך הוא רצה ללכת בכל זאת. הוא הגיע לאזור התיאטרון בבגדים פשוטים ורגליים יחפות. הוא ראה קצין ואשתו שעמדו להכנס לתיאטרון. הוא החזיק לאשה ביד וביקש ממנה: "תקחי אותי לתיאטרון". האשה רחמה על הילד היפה, והכניסה אותו איתם לתיאטרון. הוא ישב לידה, ועשה קצת פדיחות כשצעק לשחקן על הבמה: "תזהר, עומדים לרצוח אותך!"  

14.  האנגלי המוזר

סבא ידע לדבר בכל שפה שהיא, בלי לדעת אף מילה אחת...

בזמן המנדט האנגלי, היו היהודים מחביאים נשק ברפתות. כשבאו אנגלים לרפת של מעגן לחפש נשק, הפנו אותם לסבא מאיר, שיטפל בהם. סבא שיחק כאילו הוא מנהל הרפת, שמנסה להציג לאנגלים את הרפת. הוא דבר באנגלית, כביכול, כשהוא מחקה את המבטא האנגלי בצורה כל כך מוצלחת, שהאנגלים היו משוכנעים שהוא דובר אנגלית. בכל זאת, הם לא הצליחו להבין אף מילה. וכך ניגשו האנגלים לסבא אחד אחרי השני. בכל פעם היה סבא מדבר "אנגלית" בהתרגשות רבה, עם ניפנופי ידיים. בנוסף, הוא היה מרים את זנב הפרה ומצביע מתחתיו. האנגלים הנבוכים לא הבינו מה קורה, התיאשו אחד אחרי השני והסתלקו מהרפת.

15.  השמן והרזה

כשסבא היה תלמיד בבית ספר, קבל פעם עונש: לעבור יחד עם ילד נוסף מכיתה לכיתה, כדי שיתבייש על מעשיו. זה עונש בשביל סבא? הרי זוהי הזדמנותלעבור מבמה לבמה! סבא וחברו עברו מכיתה לכיתה ועשו שם הצגות. הם חיקו את  "השמן והרזה", שני קומיקאים מוכרים באותם ימים. התלמידים כמובן התפקעו מצחוק והייתה שמחה רבה.

16.  כיסוי ראש

כשסבא היה בן 5, הוא הלך לבקר אצל סבא שלו שהיה דתי מאוד. בני הדודים ראו אותו בלי כיפה וצעקו: "שייגץ!" (גוי). אז סבא מצא לו כיסוי ראש: הוא לקח סיר לילה ושם על ראשו!

דברים על הקוש מפי הורו ביכלר

את הקוש ומשפחתו הכרתי עוד מעיר מולדתי ארד, יחד הלכנו ללמוד ויחד ישבנו בכתה, עד שאני נאלצתי לעבור לחיות במוסד בגלל מות אמי.

אני זוכר את הקוש תמיד עם מצב רוח טוב. תמיד ניסה להצחיק את כולם בספונטניות שלו. אדם שלא עשה חשבון לאף אחד, רק רצה לשיר ולשמוח.

את הקוש שוב פגשתי כשפתחו הכשרה במטרה לעלות לארץ ישראל. עבדנו בבית הקברות העירוני. כיסינו ופתחנו קברים, וכשירד גשם ולא יכולנו לעבוד תפרנו שטיחים.

שוב נפגשנו בהכשרה באפיקים ומאז לא נפרדנו. אני זוכר שלהקוש היו ידיים נפלאות ורצון לתת בלי סוף ובלי חשבון. היה רפתן שנים רבות וכשסיים עבודה זו  היה הולך לכפר הנופש שלנו ועושה מסג'ים לאנשים ללא תמורה, בחינם. פעם גם עשה לי כשרגלי כאבו.

עצוב לי נורא להיפרד מאדם יקר זה, אדם שהכרתי משחר ילדותי ועד לזיקנתי.

יהי זכרו ברוך

     פרץ ביכלר

דברים בלוויה לאמא- אראלה

 אמאל'ה קשה לכתוב כמה מילים כשמדובר באמא.

סיפור חייך מתחיל  בפלובדיב שבבולגריה.

שם נולדת וגדלת עם אחותך. שם התייתמת בילדותך, וגדלת בלי אמא. כאב הייתמות ליווה אותך כל חייך ,עד ימייך האחרונים בשיחותינו, עוד   היזכרת את אימך שלך, בכאב.

 עלית ארצה  עם משפחתך הקטנה ולמדת את מקצוע האחות בתל- אביב. כמו כל דבר בחייך עשית הכל בהצטיינות, ונועדת לקבל משרה בבית חולים כאחות ראשית.

 אלא שאז היכרת את אבא, ובאתם למעגן, הוא לחבריו החלוצים כרפתן, ואת היית לאחות היחידה במעגן,מקצוע שהפך לייעוד חייך.

 את ילדותינו בקיבוץ  , שלי ושל שני אחי אני זוכרת  במעברים חדים,או טישטוש גבולות בין עולם המרפאה, ובין הבית המשפחתי הקטן שלנו. בית שתמיד עמד היכון  בשמחה ומכאוב, והושטת עזרה לכל אחד . כל יולדת במעגן ליווית, כל ילד או חבר, היית שם בשבילו בלי שעות קבלה.

אבל התפקיד הענק של חייך היה להיות אמא. תמיד ידענו שלמרות שאת  אחות של כולם, את אמא רק שלנו. בכל גיל. לא רק בעצות, אלא פשוט להיות איתנו שם. גם אמא וגם סבתא. זכית ואחרי שחיתנת את שלושתינו, את ואבא נהניתם גם מנינים.  בשש השנים מאז ניפטר אבא, היה לך קשה. והמעבר למרכז הסיעודי ועזיבת הבית  הווה בעבורך ניתוק קשה . אך את בכוחותייך, התגברת וידעת גם להנות מרגעי האושר , בביקורים שלנו עם ילדינו, ואפילו מרגעי השיגרה, מלאכת היד, הפגישה עם החברים, ושיגרת הימים בבית הסיעודי ומטפליו. זכית ולך שלושה ילדים, שמונה נכדים, ותשעה נינים כן ירבו. כולם אוהבים אותך .

בשם כל המשפחה , אני רוצה להודות עתה,לחברי מעגן, שהרעיפו עלייך אהבה ועשו הכל שתרגישי טוב. למטפלי הבית הסעודי, לתמר  המסורה, לענת שהתייחסה אלייך כאל אמא שלה, באהבה אין קץ ומסירות,לזיווה מרכזת התעסוקה לריצ'רד ולכל המטפלים בהווה ובעבר שטיפלו גם באבא. תודה מכולנו.

 אמא, נוחי על משכבך בשלום, אוהבים אותך כולנו.

לקריאת ההספד שכתבה ארנונה מארכיון מעגן - לחץ כאן

הכל תלוי במזל – אפילו ספר-תורה שבהיכל  - גרשון בריברם

הפתגם הזה התגשם בקיבוץ מעגן – והנה המעשה בקיצור:

באנו להתיישבות מחצר כינרת בשנת תש"ט, לשפתה הדרומית של הכינרת.  בזמנים ההם היה תוהו ובוהו בכל מקום,  והזקנים הרגישו בחסרונו של בית-תפילה, וכמובן גם של ספר-תורה.  פנינו למשרד הדתות – אך לשוא.  קולנו היה "כקול קורא במדבר".

למזלנו, הבעיה נפתרה זמנית, על-ידי השאלת ספר-תורה מכינרת המושבה, באדיבותו של הרב שלום קורן ז"ל.

הזדמנות מקרית הביאה למפנה פתאומי, והשגנו ספר תורה, ומעשה שהיה – כך היה:  הרב  הראשי – הרב גורן – בכבודו ובעצמו בא לביקור במעגן.  אני ניצלתי הזדמנות זו, ובשיחה עמו ביקשתי את עזרתו.  נימקתי את בקשתי בכך, שרוב חברי מעגן מוצאם מטרנסילבניה, ולפי ידיעתי הרב הראשי של רומניה – הרב רוזן – שלח את ספרי-התורה אשר נצלו מהשואה ברומניה - לישראל. יהיה זה צחוק-הגורל, אם לא נזכה לקבל אחד מהם.

לאחר ששמע הרב גורן את בקשתי – שאל: היש לכם בית כנסת?   עניתי: מה טוב ומה נעים אילו היה לנו, אבל ה' אמר  למשה רבנו ז"ל: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך".

שאלתו השניה היתה:  היש לכם מניין?  אמרתי:  כתוב – "מתוך שלא לשמה – בא לשמה" (פסחים נ"ז).

ראיתי, שהרבי קיבל את תשובתי בשביעות-רצון, והוא שאל את המזכיר, אשר ישב לצדו: "הגם שאול בנביאים?".  על כך עניתי: חכמינו אמרו   "הבא ליטהר – מסייעים לו".

הרב הראשי פנה אלי והבטיח:  "עד הימים-הנוראים, אם ירצה השם, יהיה לכם ספר תורה".

והנה הימים-הנוראים קרבים,  ואין קול ואין עונה!  הייתי אובד עצות, כתבתי למזכירו של הרב והזכרתי את הבטחת רבו, וכתבתי:  "עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו"!

לאחר יומיים קיבלתי תשובה על מכתבי, ובו הבשורה: "אני שמח להודיעך, כי בט"ז אלול תהיה בהיכל-שלמה בירושלים חגיגה לכבוד ספרי-התורה, ושם יהיה ספר-תורה על שמך".

נסעתי בלב שמח  ירושליימה, והבאתי את ספר-התורה לקיבוץ מעגן.

באותה שנה, בערב ראש-השנה, חגגנו בשמחה את חג קבלת התורה, וחברי הקיבוץ הפתיעו אותי עם מתנה יפה: פרוכת על שמי ולכבודי, וארון-הקודש לכבוד ספר-התורה.  ובכך התגשם הפתגם.

מזל לספר-התורה אשר זכה לבית אצלנו, ומזל למקום – אשר זכה בתורה.

גרשון בריברם