|
|
משפחת קליין
הורים של חנה אשתו של יוסי יורב
| ישראל ולאה יורב | חנה ויוסי | אור | ניר | מורן | אילה | נועם |
|
|
|
|
|
|
דפים מסידור התפילה של סבא מרדכי בהיותו בקפריסין |
|
|
משפחת קליין תשס"ה |
תרשים היוחסין למשפחת קליין |
חנה וציפי תשס"ב |
 בארוסין של אילה |
סבא
מרדכי - קורות חייו - מתוך עבודת שרשים של מורן
שורשי המשפחה :
מוצאה
של משפחת קליין הוא מאזור אונגוואר בחבל
הקרפטים, בעיר אוז'הורוד (בסלובקית),
אונגוואר (בהונגרית), בצפון הונגריה. אזור
זה היה שייך בעבר לאוקראינה הרוסית עד סוף
מלחמת העולם הראשונה, עבר לסלובקיה בין
מלחמות העולם, וב1938 עבר להונגריה.
באונגוואר
הייתה קיימת קהילה יהודית בת 200 שנה ורבע
מעשרים אלף תושביה היו יהודים.
סבו
של סבי, מצד אביו, משה קליין, נולד ב- 1850 בערך.
הוא היה מומחה נודע ליינות ועבד אצל בעל אחוזה
שהיו בבעלותו כרמים רבים.
סבתו
של סבי, מצד אביו, רחל (לוי), נולדה גם היא סביב
1850, באזור אונגוואר.
ילדיהם
היו: שמואל, חיים צבי (אביו של סבי), יוסף אהרון,
יעקב אלחנן, יהושע יהודה, הבנות: זאלי-שפרה ,שרה
והצעיר שבבנים, נתן.
המשפחה
הייתה שייכת לפלג החרדי ביהדות הונגריה. שפות
הדיבור בבית היו יידיש והונגרית.
אביו
של סבי, חיים צבי (הרמן), נולד בשנת 1886. הוא היה
תלמיד ישיבה ועם נישואיו הראשונים עבר לכפר
מיכלובצה בו גרה אשתו, והתחיל לעסוק במסחר,
במכירת דברי טקסטיל, אולם הוא לא הצליח בעסקיו
וחזר לאונגוואר.
באונגוור
למד זגגות ופתח בית מלאכה לזגגות שהתפתח והיה
לבית מסחר לקבלנות בניין.
חיים
צבי היה חסיד של הרבי ממונקץ', והיה מדקדק בכל
מצווה, קלה כבחמורה.
הוא
גויס ב- 1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה לצבא
האוסטרו-הונגרי, שם היה חובש ושירת בחזית
האיטלקית, ע"י נהר הפו, כמעט כל 4 שנות
המלחמה.
אשתו
הראשונה, פרידה, נשארה עם שני ילדיה, בנימין
ויהושע, לבד באונגוואר, עד סוף המלחמה.
שנה
אחרי תום המלחמה, בשנת 1919, נפטרה פרידה ממחלה
קשה.
ילדותו :
בשנת
1920, התחתן חיים צבי פעם שנייה, עם צפורה.
אמו
של סבי, צפורה (פייגה), גרה בקרבת הכפר אוז'וק,
שבגבול הפולני.
היא
הייתה אלמנה, אם לבת בשם חיה מנישואיה
הראשונים, כשהתחתנה עם חיים צבי.
ילדיהם
היו: מרדכי (סבי), חנה,אסתר,יהודית (איטה), פנחס,
משה, שרה ויוסף דב.
סבא
נולד ב- 5.1.22 להוריו חיים צבי וצפורה.
הוא
היה הבן הראשון להוריו בנישואיהם השניים,
לאחר מותם של בני זוגם הראשונים.
למשפחה
המורחבת היו 11 ילדים, 3 מנישואים קודמים ו- 8
משותפים.
סבא
למד בחדר ואחר כך בבי"ס כללי, היה לו ראש
מצוין אבל הוא לא אהב ללמוד.
בגיל
16~ התחיל ללמוד בבי"ס למסחר, מכיוון שבבית
להוריו הייתה חנות לכלי בית.
מיד
בתחילת מלחמת העולם השנייה לקחו להם את
הרישיון לחנות וסבא הלך לעבוד בחנות למסגרות
של תמונות.
בתקופת מלחמת העולם השנייה:
עם
פרוץ המלחמה, סבא גוייס לסיוע לצבא ההונגרי,
והיה במחנה עבודה.
בשנים
הראשונות למלחמה היו חוקים שהצרו את מהלך
החיים ,אך עדיין לא נגעו ביהודים.
באפריל
1944 החלו לרכז את יהודי העיר והסביבה בגטו
ולשולחם למחנות ההשמדה.
(
באותה תקופה מגורשת גם משפחתה של סבתא
לאושוויץ )
כאשר
ראה סבא שההונגרים החליטו לגרש גם את היהודים
ממחנה העבודה לגרמניה, הוא החליט לברוח. היתה
לו הרבה תעוזה ואומץ לב.
הוא
ברח עם חבר נוסף, והם החלו לבד לעבור ממקום
למקום תוך כדי בריחה מההונגרים.
סיפורים
מתקופת הבריחה:
פעם
אחת הם הסתתרו באורווה ופתאום הגיעו לשם
גרמנים לחפש יהודים.
חייל
גרמני תפס אותם ואמר לבעל האורווה לשמור שלא
יברחו. היה זה בשעת לילה והשומר נרדם. סבא
וחברו לא היססו וקפצו דרך אחד החלונות וברחו
במהירות.
הם
המשיכו לנדוד ולהסתתר עד שנתפסו פעם נוספת,
סבא, שקרא עיתונים ידע שבאותו זמן הרוסים
נלחמו בגרמנים, וסיפר למפקד שהם חיילים
הונגרים שנלחמו לצד הגרמנים וניצלו מאותו קרב
קשה שהיה לא מזמן. המפקד האמין, ואף צייד אותם
בתעודות של חיילים הונגרים המשרתים בצבא
הגרמני.
הם
המשיכו לנדוד בזהות שאולה עד אשר פגשו חבורת
ילדים שסיפרו להם על קבוצת יהודים שנמצאת
באיזור. הם החליטו להצטרף לקבוצת יהודים זו,
מחשש שיתפסו פעם נוספת.
בסוף
שנת 1944, גורשה גם קבוצת יהודים זו למחנה
הריכוז דכאו.
באפריל
1945 התקרבו הרוסים שהיו בדרך לכיבוש גרמניה
למחנה הריכוז והגרמנים החלו לנוס, הגרמנים
ארגנו שיירה של כל היהודים ולקחו אותם בצעדה
רגלית מזורזת לגרמניה.
אך
הרוסים הגיעו במהרה ושחררו את אנשי השיירה.
סבא
חיפש את הדרך חזרה הביתה, והגיע בכוחות עצמו
לאונגוואר, בדרך נודע לו שכל משפחתו נספתה
בשואה חוץ מאחותו אסתר שכבר הספיקה להגיע
לפניו לאונגוואר.
(אחיו
החורג, יהושע, הספיק לעלות ארצה עוד לפני
המלחמה.)
סבא
לקח הלוואה מחבר, ופתח חנות כלבו שעסקה בסחר
חליפין.
באותה
תקופה, הממשלה אסרה לדבר הונגרית, ומישהו שמע
את אחותו, אסתר, מדברת הונגרית, הכניסו אותה
לבית הסוהר, וסבא היה מוכרח להוציא אותה משם.
היא
החליטה לעבור לקושיצה וסבא גם הוא החליט
לנסוע לפראג בדרך לא"י.
העליה לארץ:
בפראג
סבא שמע על מחנות העלייה שהתארגנו בגרמניה
במסגרת בנ"ע והוא החליט לעבור לשם והצטרף
למחנה בשם "קיבוץ ביריה".
לסבא
היה ידע בכתיבה במכונת כתיבה וכן שלט בשפות
רבות, קיבוץ ביריה שלח אותו לעבודה כמזכיר
באונר"א על מנת להרוויח כסף.
(גם
סבתא רבקה שהשתחררה ממחנה הריכוז אוושויץ
בסוף המלחמה הגיעה לאותו מחנה
עלייה ושם הצטרפה ל"קבוץ קדימה". שם
נפגשים לראשונה סבא וסבתא.)
כעבור
חצי שנה, לקראת הדרך לעלייה התאחדו "קיבוץ
ביריה" ו"קיבוץ קדימה".
הקבוצה
כולה עברה לזלצבורג שבאוסטריה, ומשם ברכבת
מסע לכיוון הגבול האיטלקי באלפים.
במשך
לילה שלם ובהדרכת שליחים מיוחדים, תוך כדי
צעדה רגלית מפרכת, "גנבו" את הגבול,
והגיעו לאיטליה.
לאחר
מכן הגיעה השיירה למילאנו ומשם לקרמונה ולעיר
הנמל מטהפונטו.
לאחר
זמן מה, הגיעה אוניית המעפילים "מולדת"
ועגנה לא הרחק מהחוף.
קבוצת
המעפילים נלקחה בסירות גומי קטנות לאונייה.
האונייה
הייתה ישנה והמעפילים חיו בה בצפיפות רבה
ובתנאים קשים. האמונה בלב שהם בדרך לא"י,
החזיקה אותם גם ברגעים הקשים שחוו באונייה.
עם
התקרבותה של האונייה לארץ,התגלתה ע"י מטוס
בריטי שחג מעל האונייה.
משחתת
בריטית התקרבה וקראה להם להכנע. המעפילים
סרבו וקיבלו אוליטימטום שעליהם להכנע באופן
מיידי, גם הפעם סרבו. מפקד המשחתת התנגש
בכוונה במולדת וקרע בה חור.
רק
כאשר היתה סכנת טביעה מוחשית, נכנעו המעפילים
והסכימו שהמשחתת תגרור אותם לחיפה.
הם
לא הורשו לרדת לחוף, העלו אותם על אונייה אחרת,
והם גורשו לקפריסין.
בקפריסין
סבא שהה במחנה 68 ושם היה נציג המזרחי במזכירות
המחנה.
סבתא
היתה במחנה 65.
הם
שהו בקפריסין 15 חודשים.
מיד
עם הכרזת המדינה עלו ארצה.
מכיוון
שכל העולים רצו לעלות ביחד ומהר, תפס סבא
יוזמה, הוא מצא סרט של סדרן מהמחנה, ועלה על
האונייה כסדרן למעפילים אחרים.
בארץ ישראל:
מיד
עם הגעתו לארץ גוייס סבא לצה"ל. הוא הצטרף ל"חטיבת
הנגב" והיה לוחם בקרבות לשחרור הנגב. הוא
היה בכוח שכבש את "אום רשרש" היא אילת.
סבתא
הגיעה ל"בית העולות" בחיפה יחד עם אסתר,
אחותו של סבא.
לאחר
שחררו מצה"ל, קיבל סבא מרדכי דירה בבאר שבע.
הוא
נסע לבקר מדי פעם את אחותו בחיפה ושם נפגש פעם
נוספת עם סבתא.
אחרי
זמן קצר, בשנת 1951 התחתן סבא עם סבתא רבקה והם
בנו את ביתם המשותף בבאר שבע.
סבא
חזר לאומנותו הקודמת ועבד בזגגות (מקצוע אותו
למד מאביו), ואח"כ פתח חנות לכלי בית.
לסבא
וסבתא נולדו:
שמוליק-
בשנת 1957
התאומות:
חנה (אמא) וציפי- בשנת 1961
ושפרה-
בשנת 1965
בשנת
1970 עוברת המשפחה לפתח תקווה.
סבא
עובר לעבוד בתעשייה הצבאית כמנהל חשבונות.
סבתא
פותחת חנות לכלי תפירה וביגוד.
סבא
נפטר בגיל 67, בשנת 1989.
וזכה
לראות את כל ילדיו נשואים, וכן 6 נכדים.
לסיכום:
חייו של סבא לא היו קלים. הוא נולד בגולה, וחי
את ילדותו בין הגויים.
רוב
משפחתו נספתה בשואה, ואף הוא הוגלה למחנה
ריכוז.
עם
תום המלחמה, היתה שאיפתו של סבא להגיע לארץ, גם
מימוש רצון זה נתקל בקשיים,
כשיושבי
האונייה שבה הוא בא לארץ הוגלו לקפריסין.
עם
קום המדינה זכה סבא להצטרף לצה"ל, והיה שותף
בהקמת המדינה.
סבא
שייך לדור ניצולי השואה, שהצליחו לבנות את
ביתם בישראל העצמאית.
הוא
עשה זאת במסירות עצומה, תוך כדי התגברות על
קשיים פיזיים ונפשיים, באופן מעורר התפעלות.
הוא
נפטר לאחר שראה וחווה את תקומת מדינת ישראל.
מתוך מסירות ומעבר על מכשולים מרובים הצליחו
סבא וסבתא להקים את ביתם המשותף ולהקים את
משפחתם כאן בארץ ישראל.
