חיים יהודיים תחת המשטר הסובייטי

זיק של יהדות ברוסיה הסובייטית

הרב ישעיה אלקיס

            כשחזרנו מטרנסניסטריה, כבר היו כמה עשרות יהודים ביידיניץ, אבל רובם הסתובבו כהלומי-יין. כל מחשבתם היתה למצוא להם מחיה. גם זכרון בני משפחותיהם לא נתן להם מנוח. אספתי כמה  ממכרי שהיו מוכנים לפעול בצרכי-ציבור, בחרנו הנהלה לקהילה וועד מצומצם לעשיה השוטפת. צרכי עמך ישראל מרובים והאפשרויות לא היו גדולות. לראשונה דאגנו להביא לקבר ישראל את גוויות הקדושים שמצאנו מתגוללות בראש חוצות. יחד עם זאת התחלנו לקומם בית-כנסת לתפילת הציבור וכן פרסמנו ברבים על קיום שחיטה כהלכה וסדרי בריתו של אאע"ה לילדים ולתינוקות.

בתקופה הראשונה יכולנו לפעול כמעט באין מפריע. אבל אחרי שנים אחדות התחילו להצר את צעדינו בכל מיני דרכים. בית הכנסת נסגר בהוראת השלטונות. למרות זאת נמצא מניין יהודים שבאו להתפלל בביתי. מדי פעם היו קוראים לי ל"בירורים" בכל מיני תואנות-שוא. בחלק מהם היה ברור שמקורן במלשינים שהתערבו בתוכנו. כך למשל באחד מימי ראש השנה בהפסקה שבין התפילות, חילק מישהו סיגריות אמריקאיות למתפללים. כבר למחרת הוזמנתי אל הממונה על הדתות לתת הסבר כיצד עוסקים בבית הכנסת בשבח התוצרת של השוק הקפיטאליסטי.

בדרך מיוחדת עלה בידי להשיג רשיון חוקי כתוב וחתום שהרשות בידינו לקיים בגלוי את פולחן הדת. מרוב שמחה ניתוספו כמה וכמה מתפללים והמקום בביתי נהיה צר מלהכיל את כולם. שכרתי דירה נוספת מאחד השכנים. אבל כעבור כמה חודשים הזמינו את המשכיר לחקירה, ובכדי שיבין מה גדול עוונו דאגו לפטר אותו מעבודתו. עלי הטילו עוד ועוד מיסים ותשלומים מיוחדים על כל מעשה דתי. הכל בשביל שאפסיק.

באביב 1948, עם קום המדינה, ניתן לנוגשים אות והתחילה התנפלות רבתי על הציונים ועל כל האומרים "ותחזינה עינינו". על ההסתה בכתב בעיתונות ובירחונים, ניתוספו הרצאות-חובה בכל עת מצוא. כל פעילות קבוצתית יהודית נאסרה באיסור חמור. מתי-מעט היו שהצליחו לשמור על יהדותם. רק בחודש מרץ 1953, אחרי שהרודן איש הדמים סטאלין, נפח את נשמתו השחורה, הוקל קצת העול של הבולשת החשאית.

רוצה אני בזה לעשות סיכום מקוצר על פרשת חיינו הרוחניים בעשרים ושמונה השנים שחיינו תחת "דגל הצדק" של האימפריה הסובייטית. ראש לכל נתתי דעתי ללכת ולנסוע בעיירות בסרביה לשם קיום ברית-מילה, ולהכניס ככל היותר את תינוקות ישראל בבריתו של אאע"ה. היו אלה נסיעות הכרוכות בסכנות ופגעים שאי אפשר לפורטם, כי רבים הם. התיקון השני שעלה בידי לתקן, היה סידור לוחות קבוע לשנים רבות. בנושא זה מצאתי תדריך מקוצר בכתבי הגאון "טורי זהב". כתבתי בכתב ידי כמה לוחות וחילקתי אותם בחשאי ליהודים שומרי-סוד. דומני, שבלעדיו היו ראשי-קהילה רבים כמגששים באפילה בקריאת מועדי ישראל במועדם. שאלת השאלות שגזלה את מנוחתי היתה שאלת "ותלמוד תורה כנגד כולם". פירוש: ללמד תורה לתינוקות של בית רבן. נתתי את דעתי לעשות כל מה שאפשר במצוות עשה זו שהזמן גרמא. כתלמיד ישיבת קישינוב וכאחד משארית הפליטה, ראיתי עצמי מחוייב ללמוד וללמד. ואף שכל זה היה כרוך בעונשין חמורין. כמאמרו של הלל "אם אין אני לי – מי לי", חיפשתי כל שעת כושר שהיא ללמד פרקי סידור וחומש לאי-אלה מילדי ישראל. כל זה נעשה כמובן ביחידות. שהרי כבר נגזרה הגזירה שלא להקהיל קהילות ברבים. פחד המלשינים גרם שגם סדר-שחיטה נעשה רק בחדרי-חדרים ובאיזה בונקר מזוהם. ואין לך פרק של גבורות וייסורים בחיי היהודים שלא תמצא לו רמז בכתוב שבתורה. פרק ניסיונות רב-פגעים מכל הבחינות היה השגת קמח יפה ואפיית מצות כדת. בסמוך לחג הפסח היינו מקיימים בביתנו "ויהי בחצי הלילה...ויאפו את הבצק". היתה זו אפיה בחיל ורעדה. לשים בחיפזון ואופים בחיפזון באישון לילה ותוך דממה דקה. "ולא יכלו להתמהמה", שמא תגיענו העין הרעה של סוכני הקג"ב. אפילו מבנותינו היינו צריכים להסתיר את המעשה, שכבר נוכחנו לדעת שיש מי ששואל שאלות אפילו בבית הספר.

אליעזר שיפניידל

אני נולדתי עוד בסיביר, אבל גדלתי בסטניסלב ולמדתי באוניברסיטה של קייב. תוך כדי הלימודים שרתתי גם ב"מילואים" בצבא. בתמונה המצורפת אתם רואים את ההורים שלי בביקור. רואים אותי אוכל, כי כל הזמן הייתי רעב. לא אכלתי חזיר, וכשהגישו שומן-חזיר, העברתי אותו למפקד שלי. בשכר זה קיבלתי ממנו כל מיני צ'ופרים קטנים. הדבר היחיד שידעתי מדיני הכשרות זה שיהודי לא אוכל חזיר. בברזובו אכלו רק דגים. לא היה משהו אחר. פעם בא לביתנו אדם שהתחיל לשמור כשרות. הוא שאל אם אנחנו מפרידים בין בשר וחלב. אפילו לא הבנתי על מה הוא מדבר.

כשלמדתי באוניברסיטה, התארגנו ארבעה חברים יהודים ללימוד עברית. השגנו ספר-לימוד של אולפן בישראל, והתחלנו בלימוד עצמי. אף אחד מאיתנו לא ידע את יסודות השפה ולכן לא ממש התקדמנו. יותר מאוחר יצרנו קשר עם משפחה שבה האב לימד את ילדיו עברית. הבת שלו הסכימה להיות המורה שלנו. גם היא לא ידעה כל כך טוב, אבל מה שידעה – לימדה אותנו. היא עזרה לנו לקרוא את המכתבים של שרה המל בת דודתי מסעד, וגם כתבה את התשובה שלי אליה.

כמובן שהקג"ב עקב אחרינו כל הזמן. הם ביקרו אצל אמא, ודרשו ממנה ללחוץ עלי להפסיק. אמא מאד פחדה וניסתה להשפיע עלי. בכל רגע היה נדמה לה שבאים לקחת אותי לבית הסוהר. אבל אני לא פחדתי ולא הסכמתי להפסיק. זימנו אותי לחקירה במשטרה. שם אמרתי שאין לי שום דבר נגד המשטר בברית המועצות, אבל אני רוצה ללמוד עברית ולעלות לישראל. גם את החברים שלי קראו לחקירה. שניים נשפטו ונכנסו לכלא. בסופו של דבר, רק אני עליתי לישראל. שניים מהם חיים בארה"ב, והרביעי היה זמן קצר בארץ וירד לאיטליה.

לקראת פסח נודע שיש חלוקת מצות מישראל. אנשים רבים עמדו בתור בקור כל הלילה בכדי להשיג חבילה של 300 גרם.

היה בקייב בית כנסת במבנה קטן, אלא שכמעט לא היו בו מתפללים. רק בראש השנה ויום כיפור התברר שיש בעיר למעלה מ 100,000 יהודים. המונים נהרו אל בית הכנסת, והמשטרה נאלצה לסגור כמה רחובות לתנועה. לפני כשנתיים (2004), בביקור בעיר ראיתי שם בית כנסת ענק. בתוכו התנהלו מוסדות-קהילה מסודרים, כולל תלמוד תורה לילדים. בזמנו, אפילו לא חלמתי שדבר כזה יתרחש.

כשהחלטתי לעבור ברית-מילה, נסעתי למוסקבה בלי ידיעת אשתי. הגעתי לדירה פרטית של רופא כירורג. היו שם אנשים מכל רחבי בריה"מ, אפילו מסיביר. כמובן שהכל נעשה בהסתר. אם היו מגלים אותנו, היינו נכנסים לכלא. הרופא בוודאי היה מקבל עונש חמור במיוחד (מאסר עם עבודת פרך?).

כל הזמן היה לאמא קשר מכתבים עם אחיה ואחיותיה בישראל. אבל לא האמנו שנוכל להפגש אי-פעם. בשנת 1973 הגיעו לנו "דרישות" מישראל, וכל המשפחה הגישה בקשה לעליה. אבל אביה של אשתי היה חבר ותיק במפלגה הקומוניסטית, ולא היה מוכן לחתום על הסכמתו. לא קיבלנו אישור. כאשר נפתחו השערים בתחילת שנות השמונים, קראו לי למשרד ההגירה והציעו לי לעזוב את הארץ. בתוך חודשיים הייתי חייב לגמור את כל הסידורים והאריזה. הלכתי לשגרירות הולנד, שבין השאר ייצגה את האינטרסים של ישראל. היה שם תור של מאות אנשים שרצו להגר לאירופה ולאמריקה. אבל כשהעובדים שם שמעו שאני רוצה להגיע לישראל, מייד הכניסו אותי לחדר הקבלה. בשדה התעופה בלוד קיבלה אותנו המשפחה. היתה התרגשות גדולה של האחים והאחיות שנפרדו לפני 50 שנה. כמובן שהזכירו את ההורים שלא זכו לעלות ל"ארץ חמדת אבות".

יצחק גנאל (חתנו של הרב ישעיה איסר אלקיס)

אחרי מלחמת ששת הימים התחילה התעניינות גדולה אצל היהודים בגורל מדינת ישראל ובמסורת היהודית. בשנת 1968 השתחררתי מן הצבא וגרתי באודסה. פעם הגיעה לעיר הזמרת נחמה ליפשיץ. נפגשנו איתה אחרי ההופעה וסיפרנו לה שאנחנו רוצים ללמוד עברית. היא הפנתה אותנו ליהודי פנסיונר בשם וולוקובסקי, שעוד למד עברית אצל ביאליק. בעזרתו של ד"ר ויקטור אנילביץ (אחיו של מפקד גיטו ורשה) יצרנו קשר עם הספריה בלנינגרד והצלחנו לקבל בהשאלה את הספר "אלף מילים בעברית". צילמנו אותו בהסתר והחזרנו את הספר. היינו ארבעה בחורים שהתאספו בלילות בבית של וולקובסקי. למדנו עברית, היסטוריה של עם ישראל וקצת תנ"ך. כמובן שבקג"ב עקב אחרינו, ושלח איומים עקיפים לנו ולמשפחת המורה. בינתיים נודע לנו שיש עוד קבוצות ללימוד עברית באודסה, אבל לא יכולנו להפגש כולם ביחד.

התחלנו להגיש בקשות עליה. אחרי כמה סירובים אישרו לנו, ובשנת 1973 עליתי ארצה עם אשתי. אחי סיפר שעוד כמה שנים אח"כ המשיכו אנשי הקג"ב להתקשר אליו, ולנסות לברר אצל מי נמצא ספר הלימוד שלנו.

מרדכי שטיין

חינוך יהודי בסתר בסיביר ובבוקובינה

עם בואם של הסובייטים אלינו ב 1940, הם הביאו אלינו את האתאיזם הממלכתי, שהוחדר בכפיה בבתי-ספר ובתקשורת, הם סגרו בתי תפילה, בתי מדרש, בתי ספר ומועדונים יהודיים, ואסרו על היהודים לעסוק בדת. עשרות כוהני דת מכל הדתות נאסרו והוגלו למרחבי סיביר. היינו בטוחים שהיהדות ושאר הדתות עברו מהעולם יחד עם מעמד הבורגנות, שהוכה ושהושמד פיזית על ידי הסובייטים, כמצוות המהפכה הבולשביקית. המהפכה הרי קמה לשם כך: להחריב את העולם הישן, הנצלני והאומלל, ולהחליף אותו בעולם חדש בריא ואיתן. עולם של עמלים מאושרים, עולם בו אין ניצול וגזל, עולם שמושתת על צדק ויושר, עולם של קומוניזם מנצח ומשגשג. וכל זה יתבצע הודות לתיאוריה הגאונית החדשה "מרקסיזם-לניניזם". התיאוריה הרעננה והמנצחת, שקובעת: תכלית העולם כולו להפוך לעולם קומוניסטי, חופשי ומאושר. סופו של העולם הישן להיחרב במהפכות, ולהיעלם מהחיים יחד עם המעמדות הנצלניים והטפילים השולטים בעולם הישן. וסוף כל הדתות, המשקרות את האנשים למען ייראו וייכנעו לשלטון הרודה, להעלם אחת ולתמיד, יחד עם הבורגנות הבזויה שהולידה אותם. התעמולה האנטי-דתית הייתה מאוד משכנעת, היא כפתה את עצמה בכוח הזרוע על האזרח ובשטיפת מוח בלתי פוסקת, כך שלאמונה ולדת לא היו הרבה סיכוים לשרוד. ההרגשה הזאת הייתה שלטת על חצי עולם יותר מיובל שנים, עד קריסתה של ברה"מ.

לאור החינוך שקיבלתי בבית הספר, נוצרה אצלי דעה שכל מה שקשור ליהדות, זמנו עבר מהעולם. אבל אצל אבא הכל היה אחרת. אבא היה איש הספר, הוא תמיד היה כזה. כך אני זוכר אותו מילדותי. הוא יותר נהנה בזמנו הפנוי לשבת עם ספר עברי ביד מכל דבר אחר בעולם. אבא שמר עמו כמה ספרי קודש: חומשים, סידורים, מחזורים, כמה ספרים של הרמב"ם ועוד ספרי עיון ביהדות. אבא אהב ספר יהודי יותר מכל. תמיד מצא בספרים עניין לעסוק בו. הוא ניסה למשוך גם אותי לעיין בספר או להשתתף יחד עמו בלימודי פרשת השבוע. הייתי משתתף בלימודים האלה לא מתוך רצון והבנה, אלא יותר מתוך כוונה לא להעליב את אבא ולא לגרום לו עגמת נפש. אבא מעולם לא קרא ספרים מחוץ לספרי יהדות. זכורני, הייתי בן חמש ולמדתי עדיין בחדר ולמדנו לקרוא ולפרש את פרשת השבוע. כל מוצאי שבת, תכף אחרי ההבדלה, אבא היה מתיישב ע"י השולחן, פותח חומש וקורא לי. השאלה הראשונה שלו הייתה תמיד מה שמה של פרשת השבוע ועל מה מדובר בה. אחרי תשובתי, היה מוסיף עוד כמה שאלות, וכשנגמרו לי התשובות, היה מתיישב בניחותא ואומר: "יש עוד כמה היבטים לפרשה הזאת", ומסביר לי בטעם ובהדגשה את תוכנה של הפרשה השבועית. ואם הייתי בכושר ולא עייף מדיי, היה גם מוסיף את פירוש רש"י. אבא היה תמיד נהנה מהשיעור שנתן לי, על פניו סימני חיוך של שבע-רצון, ואני ידעתי, שבחדר, על שאלותיו החוזרות של המלמד, אקבל מחמאה. בגירוש סיביר, בתנאים קשים, ברעב, בקור ובייסורים נפשיים, בכל זמן פנוי, ותמיד הצליח למצוא זמן פנוי, אבא היה יושב שפוף עם ספר פתוח ביד.

בזמן המלחמה היה לי קשר מכתבים עם משפחתי. מהם למדתי, שאבא ממשיך לעבוד בעבודות שונות במשק הקולחוזי, בריאותו תקינה, מתפלל כל יום, עם הנחת תפילין כמובן. ביחד עם אמא הוא שומר על כשרות במידת האפשר, ובקפדנות שומר על החגים היהודיים. בעצמו כתב לוח שנה עברי, והפיץ אותו בין היהודים. בלוח נרשמו כל האירועים החשובים, ימי חג, ימי צום. בקפדנות ובדייקנות ציין בלוח שלו את זמני הדלקת נרות שבת ואת שמות כל פרשות השבוע. בשבתות היה קורא מהחומש את הפרשה בהטעמה מיוחדת כבעל-קורא אמיתי. ובכלל, אבא התנהג בתנאים הבלתי-אפשריים האלה, כיהודי שומר מסורת כשר למהדרין וללא שום פשרות.

נחזור לסיפורו של אבא. הוא, כמו תמיד, שמר על המסורת, לימד את אחי אהרון יחד עם עוד כמה ילדים קרוא וכתוב בעברית. הוא לימד אותם ברכות ותפילות, הסביר להם את חגי ישראל ומשמעותם, הכין כמה מהילדים ממשפחות המגורשים לבר-מצווה. אמא היקרה, חששה מנקמתם של השלטונות, שאסרו בתקיפות כל פעולה להפצת דת. אבל היא שיתפה פעולה עם אבא בכל מעשיו. אמא תמיד עמדה לצידו של אבא, גם אם זה היה בניגוד לדעתה. היא שמרה בשבע עיניים מאחורי החלון, עת אבא היה מלמד את הילדים. גם התלמידים של אבא, שמרו את הסוד בחירוף ולא נכשלו בלשונם. למרות שהיו עדיין ילדים קטנים, ואולי לא הבינו לגמרי את משמעות הסיטואציה, הם הצליחו להפנים עד כמה חשוב

להסתיר אותה מעין זרים.

כשחזרנו לעיירה אחרי המלחמה, אבא ללא מורא וסייג חזר לעסוק בהפצת היהדות. גם כעת הוא היה מלמד ילדים יהודיים שרידי השואה, המחנות, והגירושים את האלף בית העברי, היה מכין ילדים לבר-מצווה, מלמד אותם לקרוא את ההפטרה, להניח תפילין ולהתפלל. הוא גם היה "בעל תפילה" במניינים מאולתרים בשבתות ובחגים ובעל קורא. לא היה בית-כנסת להתפלל בו עוד משנות הארבעים, עת הסובייטים סגרו את כל בתי הכנסת. מעט היהודים שהעזו להתכנס למניין בשבתות ובחגים, התפללו בביתו של יהודי אחד, שסיכן את עצמו באופן מיוחד. אבא היה המארגן של המניינים והתפילות, הוא היה גם "בעל קורא", ולא הפסיק להצטער על שאין לו ספר תורה אמיתי, ושיש הכרח לקרוא את פרשות השבוע מחומשים. הוא האמין בכול מאודו שעוד נכונו זמנים אחרים ליהודים וליהדות.

בעיירתנו פעל גם שוחט, יהודי בעל זקן לבן ומראה יהודי-טיפוסי, ששרד את המלחמה בנדודיו ברוסיה הגדולה, והתפרנס משחיטה כשרה בקהילות יהודיות. הוא היה בודד ולא פעם אמא האכילה אותו ותיקנה לו את בגדיו. השוחט הזקן היה גם מעין משורר ספונטני ולפי בקשתי (בסיוע "טיפים" של סיגריות, שהייתי מביא לו), היה מדקלם לפני את שיריו בעל-פה ביידיש. התחננתי בפניו שירשה לי לעלות אותם על הכתב, והוא לא הסכים בשום אופן. שיריו כולם היו סביב היידישע שטעטל, הפוגרומים והמרצחים המולדובנים מבסרביה.

השלטונות בוודאי ידעו על פעילותו הדתית – ולפי הגדרתם: לאומנית – של אבא. סטרוז'יניץ עיירה קטנה ובה אי אפשר להסתיר דברים. אך ידיהם של השלטונות לא היו פנויות לטפל במפיצי דת. בימים אלה, סמוך אחרי המלחמה עדיין עיקר מעייניהם היו לגלות את  החתרנים הפוליטיים – הקונטרה-רבולוציונרים. לא עבר זמן רב ו"פעילות קלריקאלית" הפכה גם היא ליעד של המשטרה החשאית הקג"ב.