English

מפת האתר

צור קשר

 מקומות נושאים ושמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

חסידות בבסרביה ובוקבינה

  ארגון יהודי בוקבינה    

מפת צפון מערב רומניה  (בסארביה) כולל אזור בוקבינה והגבול עם ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השניה

מתוך ספר יהודי סוצובה (שיץ) וקהילות הסביבה כרך מס'1

 

לתמונות מהווי העיירה היהודית לחץ כאן אלכס בלר

 

תמונות מהווי החסידים  זלמן קליינמן

 

אלכס בלר - החיים בשטעטל 1 (מצגת)

אלכס בלר - החיים בשטעטל 2 (מצגת)

 

 

רבי אברהם מתתיהו פרידמן הצדיק משטפנשט


11admor.jpg (10063 bytes)ר' מנחם נחום מבויאן







הקלויז של אדמו"רי בויאן בטשרנוביץ - 2006
 

במרכז הרב ישראל האגר זצ"ל

בתי הכנסת בויזניץ וסדיגורה

מתוך ספר יהודי סוצובה (שיץ) וקהילות הסביבה כרך מס'1

קבר הרבי בויזניץ 1993

 

בית הקברות בויזניץ

תמונות  מרשימות נוספות מחיי החסידים בעיירה במזרח אירופה מומלץ לראות דרך הקישורים הבאים.

אלכס בלר

אלכס בלר - החיים בשטעטל 1 (מצגת)

אלכס בלר - החיים בשטעטל 2 (מצגת)

זלמן  קליינמן  (אתר הגלריה)

מתולדות אדמו"רים לבית רוז'ין

 נלקט ע"י אבישי יורב - מתוך "נר ישראל" לבית ריז'ין חלק ו. ערוך בידי ח"ד שטערן, בני ברק התשנ"ד.

ר' מנחם נחום מבאיאן-טשרנוביץ זי"ע

נולד תרכ"ט נפטר תרצ"ו. מנוחתו כבוד בוויען.

אביו – ה"פחד יצחק" מסאדיגורה-באיאן. סבו – ר' אברהם יעקב מסא"ג. סבו-זקינו – ר' ישראל מריז'ין.

בחורף תרנ"ה נסע לבקר ברוסיה, אצל אבי-אמו ר' יוחנן מראחמיסטריווקא. אבי השושלת, רבינו ישראל, ברח משם וגם צאצאיו היו עלולים להאסר כ"בני בורח". אבל הוא, בן הדור הרביעי לא חשש. ואם רוסיה, כמובן בארדיטשוב, עיר מלאה חסידים ואנשי מעשה. לבקשת החסידים שם נשאר לשבות אצלם. ובהיות שבבארדיטשוב לא היה חזון נפרץ לראות נצר מבית ריז'ין בעבודתו, הפצירו בו החסידים כי יואיל לקדש בליל ש"ק בפני קהל עדתם. בעת הקידוש, שנערך בבית מדרשו של בעל ה'קדושת לוי' [ר' לוי יצחק מברדיצ'ב], התאסף קהל עצום מכל העיר, ובראשם זקני החסידים, לחזות בעבודת הקו', אשר עשתה עליהם רושם בל-ימחה.

בפרוץ מלחמת העולם הא', בשלהי תרע"ד, עבר אביו לוויען. שם קנה בית-חומה והתיישב בה. בשלהי תרע"ח לאחר פטירת אביו, עבר לטשערנוביץ, והשתקע בקלויז המפואר שהקימו החסידים בעבורו. קרוב לעשרים שנה ניהל משם את עדתו. באותה עת היתה הקלה יחסית  ליהדות רוסיה [מלחמת ה'אדומים' ב'לבנים' באוקראינה, א"י]. קרוב לאלף חסידים על רבניהם ונגידיהם מאנ"ש [אנשי שלומנו] ניצלו את ההזדמנות, ובאו לטשערנוביץ. חיבה יתירה נודעה ממרן להם, והוא נעתר לבקשתם לערוך לפניהם 'טיש' [שולחן] בט"ו באב, שלא כמנהג אבותיו הק'. בשבתו בשולחנו, ניחם את החסידים מרוסיה וחיזקם בדבריו.

משך כל ימי נשיאותו, היו שנות בלהות וימים של בין מלחמה ומלחמה. מצב אחבנ"י [אחינו בני ישראל]  היה בכי רע. הן בגשמיות, ובפרט ברוחניות. ההשכלה הארורה עשתה בהם שמות, והעניין הורגש במידה גדושה ביותר בערי בוקובינה ובסרביה. לזמנים קשים ומרים אלו, היה מרן שתול בארץ, לכאוב את מכאוב הדור, ולהעלותו מתהום שקיעתו. כל מר-נפש וקשה-יום מצא את לבבו הטהור פתוח לשפוך לפניו את דאגתו וצרתו, וליהנות ממנו עצה ותושיה. כל הנכנס לביתו שבור ורצוץ, יצא בלב בטוח, שקט ורענן. אם בעצה טובה או בדברי נוחם ואהבה. והכל נעשה עפ"י דרכו בקודש, אשר הלביש את כל עשיותיו בפשטות יתירה.

בעוד שדרך אביו הקדוש ['פחד יצחק'] היתה בקול דממה דקה, המטלת אימה נוראה, ורגשי עבודתו הסתר בתוך הסתר, הרי התרגשותו והתלהבותו של מרן זי"ע, היו פורצות ונגלות לעין-כל. לא הרי עבודה כהרי עבודה. מפורסמת היא עבודתו המופלאה בקידוש ליל ש"ק [שבת קודש], שנאמרה בדביקות עילאה. במתיקות עילאה היה מנגן הניגון כמנהג אבותיו, עד שפניו בערו כלפיד אש. כל עצמותיו תאמרנה אהבה ויראה בימי חג ומועד, ובפרט בימים נוראים. עת ערך תפילותיו שעות ארוכות, ואנחותיו שוברות כל לב. בהקפות דשמיני עצרת ושמחת-תורה, עבודה מיוחדת היתה לו, שעה שהיה מכרכר ומפזז בכל עוז, עם ס"ת בחיקו. ומה נהדר היה לראותו מדליק נר-מצווה בחדווה ובדביקות עילאה, ואמירת ז' פעמים 'ויהי נועם' בהתלהבות והטעמות מיוחדות. כמו כן אמירת אמ"ק [אמרי-קודש?] בתורה וחסידות, הנאמרים מידי פעם, בהסיבו בשולחנו בימי שבת וחג ויומא דפגרא'ס, שנאמרו בדביקות נוראה. במה שנראה לעין מעבודתו, היה די כדי להלהיב ליבות ישראל לאביהם שבשמים.

פרשה בפני עצמה, מהווה ביקורו של מרן זי"ע בארצנו הקדושה, בקיץ שנת תרפ"ז. על היותו שם שלושים יום פחות כמה שעות, נרשמו מעל מאה עמודים בספר 'משכנות הרועים' בעריכת הרב בערל רבינוביץ. עיין שם ותמצא נועם ועונג בכל פרטיה ודקדוקיה של התרשמותו הגדולה, בכל מקום הילוכו וביקורו. גם תמצא את ההתעוררות הנפלאה שנתהווה בחסידים שם אנ"ש בעת ביקורו אותם. [בביקור זה נקבעה ה'חזקה' של אדמו"רי סאדיגורה בהדלקת לג בעומר במירון. א"י]

אחרית ימיו – זמן רב סבל מרן מחולי הכליות, אך הסתיר והעלים את דבר מחלתו מידיעת מקורביו וחסידיו. בחודש מנחם אב תרצ"ו נסע לוויען בכדי לעבור ניתוח, כאשר יעצוהו הרופאים. אך לפתע הורע מצב בריאותו. בניו ובני משפחתו הגיעו למיטתו כמצוותו, והוא התאמץ לשוחח עם כל אחד ואחד כמה דיבורים. אחר כך ביקש להוציא מחדרו כל איש, וקרא אליו את משמשו החסיד ר' אלטיר ביריברייאר ע"ה וציווה עליו לכתוב את צוואתו. אחר כך שכב מרן במנוחה ובשלווה מופלאה ופניו מזהירים בזוהר עליון. בן ס"ז שנה היה כאשר עבר לעולם שכולו טוב. כשנות אביו ה'פחד יצחק'.

 

ר' אליעזר האגער מוויז'ניצה זי"ע            

בשנת תרס"ג נשא את הרבנית חוה בתו של ה"פחד יצחק" מסאדיגורה. אחרי המלחמה העולמית הראשונה, התמנה לרבה של וויז'ניצה [מקום מגורי המשפחה לפני המלחמה, א"י].

בשנת תרפ"ג יסד בה את הישיבה המפורסמת "בית ישראל ודמשק אליעזר". בישיבה ניתן חינוך שהקיף את כל מקצועות התורה. החל בחומש-רש"י, נ"ך, גפ"ת [גמרא, פירש"י, תוספות] ראשונים ואחרונים. הישיבה היתה לאבן-יסוד להפצת התורה בכל המחוז. העידו על תלמידיה: "כל כפר ועיירה שהיה בהם רק תלמיד אחד של ישיבת וויז'ניצה, [הוא] עשה נפלאות לחינוך הדת והיהדות". בשנת תר"ץ הקים עבור התלמידים בניין מפואר, שגם סידוריו הפנימיים היו מפוארים ביותר. הבניין עלה לו כמיליון ליי רומניים. אמרו שישיבת וויז'ניצה היתה מעין מהדורה שניה של ישיבת חכמי-לובלין, בכבוד-הנסיכים והנוחיות שהיו בה לתלמידים. בזמן האחרון למדו בישיבה למעלה ממאה בחורים, ותקציבה עלה על 80,000 ליי.

יחסו של ראש הישיבה לתלמידיו היה יחס-אבהי. הוא היה רגיל לשלב את זרועו בזרועם ולטייל עמהם בבית המדרש וברחובות העיר.

רוב זמנו הוקדש לישיבה, אבל הוא התמסר גם להנהגת חסידיו. אלפים הסתופפו בצילו. הוא קיבל 'פיתקאות' ונתן עצות לכל שואליו.

הוא היה גם עסקן-ציבור בקנה מידה ארצי. עמד בראש אגודת ישראל ברומניה, היה חבר מועצת גדולי התורה, והשתתף באופן פעיל בכל 'הכנסיות הגדולות' שלה. כשיצאה הגזירה על החדרים והת"תים ברומניה, הצליח להשיג רשיון לפתוח סניפים לישיבתו. כל הת"תים הפכו לסניפים, ועל ידי זה לא פסק קול התורה. כשגזרה הממשלה האנטישמית שיש לפתוח את כל החנויות בשבת, ישב שבועיים בבוקרשט (למרות מחלתו באותו זמן), עד שהצליח לבטל את רוע הגזירה.

הוא הצטיין בחיבתו העמוקה לארץ ישראל, והקים חוות להכשרת צעירים חרדים לתורה ולמצוות, בכדי שיעלו ארצה. כן יסד בית חרושת לאריגה וכד', שבו קיבלו ללימודים מקצועיים, בחורים שלא הוכשרו לישיבה.

            נס גדול אירע לו בפרוץ המלחמה. יום לפני כניסת הרוסים לעיר, נסע הוא לרגל נישואי אחד מתלמידיו לקלויזנבורג שבטרנסילבניה. בכך ניצל מגורל כל 'כלי הקודש' והסוחרים שנשלחו לסיביר. לאחר מספר שבועות הוציאו השלטונות צו-גירוש נגדו. הוא היה צריך לגלות לכפר נידח, שלא היה בו אפילו יהודי אחד. בניסי-ניסים בוטל הצו, והוא קיבל רשיון מגורים בטעמישוואר. מעיר זו אירגן מסע-הצלה עבור גולי טרנסניסטריה. אירגון זה עלה עשרות אלפים והיה כרוך לא-פעם בסכנת-נפשות. הוא בעצמו בא במגע עם קציני-צבא גבוהים ונמוכים, ולא התחשב בסכנות ובאיומים. הוא דפק על דלתות נדיבים בהונגריה וב'רומניה הישנה', אסף כספים וחבילות, ושלח אותם לגולים בסיביר. חסידיו בארץ ישראל השיגו עבורו רשיון-עליה. אבל הוא סרב לעזוב באמרו: "כל עוד שאפשר להציל יהודים, לא אציל את נפשי". רק כשנכבשה כל המדינה [ע"י הרוסים, אביב 1944] נאות לעזוב ולעלות לא"י.

בהגיעו ארצה, הוא מתחיל לארגן את חסידיו המפוזרים. בתנופה עצומה הוא מציב את הישיבה בתל אביב, ושוב עורך את 'שולחנותיו'. אבל בתוך כמה חודשים חלה במחלה ממארת. הוא נפטר באלול תש"ו, בלא שנפקד בזש"ק [זרע של קיימא. צאצאים]. זיכרונו הטוב עולה מדברי תורתו שבכתב-יד, שניצלו גם הם בדרך נס. אלו נדפסו רק אחרי פטירתו.

 

ר' אהרון מבאיאן-טשענוביץ זי"ע

נולד בשנת תר"ן, נפטר י"ג חשון תש"ב בטרנסניסטריה.

אביו – ר' מנחם נחום מבאיאן-טשערנוביץ.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח לוויען יחד עם אביו וזקינו. בשנת תרח"צ, אחרי פטירת אביו, התחיל להנהיג עדה מחסידי בויאן, במקביל לעדות גיסו ואחיו.

בראשית שנת תש"ב נכנסו הנאצים ימ"ש לטשערנוביץ. בעצם יום שמחת-תורה יצא מרן זי"ע בראש גולים. כמה שבועות ניטלטלו מעיר לעיר בצרות שונות ומשונות ואכזריות נוראה. עד שהגיעו סמוך לעיר אובודקה שבאוקראינה. שם הוחזקו בתנאים מרים וקשים מנשוא. מרוב צרות חשך מאור עיניו. מגודל הזוהמא פרצה מגיפה, אשר הדביקה גם את גופו הק', ואת זוגתו הרבנית, ושם נסתלק. עמו נספו י"ב אלפים מישראל, ביניהם גם אחיו הצעיר ר' מרדכי שרגא. גיסתו הרבנית העניא ע"ה זכתה להנצל מצפרני הרשע, ע"י אחיה כ"ק ר' אליעזר מוויז'ניצה. הוא שילם הון רב לאיכר שיעבירנה לרומניה. מארץ ישראל שלח לה סרטיפיקאט ובקיץ תש"ד הפליגה באניה 'מפקורה'. הספינה הוטבעה בים השחור על כל נוסעיה הי"ד ביום ט"ז אב, ע"י הגרמנים [ככל הנראה בהפגזה של הרוסים. א"י].

 

ר' ליבער ה'גדול' מבארדיטשוב

(סופר ע"י כ"ק מרן ר' אברהם מתתיהו משטעפינעשט זי"ע)

הרהגה"ח [הרב הגאון החסיד] המפורסם ר' מנחם נחום ליבערזוהן זצ"ל, שהיה רב בקלישקביץ שבאוקריינה(!). הוא הגיע לשטעפינעשט במהלך מלחמת העולם הראשונה. מרן זי"ע קרב אותו מאד, ויעץ לו להעתיק את מקום מגוריו לעיר הגדולה יאסי. כשסיפר ר' מנחם נחום שהוא נכדו של ר' ליבער ה'גדול', שהיה מתלמידי הבעש"ט והמגיד זי"ע, אמר מרן: "אספר לכבודו סיפור מזקינכם. מעשה שהיה כך היה: ר"ר ליבער עבר פעם אחת ברחוב, ושמע אשה בוכה בדמעות שליש. הוא ניגש אליה ושאל אותה מה קרה. האשה סיפרה לו שהיא אלמנה ומטופלת בילדים רבים. עד היום היתה לה עז, ומהחלב שהעז נתנה היה לה למחיה. עכשיו מתה העז, ואין לה ולילדיה שום דבר לאכול. ר' ליבער נתן לה איזה נדבה, שתמהר ותקנה לחם לאכול. עוד אמר לה שתפסוק מלבכות, כי הוא הולך מייד לשוק לקנות עבורה עז אחרת. באותה עת שעמד בשוק וביקש לבחור עז לאלמנה, הופיע אליו אליהו זל"ט [זכור לטוב] וביקש לשוחח עימו. אך הר"ר ליבער זי"ע אמר לאליהו הנביא: כעת אין לי פנאי, אני עסוק במצווה חשובה אחרת. צא וראה מכאן תוקף גדולתו וקדושתו של ר"ר ליבער זי"ע".

 

נלקט מתוך "נר ישראל" לבית ריז'ין חלק ו. ערוך בידי ח"ד שטערן, בני ברק התשנ"ד.

 

נוסעים לרבי

רקע

רוב יהודי בסרביה הגיעו אליה ממרחבי אוקראינה ומ"תחום-המושב". היו אלה בעיקר אנשים פשוטים, בעלי מלאכה, איכרים וסוחרי-סדקית. המנהיגות היהודית – רבנים, אדמו"רים וראשי הקהל נשארו בקהילותיהם הוותיקות. לאורך כל התקופה נהגו חסידי בסרביה הצפונית לבקר לעיתים מזומנות אצל רבותיהם, גם כשהיו "מעבר לגבול". בשלהי המאה הי"ט התבססה בבסרביה החסידות הריז'ינית על כל ענפיה. חסידים מרובים היו לאדמו"רים מבוקובינה הסמוכה: ר' ישראל מסאדיגורא, ר' יצחק מבויאן, ר' מנחם נחום פרידמן משטעפינעשט, ר' דוד טברסקי מטולנא, ר' מרדכי שרגא מהוסיטאין, ר' יצחק פרידמן מבוהוש וצאצאיהם.

 

שטעפינעשטי היתה במולדובה – רומניה. זקני החסידים המקורבים והמקובלים היו אומרים, כי מספיק רק להזכיר את שם העיר ותיכף ראו עין בעין את הישועה מאת השי"ת. כמו שמזכירים ברדיצ'וב. המקור לזה הוא, כפי שאמר אדמו"ר הזקן מסדיגורה זצ"ל, מהמשנה ביומא "עד שבחברון והוא אומר הן". וכפי שכתב רש"י בשם הירושלמי – "כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון".

עבודה שבלב

קדושתו, דבקותו וכוונותיו של הרבי בתפילתו היו פלאי-פלאים. כידוע, לא נהגו צדיקי בית רוז'ין להתפלל באולם אחד עם הציבור, אלא בחדר המיוחד להם. התחלת התפילה – עד שהגיעו ל"הודו" לקחה יותר משעה. כל החסידים, וגם אני בתוכם, ישבנו ולמדנו. עד שהרבי נגע בדלת ואז ידעו שאפשר להמשיך את התפילה הלאה. בעת שקראו אותו לעלות לתורה, כולם עמדו בדממה כשהצדיק יצא מחדר התפילה, הוא נראה כמלאך א-לוקים. הכל השתדלו להביט בו. אותו הדבר חזר בזמן הגבהת הספר, כשיצא שוב, כדרכו בקודש, להביט בכתב. התפילות נמשכו בכל יום עד הצהריים.

דרכו בקודש היתה שלא להשמיע אף פעם דברי-תורה ברבים. בבחינת "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". אבל היה ידוע כגאון נפלא, הבקי בש"ס ופוסקים ובשאר מכמני התורה. במשך היום היו שעות ארוכות שהיה סגור לבד בחדרו. בשעות אלה למד כחמש שעות ברציפות בנגלה ובנסתר. אך לא נודע מה הוא סדר לימודו. פעם, בעודני נער, לקח אותי הגבאי ליד הדלת של חדרו. עמדנו בשקט גמור ואמנם שמענו אז את קול המפתחות בעת פתיחת ארון הספרים. אבל לא ראינו כלום. רק שמענו.

 

נפלאות בשמים ובארץ.

ניסים ונפלאות, כמו בימי הבעש"ט, סיפר לי הרה"ח [הרב החסיד] ר' שרגא פייבוש זצ"ל, שהיה משמש בקודש וחסיד נלהב.

והנה דבר שאותו ראיתי בעיני. היה יהודי אחד שהיה לו ילד כבן שמונה או עשר שנים, חולה במחלת הנפילה ל"ע [לא עלינו]. הוא היה כבר אצל כל הרופאים מהגדולים שבגדולים, אך כולם לא עזרו מאומה, והכל נשאר כמו שהיה. יעצו לו ידידיו שיקח את הילד לצדיק. וכך היה המעשה. כשהגיע האב, כתבו לו הגבאים קוויטל [פתקא] כנהוג, ואיתה הוא נכנס אל הקודש פנימה. האב פנה אל הילד ואמר: גש לתת שלום לרבי. הילד הרים את ראשו אך במקום להתקדם, התמוטט ונפל על הריצפה. האבא, שהיה רגיל בכגון דא,  השאיר את הילד על הריצפה. אבל הרבי קם מכסאו, עמד ליד הילד והביט בו במבט חודר בדומיה. אחרי כמה דקות התעורר הילד ונתן לרבי את ידו לשלום. האדמו"ר הקוה"ט השיב שלום ואמר (תרגום): 'שתהיה מהיום בריא ושלא תדע עוד ממחלה זו. לך לחיים ולשלום'. האב לקח את הילד לביתו ומאז הוא הבריא לגמרי. לפני מספר שנים ראינו אותו והוא אמר כי אכן, מאז ברכתו של הצדיק הוא בריא ושלם.

 

עליה לרגל (חגים במחיצת הרבי)

על השתוקקותם של החסידים אנ"ש לראות את פני אדמו"ר זצ"ל ולשהות במחיצתו בכל אפשרות והזדמנות, ידועים הרבה סיפורים. סבי, הרה"ג ר' חיים חכם ז"ל, נסע פעם לשבת-בראשית לאדמו"ר. הוא יצא מעירנו ביום שישי לפנות בוקר בכרכרה עם עוד כמה חסידים. כשהגיעו אל אם הדרך, עמדו לפוש קמעא והעגלון נתן אוכל לסוסים. סבי ניצל את ההזדמנות, ניגש לדואר ושלח מברק דחוף לרבי שיכינו את הטיש [שולחן] שיספיק גם לכל החבורה.

חג השבועות

 

מדי שנה בשנה נסעתי עם שני זקני לשטעפינשטי לשבועות. חסידים רבים באו לחג, כמו לכל החגים האחרים. האוירה

בחצר היתה ממש כמו לפני קבלת התורה בהר סיני.

 

ראש השנה

סיפר לי ידידי הרב אברהם יונה שליט"א, כי אביו סיפר לו שהיה בראש השנה אצל אדמו"ר. וכך היה המנהג: תקעו את התקיעות על סדר העמידה בלחש, רק כשהגיע הרבי לגמר סדר "מלכיות". אך ה"עולם" גמרו את תפילת הלחש מהר. ליד חדרו של הרבי עמד שומר, שנתן ליחידי-סגולה להציץ לחדרו של הרבי, לראות את עבודתו בקודש. גם אביו זכה פעם בהצצה. עד שהרבי גמר "מלכויות" ונתנו סימן לתקוע, הוא הספיק לומר את כל ספר תהילים כולו ולחזור על הספר הראשון. חשבתי לעצמי, כמה פעמים הספיק לחזור על התהילים גם ב"זכרונות" וב"שופרות".

שמחת בית השואבה

אמר האדמו"ר ר' משה'ניו מבאיאן זצוק"ל הי"ד בעניין שמחת בית השואבה: כמו שיש אנשים שאין יכולים להתקרב ולהתחבר עמהם אלא בזמן שהם עושים שמחה, שאז בנקל להתקרב אליהם, כמו כן ישנם אנשים פשוטים שאינם יכולים להתקשר עם הזמן הקדוש אלא ע"י שמחה. וע"י שמחת בית השואבה יכולים גם להמשיך מאור הזמן לשאר הימים. דע"י העסק והשמחה בתורה, אשר בה נכללו כל המצוות, יכולים להשאר דבוקים ומקושרים עם המצוות.

 

חנוכה

הרה"ק [הרב הקדוש] רבי נחום זיע"א [זכרו יגן עלינו אמן] בנו של מרן מרוז'ין, נכנס פעם לעזרה שע"י בית מדרשו ב"ניטל", שחל באותה שנה בחנוכה וראה קבוצה מחסידיו משחקת ב"דמקה". בראותם את הרבי חרדו מפניו וכמובן נרתעו ונבדלו בהכנסו. אבל הרבי הרגיעם ושאל: היודעים אתם את כללי המשחק? והמשיך ואמר: א. הולכים קדימה צעד אחד. ב. אי אפשר ללכת שני צעדים בבת אחת. ג. מוותרים על אחד בשביל להרוויח שניים. ד. צריך רק להתקדם למעלה. ה. כשמגיעים למעלה – אפשר ללכת בכל הכיוונים. ומזה מוסר השכל גדול כיצד לעבוד את ה'.

הטיש [שולחן]

אחרי התפילה, זכינו לשהות במחיצתו של הצדיק ולחזות בזיו פניו הקדושים בעת הקידוש והסעודה. הציבור שהתאסף לשולחנו של הצדיק בחג, היה ציבור גדול מאד. באו מכל חלקי העיר להשתתף בשולחן הטהור, אנשים וטף. בחצר הוכנו ספסלים רבים. בשורות האחוריות היו מעמידים אותם אחד על גבי השני, בכדי שכמה שיותר אנשים יוכלו להתבונן בשולחנו של הצדיק.

המקום החשוב ביותר היה כמובן על יד השולחן. אשר שם ישבו מלבד בני המשפחה, רבנים, זקנים וחסידים חשובים. אחרי כן, בא המקום לעמוד מאחרי הרבי. החשוב ביותר מבין העומדים, עמד ממש מאחורי הרבי והשאר בצדדים. היו כאלה שלאחר כמה שנים זכו לעבור מן "העומדים" אל "היושבים". כל אחד השתדל להסתכל על כל תנועה של הרבי, וביקש ללמוד דרך בעבודת ה' מכל מה שעשה.

הקדוש מרוז'ין זיע"א היה מתחיל לאכול את ראש הדג מהעיניים. לפני כן שמעו הסמוכים שאמר בלחישה: "עיני כל אליך ישברו". ושהה מעט בכוונה עצומה. על פניו ראו במוחש, שמתרחש דבר גדול בעולם. פעם אחת, בליל שבת קודש דיבר מעניין דגים לשבת. בדבריו אמר כי "דג" הוא בגימטריא שבע כנגד ימי השבוע, והסביר את זה באופן עמוק מאד. פתאום אמר: יכולים להיות למדן גדול ולא להיות פוסק גדול בהלכות. כי מי שיודע לפסוק הלכות ואינו יודע היטב קבלה, יש לו ספיקות במנהגי ישראל, ועוד בדברים חשובים מאד. ואפשר לחדש חידושי תורה גם כשיש ספיקות בהלכה. ואמרו חז"ל בספיקות: 'תיקו'. כי ההבדל בין הלכה ברורה וספיקות הוא, שב'תיקו' אין נו"ן, ואילו ב'תיקון' משלים בנו"ן. וזה חשיבות הנו"נין [הדגים].

בשולחנו הטהור, היה אדמו"ר שר ניגון מיוחד של הס"ק [סבא קדישא] הריז'ינער זצ"ל. וכשהיה שר את הניגון הנ"ל, היה פושט צורה ולובש צורה. ניכר היה בעליל, כי הוא ממש בהתפשטות הגשמיות. הכל ראו עין בעין שהוא נמצא בעולם אחר.

 

חוזרים הביתה

כידוע לכל אנ"ש [אנשי שלומנו] החסידים, היה בית האדמו"ר זצ"ל בנוי כארמון. הרבה חדרים היו בבית האדמו"ר זצ"ל. בבית הרבי היה גם חדר מיוחד שנקרא בפי החסידים: "משיח'ס צימער", חדרו של משיח. היו מספרים כי הצדיק רבי מנחם נחום זצ"ל אמר פעם, כי בחדר הזה יתאכסן משיח. הריהוט בחדר זה היה כולו מצדיקי עולם. כמו הצדיק מרוז'ין זיע"א, אבי הרבי ר' שלום שכנא זיע"א, המגיד הגדול ממעזריטש זיע"א ועוד.  בחדר זה היו גם שמורים מחפציהם האישיים של גדולי עולם אלו. היו שם כוסות, דברי כסף וזהב, שטריימל ושאר דברי לבוש, דברים העשויים מבארשטין שהיה מין חומר יקר, חנוכיות. ועוד דברים לאין שיעור. כל דבר בחדר היה ידוע בבירור ממי הוא. הכל היה סגור. אך זקני החסידים והמקורבים, כל פעם שבאו לשטעפינשטי, לפני שחזרו לביתם, זכו להכנס לחדר זה ולשמוע מפי המשמש בקודש הרה"ח [הרב החסיד] ר' שלמה לייב ז"ל, הסבר על כל חפץ וחפץ. הרב החסיד הנ"ל היה משמשו האישי של הרבי, ואף ישן בקודש פנימה. כל פעם שנכנסו החסידים לחדר, התעניינו בכל ושמעו הכל מחדש. גם אני, בעודני נער, זכיתי להתלוות לזקני ולהכנס לחדר לפני-ולפנים.

ובדרך, כשחוזרים, כבר מתחילים לתכנן את הנסיעה הבאה אל הרבי.

 

(מלוקט ע"י אבישי יורב -  מתוך מסילות, בטאון חסידי סדיגורה-רוז'ן, יד-טו, כסלו-טבת תשמ"ז.)