|
|
שמו ופורמי המל
הורים של מיכאל בעלה של שרה לבית יורב
| שרה ומיכאל | שורשים ישראל ולאה | ישראל ולאה יורב | פרקים מהחיים א | פרקים מהחיים ב | ||
| טל ודרור | ורד ואמנון | שי וחגית | קמה ומאיר | גור | תומר ורבקה | שמו ופורמי |
|
פורמי (ז'אן) המל נולדה: כ"ב אב תרס"ז (1907) נפטרה: כ"ט שבט תשס"ב (11.2.2002 ) בת 94 בפטירתה. שלושה ילדים (רותי, מיכאל, יעל) ששה-עשר נכדים , חמישים נינים |
שמו (שמעון) המל נולד -- כ"ט אלול תרס"ז 8.9.1907 בשטרסבורג, צרפת . נפטר --- כ"ה תמוז תשס"א 16.7.2001 בעין הנצי"ב
|
|
 |
שמו עם הוריו |
תמונה משנת 1870 רואים את סבא וסבתא רבא של שמו שמותם : סימון המל ושרה לבית קליין סימון נולד בשנת 1811 ונפטר בשנת 1882 וכן את שלשלת ילדיהם הגדולים מתוך 12 ילדים שהיו להם הילד שעומד אחרי האמא הוא הסבא של שמו התמונה
באדיבות גדי המל
|
 |
סבא רבא מצד אמו של שמו |
סבא וסבתא מצד האם של שמו |
בברית מילה של גור 1970 |
|
רישום העליה של משפחת המל באוניה "טטי" 12.10.1947 פרדריק,זנה,רות ומיכאל |
1967 שמו ופורמי בביתם בעין הנציב |
1994 סבא שמו,חגית ושי,דבורה בוכניק,פיירו,משה,מתן לבנוני,מיכאל |
 |
עם רותי מיכאל ויעל בחגיגת ששים שנות נשואין 1994 |
שמו מדליק נר זכרון בטקס יום השואה בעין הנציב 1996 |
מוקפים נינים ונכדים חגית עם זוהר,שי עם שירה גולד
|
פורמי 1994 |
בחגיגת 60 שנות נשואין 1994 |
|
 פורמי בילדותה
1994 |
 עטיפת הספר בו מספר שמו את קורות חייו נדפס ב 1989 הפסל בעטיפה הוא יצירתו של ז'ראר קוך - הזעקה |
 חוברת שהוציא שמו על דמויות מחייו |
 שי ויערה גאים בתעודות |
 התעודה של שמו כמציל יהודים בשואה |
 התעודה של פורמי כמצילת יהודים בשואה |
 |
 |
 הסיפור של שמו כמציל יהודים בשואה |
 |
 הסיפור של פורמי כמצילת יהודים בשואה |
|
אבא של פורמי חייל במבא הצרפתי |
אמא של פורמי בצעירותה |
האמא עם שלושת ילדיה פורמי בצד שמאל |
סבא של פורמי |
סבתא של פורמי |
|
 רותי ויעל במסיבת 70 למיכאל תשס"ח |
דברי פרידה של אבישג איילי חברת עין הנציב
ראיון משנת 1995 , פורסם בעיתון עמודים של הקבה"ד
כתבה שפורסמה בעיתון הארץ אחרי מותו
לרשימת הנכדים והנינים צאצאי מיכאל ושרה
פרטים על סבא שמו
נולד -- כ"ט אלול תרס"ז 8.9.1907 בשטרסבורג, צרפת .
נפטר --- כ"ה תמוז תשס"א 16.7.2001 בעין הנצי"ב
סיים את לימודיו האוניברסיטאיים בכימיה, פיסיקה, מינרולוגיה וביולוגיה, בתואר דוקטור במדעים. נושא עבודת הדוקטור - מחקר על הסולפיטים מסידרת המגנזיום. אסיסטנט בפקולטה למדעים בשטרסבורג, בין 1029 - 1939.
ממיסדי תנועת הצופים היהודים בצרפת. חבר הנהלת התנועה בין 1941 - 1947. אחראי ל - 12 הכשרות הנוער היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה, 1941 - 1945. נציג הנוער היהודי בוועדת-התיאום של כל תנועות הנוער המחתרתיות בצרפת - 1945.
עלה ארצה בשנת 1947, והצטרף לקבוצת עין-הנצי"ב. עבד בנוי, ואחר כך היה מורה בבית-הספר המשותף בשדה אליהו, ולימד מדעים.
שמר במשך כל השנים על קשר עם חברי תנועת הצופים מצרפת בארץ ובצרפת. קשר המכתבים שלו כלל מאות כתובות, גם של לא-יהודים, שהיה קשור אליהם מתקופת המלחמה. היה ידוע כחובב טבע, חובב טיולים, חובב הארץ , חובב מוסיקה , חובב צילום.
לאחר צאתו לפנסיה - הקים חממה לצמחי- בית ליד ביתו, וטיפל בה במקצועיות ובמסירות רבה שנים ארוכות.
צוואה רוחנית של שמו
נכתבה בתאריך כ"ה מנחם אב תשל"א
16.8.1971
פעמים רבות הייתי עד לטעויות, להפרזות
ולעיוות המציאות כשרצו לחלוק כבוד לאדם אשר
נפטר. לכן אני מתנגד בכל תוקף לכל צורה של
הפגנת אבל או הפגנת כבוד אחרי מותי. אם טעם
הזכרון שאני משאיר בלב האנשים המכירים אותי
אינו מה שהייתי רוצה שיהיה- מה תועיל חלוקת
כבוד כוזבת לזכרי?
ברור, שלמען האנשים שאהבוני, כל הפגנה רק
תחריף את כאבם, ואני סבור שהפגנות אינן יכולות
להוות נחמה. הקב"ה הוא היחיד שיכול לנחם,
והוא משתמש בכלי בטוח עד מאד: הזמן.
אעפ"י שהדברים הבאים עלולים להשמע
כהתיימרות - בכל זאת אפרט להלן את רצוני:
בראש ובראשונה, מתנגד אני לכל נאום, לכל הכרזה
בעיתונות או ברדיו, לכל מאמר אשר בו ידובר עלי.
על יד קברי יקראו מזמור קל"א בתהלים, ותו-לא.
הצעתי היא, שחיי הקבוצה יימשכו אחרי מותי
בדיוק באותה צורה שבה נהגו לפני כן [אין לבטל
סרט, הצגה או קונצרט].
ילדי ונכדי יזכרוני, כשהם עוסקים בלימודי
קודש. בידיעתם כי פורמי ואני עלינו ארצה על
מנת שהם יוכלו ללמוד מה שאנחנו לא למדנו בגולה.
אני מתנגד לכל תמונה מתמונותי , בין בעיתונות ,
בין על גבי קיר - אפילו בחדרך, חביבתי! את יודעת
שאני איקונוקלסט מאז ומתמיד.
אני שולל את זכותו של כל אדם הרוצה לתת את שמי
למוסד, לבניין. למילגה או לפרס.
אותם החפצים שאהבתים ואשר אין לך ולילדינו
שמוש בהם, חביבתי, אבקש לתתם לקבוצה. וייעשה
בהם כפי הנראה לדעת הקבוצה.
בשום אופן איני רוצה שתהיה "חלוקת רכוש
ליורשים". פעמים רבות מדי ראיתי, כי חלוקות
אלה מהוות סיבה לרוגז משפחתי. המשפחה היא
הנכס היקר ביותר עלי אדמות. אחדותה יקרה יותר
מכל רכוש גשמי.
תשרי תשל"ח - ספטמבר 1977
לרגל יום הולדתנו השבעים , עיינו שנית בצוואה
הנ"ל, ואין עלי אלא לאשר אותה כלשונה וכתכנה.
שמו
דברי פרידה משמו
יום שלישי, כ"ו בתמוז תשס"א 17.7.2001
שמו - איש כה מיוחד במינו ורב גוני- וודאי מוכר
לאנשים רבים באופנים שונים: כאב, מורה ומחנך
לתלמידיו ולבני ביתו, כמושיע ומציל לנוער
המלחמה, כמורה רוחני לחניכי תנועת הצופים,
כאוהב נוף טיולים וצופיות לחניכיו ולמקורביו,
כנאבק על דמותו היהודית בשילוב המשכילות
המערבית, ועוד ועוד… ואני - בקיצור נמרץ, רוצה
לומר - כמייצגת בוודאי עוד רבים - מה היה עבורי
עבורי הוא חיוך רחב ואהבת חיים, הגומע את
המדרכות בצעדים רחבים ובטוחים.
עבורי הוא שמות של שיחי הנוי המיוחדים ,
שכמותם ראיתי רק אחת בחיים - בעין הנצי"ב -
והוא שנטעם וטיפחם.
עבורי הוא דאגה לילדים חריגים בעין הנצי"ב,
כחבר ומרכז וועדת החינוך. קשר עם מטפלים,
מורים ופסיכולוגים, תוך התעניינות ומעקב בלתי
פוסק בהתפתחותם וקידומם.
עבורי הוא מפגשי מוסיקה מגוונת. החל בבארוק -
המשך בקלאסית - ועד זמרת בעלת קול מקסים השרה
שירי-עם אמריקאיים: ג'ון באאז.
עבורי הוא סיגלית אפריקאית על אדן החלון, אשר
כל השקייה ומדידת אור וצל זוכה לתשומת לב
ולניתוח מדעי.
עבורי הוא מפגשים עם אנשים מכל רחבי העולם,
הקשורים אליו בהערכה ובהערצה על תרומתו לעברם,
אך גם עם בניהם ובני-בניהם אשר קשריו עמהם
בציונות, בשאלות קיום ופילוסופיה, אמנות ומדע.
עבורי שמו הוא הזמנה לנסח מאמר בעברית, המבטא
איכפתיות לאורחות חיינו, לסולם הערכים שלנו
כקיבוץ דתי, כאנשי תורה ועבודה.
קשה היה להתחרות - או לעמוד במחיצתו - של אדם,
אשר יום-יום מודד את העולם מול קריטריונים של
עבר -הווה- ועתיד , אך עם זאת נלהב כילד מול
פריחת רקפות וכלניות, מול חרק נדיר, מול
קליטתו של שיח ציפור-גן-עדן, אשר היה אז כה
מיוחד וחד-פעמי.
לכל אדם ציפור-גן-העדן שלו. לשמו היו רבות
וססגוניות.
ובית שמו הפתוח לכל, ומלווה תמיד בטעם עוגותיה
- מור וקינמון- של פורמי, תיבדל לחיים .
הצלילים, המראות, הטעמים והצבעים - ילוו תמיד
את זכרך - שמו.
אבישג איילי
פרידה
מסבא שמו
דברים
שאמרה הנכדה מירב גולד, ליד הקבר
סבא, כל חייך - מאז שאני זוכרת
- ובוודאי גם לפני כן, נלחמת בנאצים וניצחת
אותם.
כל דבר שעשית - היה בשבילך עוד
ניצחון על הניסיון שלהם להשמיד את עם ישראל:
-
פעולותיך בצרפת, עליהן שמענו
רבות ואף קראנו
עליהן.
-
העליה לארץ יחד עם סבתא רותי,
מיכאל, ולידתה של יעל.
-
הקמת הקיבוץ ביחד עם בני
ההכשרה שהדרכת, ובניית הקיבוץ וביסוסו.
-
חינוך דור להשכלה, לתרבות
ולנימוס בבית-הספר שדה-אליהו .
כל דבר כזה היה בשבילך בבחינת
עוד אבן בהקמה ובבניה של מדינת ישראל, ועוד
הוכחה לכשלון הגרמנים.
אותנו, את הנכדים שלך, ראית
כהמשך שלך בהגשמה, בבניה.
היית ביקורתי כלפינו, כי רצית שנהיה תמיד
עושים ופועלים עד הסוף. ולמרות שתמיד הסברת
שכמורה - אינך נותן ציון מאה במבחן, כי מאה זה
רק לאלוהים - היתה לי תחושה , שרצית שנהיה מאה! וזה לא תמיד היה קל.
לא לנו - וגם לא לך.
השיא בתחושת
הניצחון שלך - היה
בהולדת הנינים. כל נין - או נינה - שנולדו, היו
בבחינת תרועת נצחון, וכל אחד מהם זכה שתברך
עליו "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
כשלורד ואמנון
נולדה הנינה הארבעים ותשעה - חשבת, ביחד עם
סבתא, שזהו הנין החמישים, ורצית להזמין את
כולנו למסיבת הודיה: הודיה
לה', שהציל אותך ואת סבתא פורמי ; אותו אלוהים
שהציל והפך אותך ממשפחה קטנה - לעם גדול.
אז עכשיו, סבא,
אתה הולך לאלוהים שבע ימים ושבע ניצחונות: הנה
כולנו כאן, ועוד הרבה ניצחונות השארנו בבית,
ועוד שבע"ה יוולדו.
אנחנו נמשיך את
מסע הניצחון שלך.
מסע הניצחון
שעשית יחד עם סבתא פורמי; סבתא שנתנה לך כל כך
הרבה כוח ועוצמה בכל דבר שעשית; סבתא שנשארת
כאן איתנו עצובה מאד, וגם חזקה מאד.
ואנחנו- סבא -
מבקשים ממך: לך אצל כסא הכבוד, ותגיד לאלוהים ,
שגם לנו יש עוד כמה מאבקים להיאבק וניצחונות
לנצח, ושאנחנו ממשיכים לבנות ולטעת וללדת,
ואנחנו צריכים פה מאד את עזרתו ותמיכתו.
היה שלום, סבא.
ימתקו לך רגבי אדמתך, שכל פרח בהם הכרת
וצלמת, וכל אבן שבהם מדדת ברגליך הגדולות.
ימתקו לך שורשי הצנוניות ,עליהם דיברת כבר
מזמן.
היה מליץ יושר על
סבתא ועלינו, ותעזור לנו מלמעלה בכל המשימות
שלפנינו.
לך בשלום ותנוח
בשלום.
ריח הליניאה ותכול החזה
(נכתב
על ידי חנה עמית - "עמודים" כסלו-טבת תשנ"ה
)
כבר
87 שנים הוא מנסה להדביק את הפער ולא מצליח.
פורמי מבוגרת ממנו בחמישה שבועות תמימים.
לפני מספר חודשים התקבצו לדשא בעין הנצי"ב
שלושת ילדיהם, 17 נכדיהם ו26- ניניהם. הם,
שזוכרים כל יומולדת ועוקבים בדריכות אחרי כל
שינוי - חגגו ששים שנה לנישואיהם.
על
השלט הצנוע שבפתח ביתם: שרה ושמעון המל, Chameau et Fourmi .
שמו בצרפתית הוא גמל, ופורמי - נמלה. הוא גדול -
היא קטנה. הכינויים שנדבקו בהם
בהיותם ב"צופים", התפתחו במשך השנים
למדרשי שמות. פורמי,
אומרים, חרוצה וצנועה כנמלה. שמו - מסתפק במועט
כגמל, עקשן, ומחמיר עם עצמו ועם אחרים.
הגעתי
באיחור קל וביקשתי לראות את החממה של שמו לפני
שיחשיך. רק אחרי שבירר את מטרת בואי
ושלל כוונות של ריגול תעשייתי, ניאות לקום
מן השולחן, שעליו היו מכוונים מכשירי ההגברה
והקליטה. הוא נטל את מקלו, יצא זקוף - ואני
אחריו. שנינו ידענו שזאת תהיה קליטה בערוץ אחד.
הוא ידבר ואני אקשיב.
בצל
פאפאיה ענקית שליווה מהזריעה - מיכלי פלסטיק
לתוכם הוא אוגר מי גשם. במיכלים אחרים - "מים
מזוקקים מהמזגן בתוספת חומצה זרחתית בכמות
הומיאופטית". אנחנו נכנסים לחממה: "כאן
האוצר שלי", הוא אומר. על מדפים לאורך
הקירות וביניהם - עשרות עציצים, שחלקם הובאו
על ידי חברים להבראה, אחרי שנואשו מהם בבית,
וחלקם נבטים בשלבים שונים: "המקור שלי
לריבוי הוא העציצים החולים שהתאוששו. אני
לוקח את ה - royalty שלי".
הוא מראה לי צמחי ביגוניה שהרבה לאחרונה
מעלים, וופיציה, שפלרה, ארמיאה, ועציץ אחד של
מרנטה שנמצא כבר ארבע שנים ב"בית-החולים",
ורק לאחרונה התאושש. שרכים קשה לו לגדל בגלל
המים הסידיים, ועם הטמפרטורה של העמק הוא
עדיין נאבק.
הוא
מראה לי את הקולומניאה הפורחת במפל כתום ואת
הפלפל השחור, שמעולם לא פרח ועכשיו הפתיע. "ימי
הזוהר של החממה כבר עברו", הוא אומר. "אני
מקולקל לגמרי. לא שומע ולא זוכר".
שמו
נולד בסטרסבורג למשפחה מתבוללת, בערב ראש
השנה 1907 . על המפגש הראשון עם היהדות הוא מספר:
"זה התחיל בדצמבר 1913 . למדתי
בכתה הראשונה בבית-ספר פרוטסטנטי. השרת נכנס
לכתה עם דף והמורה קרא בגרמנית: 'ליהודים יש
שיעור דת בשעה 11.00 . יהודים קומו'. לא ידעתי
שאני יהודי ולא קמתי, והמורה הגיב: 'המל אתה
יכול לקום בשקט, זה לא כואב'. הוא לא ידע אז מה
שיקרה. הביאו אותנו לחדר חשוך שם ישב רב ג'ינג'י
עם זקן גדול. כדי לפתוח בשיחה הוא שאל: 'איזה חג
חגגנו השבוע?' הצבעתי בהתלהבות, ובמקום 'חנוכה'
עניתי: 'סנט קלאוס הקדוש בא'.
לפעולותיו של אותו רב היה חלק נכבד ברומן
שלי עם היהדות, שהתפתח במשך שנים רבות והתעצב
במיוחד בהכשרה בטאלוייה, שבה הפכתי מיהודי של
שבת ליהודי של יום-יום."
את
האהבה לטבע ינק כמעט עם חלב אמו, ואת טעמם של
המראות והצלילים שליקט אז, עתיד הוא לחפש כל
ימיו. "בימי ראשון
היה אבי סוגר את העסק והיינו הולכים לבצות
ומתבוננים בבעלי חיים במים. הייתי אז בן שש ושבע והבאתי הביתה
צפרדעים, סלמנדרות וטריטונים. אבי, שהיה
מטריאליסט ללא תקנה, אהב לטייל בהרי הווז'.
בדרך כלל היתה מטרתו גסטרונומית, ובזמן שהיה
ממלא את כרסו עם ידידיו במסעדה לאניני טעם,
הייתי אני מבשל אטריות על מנורת כוהל ובודק מה
מתרחש בשולי היער. שנים רבות אחר כך, כשטיילתי עם
פורמי בנחל גשרון ליד אילת, ראיתי תצורות של
גלים באבן החול הנובית, הדומות להדהים
לתצורות בהרי הווז'.
"הנערים
הפרוטסטנטים למדו שעורי דת בנפרד, ובבקרים של
מאי היו משכימים קום עם התיאולוג שלהם
ויוצאים אל היער. גם אנחנו הוזמנו לצאת. את
יודעת מה זה קונצרט של ציפורים? הייתי לוקח את
אופני וחוזר שוב ושוב לאותו מקום".
בזכרונותיו
כותב שמו: " בספר על צמחי הרים קראתי לפני
שנים את המשפט הבא: 'ריח הליניאה ושירת תכול-החזה
ביער השוודי הם מן הדברים העדינים ביותר
בעולם'. את תכול החזה שמעתי במקרה, כשתרגל את
שירתו לפני ששב לסקנדינביה, אבל ריח הליניאה
נשאר בגדר חלום. בזמן המלחמה עזרו לנו כמה
קוויקריות מאזור טולוז. אחת מהן שחיה
בקופנהגן באה לבקר אותנו בעין הנצי"ב. תוך
כדי שיחה, סיפרתי לה על החלום הזה שלי. באביב
הבא קיבלתי מעטפה ובה פריטים מיובשים של
ליניאה ומכתב מצורף שכתבה בו שאולי כך יבואו
געגועי על סיפוקם".
בתום
השנה הראשונה באוניברסיטה ביקש לפנות
ללימודי ביולוגיה. אביו סירב והציע שילמד
כימיה, מתך תקווה שיסייע לו להקים בית חרושת
למשחת נעליים. "אמרתי כבר שהיה מטריאליסט"
מצטחק שמו.
ב
- 39 ' עם סיום הדוקטורט בכימיה שהוקדש לחקר
גבישים באמצעות קרניX
, גוייס לצבא. עם מפלת הצבא
הצרפתי ב - 1940 שוחרר וחזר כחוקר לאוניברסיטה,
אך עד מהרה נאלץ לפנות את משרתו. "נפגשתי עם
רוברט גמזון, מייסד תנועת הצופים היהודים,
ויחד טיכסנו עצה איך לקדם את פני הרעה".
בשלב
זה נכנס שמו לפרק היסטוריה מזהיר שאין לו אח
ורע באירופה הכבושה. "פרשה
זו לא מספיק ידועה בישראל ולא בקהילה האקדמית"
אומר לוסיאן לזר, היסטוריון. בתחילת הכיבוש הגרמני נעצרו
פליטים יהודים ממזרח אירופה ומגרמניה שנמלטו
לצרפת עם פרוץ המלחמה. ביזמת גמזון ושמו נחלצו
הצופים למלט את הצעירים היהודים. הם ניצלו את
נטייתה של ממשלת וישי להחזיר את הצעירים
לעבודת האדמה והקימו הכשרות במסווה של חוות
חקלאיות.
"הזיווג
של גמזון ושמו נתן לתנועה את התכונות
החיוביות שההיסטוריה תייחס לה" אומר
לוסיאן לזר. "היתה
להם רוח נבואית והם יצרו יש מאין, ריכזו את
ההתארגנות באיזור הלא-כבוש ויצרו את החוות
ככלי לפעילות זו. הם דאגו שיהיה להם מודיעין
באמצעות פקידים בכירים בעלי רצון טוב בממשלת
וישי, קיבלו התראות על המעצרים הצפויים וידעו
לקדם את פני הסכנה".
שמו
הקים חווה ליד ליון - טאלוייה, שאליה
התקבצו עשרות צעירים שהוצאו ממחנות מעצר
בצרפת בעזרת תחבולות ותעודות מזוייפות. בחווה
נרקמו חיי קהילה: ארוחות, עבודה ותפילה בצוותא.
שמו
תיאר את מאבקם של יהודי צרפת בשנים 1936 - 1944
בספרו "אשר עשה לך עמלק", שפורסם
תחילה בצרפתית ואחר-כך תורגם לעברית. בדברי
הסיכום לתקופת טאלוייה כותב שמו: "הצורך
להתחשב בחבר - בכל החברים - פיתח בכל אחד מאתנו
גמישות, ובעיקר סובלנות, שעתידות היו להקל על
קליטתנו מאוחר יותר בכל ציבור אחר, ובחברה
בכלל. האוירה הדתית לא הכבידה על אלה שלא
הורגלו בקיום מצוות. אדרבה; אחדים, שהיו בני
משפחות מתבוללות לחלוטין, מצאו אצלנו את הדרך
חזרה אל האמונה. אשר לאשתי ולי - כבר ציינתי
שבדרך טבעית לחלוטין סללו חיינו בחווה את
דרכנו אל האידיאל הציוני ואל חיי קיבוץ" (עמ'
194).
החווה
התקיימה במשך כשלוש שנים. באפריל 44' המצב
הידרדר והחוות נסגרו כדי למנוע הפיכתן
למלכודת מוות. הוחלט להבריח את חבריהן מצרפת
דרך הפירנאים לארץ ישראל. חלק מהחברים הצטרפו ל"מקי" -
יחידות פרטיזנים . פורמי והילדים הסתתרו
באותה עת בדרום צרפת, ושמו עבר לשוייץ ודאג
לילדים שהגיעו לשם במסגרת פעולות הצלה. ביולי
44' חזר לצרפת ועם תום המלחמה המשפחה התאחדה
וחזרה לפריס. שמו נרתם להתארגנות מחדש.
"הגשמת
מפעל שהיה מנוגד תכלית הניגוד לעיסוקיי
הקודמים הוכיחה לי שאני מסוגל להתחיל הכל
מחדש…
הגשמת תכנית טאלוייה הביאה לתודעתי את חשיבות
'לך-לך'. נסתיים פרק נוסף בחיי ו'לך-לך ' חדש
הורה לי לשוב ולהתחיל מן ההתחלה" (שם 195 ).
למחרת
שמחת-תורה 47' ירדו שמו ופורמי, מיכאל ורותי מן
האניה בנמל חיפה, מצויידים בניירות מזוייפים.
פורמי היתה בסוף הריונה ועתידה היתה ללדת
את יעל. מקיבוץ עין-הנצי"ב שבין מייסדיו
נמנו "ילדיו" של שמו מההכשרה, נשלח רפתן
שהזמין אותם במלים הבאות: "תבואו לנוח
בקיבוץ. האנגלים לא ירדפו אתכם ושמו יוכל לחפש
מקום באוניברסיטה".
שמו
הגיע מצוייד בדוקטורט, ועם הרקורד המרשים שלו
היו פתוחות בפניו אפשרויות רבות. הוא היה יכול
להמשיך בקריירה אקדמית או להשתלב בפעילות
דיפלומטית. הם הגיעו לקיבוץ בני יותר מארבעים,
מטופלים בשני ילדים הגדולים מבני המשק
הראשונים. את הפטיפון הקטן עם המנואלה השאירו
בפריס, ואת התקליטיה פיזרו בין עולים שיכלו
להעביר יותר מטען. במשך הזמן הזמינו חברי
קיבוץ לחדרם לשמוע מוסיקה קלאסית.
היית
המבוגר בחבורה. איך השתלבת בעבודה?
לאחר
מספר שבועות שמעתי שהגנן נבחר כגזבר, והצעתי
את מועמדותי במקומו. המזכיר דחה אותי : "הרי
אתה נגר!" לאחר
שלא נמצא לי מתחרה בגננות - קיבלתי את התפקיד.
זה היה כר נרחב לנסיונות, להתבוננות, לקשר עם
הטבע. ליוויתי את הציפורים שבאו להתאקלם
והחלו לקנן בעמק: צופיות, צוצלות, שחרורים.
תחילה
שתלתי זיתים במורד, והמודד של הקבוצה הסביר לי
שאין לחץ וצריך להביא מים על פי קווי גובה.
למים האלה היו גם לקוחות אחרים: אחרי עבודה
מתישה ביום חמסין הצלחתי להטות את המים לתעלה
שלי, וכשהתחילה הזרימה היא נפסקה פתאום כי
מישהו מגידולי-שדה "גנב" לי את המים… עד
היום כשאני מריח קנה-סוף, אני נזכר בדרך
שעשיתי אז בתוך הבצות שמסביב.
עברו
חמישים שנה כמעט,
ואתם עדיין "נחים" בקיבוץ. אין לך תחושת
החמצה?
בשום
אופן לא. אף פעם לא הצטערתי על משהו שעשיתי.
אני איש טבע ובשבילי לחיות כאן זה לחיות בטבע
וליצור טבע עם אנשים טובים וטהורים.
לאחר
השואה היה קילוח דק ביותר של עולים מארצות
המערב. רוב היהודים בצרפת שיקמו את עיסקיהם
ואת קהילותיהם. עלייתו של מדען מבטיח, בעל
מעמד בכיר בקהילה המקומית, שדחה הצעה לקחת חלק
בחקר האטום והלך להזיז אבנים ולשתול פרחים
בארץ-ישראל - היתה אירוע יוצא דופן. ביתו הפך
למקום עליה לרגל ליהודים מצרפת. "שמו הקפיד
על שמירת קשר וקיווה שצעירים רבים יעלו
בעקבותיו. 'הקיבוץ ' היה מילת קסם בתפוצות. זו
היתה היצירה המושכת ביותר של החברה ההולכת
ונבנית בארץ. שמו איפשר גישה בלתי אמצעית אל
הקיבוץ והיה בעל השפעה אדירה גם על אלה שעלו
ולא התיישבו בקיבוצים".
ראובן
גמזון ידידו הצטרף לקבוצת שדה-אליהו. מרבית
חבריו העדיפו להשאר בצרפת, וראו בו מעין אלברט
שוייצר. קהילת סטרסבורג החלה לדאוג
ל"קיבוץ של שמו":
"בשנת 50 ' - 51 ' ישבנו בחדר-האוכל על
ספסלים וקרשים", מספר צבי רייך, מזכיר עין-הנצי"ב,
"ואז הגיע משלוח של כסאות עץ מצרפת בסגנון
בתי-הקפה של שנות החמישים. הכסאות החזיקו מעמד
יותר מארבעים שנה והיו יפים ונוחים".
כשנבנה חדר האוכל החדש עברו חלק מהכסאות "הבלתי
גמורים" לבתי החברים. גם את המאווררים
הראשונים, שהשתלשלו מתקרת חדר-האוכל הישן,
המקלט הראשון שנבנה ערב ששת-הימים, כלי נגינה,
מכשירי הקשר הראשונים, בדידים ללימוד חשבון
בשיטת גטניו, ציוד למעבדת בית-הספר ועוד, ועוד,
תרמו החברים של שמו.
עד
היום הוא שולח, פעמיים בשנה, מכתב קולקטיבי אל
מאות ידידיו או ילדיהם שהתפזרו ברחבי העולם.
הוא מדווח על עצמו ועל קיבוצו ומציג את עמדתו
בענייני היום והשעה. קשת האנשים שאתם הוא קשור
מדהימה ברבגוניותה: סופרים ופוליטיקאים,
גנרלים, מדענים, מוסיקאים, שחקנים, סופרים,
אנשי תעשיה ועסקים. "יש לו כריזמה; כל אחד
רוצה להיות החבר של שמו".
במשך
השנים "הדף" שמו פניות מפתות. באחד הימים
הוזמן אל ולטר איתן, אז שגריר ישראל בצרפת,
שהציע לו להיות נספח-תרבות בפריס. שמו הודה לו
וענה:" אם אתה מחפש נספח תרבות - אני אמנם
האיש, אבל לא עליתי ארצה כדי לחיות מחוצה לה".
הצעה אחת לא יכול היה לדחות. ב-1956 יצא שמו
למרוקו בשליחות המוסד. הוא הוריד את הזקן וחי
חיים כפולים. במשך היום שימש כפקיד בחברת
אניות וישב מאחרי האשנב, ובערב טיפל בחשאי
בענייני עליה, לאחר ששלטונות מרוקו סילקו את
הישראלים שעסקו בכך ואסרו את העליה. בדרכים
שונות, שחלקן חסויות עדיין, יצאו מאוקטובר 56 '
ועד ינואר 57 ' יותר מעשרת אלפים יהודים ממרוקו.
מספר
שמו: "השלטונות המרוקאים היו אנטישמים
ובמיוחד אנטי ישראלים. מאחר שלקחו מהיהודים
את דרכוניהם, נאלצנו להכין בפריס דרכונים
מזוייפים, אך נתקלנו בקושי להעבירם לקזבלנקה.
כל פעם שהייתי על הקו מרוקו - פריס
וחזרה, נתנו לי דובי גדול שפתחו את גבו ב
"מעבדה" ומילאו אותו בששים דרכונים. אילו
שאלו אותי מה לי ולדובי, הייתי אומר שאני מביא
מתנה לנכדי. הפגישות עם נכבדי הקהילה נערכו
בוילה מאגדות אלף לילה ולילה, שהיתה שייכת
לסוחר תה עשיר. הופעתי, אגב, בשמו של נזיר
קאתולי שהכרתי, אדון Bouee
(
= מצוף) , ונכבדי הקהילה הוסיפו Bouee de Sauvetage שמשמעו
גלגל הצלה".
למעלה
מעשרים שנה עסק בהוראת כימיה ופיסיקה בבית
הספר בשדה אליהו, ובמלים קצרות הוא מסכם: "אני
התלהבתי, אבל התלמידים לא".
מספר
אלישע האס: "כשהגעתי לאוניברסיטה היתה
הכימיה כספר הפתוח לפני, בזכות שמו. לצערי הוא
היה גדול על הקיבוצניקים הצעירים. תלמידים
בודדים קלטו אותו והיתר החמיצו, ותסכולו היה
גדול עקב כך. שמו הוא מדען בכל רמ"ח אבריו:
המבחנה והחשיבה המדעית הם חלק בלתי נפרד
מאישיותו. הכוח המניע אותו הוא לא כסף ולא
כבוד - אלא סקרנות, והוא מנסה לפענח את העולם
במושגים של תורה שלימה אחת".
גלי
צור החלה כתלמידה שובבה והפכה לחברה ומעריצה
נלהבת: " מדי ראשון בצהריים היה שמו נוסע אל
רותי בתו , שהתחתנה ועברה לשלוחות. הייתי אז
מורה להתעמלות וכשגמרתי ללמד נסעתי אליו
ועלינו ברגל לגלבוע. זה קרה עשרות פעמים, כל
פעם במסלול אחר: היינו הולכים בלי לדבר, עד
שמישהו היה מגלה אבן או ציפור. שמו, במכנסי
קורדורוי חומים או ירוקים, כובע גדול ונעלי
טיולים, עמוס לעייפה בציוד צילום ועדשות
שונות, ואני נושאת הכלים. המצלמה, אגב, היתה
הלוקסוס היחיד שלו, ולא פעם הוא נמנע מלפתח את
התמונות מטעמי תקציב. בגלל ההשכלה שלו ידע שמו
להסביר כל תופעה: מדוע לרקפת צבעים שונים,
לכלניות, לעלים, ולעיתים גלשו השיחות לענייני
מוסיקה ואמנות. הוא כבר לא היה בחור צעיר, ולא
חשש לשכב על האדמה ולהזדחל לתוך מערה. לא אחת
חזרנו מאוחר בגשם שוטף".
באחד
מטיוליו בשמורת החולה, שוחח בצרפתית עם חברים
על רצונו לפרסם ספר צילומים על יפי הארץ. אדם
שעבר שם במקרה הצטרף לשיחה בצרפתית עילגת
והציע לשמו לכתוב ערך על החי והצומח של ארץ-ישראל
עבור אנציקלופדיה שעומדת לצאת לאור בצרפת.
שמו נעזר בחומר הגלם שכבר אגר והקדיש לעיבוד
החומר תשעה חודשים תמימים.
צילומיו המרהיבים והסבריו תופסים את רובו
של כרך גדול, המודפס על ניר כרומו משובח. סופו
של הסיפור בפשיטת רגל של מפיקי ה"אנציקלורמה",
"אך לדידי" - אומר שמו - "כתיבת הערך
של החי והצומח מסמל את גולת הכותרת של אהבתי
לארץ ולטבע".
מאות
אנשים נקרו בדרכו הארוכה ולרבים מהם הוא אסיר
תודה. לדפי הזכרונות שכתב עבור נכדיו קרא: "פגישה
עם מלאך", ובהם הוא מתאר את הדמויות שכוונו
את גורלו. הרומן הגדול של חייו החל לפני יותר
מששים שנה. כל מי שמדבר על שמו מזכיר בנשימה
אחת את פורמי, אשת נעוריו האהובה. אומר ידיד:
"פורמי, בצורה הכי פשוטה וטבעית, הקריבה את
עצמה. היא ויתרה על תענוגות החיים. הצלחות
בעלה, ילדיה, נכדיה וניניה - אלה התענוגות שלה.
יש לה תודעה של שליחות והיא נחבאת אל הכלים
בלי להפגין את זה. הנזירה המושלמת ביותר לא
היתה נוהגת אחרת".
עיתון " הארץ " 2001/08/23
מאת אורי דרומי
שמעון (שמו) המל, מציל יהודים בצרפת של וישי, 1907-2001
בילדותו בשטרסבורג, שהיתה אז
בשליטת הגרמנים, הוא נקרא פריץ. בתום מלחמת
העולם הראשונה, כשאלזס ולורן חזרו אל חיק צרפת,
הוא נקרא פרדריק. אבל חבריו לתנועת הצופים
הדביקו לשמו העברי שמעון את הכינוי שבו
הכירוהו הכל: שמו (גמל, בצרפתית).
הוא
גדל במשפחה מתבוללת, אך חבר, סטודנט דתי בשם
דניאל קנטרוביץ', קירב אותו אל היהדות. במקביל
לפעילותו בצופים למד בסורבון כימיה ופיסיקה.
כשפרץ משבר מינכן, ב-1938, הוא גויס לצבא והוצב בקו מז'ינו, אך למזלו קיבל חופשה קצרה
שבה
הצליח להגיש את הדוקטורט שלו. אחר כך סירב
לקבל פטור מהחזית בשל השכלתו המדעית: אני לא
מוכן שאחרי המלחמה אנשים יגידו שהיהודים שוב
השתמטו, אמר למפקדו.
עם קריסת צבא צרפת במאי 1940, הוא הצטרף לנסיגה המבוהלת דרומה, אל אזור "צרפת החופשית". יחד עם אקדמאים יהודיים אחרים הוא גורש מהסורבון ומוקדם מאוד הבשילה בו ההכרה כי עתיד קשה צפוי ליהודי צרפת, וכי יש לעשות מעשה כדי להצילם.
בעיר קלרמון-פראן, נפגש שמו עם רובר גמזון, המכונה "קסטור", מייסד תנועת הצופים היהודים
בצרפת.
יש להוציא את הילדים היהודים מהערים, החליטו
השניים, בטרם ייפלו לידי הגרמנים; צריך להעניק
להם חינוך הומניסטי, יהודי; וצריך ללמד אותם
מקצועות מועילים ויצרניים.
שמו גילה בעיתון בליון מודעה על חווה של 110 דונמים להחכרה בטאלוייה שבמחוז הרון. הוא חכר את החווה, שמצבה לא היה מזהיר, והעביר אליה כשלושים ילדים, מקצתם צרפתים ומקצתם פליטים מארצות אחרות באירופה.
יחד עם אשת נעוריו, פורמי, וכמה
מבוגרים נוספים, ניהל את המשק החקלאי-החינוכי
הזה ביד רמה. ז'אק סמואל, אחד הילדים מטאלוייה,
זוכר כיצד הביא אופיו הנוקשה של שמו
להתנגשויות, אך מציין כי גם אם לא כולם אהבוהו
תמיד, לא היה איש שלא העריכו.
הוא הקים חוות נוספות בדרום, ונסע לאהרון סינגלובסקי, מנכ"ל רשת "אורט" במרסיי, ושיכנע
אותו
להקים בהן נפחיות. כשהרחיבו הגרמנים את
שליטתם על אזור צרפת החופשית, בנובמבר 1942, הם
דרשו מהצרפתים להגביר את מאמציהם בגירוש
היהודים למחנות.
שמו הצליח להערים על אנשי הז'נדרמריה
שבאו לאסור מדי פעם חניכים מחוותו. אך באביב
1944, כשהמצב נעשה קשה מנשוא, הוחלט לפזר את
החוות. שמו מסר את החווה לידיו של חוכר אחר,
וניגש לארגן את הברחת הילדים לספרד ולשווייץ.
אף שהמעבר לשווייץ היה קל יותר מדרך החתחתים במרומי הפירנאים, בספרו "אשר עשה לך עמלק" השיח שמו את מר לבו והלין על קשי לבם של השווייצים, שהיו מגרשים מדי פעם את הפליטים בחזרה לידי הגרמנים.
אחרי המלחמה זומן שמו למשפט, משום שהאיש שאליו העביר את החווה טען כי שלא כפי שסוכם, המתבן לא היה מלא בחציר. בניגוד לציפיות שיחזור לסורבון, הוא עלה לארץ והצטרף לקיבוץ עין הנצי"ב שבעמק בית שאן.
בחווה בצרפת, כתב לימים, הפכתי מ"יהודי של שבת" ל"יהודי של יום-יום".
החיים בקיבוץ הדתי היו המשך טבעי, והוא התמסר להוראה ולטיפוח הנוי.
בשנות החמישים נשלח על ידי המוסד לסייע בחשאי לעליית יהודי מרוקו. הוא מעולם לא דיבר על כך. עד יומו האחרון היה נוהג לשוחח על המזיקים בעצי התמר עם אורי לנדאו מקיבוץ שלוחות הסמוך. לנדאו, מילדי השואה שניצלו על ידי הצופים של שמו, אומר שבניגוד לאחרים שמו לא דיבר על הצלת יהודים, אלא עשה.
-----------------------------
ישראל של שלווה
אלבום
תמונות מצילומי-הטבע של שמעון
המל (שמו)
עריכה:
מיכה אמיר
(נדפס
ב"עמודים" אלול תשס"ד)
במלאת
שלוש שנים לפטירתו של שמו (שמעון המל, חבר עין-הנצי"ב)
- יצא לאור ספר
במתכונת אלבומית, ובו מבחר מצילומי-הטבע
המרהיבים שלו.
כידוע
, שמו היה דמות רב-גונית מאד:
מחד - היה פעיל בענייני ציבור. כיליד
צרפת - היה בין מקימי תנועת-הצופים-היהודיים
שם. במלחמת-העולם
השניה, כשהוא כבר דוקטור לכימיה,
ירד למחתרת ועסק בהצלת ילדים יהודים,
בתקופה שהנאצים שלטו בצרפת.
אחרי המלחמה פעל לשיקום היהדות המקומית,
ורק לאחר כשנתיים הרשה לעצמו להגשים סוף-סוף
את מאווייו ועלה עם משפחתו
ארצה, כשהוא
מצטרף אל חניכיו
בעין-הנצי"ב. למרות
שרצה לעבוד בגן-הנוי בקיבוץ - שמו נקרא על ידי המדינה לשליחות בחו"ל ,
ועסק במשך כעשר שנים בהעלאת יהודים מארצות
דוברות צרפתית. בגיל
55 - גיל שבו רוב המורים מחליפים מקצוע -
הוא התבקש
להורות מדעים בבית-הספר המשותף בעמק-בית-שאן,
וזאת עשה עד אחרי גיל 70! מאידך
- ובד-בבד עם קבלת אורחים מכל העולם בביתם
שבקיבוץ - שמו ואשתו פורמי,
פיתחו תחביבים רבים בתחום חיי-הרוח:
כאוהבי מוסיקה - הם ארגנו בביתם
ערבים-מוסיקאליים לחברי הקיבוץ. שמו, שאהב
מאד טבע, הרבה לטייל בארץ יחד עם אשתו. מאז ימי צעירותו, הוא לקח אתו את
המצלמה לכל מקום, כשהוא מצלם
חי - צומח - ונוף. בתחילה בצרפת באלפים - אחר-כך
בעין-הנצי"ב, בבריכות הדגים, בגלבוע, ובכל
מקום בארץ אליו הוליכו אותו רגליו.
בייחוד התמחה בצילום שקופיות,
ותמיד החזיק קרוב אליו מצלמה משוכללת עם
מבחר עדשות לצילום מקרוב ומרחוק.
מדי-פעם היה עורך ערבי-שקופיות למשפחה או
לחברים, בהם הראה את צילומיו.
חלומו של שמו היה - להוציא ספר-צילומים ,
המשקפים את יופיה של הארץ. תמיד היה אומר, כי
צריך להראות לעמי-העולם את הטבע הנהדר של
ישראל, ולא רק את הטרור והדם,
כי בישראל יש הרבה שלווה - ויש לנו במה להתגאות.
לצערו - הדבר לא נסתייע בידו.
שמו נפטר בעין-הנצי"ב בהיותו בן 93, אך
כשנתיים לפני כן הוא קרא אליו את מיכה אמיר (בן
עין-הנצי"ב וכיום חבר משואות-יצחק המקורב
אליו ברוחו), והפקיד בידיו את כל "האוצר":
כחמשת אלפים שקופיות בנושאי טבע ונוף!
לאחר
פטירתו - מיכה לקח על עצמו
לממש את רצונו של שמו,
ולהוציא ספר המראה את יפיה של הארץ, כפי
שהשתקף מבעד לעדשת-מצלמתו
.
על
פי רצונו של שמו - נקרא הספר: "ישראל של
שלווה".
בהקדמתו
לספר, כותב מיכה: "שמו
- מדען בעל סקרנות רבה ללמוד ולתעד את הטבע
הסובב אותנו - צילם תמונות יפות ששזורה בהן
הנאה אסתטית רבה. רק
מבחר קטן מן הצילומים מובא בספר זה.
תכלית הספר - הצגתו של האיש, קורות חייו,
ונסיון לשקף נאמנה אחד מרבים מתחומי
התעניינותו. בין
התמונות שולבו פסוקים מהמקורות, אשר גם הם היו
בעלי ערך-רב בעיניו."
בתאריך
כ"ה בתמוז, יום-הזכרון של שמו - התאספו בני
המשפחה והחברים בעין-הנצי"ב, לערב "השקת
הספר". הדוברים
השונים סיפרו זכרונות הקשורים
בשמו, ומיכה הראה
שקופיות מן האוסף הגדול.
קבוצת עין-הנצי"ב הכריזה על החלטתה
לקנות את הספר כמתנה לכל החברים, וגרמה
בכך התרגשות רבה לכולם.
גם תנועת-הצופים-היהודים בצרפת מפיצה את
הספר בין חבריה, ואף פרסמה אותו באתר האינטרנט
של יהדות אלזס (תרגום לצרפתית מלווה את כל
הקטעים הכתובים בספר).
כאמור
- ספר יפהפה ומיוחד מאד. מתאים לכל מי שאוהב
טבע, אוהב את הארץ ואוהב תמונות יפות.
כתבה: שרה המל
----------------------------
פורמי (ז'אן) המל
נולדה: כ"ב אב תרס"ז (1907)
נפטרה: כ"ט שבט תשס"ב (11.2.2002 )
בת 94 בפטירתה. שלושה ילדים (רותי, מיכאל, יעל) ששה-עשר נכדים , חמישים נינים
זַ'אן המל - פורמִי, איננה
לוסיאן לזר
ב- 11 בפברואר 2002 (כ"ט שבט תשס"ב) , הלכה לעולמה ז'אן המל בקיבוץ עין הנצי"ב. כל העולם הכיר אותה בשמה פורמִי, הכינוי הצופי שלה. ז'אן וויל-אוברדורפר נולדה בסטרסבורג (היום בצרפת, אז בגרמניה) ב- 1907, והתחתנה ב- 1934 עם פרדריק המל - שַמו, שייסד ועמד בראש הסניף המקומי של הצופים היהודים מצרפת. היא ילדה ב- 1936 את בתה הראשונה, רותי, וב- 1937 את בנה מיכאל.
בסוף 1939 פרצה מלחמת העולם השניה, והרשויות פינו את האוכלוסיה האזרחית מסטרסבורג. בעוד בעלה גויס לצבא, פורמי ושני ילדיה מצאו מקלט ב- מונ-דור. היא עברה תקופה קשה זו באומץ עד לשיחורו של שמו ביולי 1940.
מאז, ובמשך שלוש שנים, היא היתה שותפה לגורל של ההכשרה החקלאית בטלוייה, שנוסדה על ידי שמו בהשראת הצופים. בנוסף לאחריותה כאם ובת זוג, פורמי תפקדה כאם בית של קבוצת הצעירים היהודים, הכל בתנאי מחסור וארעיות קיצוניים. היא התאימה את עצמה לתנאים ברוח טובה על ידי גיוס כל משאבי שכלה המחוכם ורוחה לא נפלה. החינוך המסורתי היהודי שהיא קבלה בבית הוריה אפשרו לה להיות אחד מעמודי התווך של מרכז זה של חיים יהודיים תחת הכיבוש הגרמני, בעיקר שבעלה היה נעדר תקופות ארוכות על מנת למלא את אחריותו בראש תנועת הצופים היהודים.
באוקטובר 1943, הסכנה של האקציות של הנצים אילצו אותה יחד עם רותי ומיכאל להסתתר בכפר הררי, סאן-כריסטול במחוז ארדש, ולאחר מכן בסאן-ברתלמי-לה-מייל. שמו הצטרף אליהם רק בספטמבר 1944 לאחר ארבעה חודשים בשוויץ. במהלך ששת השבועות המסוכנים בגלל התהפוכות של המרד נגד הגרמנים, לא היה לחם בכפר. פורמי הצליחה לכלכל את ילדיה ואת עצמה באיסוף ערמונים ביער השכן.
ב- 1947 המשפחה הצטרפה לקיבוץ עין הנצי"ב. באותה שנה פורמי ילדה את צעירת ילדיה, יעל. פורמי פעלה בצורה מופתית ברוב ענפי הקיבוץ. עם הזמן היא גם הפכה מעין יועצת להרבה מחברי הקיבוץ, וותיקים וחדשים. תבונתה, ניסיונה ורוחה הטובה הרשימו רבים. ביתה היה פתוח לכל, ומקום מפגש למספר רב של מבקרים ותיירים מצרפת.
פורמי נפגעה קשה על ידי מות בעלה, שהייתה לו לעזר במשך 67 שנים של חיים התואמים את האידיאל והרצון שלה. היא הלכה לעולמה שבעה חודשים בלבד לאחר פטירתו. היא כבר הפכה לאגדה, לא רק עבור צאצאיה הרבים, וזכרה יעמוד לנו לברכה.
הספד לפורמי
פורמי.
"אשת חיל מי ימצא
ורחוק מפנינים מכרה
בטח בה לב בעלה
ושלל לא יחסר".
יכלתי להמשיך ולומר את כל הפרק, את כל הפרק הנפלא הזה מתוך ספר משלי, מלילות-שבת. הוא כולו - כל מילה, כל צליל, כל גוון - הוא כולו פורמי.
פורמי.
נמלה.
ז'אן במקור, מקור צרפתי, מאלזס - שהיא כל כך אהבה. היא התייתמה בהיותה נערה צעירה, ויחד עם שמו ע"ה, הגיעה לציונות הדתית - תורה ועבודה. לא סיסמה - אלא דגל לחיים.
שמו ופורמי.
אגדה משפחתית.
הוא - גדול, שמו, הגמל.
היא - קטנה, פורמי, הנמלה.
אבל נמלה היא חרוצה, היא בונה, היא תומכת, היא כל מה ששמו צריך כדי לעשות, לפעול, להוביל, להנהיג. פורמי כאן, תמיד. כל הזמן. פורמי כאן - בכל מקום.
פורמי כאן בגידול ילדיהם: רותי ומיכאל, ושל הילדים האחרים בזמן המלחמה הנוראה, בבתי הילדים בצרפת השסועה, בבריחות ממקום למקום.
פורמי כאן בגידול הילדים - רותי , מיכאל, ויעל שהצטרפה - כאן בעין-הנצי"ב, מטפחת את הבית כאשר שמו יוצא לשליחות בארץ אויב, במרוקו, ונשארת כאן לבד שנה שלימה עם הילדים - והוא בניכר.
פורמי כאן - מארחת את מכריהם הרבים מאד, איתם שמרו על קשר מאד מיוחד, באופן מפליא למרות המרחק במרחב ובזמן.
פורמי כאן. דואגת לכל. תמיד.
וכששמו התחיל להיחלש לפני כמה שנים, ונראה היה שפורמי "תופסת פיקוד", זה רק היה נראה כך. הפיקוד היה תמיד אצלה, אך באופן שלה, בסגנון שלה.
אהבה גדולה היתה בין שמו ופורמי. אהבה, איתה הם עברו את כל המכשולים, איתה הם עלו ארצה, התיישבו אצלנו, כדי ליישם הלכה למעשה את מה שהאמינו בו. אהבה איתה הם גידלו את שלושת ילדיהם - רותי , מיכאל ויעל - והמשיכו לאהוב את כל נכדיהם וניניהם - 50 במספר.
פורמי , עד אתמול בבוקר דאגה לכולם. דאגה לנכד חולה, דאגה לנינה הרכה. עוד אתמול דאגה לקמה, נכדתה מאיתמר. סבתא אמיתית, סבתא למופת. סבתא עד הרגע האחרון.
זה כמה ימים היא הרגישה לא טוב. היא כבר אמרה לנו בהזדמנויות קודמות, ושוב אמרה הפעם: תשאירו אותי כאן. אני רוצה להיות בנווה עינב. נווה עינב - בו היא הרגישה כל כך בבית, בו היא היתה כל כך אסירת תודה על הטיפול אותו היא קיבלה, אותו הם קיבלו. כאן היא רצתה להיות. כאן היא הצליחה להיות.
פורמי. חזקה. אצילה. רוצה. אוהבת.
רותי, מיכאל, יעל - הבית מתרוקן. אך עין-הנצי"ב נשארת בית, בשבילכם.
"תנו לה מפרי ידיה,
ויהללוה בשערים מעשיה".
יהי זכרה ברוך.
מדי איילי
