English

מפת האתר

צור קשר

 מקומות נושאים ושמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

 

מנהיגי ציונות-חרדית  בבסרביה ובבוקובינה

 

 

       

 

הרב צירלסון

הרב אליעזר הגר

הרב פישמן (מימון)

 

קברו של הרב הגר בהר הזיתים

 

ציונות דתית-חרדית בבסרביה ובוקבינה

ערך: אבישי יורב, ירושלים.

 

בניגוד לעמדת רוב הרבנים במרכזים החשובים: פולין, גרמניה, ליטא ורוסיה הלבנה, שהתנגדו (במידה שונה של נחרצות) לתנועה הציונית, אחדים מבין מנהיגיה של יהדות בסרביה ובוקובינה פיתחו יחס ייחודי לציונות ולרעיון ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. הדמויות הבולטות בחבל-ארץ זה הן: הרבנים פישמן (מימון), צירלסון ואליעזר האגר.

על משנתו הדתית-מדינית של הרב פישמן-מימון ראו בעיקר בספרו "למען ציון לא אחשה". פעילותו הפוליטית במסגרת "המזרחי" תועדה בהרחבה, ותוזכר גם להלן.

הרב צירלסון נותר "אישיות עלומה". רוב נאומיו לא נאמרו בעברית, והוא לא זכה להוצאת כתביו כספר. להלן ננסה להציג קווים אחדים לדמותו.

הרב אליעזר האגר "נשאב" לשיכתוב ההיסטוריה החרדי, ופעלו למען עליה לא"י נשכח (או הושכח?). גישתם של אדמו"רי  בויאן-סאדיגורה מוזכרת בקיצור, ומאפשרת זווית-ראיה  נוספת לשאלה מעניינת זו.

להלן ננסה להאיר פינה היסטורית חשוכה זו, שעדיין לא זכתה למחקר היסטורי ממשי.

 

א.    רקע כללי ליחסי המנהיגות הדתית לתנועה הציונית

 

כידוע, "מבשרי הציונות" היו אנשים דתיים, ורעיונות תנועת "חיבת-ציון" שהקימו, היו על "טהרת הקודש". אולם, מבחינה אירגונית ומעשית  נכשלה תנועה זו במימוש יעדיה, באופן מוחלט. הקמת התנועה הציונית בידי אנשים "חופשיים" ומשכילים, שאחדות ממטרותיה הזדהו עם אלו של חיבת-ציון, הציבו דילמה לא-פשוטה בפני המנהיגים הוותיקים וממשיכיהם.

תנועת המזרח"י ("מרכז רוחני") הוקמה בעקבות החלטת הקונגרס הציוני החמישי ‎1901) ), לפיה התנועה הציונית לא תסתפק בפעולה בתחום המדיני, אלא תעסוק גם בפעולה תרבותית. החלטה זו עמדה בניגוד לדעתו של הרב יצחק יעקב ריינס - אחד הרבנים המעטים שהצטרפו לקריאתו של הרצל - כי על התנועה הציונית להתמסר לפעולה מדינית בלבד. הוא התנגד להכללת פעולה תרבותית בתוכניתה, מחשש לפגיעה בדת ובחינוך הדתי. החלטה זו הרחיקה מן הציונות לא רק את הרבנים שפסחו על שתי הסעיפים, אלא גם אוהדים מובהקים, כדוגמת הרב קוק (ראו ארבעת מאמריו ב"התור", שהושמטו באוסף כתביו הקאנוניים. א"י).

תוכנית הפעולה של המזרחי, שנתקבלה בוועידת היסוד ב‎1902  קבעה ש"על המזרחי לאסוף סביבו את כל הציונים, הדורשים לטהר את הציונות המעשית מכל תערובת זרה שאינה עומדת ביחס ישר לציונות המדינית והמעשית". כמו כן נקבע שהסתדרות זו תהווה מעין מרכז מיוחד שיפעל למען הציונות ברוח דתית-לאומית. אז גם גובשה הסיסמה המבטאת את שאיפת המזרחי - "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". המזרחי הביא מהפיכה בלבם של רבים מצעירי הישיבות בהכריזו כי "תורה וציון הן שתי קדושות המשלימות זו את זו". ב-1904 מתנגדי הציונות, החרדים - שלאחר מכן התאגדו במסגרת "אגודת ישראל" - מזה, והרפורמים מזה, עשו הכל כדי להכשיל הוועידה של הציונים הדתיים. כמאה ועשרים רבנים חתמו על כרוז האוסר על השתתפות בוועידה. בכרוז נאמר, כי "הציונות מסכנת את הדת", וכי "המזרחי מעודד את הציונים שאינם דתיים". למרות האיסורים והחרמות, השתתפו בועידת המזרחי גם רבנים אחדים שלא שעו לאיסור.

בוועידה זו נוסח מצע התנועה על בסיס תכנית באזל, אך הודגש בה כי המזרחי רואה את אפשרות קיומו של עם ישראל כמותנה בשמירת התורה, בקיום המצוות ובשיבה לארץ ישראל. כמו כן נקבעה יצירת מסגרת הסתדרותית מיוחדת למזרחי בתוך ההסתדרות הציונית הכללית, שמטרתה להשתמש בכל האמצעים הלגאליים כדי להסביר את רעיונו, על-ידי יצירת ספרות דתית-לאומית והפצתה ועל-ידי חינוך הנוער. באותה וועידה דובר בין השאר על עבודה מעשית למען ארץ ישראל, כגון: עזרה באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל למען רכישת קרקעות מידי הערבים, הצורך להשתמש בתוצרת ארץ ישראל, ובייחוד באתרוגים ממושבותיה, והצורך להלהיב לבבות לקום ולעלות לא"י ולגור בה. בארץ - נאמר בהחלטות הוועידה - יש "להכניס רוח למושבות הצעירות ע"י בניין בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל נקודת יישוב, להכניס רוח טהרה ע"י בניית מקוואות" ועוד.

אחד הסניגורים המובהקים שעודדו את הדוגלים ברעיון הציונות הדתית ואת השותפות עם שאר חלקי האומה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל [לאחר עלייתו ארצה. א.י.]. בעיניו נתפסה ההתיישבות בארץ כ"אתחלתא דגאולה", ואפילו את החילונים ראה בבחינת מכשיר ביד ההשגחה העליונה ("צדיקים בעל-כרחם").

בקונגרס הציוני העשירי‎(1911)  נתלקחה מחדש המחלוקת בשאלת מקומה של התרבות במסגרת פעולות ההסתדרות הציונית. המזרחי הדגיש שלכל סיעה ואגודה בציונות יש גישה אחרת ותוכן אחר לעבודת התרבות, ומשום כך אין להכליל תרבות במסגרת פעולות ההסתדרות הציונית, אך הרוב בקונגרס החליט "לחייב את התנועה הציונית לפעול בתחום החינוך והתרבות בארץ ישראל ובארצות המזרח, תוך בקשה שלא ייעשה שום דבר המתנגד לדת". צירי המזרחי יצאו את האולם לאות מחאה.

החלטה זו גרמה לקרע בתנועת המזרחי. בוועידה שהתקיימה בברלין, דרשו החברים מפרנקפורט לצאת מן ההסתדרות הציונית, אך הרוב דחה דרישה זו. חברי התנועה מגרמניה פרשו, אולם מרבית החברים המשיכו להיאבק בתוך התנועה הציונית על זכויותיו ועצמאותו של החינוך הדתי-הלאומי. הוקמה הנהלה חדשה, שהקימה לשכה מרכזית בא"י בהנהלתו של הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון), במטרה להגביר את העבודה המעשית והחינוכית בארץ. הרב מאיר ברלין מונה למזכיר הכללי של התנועה‎, דבר שהביא לתנופה בעבודתה. לאחר מאבק פנימי עם נציגי הסיעות החילוניות ופשרה בין הצעות שונות, הוחלט בקונגרס הציוני השנים-עשר (‎1921) "בפעולות או במוסדות הפומביים שנוסדו או נתמכו על ידי ההסתדרות הציונית, "לא ייעשה שום דבר המתנגד למסורת". בשנה זו גם ניתנה למזרחי אוטונומיה בתחומי החינוך הדתי בארץ-ישראל, זכות שאפשרה את התפתחות רשת החינוך של התנועה.

(מתוך: אתר הכנסת, בעיבוד קל)

 

 

ב. עליה דתית מאורגנת לא"י

לאחר מאורעות 1921, ועוד יותר אחרי 1929, הטילו הבריטים מגבלות חמורות על סוגי האנשים הראויים לקבל אשרות כניסה (סרטיפיקאטים). התנועות החלוציות החלו בהקמת הכשרות חקלאיות בכל ארצות מרכז ומזרח אירופה. אגודת ישראל, שלא השתתפה בהסתדרות הציונית לא קיבלה כל "מיכסה". עם השגת הסדר של 4% החלה גם תנועה זו בהקמת "הכשרות", פחות או יותר מאורגנות. בתקופת השיא (1935)דווח על 90 קבוצות הכשרה בבסרביה. מהן 11 של "החלוץ המזרחי" שכללו 247 חברים (7% מן הסה"כ הכללי). וכן 8 קבוצות של "החלוץ האגודאי" ובהן 177 חברים (5%). בשנת 1936 פחתו ההכשרות לכדי חצי. ב"חלוץ המזרחי" נותרו 85 חברים, ופעילות "החלוץ האגודאי" נפסקה כמעט לחלוטין [לא הצלחתי לברר מדוע. א"י]. עם השגת מכסת סרטיפיקאטים (4%) לאגודת-ישראל, פרש המרכז בקישינב את חסותו על נקודות הכשרה לחלוצים חרדיים בבסרביה.

(בסרביה במערכותיה עמ' 269-272)

 

בשנים הבאות (כולל שנת המלחמה הראשונה) ניתנה עדיפות מוחלטת לאזרחי גרמניה ופולין, אך המשיכה עלייה (ממוסדת ובלתי-ממוסדת) של "צעירי המזרחי". כאשר נסגרו ההכשרות האגודאיות, דרשו נציגי אגודת ישראל בסוכנות היהודית לקבל את חלקם היחסי, תחת הקריטריון הרשמי של "אנשי-דת". אולם עד מהרה הוברר שלא נמצאו רבנים ו"כלי קודש" שרצו לעלות לא"י. בגלל חששם מאיבוד המיכסה, החלו נציגיהם לחלק סרטיפיקאטים גם לאנשים "מן השורה". כשהתגלה הדבר, התעוררה "מהומה פוליטית", שהסתיימה רק עם פרוץ המלחמה. למותר לציין שהתנועות הציוניות סרבו לכלול את אנשי אגודת-ישראל בעליה ב' (הבלתי-לגאלית). כמה עשרות מהם הצטרפו לספינות ה"פרטיות" שאורגנו בידי הרביזיוניסטים, שגם הם קופחו כידוע בצורה בוטה.

(א"י)

 

ג. הרב י"ל צירלסון – מנהיג יהודי בבסרביה

            אחד המנהיגים הבולטים של היהדות החרדית בבסרביה בין המלחמות היה הרב יהודה-לייב צירלסון. בשנת תר"ע (1910) הוא התמנה לרבה של קישינב, מעריה המרכזיות של בסרביה. באותה שנה גם התמנה ליו"ר ועדת הרבנים מטעם המיניסטריון לענייני פנים בסט. פטרבורג (רוסיה). לאחר מלחמת העולם הראשונה, וסיפוח בסרביה לרומניה, הוא נבחר כאחד מצירי המפלגה היהודית בבית הנבחרים הרומני.

פעילותו הפוליטית התמקדה בנאומי-הגנה על היהודים בבית-הנבחרים, פירסום מאמרים בעיתונים הרומנית, ושתדלנות מתמדת אצל שרי הממשלה הרומנית (בעיקר: חינוך, פנים והשר לענייני בסרביה).

בשנות העשרים המוקדמות נמלטו עשרות אלפים (ויש הערכה 150,000) מיהודי אוקראינה לבסרביה. השלטונות ניסו לרכז אותם במחנות והתחילו להחזירם אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון התבלט במאבקו לביטול הגזירה. הוא פעל גם לאירגון עזרה-הדדית למענם, קליטת רובם ב"רומניה הגדולה", והשגת תעודות-מסע להגירה לאמריקה ולפלשתינה.

בשנת 1927 נבחר למועצת עיריית קישינב כנציג הדת-היהודית. גם שם פעל ככל יכולתו נגד האנטישמיות הגלויה והסמויה של השלטונות. כאשר הגיע נציג אמריקאי לחקור את מצב היהודים, דרש הרב להפגש איתו בארבע עיניים. עקב זאת הוא הודח ממשרתו.

הרב צירלסון היה פעיל מאד גם בענייניה הפוליטיים של היהדות העולמית. ערב  הקונגרס הציוני השני, ניסחה קבוצת רבנים בראשותו, הצעה להפרדת הפעולה החינוכית והתרבותית מן הפעילות הפוליטית והכלכלית. כאשר "פתרון כל השאלות הדתיות ימסור (הוועד הפועל הציוני) ליד ועד רבני...בחוג פעולות הוועד הרבני תיכנס גם השגחתו על חינוך הדור החדש...". באסיפת ציוני-רוסיה בוארשה (1893), הם הציבו דרישה זו כאולטימטום, וכשלא התקבלה הצעתם, פרשו רובם מן ההסתדרות הציונית [בדרך זו הלך גם הרב קוק, אך מנהיגי המזרחי הסכימו להחלטת הפשרה האומרת ש"הציונות אין לה דבר עם ענייני החינוך". א.י].

בסידרת מאמרים ב"הפלס", "הצפירה", "המליץ" ו"המודיע", הוא צידד בהקמת מיסגרת חרדית עצמאית. לעומת רבני הונגריה וליטא שרובם התנגדו חריפות לכל רעיונות הציונות, השתייך הרב צירלסון לקבוצה ה"מתונה", ואמר: "בשנים האחרונות אמנם החלה להתנוסס כאבן-חן הלאומיות החדשה שאינה משובצת במשבצת הדת. אולם, עם כל הכבוד שנרחש למתקשטים בה, ועם כל השמחה שנשמח על משכה בסגולתה לגבולנו בנים שנתרחקו... (צריך ש)תשנה הציונות את מהלכה הבלתי-טב עי, ותמיר התכנית בתכנית יותר מתאימה לרוח-ישראל". הוא השתתף באופן פעיל בהכנת ועידת-היסוד של אגודת ישראל (שבטלה בגלל פרוץ מלחה"ע הראשונה, והשתתף כנציג בכיר מטעם בסרביה בכל ה"כנסיות הגדולות" שלה שנועדו בין המלחמות. החל בשנת 1923 שימש כחבר בוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל.

סעיף א' בתקנות אגודת-ישראל בקישינב הוא: "מטרת האגודה – לאחד את כל שלומי אמוני ישראל לחטיבה אחת, אשר תכליתה תהיה הגנה על תורתנו הכתובה והמסורה, בהשתדלותה שכל ענייני עמנו – גם מהמהלך החדש – יהיו מתאימים לרוח היהדות הדתית הלאומית".

הרב צירלסון הפריד לחלוטין בין מאבקו בגישה התרבותית של התנועה הציונית, לבין תמיכה בלתי מסוייגת בפעילות לישוב הארץ. הוא סרב לחתום על כרוזי קרן-היסוד, אך שיתף פעולה ברצון עם קק"ל. באותה שנה (1920) שבה הוקם מרכז אגודת-ישראל בקישינב, נערכה שם גם הוועידה הציונית הראשונה. ללא היסוס הוא פירסם קול-קורא לתמיכה בקרן הקיימת: "...כעת, לאחר ההחלטה בסאן-רימו על ארץ-ישראל [כלומר אישור בינלאומי להצהרת בלפור. א.י.]...חייב איגוד בתי-הכנסת לפעול למען החייאת הארץ בכל הזדמנות שבאה לידו. שכן אין להחמיץ את פעולת הנטיעה בארץ ויש להתחיל בה מייד, בעת ובעונה אחת עם זרימת העליה...ועדת התרבות שליד כל ביכ"נ יכולה בנקל להכניס בבת-אחת סכום כסף תמורת חורשה בת 100 עצים אל הלשכה הראשית [של קק"ל], אשר תורה מייד על נטיעת העצים ביער הרצל(!), על שמו של בית הכנסת...זכרו כי בתוצאות עבודתנו העתידה, ובעזרתו של ה', תלוי הדבר, אם א"י  הברוכה והמפוארה תיהפך שוב לארצנו שלנו...". הוא גם חתם על מכתב-חוזר לגבאי בתי הכנסת, להעמיד "קערות" בערב יוה"כ לטובת הקרן הקיימת. כאשר התכנסה הוועידה הציונית הראשונה בבסרביה, הוא השתתף בחגיגות הפתיחה יחד עם ר' משה הינשפארג, בא-כח ה"אגודה". בסיום הוועידה הוא הופיע יחד עם מנהיג ציוני בסרביה, ברנשטיין-כהן, בשבת אחה"צ בביהכ"נ, כדי "לחוג את הבשורה על ארץ-ישראל". בתוקף תפקידו, הרבה להפגש עם מנהיגים ציוניים מן השורה הראשונה.

הוא חתר להשתלבות "האגודה" בסוכנות היהודית, ואף פנה בעניין זה לאחדים מראשי התנועה. אבל הצעתו לא נתקבלה. בנוסף למרכז שבקישינב, היו לתנועה סניפים בערים ובמרכזים יהודיים רבים, כגון: נובוסליצה, יעדניץ ועוד.

כרבה של קישינב, עמד הרב צירלסון בראש הישיבה הגבוהה, שבוגריה קיבלו הסמכה לרבנות. בין החלטות אגודת-ישראל הבסרבאית נאמר: "למען השג מטרתה מכוננת האגודה גני-ילדים חרדיים כלליים, תלמודי-תורה, ישיבות שיהי' בכל אלה(!) מקום גם ללימודי-חול כפי [רווח שתי מילים] בתי-ספר נמוכים, תיכונים וגבוהים..." . בשנת 1921 הקים ועמד בראש הגמנסיה "מגן-דוד", שהיו בה שמונה מחלקות. בחוברת תוכנית-הלימודים כתב הרב: "הסיסמא של אגודת-ישראל – שהיא לפתור ברוח התורה את שאלות חיינו החילוניים – יצרה בקישינב את הגימנסיה "מגן דוד", עם אופיה המיוחד, עם רוחה הדתי לאומי...זאת הגימנסיה אשר התורה והתרבות המודרנית התלכדו בה באופן מלבב, הנה תופעה חדשה...".

אבל הרב תמך גם  ברשת החינוך ה"מתחרה" – "תרבות". הוא השמיע את דברו בכל הוועידות והמועצות שלה. כמו כן השתתף בחגיגת הסיום של סמינר-לגננות, שכללה שירים מפי לייב גלאנץ [לימים חזן בעל פירסום בינלאומי] וגם "זמירות חדישות ארצישראליות של בוגרות האינסטיטוט".

בסוף מרס  1936 נחנכה חוות-הכשרה חלוצית ליד קישינב, אשר שימשה קודם כבית-יתומים. בטכס החגיגי נכחו מושל המחוז, ראש העיר, הרב צירלסון, יו"ר ועד הקהילה ונציגי ההסתדרות הציונית. בהזדמנות זו נחוגה גם עליית קבוצת החניכים הראשונה לא"י. בהסכם שיתוף הפעולה בין המוסדות המפעילים הושם דגש על קירוב חוגים לא-ציוניים (שעמדו בראש המוסד) לפעולה קונסטרוקטיבית למען א"י. ושינוי שיטת החינוך, לשם הבטחתעתידם הכלכלי של החניכים, אגב התקשרותם לרעיון התחיה הלאומית.

 

בי"א תמוז תש"א (6.7.1941) בעת הפגזת העיר בידי הצבא הרומני, הוא נהרג מפגיעה ישירה, והובא לקבורה בקבר הקדושים של פרעות-קישינב שבתחילת המאה.

 

(מקורות: אנציקלופדיה של גלויות (יא), יהדות ביסאראביה, עמ' 341-378, 869-880.

ד' ויניצקי, ביסאראביה היהודית במערכותיה (ב), עמ' 160-162, 260.)

 

 

ד. הרב אליעזר האגר ראש ישיבת ויז'ניץ, בוקובינה

 

            כבר באמצע המאה ה 19 התחילה החסידות להגיע לחבל בוקובינה, ובעיקר לטשרנוביץ בירתו. בין  ראשוני האדמו"רים באזור היו ר' ישראל מרוז'ין ור' מנחם מנדל מקוסוב מייסד השושלת לבית האגר. בערים רבות בבוקובינה ישבו צאצאי שני הצדיקים, ואלו באו בקשרי חיתון זה בזה. מרכזם של הראשונים היה בסאדיגורה, ושל השניים בויז'ניץ. "פירצת הדור" הדאיגה מאד את המנהיגים, ואדמו"רי החסידות בראשם. "כל בתי כנסיות ומדרשות ריקנים, כי הנערים ירוצו לבתי-ספר העמים ולבתי הגימנזיום. מהם בהסכמת הוריהם, ומהם שלא ברצון הוריהם. וכולם תחת מסית הצטדקות שמוכרחים המה לבקש להם איזה בסיס פרנסה לכשיגדלו...ואף השרידים בחורי-חמד...מפני ההחזקה הדלה והבלתי מכובדה...מתכלכלים יום-יום על שולחן בעל-בית אחר. וגם לפעמים יושפעו במידות נשחתות ע"י איזה מקום ארוחתם". ועידה (סודית!) של אדמו"רי גליציה ובוקובינה שהתכנסה באביב 1912, החליטה: א. ...להסכים שילמדו בהתלמוד-תורה הכללית כשתי שעות שפת המדינה וחשבון...ב. לייסד איזו ישיבות גדולות...ויהיו מכולכלים ומוחזקים בכבוד וארוחתם תנתן להם מקופת המוסד...ג. לאחוז במידה...תורה ומלאכה...לייסד איזו בתי מלאכה גדולים, ולחבב את המלאכה בעיני העם. אשר הנערים שאינם מוכשרים להתפתח בלימוד ילמדו ויתכשרו באיזו אומנות... ד. לייסד בכל עיר ועיר אגודת חרדים מאושרת עפ"י חוקי הממשלה יר"ה...לעשות אסיפה גדולה...(והאגודות) תשלחנה את ציריהן להאסיפה הגדולה עפ"י הסדר אשר נסדר סדר הבחירות קודם...". (הצפירה ה' אייר תרע"ב). כידוע, "הכנסיה הגדולה" של אגודת ישראל שתוכננה לשלהי תרע"ד (1914) התפזרה קודם זמנה, ולא הגיעה לכלל החלטות.

בימי מלחמת העולם הראשונה חרבה ויז'ניץ, ורבים מיהודיה עזבו אותה. אחרי המלחמה נבחר ר' אליעזר האגר לשמש כרב העיר. בשנת תרפ"ג (1923) הוא הקים בה מחדש את הישיבה של אחיו הגדול ר' ישראל (שהיה בין החתומים על "קול הקורא" הנ"ל של האדמו"רים). וזו הפכה להיות המרכז התורני הגדול ביותר בכל בוקובינה. בישיבה למדו למעלה מ 150 תלמידים. בראש הישיבה עמד הדיין של ויז'ניץ ר' דוד שנייבלג. המוסד חולק לחמש כיתות לפי רמות התלמידים, ולרשותם עמדה ספריה בת 5,000 כרכים. בשנת תר"ץ (1930) הקים הרב האגר בניין מפואר לישיבה ובו חדר אוכל. בזכותו פסק בה המנהג הרווח של 'אכילת ימים'. נדבנים מטשרנוביץ ומווינה תמכו באופן קבוע בתקציב השוטף של הוצאות הישיבה. עם הכיבוש הרוסי בשנת 1940 נסגרה הישיבה, כמו כל הישיבות האחרות.

            ר' אליעזר האגר היה מראשי אגודת ישראל ברומניה, ובזכותו עבר מרכז הפעילות החינוכית והמפלגתית של התנועה לבוקובינה.  בשנת תרצ"ג (1933) נפתח מרכז התנועה בטשרנוביץ, ובראשו הועמדו תלמידים מישיבת ויז'ניץ. המרכז פתח חוות-הכשרה לחלוצים במילוב, טשרנוביץ ובפרברי סאדיגורה, בהן למדו הבחורים לעסוק בחקלאות.(ראה עדותם של אברהם שכטר וישראל יורב) ר' ברוך האגר, שאר-בשרו של ר' אליעזר, היה נשיא המזרחי בבוקובינה.

            בשנות השואה ניצל ר' אליעזר האגר בנס. הוא שהה בערים שונות ברומניה ופעל להצלת יהודים במהלך המלחמה. בניסן תש"ד (1944) הצליח להגיע לארץ. והקים מחדש בבני-ברק את ישיבתו 'דמשק אליעזר'. אולם, כעבור שנתיים, באלול תש"ו הוא נסתלק, בהיותו בן 55 בלבד.

            תחת השלטון הקומוניסטי, נאסרה פעילות אירגונית יהודית בבוקובינה. ששה מראשי-הקהל נעצרו ונשפטו לשנות מאסר רבות. בשלב הראשון אמנם אושרה כהונתם של שבעה רבני ערים, אך תוך זמן קצר נאסרו גם הם. בשנת תשי"ד חזר אחד מהם – ר' חיים מאיר כהנא – לטשרנוביץ, וביחד עם כמה מחסידי חב"ד החל בפעילות רוחנית מחתרתית. הם הקימו תלמודי תורה ומקוואות, ופעלו לשמירת חיים יהודיים במסירות נפש של ממש. (לאחר התמוטטות  אימפריית הרשע, זכו רבים מתלמידיהם לעלות ארצה. א"י).

 

(מתוך: יצחק אלפסי, מחקרי חסידות)

 

גאוה דקדושה

א. בשנת תרצ"ב ביקר רבנו באתר ה"הכשרה", שהתקיימה בכפר מוליעב.

הערה: חווה חקלאית לשם אימון והכנה לעלייה לארץ ישראל, שהוקמה ע"פ דרישת השלטונות בא"י. ואשר נאלצו לעבור דרכה כל המועמדים לעלות. בין חברי הקבוצה היו גם תלמידים מישיבת ויזניצה, אשר עלו אח"כ לארה"ק.

ואז פרש, בין השאר את המשנה הראשונה במסכת גיטין: "המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם". והסביר: אתם בחורים, שהנכם מתכוונים לתת גט ל"מדינת הים" – חוץ לארץ, מדינת העמים, כדי לעלות לארץ ישראל, אשר שם יש חשש להיות מושפעים מהחילוניים (כידוע, שבשעתו היתה להם השפעה גדולה על הנוער), "צריך שיאמר" – אמירה היא לשון רכה – אתם יכולים להמתיק ולרכך את הדינים ע"י "בפני נכתב" – שיהיה רשום על פניכם סימן היהודי. כלומר להשאר עם הפיאות. ו"בפני נחתם" – שתשאר על הפנים החתימת-זקן.

תקוותי היא, בזכות אבותי הקדושים, כי צורת צלם הא-לקים שרכשתם בישיבת ויזניץ, תשאר על פניכם, ולא תמוש מעליכם לעולם.

 

ב. בשנת תרצ"ה ביקר רבינו באתר ה"הכשרה" של אגודת-ישראל,  אשר התקיימה ליד העיר צ'רנוביץ. ולרגל הביקור נשא את דבר קדשו בדברי התעוררות. בין היתר, עודד את החברים במשל נאה באמרו:

בדרכי הנה, בעברי בין שדות החטה, שמעתי את הויכוח האילם שבין חלקי התבואה. הקש התפאר ואמר: "אנכי החלק החשוב בחטה. שהרי אני נושא בעול את כל השבולת. על כן עליכם לכבד אותי". המוץ טען: "אני יותר חשוב. כי הרי אני שומר על הגרעין שלא ינזק. לפיכך מגיע[ה] לי ההוקרה". כך התווכחו והתרברבו זה על זה. רק גרעין החטה הקטן שתק ונמנע מלחוות דעתו, בידעו כי הוא מוקף אויבים גדולים. אלא הרהר בלבו: "ריבו אתם ריבו. ברם נראה בסוף במי יחפוץ האדון, בעל הבית". בהגיע עת הקציר, והדישה, הופרדו החלקים זה מזה. החלקים הגדולים – הקש והמוץ – הורחקו ונוטש כפסולת. ובעל הבית לקח לביתו את החטה הקטנה, אשר היא יקרת הערך.

וסיים רבינו: כמו כן אתם, הצעירים, הנכם הגרעין הטוב, אשר בכם חפץ בורא העולמים. יבוא הזמן שכל השונאים הגדולים יורחקו, ורק בכם יבחר בעל הבית של העולם.

 

ג. (הערה) יש לציין, כי עמלו של רבנו, הדרכתו וחינוכו, אכן הועילו. ועשרות תלמידיו שעלו ארצה, בנו בתים לתפארת היהדות החרדית. הם היו ממקבלי פניו, בעלותו אח"כ לארץ ישראל, ביום החמישי כ"ז בניסן תש"ד [בין ניצולי "רכבת קסטנר". א"י]. רבה היתה שמחת התלמידים , כי שוב זוכים להסתופף בצל קדשו ולהתאבק בעפר רגליו. בין היתר, ראו לעצמם את הזכות והחובה להרחיב ולבסס את הישיבה "בית ישראל ודמשק אליעזר", אשר היתה פאר מעשיו, ונחשבה  כילד שעשועיו של רבינו. אך לדאבון כל, לא ארכו ימי שבתו בארץ. כי בב' אלול תש"ו נתבקש לגנזי מרומים, בשנת נ"ה לחייו...

 

(מתוך "דמשק אליעזר" עמ' ריד-רטו, "שיחות חולין").

 

ד. (הערת אבישי יורב.): נראה שלמעשה רמתם הדתית של בוגרי ההכשרה  לא היתה גבוהה. בארכיון פועלי אגודת ישראל, מצויים מכתבי תלונה רבים של יו"ר ועדת הקליטה בא"י, הטוען שעולי רומניה (60% מהם מבסרביה) אינם נקלטים. רובם הגדול אינם מגיעים כלל להרשם במוסדות התנועה. ומבין אלה שהגיעו לקבוצה ("חפץ חיים"), חלקם אינם מוכשרים כלל לעבודה, אחדים מהם מזלזלים במצוות, ויש מהם שהורחקו בגלל שנמצאו כמחללי-שבת. על ישראל גרשטיין (אבי ז"ל), שהצטרף לקבוצת שח"ל של הפועל המזרחי, דווח שנעשה קומוניסט רח"ל.

 

 

ה. עמדתם של אדמו"רי סאדיגרה ובויאן כלפי הציונות

 

צאצאי ר' ישראל מרוז'ין ישבו בערים שונות בבוקובינה ונהגו בהן באדמו"רות. למשל, בטשרנוביץ הבירה ישב ר' מנחם נחום פרידמן בנו של ר' יצחק מבויאן ונכדו של ר' ישראל מרוז'ין. בשנת תרפ"ו (1926) הוא ביקר בא"י, ובשובו סיפר לחסידיו על גדולת מצוות ישוב הארץ. חסידיהם של בני השושלת נפוצו בכל האזור, וחלקם שימשו ככלי-קודש במקומותם. כך לדוגמא, לפני מלחמת העולם הראשונה כיהן כרב העיר נובוסליץ ר' מאיר גוטסמן, שהיה מתלמידי ר' יצחק מבויאן.

שלא כרוב אדמו"רי הענף הרוז'יני, היה רבי מנחם מנדל מבויאן ממתנגדיה החריפים של תנועת המזרחי, ועד סוף ימיו אסר על חסידיו לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר כנראה עוד לפני השואה. אחדים מבני משפחתו הוברחו מצ'רנוביץ שבבוקובינה, כנראה ב"רכבת קסטנר" הציונית. אך רובם נתפסו ונשלחו לאושביץ. הי"ד. בנו השני, ישראל, הגיע לארץ אך לא הצליח להקים כאן מחדש "חצר". בנו הרביעי, מרדכי-שלמה שיקם את חסידות בויאן בניו-יורק, ארה"ב. בן-בתו של מרדכי-שלמה הוכתר כאדמו"ר בויאן "ינוקא", במדינת ישראל. הוא משמש כיום נציגו של הענף הרוז'יני במועצת גדולי התורה של אגו"י.

(הערה:  נתונים אלה נדלו מפירסומיה הרשמיים של חסידות בויאן בישראל, ושוחזרו, במידת האפשר, על סמך עדותו של קרובנו ישראל א', שהצליח לשרוד את הגליית טרנסניסטריה, ועלה עם יתומי "עליית הנוער". למרות היותו יהודי ירא-שמיים עד היום, הוא סרב לבקשה להסתפח מחדש לבויאן, ואמר את דברו לאדמו"ר ביחידות. א.י.).

רבי אברהם יעקב מסאדיגורה, היה הנציג הבכיר של הענף הרוז'יני בישראל. בשיחה אישית איתי (א.י.) הסביר שקבע את חצרו בתל-אביב משום ש"כשיבוא המשיח, יריבו עליו בני-ברק וירושלים, ורציתי שיהיה לו מקום ללון עד שתפטר המחלוקת". הוא עודד את חסידיו לתרום אישית לקרן ליב"י, וגייס כספים לרכישת אמבולנס-צבאי. עד לפני שנים אחדות, היה חבר במועצת גדולי התורה, אך לא הוזמן לכמה דיונים פוליטיים "רגישים". הקב"ה ישלח לו רפואה שלמה מן השמים.