אבישי יורב

                                  השלשלת  מאיש לספר                         ‏  ‏

התגבשותה וכתיבתה של התורה המסורה

לחץ כאן לקבלת קובץ של תוכן הענינים והמבוא לספר:

הערות ניתן לשלוח לכותב המאמר אבישי יורב ת.ד. 2049 ירושלים מיקוד 91020

לרכישת הספר אפשר לפנות לבניהו יורב, מרכז שפירא, אור עציון ובמייל byorav@gmail.com

תוכן העניינים:

תוכן העניינים:

חלק ראשון – השתלשלות הספרות התלמודית

           פתח דבר

            פרק א   מבוא 

            פרק ב   התורה ו"התורה הנוספת"

                                   מסורת האבות

                                   פרשנות המקרא כמקור לאמונות והליכות

            פרק ג   דרכי מדרש "התורה הנוספת"

       מדרש התורה בזרם הקומראני

       תורת הפרושים "משיירי כנסת הגדולה"     

                                  כתיבת "התורה שבפה"

            פרק ד   משנות-חכמים, משנת רבי והתוספתא

                                  התהוות משנת התנאים

                                  לימוד המשנה וגיבושה

                                  עיצובה הסופי של המשנה

                                  האם נכתבה המשנה בימי רבי?                                 

                                  התוספתא

            פרק ה  התלמוד בישיבות האמוראים

                                 "תלמוד קבוע" והתגבשות תלמודי הישיבות

                                  דרך הלימוד והתלמוד

                                  כתיבת הטקסט התלמודי

            פרק ו  התלמוד הבבלי בימי הסבוראים והגאונים

                                  גישה, שיקולים ותיאוריה

                                  הרקע ההיסטורי לעריכת התלמוד

                                  שיקום, כינוס ולימוד-עריכתי

                                  הפסקת היצירה והעריכה, "קפיאת הטקסט"

                                  תקופת הגאונים המאוחרים

                                  תלמודם של הגאונים המאוחרים

                              סדרי לימוד מחודשים

                                  הפרדה בין דרכי השימור וההצעה – המיתוס של "תורה שבפה ממש"

            פרק ז  התלמוד הירושלמי

                                 יצירתו

                                 עריכתו

                                 כתיבתו           

            פרק ח  ספרות ההלכה של הגאונים

                                פירושי גאונים לתלמוד

                                ספרות ההלכות

                                המונוגראפיות

                                קבצי שאלות ותשובות

            סוף דבר

חלק שני – שאלות-ציר ועיונים משלימים בספרות התלמודית

            פרק ט  'תורה שבעל פה כמשמעה' – האומנם?

                                 מסגרת הדיון

                                 העדות הפנימית לאופן שימור הספרות התלמודית

                                 "איסור כתיבת תורה שבעל פה" כנורמה הלכתית וכמציאות ריאלית

            פרק י עוד על עריכת המשנה וסוגות אחרות

                                 תורה שבעל פה בסוגות לא-הלכתיות

                                        מעמדן  של הסוגות האחרות

                                        האם היתה לעדת היחד גם "תורה שבפה"?

                                         "התורה שבפה": קריאה במקרא, תרגום ותפילה

                                       הסוגות האחרות בימי התנאים והאמוראים

                                 העדויות  שבמסכת "עדיות"

                                 האם התכוון רבי לערוך, לחתום ולקדש את סדר-המשנה?

                                 נהלי לימוד המשנה והתלמוד

            פרק יא  תלמוד, הלכה והיסטוריה בתקופת הגאונים

                                 'רב אשי ורבינא סוף הוראה'

                                 ה"סימנים" – מסורת התלמוד  

                                 משנה ותלמוד בפזורה היהודית

                                 גאונים ותלמודם   

                                       סופה וגלגולה של סוגת המונוגרפיות

                                       ספרות המעשים מא"י

                                       "בעלי הסתם" וחותמם בתלמוד

                                       האם היה לגאונים גם "תלמוד אחר"?

                                       מה ידעו הגאונים האחרונים על מעשי קודמיהם?

                                       גלוי וחבוי באיגרת רש"ג – על עריכת התלמוד וכתיבתו

                                 התנועה הקראית

                                        האופוזיציה להנהגה בבבל

                                        "ספר המצוות" של ענן וההלכה הקראית הקדומה

                                       הקראים ועדת קומראן

                                       האסלאם והקראות

                              רב סעדיה גאון – ראשית ימי הביניים היהודיים

חלק שלישי –  הארות ועיונים נוספים במבט השוואתי    

            הבהקים מתודיים ומתודולוגיים      

                              מעניין לעניין ובאותו עניין

                              קונסטרוקציה היפותטית ועדויות ספרותיות

                              מיצוי המידע מן המקורות

                              הצדקה להיקש מתקופה לתקופה ומתרבות לתרבות

            כמה הערות על קאנוניזציה, שמירה ומסירה

                              התגבשות וקאנוניזציה בספרות ההלכה

                              על ההבחנה בין שימור ומסירה

            האם, ואם כן, כיצד השפיעה סביבת התרבות על כתיבת התורה שבעל פה?

                              זיקה והשפעה, בירור מושגי ויישומי

                              סקירה ביקורתית על  תיאוריות השפעה

            נספח א  הנצרות – "דת הספר" – וכתיבת התורה שבעל פה

                              פולמוס יהודי-נוצרי בתקופת יבנה

                              יחסי יהודים-נוצרים ממרד בר-כוזבא ועד התנצרות הקיסרים

                              העימות לאחר התנצרות הקיסרים

                              הכתיבה כנושא לעימות בין הנצרות והיהדות

                              משמעותה של טענת ה"מסטורין"

                              סיכום

            נספח ב  הבהקים מתרבות הכתיבה והחקיקה של העולם היווני-רומי

                              קיום-יחד של תרבות אוראלית ותרבות ליטראלית בעולם הקלאסי

                              אבני-דרך בתולדות המשפט הרומי

                              החקיקה הרומית וגיבוש ההלכה התלמודית

            נספח ג  הבהקים מן ההיסטוריה של פרס הסאסאנידית ותרבותה

                              הממלכה והדת

                              חיבור ספרות האווסטה, עריכתה, שימורה וכתיבתה

                        השלטון הסאסאנידי ויחסו לתרבות, לדת ולמיעוטים

                              השתקפות "סוף מלכות פרסיים" ברשומות יהודיות      

                              הכנסייה והקאנון הנוצרי באימפריה הסאסאנידית

            נספח ד  הבהקים מן ההיסטוריוגרפיה של ראשית הספרות המוסלמית

                              מבוא

                              "הרנסאנס המוסלמי"

                              התפצלות המדעים והסוגות הספרותיות

                              גיבוש נוסח הטקסטים המקודשים (הקוראן והחאדית')

                              עימותים ולבטים בעניין כתיבת מסורות שבעל פה

                              המעבר מאמירה לכתיבה – לשון, הוראה והפקת ספרים

                              האסכולות וענפי ההלכה המוסלמית

                              פרשנות, עריכה וקאנוניזציה של חיבורי-היסוד הדתיים

                               ההלכה המוסלמית וההלכה היהודית

פרק א  מבוא

'התרבות האנושית איננה רכבת, העוזבת תחנה אחת בדרכה לשניה'.[1] ואם כך, איזו מין "רכבת" היא היצירה התרבותית? אנשים רבים יסכימו בוודאי שההיסטוריה של התרבות היא תהליך מתמשך, וחילוף-משמרות תרבותי הוא הדרגתי מטבעו. שינויים בתרבות – ואפילו מרחיקי-לכת – מתרחשים כל הזמן, אך לעולם הם אינם מתבצעים באופן מהיר וחד. התרבות איננה נוטה לוותר על כלים, גם כאשר תוכנם שוב איננו כמקודם. טכנולוגיות, התנהגויות ואמונות ישנות, נשארות לשרוד גם בסביבה שרובה השתנה. אימוץ מושגים חדשים ומסגרות חדשות איננו מתרחש בחתף. אי לכך, צריך מאד להזהר מתפיסה חד-כיוונית וחד-ממדית של כל אלו. יחד עם זאת, אין ספק שניתן להציב אבני-דרך בהתפתחות ציביליזציות. אם להמשיך ולפתח את המשל, הרכבת זזה, משנה את מיקומה (מתקדמת?). היא עוברת "תחנות", ובכל אחת מהן נוספים ונשמטים קרונות, אחדים מהם משנים את תכולתם או סידרם, ואחרים נשארים מחוברים, למרות שכבר התרוקנו. ולא זו אף זו, יתכן שהתחנות אינן עצירות של ממש. אפשר שאין הן אלא תובנות של הנוסעים, התופסים במבט לאחור את המקומות (או הארועים) שבהם התחילו בזינוק חדש. בספר זה אנסה לתאר את תחנות ההשתלשלות של ספרות ההלכה, ולבחון את תכולתם של "קרונותיה" במהלכה.

             ללא ספק, מן החשובות שבתחנות ואבני-הדרך של הציביליזציה האנושית, היא המעבר מתרבות אוראלית,[2] אל תרבות שבה יצירת הספרות ושימורה מתנהלים בכתב. בכל התרבויות הידועות, קדמה הספרות שבעל פה לספרות הכתובה. כבר בראשית המאה הקודמת ניסו חוקרים אחדים לתאר את אופיה הבסיסי של התרבות האוראלית ודרכי שימורה ומסירתה מדור לדור. דא עקא, שבדרך-כלל צימצמו את עניינם בעיקר להֶקשר הטכני-ביצועי, ולא עסקו כמעט בקשר שבין הטכנולוגיה להליכי הגיבוש של היצירות הספרותיות. הם גם מיעטו להתמודד עם שאלת דרכי המעבר מן הספרות האוראלית אל זו המתחברת, נשמרת ונמסרת בכתב. ספר זה מתיימר להשלים מעט מן החסר. מחקר הספרות הקדומה והעממית, מלמד שיצירות מגובשות הן שלב מאוחר יחסית לביצועם ושימורם, של אחד או יותר מנוסחי אותן יצירות. תהליכי המעבר מן הצורה הראשונה לשניה ואופניהם, הם מן הנושאים החשובים והמרתקים בחקר התרבויות העתיקות.[3] אבן-דרך נוספת – אמנם פחות בולטת – היא המעבר לכתיבה ספרותית, ובפרט הוצאה לאור ממוסדת, רשמית וקאנונית של חיבורים.[4] שלהי העולם העתיק הורישו לדורות הבאים קורפוסים כתובים רחבים למדיי. אך דומה שבשום ציביליזציה לא תואר תהליך המעבר לפרטיו.

             מקרה-הבוחן של הספרות היהודית בשלהי העת העתיקה, לא על עצמו בלבד הוא מלמד, אלא על הכלל כולו ללמד יצא. שלבי השינוי, למן העברת מסורות באמצעות אורח-חיים בפועל, דרך יצירות ספרותיות עממיות ואמורפיות, עבור לשינון ולימוד פורמאלי של טקסטים קאנוניים, ועד לשימור חיבור[5] ספרותי ערוך, חתום וכתוב, עשויים ללמד הרבה על הדרך שבה חברה שוחרת-ספרות (literate society) מגבשת את רעיונותיה וחומריה התרבותיים, לכלל חיבורים קבועים בתכנם, בלשונם ובצורתם. [6] עיון ממוקד בספרות התלמודית על כל רבדיה, עשוי להיות פורה ומפרה, וזאת למרות קשיים מתודיים ומהותיים ניכרים. אין בכל החומר הספרותי היהודי תשובות ברורות לשאלת תיארוך חיבורה וכתיבת "התורה שבעל פה" ולחיבוריה.[7] להוותנו, אין גם בידנו כמעט מסמכים עבריים ספרותיים מתקופה זו. המידע על התקופה העומד לרשותנו הוא רב, אבל כולו אצור בכתובי-יד שנכתבו מאות שנים אחרי התרחשות המאורעות עצמם. בעיה לא-פשוטה היא, האם ועד כמה ניתן לקבל כמהימנה את עדות הספרות התלמודית על תולדותיה. התשובה לשאלה זו איננה מוסכמת. אני יוצא מהנחה שהתשובה העקרונית לה היא חיובית, כל עוד אין סיבה סבירה להטיל בה ספק. כמובן שספרות זו אינה אחידה בערכה ההיסטורי, אך רק על בסיסה ניתן להציע תיאור כולל סביר לתהליך הנדון.[8]

מן השאלות היסודיות שכל היסטוריון חייב לשאול את עצמו, חשובה במיוחד השאלה: האם, מתי ובאיזה תנאים מותר לו ללמוד "מן השתיקה" (argumentum ex silentio), בהנחותיו לגבי עובדות שבספק. מידת הזהירות איננה תובעת להתנזר מ"מקור" זה, אלא לבחון היטב את ההצדקה לשימוש בו אד-הוק. אמנם מקובלנו ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות', אך במחקר מבוקר אפשר לעיתים להעלות תובנות חשובות גם כשאנו נוכחים ש'הדבר איננו'. ככל שהמידע האותנטי על התקופה מועט יותר, כן גדל הצורך למצות ולהשלים אותו (בזהירות מרבית!) באמצעות תוספת השערות סבירות. הפקת מידע מאי-הזכרתו היא אמצעי רגיש,[9] ששימוש בלתי מושכל בו עלול לגרור טעויות נוספות.[10] לאורך דיוננו תעלינה שאלות אלה שוב ושוב.[11]

*

מכלול הטקסטים שחוברו ע"י הזרם המרכזי ביהדות בשלהי הזמן העתיק, מכונה "התורה שבעל פה".[12] במכלול זה התפתחו כמה סוגות, ביניהן ובמרכזן עומדת ההלכה. ספר זה עוסק בספרות ההלכה בלבד, שהיא בעיקרה ספרות משפטית. זאת, מתוך הנחה שהטקסטים שבסוגות אחרות (כדוגמת האגדה, המדרש והסוד) היו נתונים לגלגולים רבים ומורכבים יותר, ומחקר השתלשלותם דורש יותר הנחות-עבודה (קרי: ספקולציות). המסורת עצמה איננה נותנת תשובה ברורה לשאלות: כיצד ובאילו שלבים השתנתה היצירה ההלכתית מספרות שבעל פה לספרות שבכתב? בבואנו לחקור עניין זה, עלינו לדלות את מירב המידע שניתן להפיק מחיבורי התורה שבעל פה, ולשבצו בנתונים הידועים לנו מן ההיסטוריה הכללית ותולדות תרבויות העמים. כאמור, הספרות התלמודית איננה מספקת תמונה מלאה, ולשם השלמתה לא נוכל להמלט מהצעת הנחות-עבודה משלימות. בכל פעם שאאלץ להניח הנחות כאלה, אשתדל לעשות זאת במפורש. עובר לעשייתה אראה שעובדות-הרקע הידועות, וכן "ההגיון הפנימי" של מהלך הדברים, מתיישבים עם טיעונים מסויימים, ולחילופין אינם מתיישבים עם טיעונים מנוגדים. התובנות הכלליות והנתונים הריאליים אמורים לגַבּות אלה את אלה, אף שכמובן לא כרצף מלא.

גילגולים רבים עברה ספרות-ההלכה, ומעַניין לבדוק במפורט את שלבי השינויים שחלו בה. חשוב גם להציע קשרים אפשריים ביניהם, אשר (במידה מסויימת) יספקו גם הסבר לאופן השתלשלותה.

שרשי התורה שבעל פה אחוזים בסוף תקופת הקאנוניזציה של התנ"ך. נופה ופארותיה הם התלמודים וכתבי הגאונים המסתעפים מהם. אנו מתחילים אפוא בתיאור המסורות שעל פה בתקופה הקלאסית, ראשיתה המודעת של מה שאני מכנה "התורה הנוספת"; ומסיימים בספרות כתובה ששייכת במובהק לימי הביניים, כאשר חיבור התלמוד כבר כתוב וחתום סופית. אז נוצרת ספרות הלכתית פרשנית ומקבילה, תופעה שיש לראותה כהוכחה לקאנוניזציה גמורה של ספר-התלמוד. לוז התיאוריה שלי היא האבחנה בין רשימות (פרטיות) לספרים (רשמיים). אבחנה זו כמובן איננה חידוש. השאלה המתעוררת בעקבותיה היא: כיצד הבינו חכמי התקופה את המושג "תורה שבעל פה", כאשר חיבוריה מצויים בידם בכתב?

          שינויים מהירים באורחות החיים, בסיטואציה מדינית ובסגנונות מנהיגות, עשויים לעודד זניחת מסורות מקובלות, וחיפוש דרכי התמודדות חדשות. ומאידך, הנעה (מוטיבציה) לאיסוף מסורות, לחיבור, לקאנוניזציה של חיבורים ובמיוחד לכתיבתם, אופיינית ככל הנראה לתקופות משבר היסטוריות. קו-אינצידנציה בין זוגות מאורעות כאלו חוזרת בהיסטוריה היהודית כמה פעמים: (א) הידיעה על חורבן הבית הראשון, אשר בעקבותיה נכתבו תאור המקדש וחוקי הכהנים (יחזקאל מ-מח). (ב) לאחר גזירות אנטיוכוס, ארע מהפך כפול, הן בדרך לימוד התורה (מדרך "מדרש הכתובים" אל שיטת ה"הלכה" העצמאית), והן לאסיפתה ולכינוסה כקבצים וכחיבורים. (ג) כאשר כת-היחד פרשה (או גורשה) מירושלים, נבע אצלה פרץ של כתיבה: ה"פשרים" לספרי המקרא, הסרכים השונים, החזונות האסכטולוגיים ועוד. (ד) סמוך ונראה לחורבן הבית השני, נוצר והתפתח פרוייקט ריכוז ה"עדויות" ביבנה, ובעקבותיו גם התחלת גיבוש קבצי משניות. (ה) בשלהי התקופה הפרסית התיכונה (הסאסאנית), אחרי תקופת גזירות ושמדות וסגירת הישיבות, נערך, נכתב ונחתם התלמוד הבבלי.

           אין צורך בדמיון עשיר, בכדי לשער שבתנאים שלווים, בתוך חברה מסורתית, עוברת המסורת מאיש לאיש ומדור לדור, ללא שימוש בטקסטים מגובשים פורמאלית. בעיקר בדרך של דוגמא אישית מאב לבן ומרב לתלמיד. הנחלה כזו מתבצעת כמעט ללא צורך בתקשורת מילולית. כאשר נוצר אתגר חיצוני, מדיני (למשל אסון לאומי), כלכלי-חברתי (שינוי מהיר בתנאי החיים) או תרבותי (מפגש עם אנשים בעלי דעות ומנהגים זרים), קשה מאד לשמר את המסורת בצורתה הפשוטה הקודמת. בני הקהיליה המתגוננת, שחווים את המשבר ומודעים לו, רוצים לשמור את המסורת בדרך קשיחה, מתוך חשש שהשלשלת מאיש לאיש עלולה להנתק. אחת הדרכים להתמודד מול אתגר מעין זה, היא מיסוד מודע ורשמי של מסורות, מנהגים וטקסטים, שעד כה נשמרו בזיכרון הקולקטיבי, ומעכשיו אינם יותר בגדר מובן מאליו, הידוע, המוכר והמוסכם על הכל.

              משל הרכבת שפתחנו בו, ממקד את תשומת הלב ברציפות התרבותית. עם קורטוב של תעוזה, אפשר להרחיב עוד את המשל לקרונות "פאנטום" וירטואליים, שכבר אינם מחוברים, אך "הרכבת" מתנהגת כאילו עדיין הם קיימים. לתפיסתם העצמית של אנשי הדורות הראשונים יש חשיבות מרובה, שהרי הם שחיברו את המקורות שהגיעו לידינו.[13] אין תובנה זו מוציאה מן האפשרות (והצורך) לאבחן נקודות-מפנה, בעלות חשיבות מיוחדת (אובייקטיבית) בהיסטוריה של התרבות. עניין מיוחד יש בתהליך המעבר "מאיש לספר". בחיבור זה אנסה לעקוב אחרי תהליכים היסטוריים, תרבותיים וספרותיים יהודיים פנימיים, של יצירות ההלכה, שהתגבשו ונכתבו בעקבות המקרא וכהשלמה לו. ממעוף-הציפור, בולטים שני רכסים של "פרשת-מים" בטופוגרפיה של התפתחות התרבות היהודית הקדומה. האחד, הוא חידוש עבודת-המקדש בימי החשמונאים (אמצע המאה השניה לפנה"ס). והשני, יצירתו של רב סעדיה גאון (בתחילת המאה העשירית לספירה), הנושקת בטיבה לימי הביניים. ההצדקה לקביעות אלה (שאינן חופפות לפריודיזציה המקובלת) תובהר במהלך הדיון. נקודות-ציון אלה תוחמות את אופקיו של הספר, ובתוך ביקעה רחבה זו אני מבקש להתגדר.

להלן נסרטט בזהירות קווים אחדים לתיאור התחלת גיבוש היצירה ההלכתית. החל בניצני הבידול של פרשנות הלכתית לכתבי הקודש, דרך גיבושם של קבצי-הלכה נפרדים בלתי כתובים, ועד כתיבת חיבורים הלכתיים כנורמה ספרותית רשמית. תשומת לב מיוחדת תוקדש לצעדים הראשונים, הקטנים אך עקרוניים, של גיבוש "התורה הנוספת" להלכה מאורגנת. תהליך התגבשותם הספרותית של המשנה והתלמוד ארך כשבע מאות שנה. הניסיון לסקור אותו במבט-על בוודאי שאיננו פשוט, במיוחד אם המטרה היא לחלץ ממנו תובנות-תשתית. בכדי שלא להרחיב יותר מדיי את היריעה, ארשה לעצמי שלא לעסוק בשאלות כגון: מהותן והיקפן של התורה שבעל פה בכלל וההלכה בפרט. אני מבקש לבחון את ההיסטוריה של הספרות ההלכתית, לפי צעדיה של ההיסטוריה של היהודים. בהמשך נתייחס לתקופות הבאות: ימי הפְרושים (סוף תקופת הבית השני), ימי התַנאים (עד תחילת המאה השלישית לספירה), ימי האמוראים (עד המחצית השניה של המאה החמישית), וימי הסבוראים והגאונים.[14] חיבורנו זה בוחן כל תקופה בנפרד, אך תשומת לב מיוחדת ניתנת למעברים ביניהן, תוך מאמץ להבין את הגורמים לשינוי ואופני התרחשותו. היקף היסטורי כזה מבטל מראש את האפשרות להעמיק בדיונים פרטניים.[15] אי לכך, אין כאן אלא נדבך נוסף על גבי בניין-תשתית של חוקרים רבים שקדמו לי.

            תחילת העיון מוקדשת לספרות שבסוף ימי הבית השני. בתקופת דמדומים זו רוב המידע שבידנו טמון בספרות עדת היחד מקומראן. זרם דתי זה נקטע באיבו בימי המרד הגדול. ההלכה שהתפתחה והיתה מקובלת במסגרתו שונה למדיי מהלכות הפרושים והלכות חז"ל, אך הצד השוה  - כמו גם השונה – יש בהם ללמד על שלביה הראשונים של התגבשות ספרות ההלכה.

          הספרות היהודית הקדומה כוללת קשת רחבה של חיבורים ונושאים. בד בבד עם סקירה מקיפה (אך לא מעמיקה) שלה, חשוב יהיה להתחקות אחר התפצלות כמה מן הסוגות הנכללות בה והתגבשותן. עיוננו מתמקד בסוגת ההלכה. תשומת לב מסויימת נקדיש גם לסוגות מצרניות – אגדה, תרגום, תפילה וכד'. אפשר, ואף סביר, שאלו התפתחו בדרך דומה, גם אם בקצב אחר. מכל מקום, מן המידע ששרד לגביהן, ניתן להקיש גם על מסלול הגיבוש של ספרות ההלכה. במיוחד משמעותית ההקבלה בין ה"אחיות" - הלכה ואגדה.

יש הסכמה רחבה שספרות-חז"ל נוצרה בדרך משולבת של מסירה ועריכה. התיאוריה המוצעת בספר זה, מציגה מפה לאותה דרך. דרך שמאפיין אותה תהליך הדרגתי של גיבוש הטקסטים והקשחתם. שתי תמוכות מחזקות את התיאוריה, ועושות אותה לסבירה. האחת, היא שורת המקורות שסדרם הכרונולוגי מצביע וחופף (פחות או יותר) לשלבי ההתגבשות של חיבורי התורה שבעל פה. השניה, היא התופעה (הפראדוקסאלית לכאורה) שככל שחיבורים קדומים יותר נוסחם קשיח יותר. בשעה שלחיבורים "צעירים" יש טקסטים נזילים וגמישים.

כשלהבת בגחלת אחוזה ההיסטוריה של הספרות בהיסטוריה של דרך העיסוק בספרות. לאמור, קריאתה, שינונה, שימורה ועדכונה. במידה רבה, יכולה דרך הלימוד של חיבור כלשהו לשקף את מידת הגיבוש של הטקסט שלו. הודות לאופיה הדידאקטי של הספרות התלמודית, פזורים בה לא מעט תיאורי למידה, ובאמצעותם ניתן לאבחן את מיצובם התודעתי של החיבורים בעיני בני-הזמן.

*

שאלה קשה היא עד כמה מותר להניח שחיבור מסויים הוא תוצאה מכוונת של עורך (או קבוצת עורכים). סדר-המשנה[16] הוא כנראה החיבור היחיד שנערך ונחתם בתקופה הנדונה. אין בכוונתי לערער על המוסכמה שר' יהודה הנשיא היה חותם המשנה. אולם בהחלט יש מקום לברר אם התערבותו בטקסט (קרי "העריכה") נבעה מרצון להעמיד טקסט קאנוני סופי, עובר להוצאתו לאור (ה"פרסום").[17] לשאלה זו יש קשר הדוק גם לשאלת כתיבת המשנה, אם כי אינה זהה לה. כתיבת חיבורים בזמן העתיק הינה מאפיין חשוב בגיבושם, אך איננה מובנת מאליה. היא אופציה קיימת, שהשימוש בה מתממש רק בסיטואציות רשמיות ומוגדרות. תיארוך התחלת הכתיבה איננו טכני גרידא, כפי שאפשר לשער במבט ראשון. עם כתיבת הטקסט מתחילה גם ההיסטוריה שלו. כל השלבים שקדמו לה, הם בבחינת פרה-היסטוריה. ואבחנה זו חשובה בוודאי לא רק לחוקרים.

נחלי דיו נשפכו וקולמוסים רבים נשתברו בשאלת זמן כתיבתה של התורה שבעל פה. ידוע כיום, שבאמצע המאה השמינית כבר היה התלמוד הבבלי ערוך, כתוב ומונח. השאלה שבמחלוקת היא על המאות הקודמות לה, ועל שאר החיבורים שבסוגה זו (האם המשנה והברייתות נכתבו לפני התלמוד? ומתי? וכדומה). אחד החידושים בסקירתנו זו, היא התובנה שלאורך רוב התקופה הנדונה, שאלת כתיבת ההלכה איננה השאלה החשובה באמת. מבט מבפנים מסיט את המיקוד מבעיית תיארוך כתיבת התורה שבעל פה, לשאלת קיבוע הנוסח של החיבורים השונים. יצירתם הראשונית של טקסטים הלכתיים מופיעה כפרשנות למקרא, ויש להדגיש – בעל פה. כתיבת הטקסט היא שלב מאוחר יחסית, אשר עוזר לקדם את גיבושו וקיבועו, והופך לאמצעי ביטוי לקבלתו כחיבור בפני עצמו. מכיוון שתכלית עיוננו הוא המעבר מיצירה בעל פה ליצירה בכתב, נקדיש תשומת לב מפורטת לשאלת הכתיבה ואופניה בכל מיגבש טקסטואלי בנפרד.

על מנת למקד את הדיון, אציג אותו כסידרת שאלות קונקרטיות לבדיקה:

- האם כתבו הלכות בימי הבית השני?

  - האם היו לתנאים משניות כתובות?

  - כיצד נערכו המשנה והתלמוד?

  - האם עריכת סדר-המשנה (בימי רבי) היתה מלווה בכתיבתו?

  - אם לא, האם לפני האמוראים (הראשונים? האחרונים?) היתה המשנה כתובה?

  - האם לפני האמוראים (הראשונים? האחרונים?) היה ספר-תלמוד כתוב?

  - האם לפני הגאונים הראשונים היו משנה ותלמוד כתובים?

           המסורת התלמודית בשאלות אלו איננה חד-משמעית, ולכן היא מהווה בעיה של ממש לא רק לחוקר המבקר, אלא גם ללומד המסורתי. התיאור הבא מנסה להעמיד דגם של תהליך היסטורי שונה במקצת מן המקובל, שיש בו הגיון פנימי ואיננו סותר את העדויות העולות מן הספרות. במקום לנעוץ את הכתיבה בתאריך ספציפי כלשהו, מתוארת כאן כתיבת הספרות ההלכתית כרצף ארועים, שההבדלים ביניהם קטנים, ללא "קפיצת מדרגה" של ביטול איסור הכתיבה. כך למשל, לדעתנו אין שום צורך להניח שספר-התלמוד שלפנינו מקורו באב-טיפוס        (urtext) ששרד מסוף תקופת האמוראים. אי לכך, גם שאלות חיבורו וכתיבתו אינן תלויות זו בזו. רק בסופו של התהליך מונח חיבור ההלכה המרכזי – התלמוד – כספר חתום וכתוב. השתנות הדרגתית (ללא מהפכים!), איננה מבטלת אפשרות של ציון אבני-דרך היסטוריות בתהליך, שאותן אשתדל להבליט.

*

         מרבית הלומדים והחוקרים יוצאים מן ההנחה שאיסור כתיבת התורה שבעל פה היה נורמה מקובלת מקדמת דנא, ששונתה בזמן (מאוחר) כלשהו. דרך המחקר הנוכחי שונה מדרכם. קודמי מקבלים כמובן מאליו את האיסור לכתוב תורה שבעל פה, ומתמקדים בשאלה: מתי היא התחילה להיכתב. לעניות דעתי, הכתיבה היא המובן מאליו, וצריך למצוא הסבר להופעת האיסור. אני "שם בין סוגריים" את הטיפול בסוגיית איסור הכתיבה, ודן בתהליכי השימור והמסירה לאורך ההיסטוריה, מבלי להתייחס אליו. רק בסוף המסלול אני מטפל בסוגייה זו, ומגיע למסקנה מפתיעה. אני מבקש לכפור בקיומו של איסור נורמאטיבי-מקובל לכתוב את התורה שבעל פה, ובכך מבקש להקהות את הפראדוקס שבין התואר "תורה שבעל פה", לעובדות הידועות של קיום טקסטים כתובים מקורפוס זה בכל התקופות. מאידך גיסא, האמירה שתורה שבעל פה היא "מסטורין", מגדירה את ייחודה, ולכן חשוב לתארך אותה (את האמירה) בהקשרה ההיסטורי.

לדעתי, חידת הכתיבה של ההלכה היהודית יכולה להפתר רק בתובנה המשלבת תהליכים ריאליים, תרבותיים-היסטוריים ואידיאולוגיים ממושכים. בכל התרבויות הקלאסיות נהנתה הכתיבה ממעמד יוקרתי, אלא שלא היתה נפוצה ברבים. לדברים כתובים הוענקה סמכותיות-יתר ברורה, למרות ששימור והעברת מסורות בוצע בעיקר בעל פה. יש להניח, שכך היו פני הדברים בראשיתם גם בתרבות היהודית. כתיבת התורה שבעל פה היתה מודרגת ומלווה בהתייחסויות שונות. ההשערה של שימור מקביל בעל פה ובכתב עשויה להסביר היטב את האופי האמביוואלנטי של העדויות על תולדותיה. אכן, אתגר רציני הוא לנסות ולתאר את שרשרת התהליכים שהביאו לכך, סיבותיהם ושלביהם.

אם נכון הוא, שאי-כתיבת תורה שבעל פה, לא היה תוצאה של קביעה פוזיטיבית-נורמטיבית – תקנה או איסור מפורש – מלכתחילה, צריך לתת הסבר מתי, מדוע וכיצד נוצר ה"איסור", ושולב בשתי סוגיות תלמודיות. האידיאולוגיה של עליונות המסירה בעל פה (להבדיל – למרות הקֶשר – ממעמדה של תורה שבעל פה) קיבלה גוונים שונים במהלך תקופות המשנה והתלמוד ואחריהן. רק סיטואציה דתית וחברתית מוגדרת מאד הביאה את גאוני הישיבות בבבל להציג איסור-כתיבה כששוברו בצידו. אני משער, שהמהפך נעשה כתגובה לאתגר של זרמים דתיים חלופיים, שצצו ביהדות בזמנם.

הניתוח שלהלן, מבוסס על אבחנה בין תיפקודים ריאליים במהלך הלימוד – השינון (גריסה), הצעת הטקסט לפני הלומדים והשימור. תוך כדי כך ובמשולב, אתאר כיצד היה יכול להתרחש התהליך הטכנולוגי, של מעבר משימור בעל פה של ההלכה הקדומה, סדר-המשנה והתלמוד, לשמירתם בכתב. תהליך השזור באתגרים אידיאולוגיים-היסטוריים ובגיבוש הטקסטים של החיבורים ההלכתיים. התיאור דלהלן איננו יותר – אך גם לא פחות – מניחוש מושכל[18] לתרחיש מפורט של התהליך הריאלי והטכנולוגי במעבר משמירת הספרות התלמודית בעל פה לשמירתה בכתב. תוך כדי התיאור העובדתי, משולבים קטעים של עיונים מחקריים קצרים ממוקדים בשאלות-ציר קריטיות. אני מקווה, שהמינון היחסי בין עובדות והשערות, עדיין ממקם את הספר בקטגוריית "היסטורה" ולא "היסטוריוזופיה".

התיאוריה בדבר קיומן של שתי תקופות מובחנות ביצירת התלמוד – יצירה אורגאנית בימי האמוראים, ולימוד עריכתי (תוך שיחזור קטעים) בימי הסבוראים – אמורה לבאר את התופעה המביכה של מציאות ספרותית כפולת-פנים. סוגיות ערוכות כדבעי מכאן, וסוגיות-של-קרעים מכאן. העיון בתהליכי היצירה גרר אותנו משאלת אופן תיפקודם של הסבוראים, לשאלה ההיסטורית: האם היתה "תקופת הסבוראים", ואם כן מתי? תשובתי ה"אפיקורסית" נתונה בתחילת הפרק על תקופת הגאונים, ומנומקת בפרקי החלק השני. הדיון בתקופת הגאונים, מעלה השערות לגבי האינטרסים שהיו לאותם מנהיגים בהתעקשות על הצעת התלמוד בעל פה, ו"התכחשותם" לטפסים הכתובים שברשותם. הפרובלמאטיקה החבויה בכפילות זו, מסתירה אחריה בעיות היסטוריות-תרבותיות מעניינות שתתוארנה בסופו של הדיון, ופותרת את הקֶשר-הגורדי של "איסור הכתיבה".

סופו של החלק הראשון, עוסק ביצירה הספרותית של סוף תקופת הגאונים. הוא מהווה אפילוג לנושא המרכזי, ומצביע על כמה מן המאפיינים של היצירות הראשונות שבכתב מלכתחילה. אופיו המצטבר והרב-דורי של התלמוד, גרם כנראה לכך שחיבור הלכתי שונה ונפרד, היה יכול להופיע רק אחר חתימתו הסופית. חתימת התלמוד, יותר משהייתה מעשה ריאלי, היתה יחס תרבותי-רוחני חדש לחיבור. במאה השמינית, המנהיגות הרוחנית שבמרכז הבבלי (ועל אחת כמה וכמה בשאר התפוצות) הפנימה את ההרגשה שהיא פועלת בעידן חדש, ושפער בלתי ניתן לגישור מבדיל בינה ובין תקופת האמוראים. מתוך כך, נוצרה "הסכמה מובנת מאליה", שאין לחלוק על התלמוד, ומכאן ואילך כל עמדה הלכתית יש לבסס על פרשנותו בלבד. חתימת התלמוד היא תחילתו של עידן חדש בהיסטוריה היהודית בכלל ובהיסטוריה ההלכתית בפרט.

בתקופת הגאונים התנהל לימוד ההלכה בשני מסלולים עיקריים: לימוד התלמוד (בישיבה ובתרביץ) ודרשה פומבית לציבור הרחב (בכינוסי כלה בישיבות ובבתי הכנסת בקהילות השונות). החל במאה העשירית, ניכרים ניצניה של מגמת פיצול הסוגות בתוך ספרות ההלכה לשלושה ענפים: פרשנות התלמוד, שאלות ותשובות וספרי פסיקה. פיצול זה הלך והתגבש במקביל לתהליכי ההתרחבות וההתמסדות של הקהילות בתפוצות, והוא שהתקבל בדורות הבאים.

            תקופת הגאונים ובמיוחד סופה (מרב סעדיה גאון ואילך) מתאפיינת בהתערוּת עמוקה של התרבות היהודית בתרבות הערבית-מוסלמית. תהליך זה, יחד עם קריאת התגר של הקראות על הלגיטימיות של התורה שבעל פה (שנבלמה ע"י רס"ג), נתנו תנופה חדשה ליצירה ההלכתית. מעתה נקבעה הנורמה שיצירת חיבור זהה עם כתיבת חיבור. תופעה זו היא הציון התרבותי החשוב ביותר לתחילתם של ימי הביניים היהודיים. הפנמת הלגיטימיות של שימור הטקסטים בכתב (שאמנם הבשילה רק בהדרגה), שיחררה אנרגיה רוחנית להעמקה במקורות, לפיתוח דגמים מקוריים וליצירתיות בתחומים רוחניים חדשים. הלמידה מוכרת מעכשיו כתחום נפרד מן השימור. הסטת מרכז הכובד אל ההבנה פותחת פתח להערכה גוברת לחדשנות ספרותית, במשמע של כתיבת חיבורים.

המעבר מן התלמוד כקומפלקס ספרותי כולל, לחיבורים הלכתיים ספציפיים, לא נעשה בבת אחת, אך הוא ציון-דרך תרבותי רב משמעות. במחצית השניה של תקופת הגאונים, מתחילה מגמה של יצירה אינטנסיבית של חיבורים חדשים בתוכנם ובאופיים. לא עוד טקסטים רב-דוריים, רבי-פנים וצורות. מעתה מתחיל להתפתח דגם יצירה חדש, של כתיבה אישית, מסווגת עניינית, מובְנית וממוקדת.

*

             עיונים משלימים בשאלות-ציר (וכמה הערות פולמוס) נדחו אל החלק השני, אשר המסקנות העולות ממנו, נלקחו בחשבון כבר בחלק הראשון. החלק מתחיל בדיון על כתיבת התורה שבעל פה בתקופת האמוראים, אך רובו עוסק בתקופת הגאונים, שבה טמון עיקר החידוש שבשיטתי. הדיון בחלק זה מעמיק את המחקר, ומיועד לאלו שאינם מסתפקים בסקירה הבלתי מנומקת הקודמת. הצגתם עשויה להתיר כמה מן הספקות שצצו אולי בראשו של הקורא את חלקו הראשון של הספר.

             הנספחים שבחלק השלישי הם בבחינת "הבהקים", שמטרתם להרחיב את אופק הדיון, ולהאיר מקצת מן הרקע החיצוני לתהליכי התגבשות הספרות התלמודית. בחלק זה מוצגים מקבצי-נתונים מתוך ההיסטוריה התרבותית של הציביליזציות שהקיפו את יהודי ארץ ישראל ובבל בתקופה המדוברת. הִקדמְתי להם כמה הערות מתודולוגיות על מושג ה"השפעה". אין בידי להתמודד עם ניתוח מעמיק של ההשפעה בין התרבויות, ולכן אני מסתפק בהצגה פשטנית של אחדים מן הנושאים והנתונים הנראים לי כרלבאנטיים לעניינינו. גם באופן זה יש בהם כדי להאיר  מקצת מן התהליכים של השתלשלות ספרות ההלכה, בעיקר אלו שאינם מתועדים במפורש. במקומות אחדים הערתי על קשר אפשרי בין נתונים ספציפיים העולים מהשוואת התיאורים. רוב הפרטים שנסקרו קשורים ישירות או בעקיפין לנושא המרכזי בספר זה. האחרים הוזכרו בכדי להצביע על ההגיון הפנימי של התהליכים באותן תרבויות. ללמדך, שמשל הרכבת מאלף גם בהֶקשר המיוחד לכל חברה וחברה. מחיצה לעצמה מעמידה השפעת התרבות המוסלמית הקלאסית על ספרות הגאונים, תכניה וצורותיה. קביעה זו נשענת על העדויות הברורות בדבר הקֶשר ההדוק שקשרו  היהודים (מכל המעמדות), עם נושאי התרבות שהתפתחה "בין הנהרות", החל במאה השביעית.

מחקר מערכתי רב-תקופתי, רב-תחומי ובין-תרבותי זה, העלה מסקנה שונה (במקצת) לגבי כתיבת התורה שבעל פה, מזו המקובלת  במחקר הפרטני, המקובל בדור האחרון. הרקע ההיסטורי של העולם הסובב, משמש מוקד להתייחסות והשוואה, אך איננו בהכרח דגם חיקוי מכריע להבנת התפתחות התרבות היהודית. חוקר הציביליזציה האנושית ימצא שהתרבויות השונות שימרו אספקטים שונים של תהליכי התגבשות ספרויותיהן. יתכן שבראיה כוללת אפשר להשלים את החסר מזו לזו. התועלות שניתן להפיק מהשוואות בין-תרבותיות הן מרובות, אך לעיתים נוטים אנשים להזניח את סכנת העיוות הכרוכה בהן, וגם על כך יש לתת את הדעת. על כל פנים, ניתוח עומק של משמעות ההקבלות שנרמזו בהבהקים הוא מעבר למטרת ספר זה, ונשאר כאתגר למומחים לדבר. אלו קנו את מקומן רק בבחינת 'תן לחכם ויחכם עוד'. מחקרים נוספים שבעתיד, יוכלו להשתמש בנתונים ובתובנות המוצעים בספר זה. הם בוודאי יתקנו את הטעון תיקון, ישפרו ויעדנו אבחנות שהוצגו ואינן חדות דיין.