English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

פתיחה לטירת צבי קבוצת שחל כהכנה לעליה יום העליה וההתקפה הראשונה טירת צבי 1939 תאור מפורט
לדף של שלמה שכטר שנרצח בשמירה על שדות טירת צבי עבודת גיאו טופ תיאור הסטורי גיאוגרפי כולל ההתקפה הגדולה שירי חג המשק מכתבים וזכרונות המשקפים את החיים בשנים הראשונות
תמונות שונות של טירת צבי  הרב צבי הירש קלישר  הסטוריה של טירת צבי  יחסי טירת צבי והמנדט הבריטי

אורד וינגייט בטירת צבי

wingate.jpg (36590 bytes) wingate2.gif (39706 bytes)

וינגייט - ויקיפדיה

מאמר מקיף על וינגייט - גילי חסקין


פגישה עם הידיד – מזיכרונות חבר

...נמניתי אז עם חברי טירת צבי. עבדתי בטרקטור, וכמו כן הייתי מפקד הפו"ש (פלוגת-שדה) המקומית. הפו"ש אורגנה בתקופה זאת על ידי ארגון ההגנה, כדי לפגוש את התוקפים הערבים מעבר לתחום הקרוב של הישובים העבריים.

המרד הערבי בשנים תרצ"ו עד תרצ"ט (1936-1937) הגיע לשיאו בשנת תרצ"ח (1938). אז שלטו המורדים הערבים בחלקים נרחבים של הארץ. מרכזם היה "המשולש הגדול", ובו הערים: ג'נין, תול-כרם ונאבלוס (היא שכם). רגל יהודי לא דרכה בכל המרחב הזה. גם הצבא הבריטי, אשר לכאורה שלט אז בארץ, עבר בו בשיירות מאובטחות בכבישיו המרכזיים בלבד.

הקיבוץ שלנו היה למעשה במצור. הקשר עם עמק יזרעאל - אשר ממנו קבלנו את ההספקה החיונית, עם בית החולים ועם כפר יחזקאל, אשר בו שהו הנשים והילדים שפונו מן המשק – קויים פעם אחת בשבועיים במשאית משוריינת. כמו כן היה קשר אלחוט בלתי-לגאלי, וקשר איתות בלילה באמצעות זרקור, עם מפקדת ההגנה בעין-חרוד.

באחד מימי חודש מרץ חרשתי בטרקטור בשדות המשק. לפני גמר המשמרת קראו לי לחזור מהר הביתה. שם ספרו לי שבבוקר התקרבה מכונית בודדת. יושבה היחיד יצא ממנה, וקפץ מעבר לשלושת גדרות-המגן. הוא נתפס והובא לחקירה, על ידי מפקד המקום. נכנסתי אל חדר-המפקדה, שבו גרנו מפקד המקום, מפקד הנוטרים ואנכי. האיש הזה השאיר את חפציו בחדר-המפקדה. מצאתי כמה חפצים אישיים זרוקים באי-סדר, שלושה רובים טעונים, ודרכון בריטי על השולחן. דפדפתי בו וראיתי תצלום של קצין בריטי במדי-שרד, ושמו צ'ארלס אורד וינגייט.

אחר כך נודע לי שהאיש הוא נצר למשפחה סקוטית פרסביטריאנית אדוקה, שרבים ממנה היו חיילים ומשרתי הממלכה הבריטית. הוא נולד בהודו, אך גדל בסודאן. בארץ זו היה דודו המושל הכללי. שם הוא שרת בצבא, וערך מסעות-מחקר נועזים במדבר. הוא חונך על אמונה מוחלטת בתנ"ך, והאמין שעם ישראל הוא העם הנבחר. משאת נפשו היתה לעמוד בראש צבא-ישראל במלחמת אחרית-הימים במגדון-מגידו, היא מלחמת גוג ומגוג, בין כוחות הטוב והרע. כפי שכתוב בברית החדשה, בספר האפוקליפסה 16, 16. אך אמונה דתית זאת טרם הפכה אותו  לציוני. וכאשר נשלח לא"י בתור קצין-מודיעין, נטה עדיין בהשקפותיו הפוליטיות לצד הערבי. אך בראותו את המציאות בארץ, חלה בו תמורה מוחלטת. ד"ר חיים ויצמן הפגיש אותו עם יעקב דוסטרובסקי (הוא יעקב דורי), מפקד אירגון ההגנה, וזה שלח אותו לטירת-צבי. אך את כל זה טרם ידעתי אז.

כעת, הורה לי המפקד להכין את כיתת-השדה ליציאה בלילה, בפיקוד אותו האלמוני. עם רדת הלילה, ערכתי לכיתתי מסדר-יציאה – ניסוי  נשק, בדיקת לבוש, מגן בפני יתושי קדחת והוראות מסע. מכיוון שכולנו היינו "נוטרים רשמיים", ורשאים לשאת נשק, נשקנו כלל רובים בריטיים חוקיים. אך היו לנו גם רימוני-יד, מתוצרת תעשיית-הנשק החשאית של ההגנה. את אלה הסתרנו מתחת החולצות, כדי שהאנגלי המוזר הזה לא יראה ולא ישאל שאלות.

צעדנו אחריו בכיוון דרום-מערב, לכיוון המורדות המזרחיים של הרי השומרון. האנגלי הזה, שמעולם לא היה באזורנו, רץ קדימה בליל החושך, כמו איילה שלוחה. כאילו חי כאן כל ימיו. כשהתרחקנו מן המשק, עצר. הורה להציב זקיפים, הושיב אותנו, והתחיל לדבר... בעברית. עברית איטית והססנית, אבל עברית! היינו מופתעים וגם נבוכים. האם יתכן שהגוי הבין מה שדיברנו עליו בינינו? האם יתכן שהוא יודע על הנשק הבלתי-לגאלי?

וכך אמר בערך: "אחרי הפסקה של אלפיים שנה, אתם הלילה יוצרים את הגרעין של צבא ישראל המתחדש..." ועוד כמה משפטים ברוח זאת. אחר כך המשיך בתדריך צבאי לפעולה: "אנחנו נציב מארב בדרך של מעבר הכנופיות מעבר-הירדן לשומרון. צריך לתת למסתננים להתקרב עד מגע-יד. ואז נתקע את הרובים בגופם, ונלחץ על ההדק".

אכן, זה היה מעמד סוריאליסטי. עשרה יהודים ואנגלי אחד חודרים בלילה לאזור, שאפילו הצבא הבריטי האדיר לא העז להכנס לתוכו.

הגענו לקירבת הכפרים ברדלה-קעון, שממזרח לעיירה טובאס, והצבנו את המארב. באותו לילה לא היתה התקלות, וחזרנו עם אור ראשון.

בלילות הבאים היו לנו סיורים נוספים לכיוונים שונים. לפעמים גם למעברות-הירדן. לפי השמועה, דרכם נכנס לארץ וגם יצא, קאוקג'י, מנהיג המורדים.

כעבור זמן, החליט וינגייט שזאת לא הסביבה התואמת את תוכניותיו. הוא עבר לעין-חרוד, ושם אירגן את פלוגות הלילה המיוחדות. יחידה זאת טיהרה בפעולות ליליות את הגליל התחתון מהמחבלים שניסו להרוס את צינור הנפט שעבר שם.

בסופו של דבר קיבל וינגייט אות-הצטיינות על פעולותיו, אבל הוחזר לאנגליה, ושם ישב באפס מעשה עד שנת 1940, כאשר נקרא להקים כח גרילה, שעזר לגירוש האיטלקים מאתיופיה.

אנו נזכור תמיד את האנגלי המוזר שהפך ל"ידיד".


 אפיזודות מתקופת שהותו של וינגייט בטירת צבי  

חיבור שכתב אבישי יורב ובסופו דיון בשאלה מדוע עזב וינגייט את טירת צבי

          וינגייט שהה בפלשתינה-א"י פחות משלש שנים (1937-1939). אולם פעילותו הצבאית האינטנסיבית ואישיותו הייחודית השאירו את רישומן העמוק, עד שהפך לדמות מיתולוגית כמעט. פעילותו החשובה ביותר כאן היתה הקמת פלגות הלילה המיוחדות (S.N.S) וקורסי המפקדים שהדריך. אופיו יוצא הדופן גרם ליחס אמביוולנטי אליו. ספרים אחדים נכתבו על קורות חייו, רובם מלאי הערצה והתפעלות, אך יש בהם גם כמה נוטפי שנאה וארס.

בקיץ 1937, לאחר שהתבררו ממדיו של "המרד הערבי", השתנתה האסטרגיה הבריטית בכיוון של שיתוף פעולה עם היהודים נגד הערבים. כאן מקום להעיר (בזהירות) שחלקם של הבריטים בהקמת ישובי חומה ומגדל (כולל טירת-צבי!), עדיין לא הוברר כראוי. אם כי נרמז ביומני משה שרת.

פעילותו הצבאית של וינגייט בשיתוף עם ה"הגנה" החלה בטירת צבי, אך תקופה זו כמעט ואינה נזכרת בביוגרפיות ובסיפורים עליו. ברשימה הבאה אנסה למלא את החסר, בעזרת מידע ששאבתי משיחות עם חברים שהכירוהו, שברי ידיעות שאוזכרו בבטאון המשק "בטירה" וב"בית שטורמן" בעין חרוד (בהזדמנות זו אמסור תודה לעובדיו על שיתוף הפעולה), והערות אקראיות שהופיעו בספרים אחדים.

הערה שהיא יותר מהיסטוריוגרפיה גרידא: בשום מקום לא מצאתי איזכור של וינגייט ב"בטירה". אפילו ביקורו של הנציב העליון באוגוסט 1937 היה נשכח אילולי שתי תמונות שצילם אריה קניגסהופר-גניאל. רק ביקורו של טיגארט ("המומחה לגרילה מהודו") נרמז בחצי שורה.

א. הרקע לפעילותו של וינגייט באזור, מתחיל ב 19.4.36 עם פרוץ ה"מאורעות". במרחב תול-כרם - שכם - ג'נין ("המשולש המסוכן") התארגנו כנופיות ערביות שהכריזו על מרד בממשל הבריטי. ב 21.8.36 מגיע קצין טורקי לשעבר קאוקג'י עם 100 מתנדבים עירקיים, שנקראו "חטיבת הירמוק", כשם צבאו של צאלח אד-דין, מנצח הצלבנים. הוא חוצה את מעברות הירדן ומתמקם בסביבות טובאס. בעזרת כמה ראשי חאמולות מקומיות הוא מצליח לארגן את הכנופיות הבודדות ולאחדן תחת שליטתו. הצבא הבריטי מפעיל את מלוא כוחו (כולל מטוסים), משתלט על שכם (29.9.36), ומתכנן "ניקוי" הנפה מן המתמרדים. בינתיים נפגש הנציב העליון הבריטי ווקופ עם נכבדי האזור, ומגיע אתם להסכמה על עזיבה חשאית של קאוקג'י, תמורת הסרת הלחץ הצבאי. בריגדת הרגלים ה 16 "לא שמעה" על הפקודה להפסיק את הפעילות הצבאית (אולי על פי המסורת של אדמירל נלסון?) והמשיכה במרדפים. בלילה 26.10.36-25 שוב חוצה קאוקג'י את המעברות, והפעם מזרחה.

בנקודה זו יש סיפור שבוודאי יעניין את חברי טירת צבי. עזרא דנין בספרו "מאורעות ודמויות מתקופת המרד הערבי" מתרגם רשימה שכתב אחד מעוזריו של קאוקג'י. בין השאר הוא מספר, שלפני עזיבתו הכין קאוקג'י  מסיבת פרידה לכל מוקיריו בטירת-א-זרעא ומוסיף "לדעת הממעיטים השתתפו בה 10,000 איש". יש מי שמוכן להשבע שבשום אופן יותר מ 500 איש לא יכלו להצטופף בחצר הטירה. אם נזכור שבאותו הזמן הסתובבו 3 גדודים בריטיים באזור ג'נין-טובאס, נגיע להשערה שכל הפאנטזיה לא היתה אלא פנטאזיה. מהו גרעין האמת בסיפור? ביום העליה (30.6.37) מצאו החברים בחדר העליון של הטירה תמונה גדולה של קאוקג'י וחבריו. מאד יתכן שהטירה היתה "מפקדה אחורית" של הכנופיות, ואפשר שגם נקבעה כמקום המפגש האחרון של הכנופיות לפני חציית הירדן. אם נכונה השערה זו, יתכן ש"הקשר הנוסטלגי" הוא שגרם לבחירת טירת צבי כיעד להתקפה  ב 1948. זאת, למרות ששדה אליהו היתה פחות מבוצרת ויותר קרובה לכביש בית שאן-יריחו ולברדלה ("שטח ההערכות").

ג. וינגייט הגיע ארצה בספטמבר 1937, כקצין מטה של הדיביזיה ה 5 שנשלחה ממצרים והתמקמה בחיפה. באותו חודש נרצח אנדריוס מפקד מחוז הגליל "אוהב היהודים", ובאותו חודש מונה כמפקד צבאי עליון סר ארצ'יבלד וויוול. הוא פקד על ווינגייט כקצין מודיעין של הבריגדה ה 16 לגלות את נתיבי הסתר של החדירות מעבר הירדן, מסוריה ומלבנון.

ד. בליל כז' אדר א'  28.2.38 היתה התקפה של פורעים על טירת צבי (בניגוד לסיפורים, קאוקג'י לא השתתף בה, כמובן). הדיפת ההתקפה עשתה רושם עצום על מפקדת ההגנה. ממנה עבר הסיפור לוינגייט. כבר לפני כן הוא כתב תזכיר מפורט ששילב את אמונתו בתנ"ך ומיומנותו כלוחם גרילה, על דרכי פעולה צבאיים אפשריים. לאחר שקיבל את אישור הממונים, הוא הגיע לטירת צבי במשך חודש מרץ, ואותה בחר לבסיס פעילותו.

ה.  עוד אפיזודה מעניינת. כשווינגייט הגיע בג'יפ היה השער סגור. הגדר מסביב לא היתה מכשול כל כך רציני ווינגייט קפץ מעליה פנימה. כאן הפתיע את השומרת שבאה מולו בנשק דרוך ושאלה: איך נכנסת? כשהסביר לה מה עשה, הודיעה לו חד משמעית: עכשיו תקפוץ בחזרה, תקרא לי ואפתח לך את השער. אם לא אני יורה בך! קצין המודיעין של צבא הוד מלכותו ביצע את הפקודה כרוחה וכלשונה... את הסיפור הוא סיפר בהתלהבות פעמים רבות. רק שם הישוב נשמט מן הספרים (בעיתון אחד העבירו אותו לאפיקים).

ו. וינגייט קיבל מיטה ב"חדר המפקדים" שבצריף בקומה ב' שבטירה. כאשר הלך לארוחת  צהריים השאיר את אקדחו על המיטה (הוא תמיד נשא איתו כמה כלי נשק). הסרג'נט שמואל טורצקי-צביאלי רצה לבחון את המנגנון, אבל להרכיב בחזרה - לא הצליח. כשחזר וינגייט, הסביר לו במבוכה שרצה לנקות את האקדח. וינגייט לא אמר מילה, אבל הראה לו איך להרכיב אותו. בלי קשר בכלל - במבוא לספר ההגנה כותב יגאל אלון שכאשר הגיע וינגייט לעין חרוד, הבקשה הראשונה שלו היתה ללכת לאכול ו"שמישהו ינקה את שני הרובים שלו".

ז. עוד באותו יום לקח וינגייט את גרשון ריטוב המוכ'תאר לכיוון הירדן, בקושי הסכים לצרף גם את שמואל כמאבטח. כשהגיעו שאל וינגייט: אפשר כאן לחצות לצד השני? השניים, שמעולם לא הגיעו כל כך רחוק ענו: כן. וינגייט לא האמין להם. הוא התפשט, נכנס למים, אך כמעט טבע. אין ספק שמסקנתו היתה אחרת. הוא אולי לא ידע, אבל ברור שעוצמת זרימת הירדן שונה לחלוטין באוקטובר לפני הגשמים (מועד בריחת קאוקג'י) ובמרץ. יותר מאוחר, הצליח וינגייט לאתר את מעבר אום-צוץ.

ח. תוך כמה ימים הוא התחיל בסיורי-לילה עם כתת הנוטרים. בתקופה זו קוצצה המצבה מ 30 ל 12 נושאי נשק (רובם ככולם חברי המשק). לחברים היתה רתיעה מן היציאה מן הגדר. אבל גרשון שראה את מכתב האישור של מפקדת ההגנה שהביא וינגייט, הודיע: "זו פקודה!".

בלילה יצאו לכיוון ואדי שובש. לאחר הליכה מזורזת, הושיב את הקבוצה והתחיל בנאום ציוני בעברית! החברים נדהמו. אם כך, אולי הוא יודע שנוסף לרובים ה"לגאליים" יש לנו בחולצות גם רימונים "בלתי לגאליים". וזה עוד לא הכל. פתאום הוא מוציא תנ"ך ומתחיל להקריא את הפרק על הפשיטה הלילית של אנשי יבש גלעד ו"גניבת" גופות שאול ובניו מחומת בית שאן.

וינגייט היה בעל חוש תיאטרלי. ארוע דומה לזה הפיק גם כעבור כמה חודשים במעיין חרוד, עם קבוצת "פלגות הלילה המיוחדות". שם הקריא את הפרק על מלחמת גדעון במדיין. אבל התוצאות היו בכל זאת שונות. בוגרי "כדורי", שנהגו לברוח מכל שיעורי התנ"ך, נכנסו לאקסטזה. עוד באותו לילה החליטו לקרוא את חבורתם: "הגדעונים". שמואל, שארבע שנים קודם עוד למד בחברותא עם ר' שמעון שקופ (בעל "אמרי ישר"), לא כל כך התלהב מן הגוי הזה.

 בעין חרוד השתמשה האופוזיציה לוינגייט בביטויים "משוגע" ו"מטורף". בטירת צבי היו שכינו את וינגייט "המלאך הגואל" ואפילו "המלך המשיח". נדמה לי שהיה בכך יותר משמץ של אירוניה.

ט. עוד סיפור :אחד החברים בשום אופן לא הסכים לצאת מן גדר. המפקדה (כנראה מפקדת הגוש) דנה אותו ל"גלות" לחודש ימים. הקיבוץ היה כמרקחה. לאחר דיונים סוערים, אושרה החלטת המפקדה. שם "סרבן המצפון" לא נמסר ב"בטירה". אך הוא לא היה יחידי. "ערב יציאתו השניה(?) מטירת צבי, הרגיש וינגייט בהתנהגותו של גרשון כי לאנשים אין כנראה רצון לצאת עמו. מייד הודיע לו כי אנשים שאינם יוצאים לפעולה מרצונם הטוב, אינם באים בחשבון...וינגייט לא יצא בלילה ההוא". מתוך "מערכות", מאי 1945.

י. וינגייט עזב את טירת צבי באפריל אותה שנה. מבחינה מעשית נגמרו סיוריו בטירת צבי בלא תוצאות, "כי רעש מימי הירדן הזורם מנע כל אפשרות של מארב מוצלח לאורך המעברות".  

סיורי הלילה של הנוטרים נמשכו עוד שנים אחדות, אבל לא עברו את גבולות שדות המשק.

 יא. פעולות "פלגות הלילה המיוחדות" ("פלוגות האש") מתועדות היטב.

ברוח ה"היסטוריונים החדשים", נזכיר שויגייט "עבד קשה" לשכנע את הנציב העליון להקמת היחידה (לשם כך הוא "תפס טרמפ" במכוניתו האישית!). מה רבה היתה אכזבתו כששמע שמפקד ההגנה התנגד לתכנית, משום שהיתה מנוגדת למדיניות ה"הבלגה". לא הועיל גם ערעורו בפני וייצמן. גם שרת התנגד כששמע על כך. אבל למחרת נתן בכל זאת את הסכמתו. הוא איננו כותב מדוע שינה את דעתו.

לא פחות "מוזר" - אפילו חיים שטורמן (מוכ'תאר עין חרוד) התנגד למיקום המפקדה של ה S.N.S.Special) ,(Night Squads  בעין חרוד "וכל המפעל לא היה לרצונו כששמע עליו בראשונה. מחשש שיגרור למלחמה בין יהודים לערבים. או על כל פנים איבת-דורות בין שני העמים". כריסטופר סייקס, מעריב 29.5.59.

יב. סיפור מענין - בשלב כלשהו (מן הסתם, בהתחלה) שלח וינגייט את אפריים קרסנר-דקל (קצין הקישור של הסוכנות) שישיג לו שופרות. הלה נסע לחיפה, אך נתקל בסרוב מצד גבאי ביהכ"נ הראשי (אלא מה). וינגייט רתח והחזיר אותו לביצוע המשימה. המסכן חזר עם שתי חצוצרות שהשיג ממכבי-האש. עוד באותו לילה יצאו הרוכבים אל קו צינור הנפט והעירו את יושבי האוהלים. מכל מקום יותר לא השתמשו בנשק בלתי-קונבנציונלי זה .

יג. סופו של וינגייט נשאר בגדר תעלומה. במלחמת העולם השניה הוא התקדם במהירות בתפקידי הפיקוד. בין השאר הודות לקשריו האישיים עם צמרת הצבא וצ'רצ'יל. אבל כך צבר גם קנאה רבה. במשך חודשיים השהו את העלאתו לדרגת מייג'ור-גנרל. ב 24.3.44 התרסק מטוסו בהרי ההימלאיה. החקירה הרשמית הסתיימה בהודעה על סופת הוריקן שהיתה באזור. נטען שהטייס הזהיר מראש את וינגייט, ולא נמצא מי שיכחיש זאת. מכל מקום, היה מי שדאג שהוא יקבר על אדמת ארה"ב.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, עם שאר חסידי אומות העולם.

אבישי יורב

 

 מדוע עזב וינגייט את טירת צבי

שאלה זו נשאל שמואל צביאלי  בשנת תשנ"ז 1987 כאשר הודיה יורב עשתה חיבור על וינגייט במסגרת לימודיה בבית ספר. היא ראיינה את שמואל שלא הסכים להקליט את הדברים "כיון שעדין לא הגיע הזמן לפרסם הכל."

תשובתו הייתה : האנשים היו עייפים מכיון שנדרשו לעבוד ביום ולסייר עם וינגיט בלילה. הם טענו שבלתי אפשרי לבצע את שתי המשימות יחד, ומכיון שהיה בלתי אפשרי לוותר על העבודה ביום לא ניתן היה להמשיך עם הפעילות התובענית של וינגייט. שמואל סיפר את סיפור פירוק האקדח והוסיף שאת הלהבות שעלו מפיצוץ צינור הנפט ניתן היה לראות מטירת צבי.

 

להלן הערות של אבישי יורב

א. כמי שקצת מכיר את החומר על וינגייט, תרשה לי לפקפק בהערכתו של שמואל על סיבת העזיבה.
הבריטים שילמו "יום עבודה" ל 12 איש. לא היתה שום סיבה של ממש מדוע שלא יעבדו בלילה במקום ביום.
תזכור, שלא היתה עדיין חקלאות במשק (כמעט). העבודה העיקרית היתה עקירת סידריות. וזאת משימה שאין לה סוף, אבל לא "בוערת". על ההתנגדות האידיאולוגית ל"יציאה מן הגדרות" קראתי ב"בטירה". הדים ממנה שמעתי בשיחות עם שמואל ועם אפריים שילה.
כפי שרמזתי ברשימה, וינגייט עזב בגלל שלוש סיבות עיקריות:

1.
התחושה של אי-רצון
מצד החברים, לעומת ההתלהבות ה"משיחית" בעין-חרוד. יש לי רושם שהוא ידע עליה מקודם, אבל לא מצאתי אסמכתא מפורשת.
2.
התיסכול שלו, שלא הגיע לשום תוצאות של ממש, מלבד מציאת מעבר אום-צוץ.
3.
בינתיים התברר שאין מעבר של "כנופיות" ממזרח עבר הירדן. התחילו הצתות ופיצוצים לאורך צינור הנפט באזור הכרמל.  אם לדעתי תשאל, זאת הסיבה להקמת המושב "מולדת". הישוב היחידי שהוקם באותו זמן שלא על הגבול עם עבה"י או לבנון
ב. לאנשי ט"צ לא היה שום עניין לשמור על קשר איתו. אפילו ה"ביטחוניסטים -
שמואל ויוסף לוטווק -התעניינו רק בנעשה במשק. אכן, המוכ'תאר גרשון, אחרי שעזב את ט"צ, השתתף בקורס המפקדים השני בעין-חרוד. מעניין שדווקא וינגייט זכר אותם וסיפר עליהם (טובות בלבד).  .

הערה מפי ראובן אור

ע"פ הידוע לי חברי טירת צבי רצו לחיות בדו קיום של שלום עם שכניהם הערבים ולכן לא נטו לפעולות ההתקפיות של וינגייט שעלולות היו לגרום להגברת המתח עם הערבים

דוגמא לרצון לחיות בדו קיום - היא הסולחה שנערכה אחרי הרצחו של שלמה שכטר. על כך ראה בדף של שלמה כולל תמונות מדהימות שצולמו במהלך הסולחה.
 

עין הידיד - על ציר הנפט המגיע מירדן לכיוון חיפה

פלוגות הלילה המיוחדות בפיקודו של וינגייט שמרו שלא יפוצצו את הצינור

עין הידיד - למרגלות מבצר כוכב הרוחות