English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

מכתבים וזכרונות של המשפחה מראשית טירת צבי

תמונות שונות של טירת צבי קבוצת שחל כהכנה לעליה יום העליה וההתקפה הראשונה טירת צבי 1939 תאור מפורט
לדף של שלמה שכטר שנרצח בשמירה על שדות טירת צבי עבודת גיאו טופ תיאור הסטורי גיאוגרפי כולל ההתקפה הגדולה שירי חג המשק שנים ראשונות בטירת צבי
 הרב צבי הירש קלישר וינגייט בטירת צבי  הסטוריה של טירת צבי לדף הפתיחה של טירת צבי

 תוכן הדף

 ישראל גרשטיין  הנמצא בטירת-צבי, כותב אל לאה, הנמצאת ברודגס עם שרה'לה  

 עם הילדים בטירת-צבי ועוד זכרונות

 זכרונות ישראל יורב מהתקופה הראשונה בטירת צבי  


r.jpg (18431 bytes)

למידע ותמונות של רכבת העמק  - לחץ כאן


 

למכתבים שכתבה לאה יורב לאחיה המתארים את השנים הראשונות בטירת צבי

בפורמט WORD


ב"ה, יום השלישי של עלייתי על אדמתנו הנגאלת משממה - לצמיחה ופריחה.

מי יכול לשום את אושרנו, שגם אנו יכולים להשתתף יחד עם כל הגוש של העמק, להקים מפעל כביר כזה!

יתן ה', שיעזור לנו להצליח דרכנו.

שלום וברכה לאה ומלכה, שרה'לע ושלומיק היקרים!

עכשיו אני יושב בחדר-האוכל העשוי סוכה וסכך, ודפנותיו רשת דקה.  יושבים ואוכלים ארוחת-ארבע, ומפטפטים, ומבלבלים אותי. ובכן - תסלחו לי על אי-הסדר של מכתבי.

על השתלשלות הדרך שלנו - בטח משה יספר לכם. ביום ראשון אחרי-הצהרים, עזרתי להכניס את החפצים שהבאנו, והורדנו ליד החומה ( בגלל שארון הספריה היה יותר מדי גבוה, והיה אי-אפשר להכניס דרך השער).   עבדתי בערך רבע שעה עם הזרקור. בבוקר יום שני יצאתי לעבוד בפרדס. הפרדס בן שנתיים, בלי הרכבה. לפני שבוע עשו השקאה, והוא ממש החיה "תחיית-המתים"!  אבל חסרים באמצע כחמש-מאות עצים.  הפרדס מחולק עם שדרות, כל חלקה 5 - או 6 דונם. ואני , עם חבר, עשינו סימנים להוסיף שתילים במקום העצים החסרים.

כמובן ש"גפיר" שמר עלינו.  העבודה היתה נעימה מאד. יש עוד 40 דונם עצי-פרי, וכנראה שלא נצליח להחיות אותם. הם שרופים מהשמש מאד.

שעות העבודה - תשע שעות: משש בבוקר עד 11.00, ומשתים עד 6.00 . האוכל טוב מאד.  המים - מן המעיין שעובר ע"י המחנה, ככה שמתרחצים פעמיים ביום.

(כבר גמרו לאכול, ובזה הרגע נכנסו שכנים שלנו - ערבים - ומבלים יחד עם השומרים, בפטיפון שלהם).

בבוקר המים קרים, אך באמצע היום הם חמים מאד! כשנצליח לסדר צינורות ממקור המעיין ולהצניע באדמה - יהיו כל היום מים קרים ונקיים.

הביאו ארגז-קרח חשמלי, רק צריך לבוא מכונאי, שיסדר קשר מן המכונה של הזרקור - בשביל חשמל.

בערב - בכל פינות המחנה יש חשמל (באמצע המדבר , כמו בתל-אביב!).

עובדים בהכנות להקמת-צריפים. לעת-עתה, רוב האנשים ישנים בחוץ עם כילות.  גם אני הסתדרתי באופן כזה.

את כל החפצים שלי נתתי למחסן, והמחסנאית הבטיחה לי, שהיא תסדר לי מספר על כל הדברים.  את הדברים של זהבה - היא אמרה לי להשאיר בתוך השק, בגלל שהמחסן הוא קטן מאד.

את החליפה שלי תליתי בתוך ארון.  כל הדברים שהבאנו מרחובות חשובים מאד.

תמסרי לרחובות - אם תהיה אפשרות לשלוח אפילו את כל השולחנות והארונות הקטנים. גם לא מובן לי, למה לא העבירו את המיטות הטובות והמזרונים הטובים? גם את המגהץ!

מצב הבריאות הולך וטוב. הרבה חברים חזרו לעבודה, ואחרים נשלחו לכפר-חסידים להבראה.

הטרקטור התקלקל אתמול.  ג"כ מחכים למכונאי.

עליזה המליטה עגלה יפה מאד, אבל היא חלתה ו    נחמה קצת חולה, נותנת מעט חלב בשביל היתומה.    הפרידות ב"ה בריאות וחזקות ועובדות.

ובקשר לעבודה: סידור המעיין - נחשב ל"עבודת-חוץ", והקרן-הקיימת משלמת 25 - 30 גרוש ליום-עבודה. בתוך המים נמצאים דגים כשרים - אבל קטנים.

החום, כמובן, יותר מברחובות, אבל אני שותה הרבה תה, ונמנע מלשתות מים לא-רתוחים.  בדרך-כלל, אני חושב, שהכל ישפיע לטובה, ומקווה אפילו להבריא.

היום כבר יום רביעי.  רציתי לכתוב יותר, אבל אין מקום וזמן נוח לכתיבה.  אך אין דבר - הכל בסדר.

מה שלומכם?  מה מצב בריאותכם?  איזה דואר קיבלתם?

כאן, ב"ה, שמחים ועליזים. השומרים שרים כל-מיני שירים, ומנגנים על חליל כמעט כל הלילה.

                                  ישראל     שלכם  


ב"ה, יום ג' פר' "כי תבוא" (י"ז אלול תרצ"ח) , טירת-צבי

שלום לך לאה היקרה, ולשרה'לע הנחמדת!

יש בדעתי לדרוש חופש, לבוא אליכן לראש-השנה, רק אני רואה, שיהיה קשה לקבל חופש.   עכשיו כבר זרעו עשרה דונם גן-ירקות, וזורעים עוד עשרה דונם.  גם עובדים ששה אנשים בפרדס, וחוץ-מזה היום יתחילו לעבוד  את אדמות הקרן-הקיימת הסמוכות לנו, ושם יעבדו מאתנו עד 15 איש בכל יום. מקווים לקבל בזמן הקרוב רובים - ובזה יתעסקו יותר מעשרים איש. ככה שיש צורך בהרבה אנשים.

לעת-עתה העבודה הולכת ומתקדמת. הטרקטור חורש כל יום 13 שעות, ומתחלפים בעבודה שני אנשים.  גם מהקואופרטיב "חורש" הביאו שני טרקטורים גדולים, של חמישים כוח-סוס, שיעבדו את אדמות הקרן-הקיימת.

מעניין לראות את חברנו יוסף לוטווק - קשה להכיר אותו!  כל היום הוא רץ בקדחתנות מסביב לגבולו, עם סוף ביד, או מטר ארוך, ומחפש את סימני-המדידות של המהנדסים, כדי לדעת איפה לחרוש.

היה גם מקרה, שערבים הביאו משטרה, והפסיקו את החרישה של שמונים דונם - ותיכף הוא רץ והביא את המוכתר שלנו.  אספו את המוכתרים הערבים, התיישבו באוהליהם ופייסו אותם. אחר-כך לקחו אותם הביתה, ונתנו להם ארוחה טובה עם בירה.   בינתיים, הודיעו לחבר בית-אלפא מוסה גולדנברג, שהוא קנה את אדמות הקרן-הקיימת.  אתמול הביאו את כל המפות והמסמכים של הקניות - והעניין הסתדר.

ככה יוסף רץ כל היום ומזיע - כל החולצה והמכנסיים רטובים!

במשך-היום הוא מסתכל בכל חלקת-אדמה, האם כדאי לקנות אותה בשבילנו. הוא מכיר היטב את כל הסביבה, את המוכתרים, ונעשה אורח תמידי באוהלי הבדווים. גם אצל הגרמנים הוא מבקר, ומוציא מהם הרבה מאד ידיעות ואינפורמציות על הסביבה, על טיב האנשים ועל טיב האדמה.  לפעמים הוא מסתובב  עם הגרמנים שעות, ומציג המון שאלות.  גם מקבל אורחים חשובים הבאים אלינו, כגון מהסוכנות.  כמעט כל יום באים הרבה מבקרים, אפשר לחשוב שטירת-צבי נמצאת באמצע ישוב יהודי! גם ההורים של חנק'ה הגיעו, בין המבקרים.

יוסף גם אחראי לעבודה במעיין, שצריך בשבילה הרבה אנשים.  ככה שאפשר להגיד, שהוא "המיניסטר פנים"  (בעל-הבית). 

גם אפרים סובלמן מכיר את הסביבה עד הירדן, וגם הוא אורח חשוב אצל הבדוים.

ד"ש למלכה ולשלומיק

                                     שלך,

                                             ישראל.


עם הילדים בטירת-צבי ועוד זכרונות

(זכרונות לאה יורב מן התקופה הראשונה - נכתבו עבור ארכיון טירת-צבי)

בקבוצת שח"ל בשנת תרצ"ז, נולדה בתנו שרה, כילדה ראשונה בקבוצה. כמובן שכל החברים נהנו מן התינוקת.  חנק'ה נבחרה כמטפלת, ונשלחה לקבוצת-שילר ללמוד טיפול בתינוקות. כמו-כן קיבלה הדרכה ב"טיפת-חלב".  אני עבדתי אז ברפת.

לפני העליה לטירת-צבי, מקס שור בא להחליף אותי בעבודה ברפת - ואני הכנתי את מחסן-הבגדים לעליה.

אני ומלכה נשארנו עם התינוקות שרה ושלמה בקבוצת-רודגס, שם התווספו אלינו חדוה, וגם יששכר שנולד.  ברודגס קיבלו אותנו מאד יפה.  מלכה ואני גרנו באוהל, והתגעגענו לטירת-צבי. והנה נודע לנו על ההתקפה! קשה לתאר את הרגשתנו.  להמצא רחוק, ולא לדעת מה, בדיוק, נעשה שם

שבוע אחרי ההתקפה, החלטנו לנסוע עם הילדים הביתה - לטירה.  חברות רודגס ניסו להשפיע עלינו לא לנסוע עם הילדים למקום בו אין שום תנאים.  הן ביקשו שנישאר ברודגס,  אבל אנחנו החלטנו לנסוע! 

כשהגענו  לבית-שאן - ארבעת האמהות עם התינוקות - היה לנו נהג ערבי שהחברים שלנו הכירו אותו - הוא רצה לגשת לכמה דקות לביתו, ונסע אתנו לשם. ראינו סביבנו המון ערבים קשה להביע את ההרגשה והפחד בסביבה העויינת לשמחתנו - ראינו בחור צעיר יהודי.  קראנו לו - והתברר שהוא המוכתר של מעוז.  הוא התפלא שאף חבר לא ליווה אותנו, וכמובן שהצטרף אלינו.  כשיצאנו את בית-שאן - חיכו לנו החברים שלנו, לנסוע איתנו הביתה (התברר, שלא הבנו איפה צריכה להיות הפגישה איתם). 

בטירת-צבי ציפו לנו בשמחה. את הילדים שיכנו בבניין היחיד  - בטירה.

אחרי זמן לא רב - הגיע ברל כצנלסון עם הוראה - לצאת מטירת-צבי עם הילדים לכפר-יחזקאל, כמובן בגלל המצב הבטחוני הקשה.  התקוממנו - כל החברות - ולא רצינו לעזוב את המקום,  אבל ללא-הועיל.

בכפר-יחזקאל השתדלו להקל עלינו, ולעזור לנו.  תקופה זו השפיעה לא-מעט על כולנו.  עד שזכינו לחזור הביתה במשוריין שלנו.

בכלל - לכל מקום נסענו  במשוריין. אפילו כשרצינו לצאת עם הילדים מהחצר, שסביבה היתה חומה, אל גן-הבית שהיה בתחילת-השדרה - נסענו במשוריין.   היתה זו חוויה מיוחדת, כאשר הילדים ראו את הצמחים, את הירקות

במשך הזמן יצאנו אל מחוץ-לחומה, ובנינו שם את חדר-האוכל וצריפים.  והנה מקרה שקרה לנו:  שרה-לע היתה חולה, וכנהוג באותם הימים - היא היתה בבידוד, והמטפלת ישנה אתה .  גרנו אז בצריף מחוץ לחומה,  והנה שמענו יריות!  כשהגעתי לקחת אותה - המטפלת רק התעוררה.  ועד שהגעתי אתה לשער שבחומה - הוא כבר היה סגור.  רצתי לפשפש - וצעקתי לשומר שיתן לי להכנס! בלי נשימה הגעתי עם הילדה לטירה -  עד שנהיה שקט   על-אף הכל - הילדים התפתחו יפה.  לא היתה לנו בריכת-שחיה, אז הלכנו אתם לשדרה, ושם - היתה תעלה שזרמו בה מים.  סידרנו נדנדה בין שני עצים, וכן שולחן שהילדים שיחקו עליו בבוץ, והתרחצו בתעלה.

במשך הזמן נטעו החברים כרם, ושתלו בננות, ואנו נהנינו ב"ארוחת-עשר" מהפרי.

לא הכרנו שירים לילדים, וקטה יעקבי תרגמה שירים מגרמנית, ולפעמים גם חיברה שירים בעצמה.  היו גם שירים שזכרתי מן הבית.

גם פה עבדתי ברפת. לחמתי על "שיווי-זכויות" !  לא נתתי לישראל לעזור לי לסחוב את המריצות הכבדות הכל רציתי לעשות לבד!  היות ולא היה לי יום-עבודה מלא ברפת - עזרתי בחליבה גם בדיר-הצאן.  אחר-כך עבדתי במחלבה.  ייצרתי גבינת-צאן.  מלאתי בפחים והלחמתי.  הגבינה היתה טעימה מאד.  כמו-כן מן השמנת - עשיתי חמאה,  וכמובן עשיתי גם לבן.  בכל-אופן - נהניתי מן העבודה, שנעשתה בעמדה (בערך איפה שהיום נמצאת הככר).

מזלי - שחוץ מזה, עבדתי גם בעבודות אחרות. למשל: עשיית-חצץ  לכיסוי המעיינות וכו',   היות שאחר-כך התחלתי בטיפול בילדים  ו נשארתי שנים בעבודה זו.

 פעם היה לי כאב-שניים, ונסעתי לרופא לעין-חרוד. כדי לחזור הביתה - היה צריך להתקשר ולשאול אם יש איזה אוטו.  אדו מלר - שהתמחה בעין-חרוד בעבודה במטעים - נסה להתקשר הביתה - ולא הצליח.  בינתיים הודיעו, שאבוא לתחנת-הרכבת, ושם יהיה האוטו שלנו.  נסעתי ברכבת, ולצערי לא ראיתי על-יד התחנה את האוטו שלנו,  לכן המשכתי ברכבת עד בית-יוסף.  שם ירדתי, וביקשתי מאחת המשפחות לארח אותי ללילה. הם, כמובן, קיבלו אותי יפה וברצון.  למחרת חזרתי לעין-חרוד, ונשארתי שם עוד שבוע, עד שהודיעו לנו על-ידי ה"קוקוריקו" (=מכשיר קשר), שנבוא למסילות, לשם יגיע רכב שלנו לקחת פרודוקטים.  ואמנם - נפגשנו שם.  קלמן הוניגמן היה הנהג.  כשהגענו לסיבוב - איפה שהיום עין-הנצי"ב - ירדו לבדוק את הדרך. מפקד-המשמר היה מרדכי קובלינר.  והנה ירו עליהם!  החברים שנשארו באוטו רצו לעזרה, ואנו - ארבע חברות - נשארנו ליד האוטו, בפחד ובדאגה אחד החברים ירה רקטה אדומה, כדי ש"חיל-הספר" יראה ויבוא לעזרתנו.  אחרי זמן - הם באמת הגיעו,  אבל יחסם היה נורא!  הביאו אותנו לתחנת-המשטרה בבית-שאן, ורק שם נודע לנו ששני חברים שלנו נהרגו, ויעקב מרקוביץ נפצע קשה כל-כך דאגנו לו!  זה היה לילה שלא אשכח כל ימי חיי!  לבסוף - חיל-הספר ליווה אותנו דרך סמריה - הביתה.  לא תיארתי לי, שעוד אזכה לראות את ישראל ושרהלע  ובמקום שהחברים שלנו נפלו - היום נמצאת עין-הנצי"ב. 

כמה מלים על הקשר עם העולם מסביב: בימים ההם - טלפון לא היה לנו, לכן הקשר עם המשקים בסביבה - היה באיתות בסימני-מורס.  מדי-ערב, עלינו שני מאותתים - בתורנות - על גג הטירה, וקיימנו את הקשר באיתות בפנס.  כך גם קיבלנו הודעות מן המשקים.  אפשר היה גם להתקשר עם הזרקור.  כמו-כן קיבלנו שעורים לאיתות בהליוגרף - לקשר ביום, בעזרת השמש, וכן למדנו איתות בדגלים. הדגלים היו בעיקר לקשר עם החברים שעבדו בשדה.  

אפשר לספר עוד הרבה על אותם הימים - אבל נשאיר קצת גם לאחרים.


זכרונות ישראל יורב מן התקופה הראשונה בטירת-צבי 

(נכתב עבור ארכיון טירת-צבי)

כביש מבית-שאן לטירת-צבי

השטח אשר הקרן-הקיימת קנתה עבור ההתיישבות שלנו - נקרא אז "א-זרעה".  הוא היה בן 980 דונם.  עד אז - אל המקום הגיעו רק עגלות רתומות לפרידות, וכל הבדואים רכבו, בכלל, על סוסות - משום-כך היה רק שביל-עפר, וזה הספיק.  אבל לנו היה אוטו-משוריין (ז.א. אוטו אשר עליו היו מורכבים מסביב לוחות-ברזל) , משום-כך התחלנו לסמן את הדרך, כדי לסלול אותה.  כל יום היו חברים יוצאים לעבודה עם טוריות ואתים, כדי לחפור תעלות משני צדי הדרך. כמובן, שעם הפועלים יצאו שומרים (גפירים), שהיו חמושים בנשק = רובים אנגליים.

יום אחד, בעודנו עובדים בכביש - חשנו שבמשך כל היום לא היתה תנועה של ערבים, וזה היה חשוד.  השומרים - בתוכם מאיר אור - החליטו, בשובנו אחרי העבודה, ללכת לפני האוטו ולבדוק את הדרך.  היה מזל גדול: התברר, שבאותו בוקר, כאשר עברנו מן המקום בו נמצא היום קיבוץ שדה-אליהו לטירת-צבי - כבר היה מוקש שהוטמן על-ידי ערבים לרוחב הדרך,  אבל לא קרה שום דבר.  רק כאשר מאיר אור בדק את הדרך - הוא הרגיש בחוט אשר נמשך לאורך הדרך, שלא היה שייך לחוטים שבהם סימנו את הכביש. האוטו נעצר, והזמנו את "חיל-הספר" שהיה מורכב מערבים עם מפקד אנגלי,  והם הוציאו את המוקש.


מכתב מישראל גרשטיין מטירת-צבי, לקלישקוויץ

(המכתב נכתב באידיש. תרגום-חופשי על-ידי לאה יורב.  תשרי תשס"ד)

 שלום רב הורי, אחי, ואחיותי היקרים והחביבים! 

תודה לאל על הבריאות של כולנו, ונקוה לשמוע אותו הדבר גם מכם, הורי היקרים. 

אנסה, עכשיו, לענות לכם על מכתבכם על-אף שחנוך, משה וזהבה כבר כתבו את הכל. המכתב שלכם חשוב לנו מאד, וכל אחד רוצה לענות לכם מעומק לבו.

אני אף-פעם אינני יכול לסלוח לעצמי, שאני - הצעיר ביותר - עזבתי אתכם לבד בכפר אני מאד מקווה, שאתם תעלו כמה שיותר מהר! עברו כבר ארבע וחצי שנים,  ולא הצלחנו להתראות אתכם, אהובים.  והלב מתגעגע!  אי-אפשר להביע את זה במכתב.

 נכון, אנו לא מילאנו את חובתנו במכתבים. אתם מבקשים לשמוע הכל,  שנכתוב לכם הכל מן הקבוצה שלנו:  אתם יודעים, שאנחנו רוצים לבנות כפר יהודי בדרך התורה והעבודה,  שאנשיו יחיו חיים טובים וישרים.  בגלל זה - כל מה שיש לנו - הוא בשותפות.

הקרן-הקיימת קנתה אדמה, ונתנה לנו להתיישב עליה.  קיבלנו כסף כדי לקנות מכונות לעיבוד השדות, לבניית-בתים למגורים,  לבנות לולים, ובכלל להסתדר.  זה לא  סכום קטן  - דבר כזה צריך לעלות הרבה כסף!  לאדם פרטי אין אפשרות לזה.  צריך גם הרבה סבלנות עד שהכל יצליח.  זה לא כל-כך פשוט!  עוד אין לנו רווחים גדולים, ובכל דבר אנו תלויים בעיר הגדולה. הקרן-הקיימת משלמת לנו עבור עבודתנו:  סלילת כבישים, בניית בתים , בגלל זה - כל הדברים  האלה הם של הקק"ל, ולנו אין רשות למכור אותם.  אבל אנחנו יכולים ליהנות מהם במשך כל חיינו - כדי שנוכל להתקיים כקבוצה דתית.  בינתיים אדמתנו שממה - לא מעובדת. אנו דורשים, שיישבו עוד קיבוצים דתיים על ידנו,  ועכשיו באמת דואגים לזה. 

בינתיים כבר הסתדרנו.  הקמנו ששה צריפים גדולים למגורים, וחדר-אוכל גדול.  לילדים  יש חדרים ומטבח קטן לחוד.  יש לנו אוטו, וכשרוצים בשר כשר - נוסעים לכפר-יחזקאל, להביא.  אם אנו רוצים בשר-עוף - יש לנו חבר ששוחט עופות.  אנו צריכים גם לקבל רב. עכשיו אנו חיים על יגיע-כפינו בלבד!

שרה-לי תהיה בת שנתיים.  יהי-רצון שתתפתח יפה.  אנו מתכוננים לעשות לה מסיבה שמחה ליום-הולדתה.  היא נבונה מאד.  יש לה עיניים חכמות,  והיא כבר מדברת. 

כל יום, אחרי שמונה שעות-עבודה, אנו לוקחים אותה, מטיילים ומבלים אתה עד שעה 17.00 . כשמגיעה השעה לאכול - כל אמא נותנת אוכל לילד שלה, וההורים משכיבים את הילדים בחדרי-הילדים.  במשך היום - חברות עובדות שם, ככה שהחברים יכולים ללכת לעבודה.   בערבים - אנחנו מבלים בקריאה, כתיבה, שעורי-תנ"ך, כל ערב לומדים דף-יומי, ומקווים להמשיך כך.   אנחנו, תודה-לאל, שבעי-רצון מאד מחיינו.  אבל כל פעם שאנחנו נזכרים בבית - מתחילים להתגעגע.

לאמא:  את המתנות ששלחת עם רחל (גולדנברג)  - קבלנו.  היו שם שמיכות מתנות לשלמה-לי ולשרה-לי.  אתם צריכים לדעת, שבארץ-ישראל חם, והילדים ישנים בלי כרים.

שלום לכולם -    ישראל