|
|
תאור הסטורי של טירת צבי
מהקמתה עד מלחמת ששת הימים
ההתלבטויות היכן להתיישב ב" |
טירת צבי ביום העליה |
חלוצים בטירת צבי ישראל ולאה יורב עם ילדיהם שרה ואבישי |
|
לאה יורב כמטפלת 1950 עומדים משמאל: מיכה ח.,ראובן ת., לאה יורב, מיכאל פ., דבורה מ., אחינועם ה. יושבים: ראובן אור, נורית ש., רוחמה פ., אסתר מ.
|
לאה יורב(מימין) ושרה הרשברג מטפלות בפעוטון 1945 יושבים מימין:אלישע, מיכאל,דבורה,ראובן אור,?,אחינועם מוצץ אצבעות-אריה
|
לאה יורב כמטפלת בתהלוכת הבאת ביכורים של ילדי טירת צבי 1947 |
 הכתה הראשונה של טירת צבי ראה גם באתר קיבוץ טירת צבי כתבה על הכתה הראשונה שרה המל עומדת שניה מימין למצגת של נחום ברוכי על ילדות בטירת צבי הוצגה באזכרה לשרה בשנת תשע"ג |
נכתב על בסיס החוברת "כפר על הספר" שנערכה בידי מאיר אור ואפריים יעיר הוצאת קיבוץ טירת צבי, 1993
טירת
צבי היא הקבוצה הראשונה של "הקיבוץ הדתי",
שזכתה להתישבות קבע בארץ ישראל.
באמצע
מאורעות הדמים של שנת תרצ"ו (1936), כאשר גברו
השמועות על הצעת חלוקת הארץ ע"י "ועדת
פיל" , הכירו המוסדות המיישבים בהכרח ליישב
נקודות אחיזה בכל מקום בו הצליחה הקרן הקיימת
לרכוש קרקעות. כך הוקמו, תוך זמן קצר, כחמישים
ישובי "חומה ומגדל". המיוחד ביישובים
אלה היה – שתוך יום אחד הוקם הבסיס לישוב שכלל:
מגדל עם זרקור להאיר את הסביבה , ומסביב
לנקודה חומה – להגנה מפני התקפה.לקראת פרסומן של מסקנות ועדת פיל ובלחץ משה שרתוק (המזכיר
המדיני של הסוכנות היהודית) ולאחר ששאר המועמדים סרבו לקבלה, הוקצתה "חוות
זרעא" לקבוצות הדתיות. המקום היה חווה חקלאית ערבית, המטעים (הדרים ובננות)
היו מוזנחים ובחלקם הגדול התייבשו לחלוטין..
טירת
צבי הוקמה בכא' תמוז תרצ"ז 30.6.1937 בדרום עמק
בית שאן כאחד מאותם ישובים. הגוף החברתי
שקיבל על עצמו להקים את הקבוץ היה מורכב
מכשמונים חברים וחברות חברי "הפועל המזרחי"
בני 20 –25. מחציתם מעולי גרמניה ומחציתם ממזרח
אירופה. הם היו מאורגנים לפני כן בשלש קבוצות
עבודה והתאחדו לצורך העליה. הקבוצות היו: "רודגס"
שליד פתח תקוה(רק חלק מהקבוצה עלתה לטירת צבי), שח"ל שליד רחובות, וכפר יעבץ.
הישוב החדש נקרא בשם "טירת צבי" על
שם ה"טירה " שהיתה
בית דו קומתי עשוי לבני בוץ, שנקנה מהאפנדי
מוסה אל-עלמי. השם "צבי"
הוא על שמו של הרב צבי הירש קלישר (1795 – 1874 ). שהיה מראשוני הרבנים שתמכו בעליה
לארץ וראו בישובה את "אתחלתא דגאולה".
עם ה"טירה" נקנו שטחי קרקע
חקלאיים וזכויות ההשקיה מהמעין הקרוב, שחולקו
בין המתישבים החדשים והערבים
שנשארו באזור.
לאחר
העליה על הקרקע, החלו החברים בהכשרת הקרקע
וטיפול במעיינות, שהמים הזורמים מהם בחופשיות
גרמו לביצות שהיו מקור למחלות קשות של מלריה (קדחת).
נעשו
נסיונות רבים להתקרב לערבים כדי לקיים יחסי
שכנות נאמנים , רוב אנשי טירת צבי למדו ערבית ,
הרופא המקומי הגיש עזרה רפואית לכל נצרך ואף
נעשו נסיונות לפתח קשרים מסחריים עם הערבים.
למרות כל המאמצים – הם לא צלחו – ושנים
הראשונות הועסקו מדי יום כשלושים איש בשמירה
ביום ובלילה, כדי להתגונן מפני התנכלות
השכנים.
ההתקפה
הראשונה על טירת צבי:
ערביי הסביבה לא השלימו עם קיומה של הנקודה
וכחצי שנה לאחר הקמתה הותקפה טירת צבי
לראשונה.. אור לכ"ח אדר תרצ"ה 28.2.38 בשעה
22:30 הותקפה הטירה על ידי כנופיה מתושבי האיזור,
שניצלו את החשכה והתקרבו לטירה. הם הצליחו
לחתוך את הגדרות שסביב החומה. השומרים הבחינו
בהם כשהיו כבר בפנים והחלו בחילופי יריות.
הערבים התקרבו לקיר החומה וכמעט הצליחו להכנס
פנימה. רק רימוני יד שהושלכו אליהם תוך חירוף
נפש הצליחו להרתיעם ולהכריחם לסגת. קולות
הירי אמנם נשמעו בכל העמק אך הקשר עם
תושבי הטירה נותק, שכן הזרקור ששימש אמצעי
איתות וקשר עם ישובי
העמק נופץ בתחילת הקרב ורק עם סיום הקרב אפשר
היה להודיע על ההתקפה והדיפתה.
השמועה
על הדיפת ההתקפה וגבורת הלוחמים התפשטה בארץ .
טירת-צבי הפכה לסמל. היתה
זו הוכחה, שגם צעירים דתיים יכולים לעמוד
במערכה - כמו אחיהם החילוניים.
שמע הקרב הגיע
גם אל הקצין הבריטי "אורד וינגיט" .
וינגייט כונה "הידיד" כיון שלקח על עצמו
לעזור להתישבות היהודית בא"י כנגד האויב
הערבי. נסיונו הראשון של וינגייט לארגן כח
לחימה יהודי בארץ ישראל היה בטירת צבי. הוא
הגיע לטירה, רכש את אמון האנשים וארגן סיורים
ליליים בסביבה תוך החדרת התודעה ש"על
הנקודה צריך להגן מבחוץ ולא מבפנים". לאחר
כשלשה חודשים עבר וינגייט לקבוץ עין חרוד, שם
הקים את "פלוגות הלילה המיוחדות".
טירת
צבי היתה נקודת ישוב מבודדת שנאבקה גם בבעיות
תחבורה קשות. דרך העפר שהובילה לישוב נהפכה
בחורף בוצית וקשה למעבר.
בי"ח
אלול תרצ"ח 14.9.38 מיקשו הערבים את הדרך .
מכונית קצין המחוז של העמק שהיתה בדרכה לטירת
צבי עלתה על המוקש וכתוצאה מכך נהרגו שלשה
מנוסעיה. חיים שטורמן מעין חרוד ( נציג הקרן
הקיימת בעמק וגואל אדמות עמק בית שאן ) אהרון
אתקין מגבע ( נציג ישובי העמק ביחסים עם
השלטונות הבריטיים ) וד"ר דוד מוסינזון
רופא וטרינר. ( לימים יקרא מעיין " הסחנה"
בשם "מעין השלשה" על שמם של הנופלים ).
בחורף
תרצ"ט ירדו גשמים רבים שגרמו לישוב להשאר
מנותק למשך כמה שבועות. ביום י"ז אדר 8.3.39
הוחלט לשלוח את המכונית המקומית לתחנת הרכבת
בבית שאן להביא אספקה וחברים שהיו בדרכם חזרה למשק. המכונית נגררה ע"י
טרקטור ואובטחה ע"י נוטרים מהישוב. בדרכם
חזרה, בשעה שהנוטרים שהלכו לפני המכונית
הגיעו לפרדס של ערבים ( במקום בו הוקמה אח"כ
עין הנצי"ב ) הם הותקפו ביריות מהמארב.
בחילופי האש הוברחו התוקפים, אך שנים מחברי
הקיבוץ נהרגו. אריה וייל ויעקב יוסף מיליונר.
שני חברים נפצעו (יעקב מרקוביץ ועוד חבר) .
חברים נוספים ובהם לאה גרשטיין (יורב)ואפריים שילה יצאו
ללא פגע.
בראשית
קייץ תרצ"ט ניתנה אפשרות לקרן הקיימת לרכוש
את אדמות הגרמנים ממסדר הטמפלרים, שישבו בעמק
בית שאן הדרומי בסביבות טירת צבי. קבלת
הקרקעות פתחה אפשרות לפיתוח חקלאי ואף הוקם
הישוב שדה אליהו בקרבת מקום לג בעומר תרצ"ט (יח'
אייר 7.5.39 )
. אלא שהמצב
הבטחוני לא אפשר את הפיתוח הרצוי. כשנודע
לערביי הסביבה על
קניית הקרקעות – הושחתו יבולים, והפרדסים
שניטעו נעקרו, והשדות הועלו באש. . נמשכה המתיחות, וקטטות על מרעה ועל
מקורות המים היו מעשים שבכל יום.
השמירה
על השטחים גבתה קורבן נוסף. בטז ניסן תש"ג
21.4.43 נהרג שומר השדות שלמה שכטר כאשר ניסה
להגן על שטחי המרעה של הקבוץ. הקיבוץ תבע
פיצויים והערבים שחששו הפעם מגאולת דם הסכימו
לתיווך בראשות נכבדים משני הצדדים. בסופו של
דבר התקיים בטירת צבי טקס שביתת נשק "אטווה"
ולאחר זמן גם "סולחה" - המעידים על
רצונו של הקיבוץ לחיות בשלום עם שכניו ולא
להחריף את העימות.
הקדחת:
כבר הזכרנו, כי המעיינות שבסביבה לא
היו מנוקזים כהלכה, דבר שגרם להתהוות ביצות,
שהיו מוקד לדגירת יתושי אנופלס, המעבירים את
מחלת הקדחת (מלריה). כשני
שלישים מבין תושבי הטירה חלו כבר בשנה
הראשונה בקדחת, והקיבוץ החזיק – דרך קבע –
מקום "הבראה" לחברים המתאוששים מן המחלה
המתישה, בכפר-הנוער-הדתי. חבר אחד אף נפטר כתוצאה מן הקדחת (הרב
גדליהו אונא). אחד
הענפים המרכזיים בקבוצה
הצעירה היה "אנטימלריה", לתפישת יתושי
האנופלס, ולריסוס מקומות הדגירה.שלהם. כיוון
שיתושים פעילים בלילות – היו כל תושבי המקום
לובשים חולצות ומכנסיים ארוכים עם רדת החשיכה,
גם בערבי הקיץ הלוהטים מחום.
בלכתם לישון – הקימו מסביב למיטתם "אוהל"
עשוי מכילה, שדרכה לא יכלו היתושים לעבור.
הם לקחו באופן קבוע כדורים למניעת המחלה.
בעיית הקדחת נפתרה סופית רק לאחר מלחמת-העצמאות,
כאשר הערבים עזבו את הסביבה, והיה אפשר לגשת
לניקוז מי-המעיינות ולייבוש הבצות.
הטמפרטורות
הקיצוניות: טירת צבי שוכנת באיזור "ספר
המדבר", המתייחד בטמפרטורה גבוהה במיוחד
בקיץ – ונמוכה בחורף. בשנים
הראשונות – לא היו לחברים כל אמצעים להתגונן
מפני חום-הקיץ, העולה מעל 40 מעלות צלזיוס. (שנה
אחת הגיע אף מעל 50 מעלות!). הם הנהיגו יום-עבודה
המתחיל בבוקר מוקדם, עם הפסקה בשעות הצהרים
החמות – והמשכו בשעות אחה"צ.
אמצעי-הקירור היה טבילה של חברים וילדים
בבריכה לאגירת-מי-המעיינות (בריכת הבוץ), בה
גדלו אצות לרוב, וגם ילדי הערבים השכנים היו
מגיעים לרחוץ בה. (צריך לזכור, שבימים ההם לא
היו מקלחות בבתי החברים, ומקלחת ציבורית אחת
שימשה את כולם!). בלילות
הקיץ – היו מוציאים את המיטות וישנים (חברים
וגם ילדים) מחוץ לחדרים, כשהכילות מגינות
עליהם מפני היתושים. גם
אדריכלות-הבתים היתה מושפעת מן האקלים החם, כשמסביב לכל בית נבנה גגון נותן צל,
ובכל חדר נפרצו אשנבים תחתיים, על-מנת לאפשר
לאויר הקריר יותר לחדור פנימה. במשך השנים
הובאו מאווררים, שהקלו במקצת על החום. "שכלול"
נוסף היוו ה"טפטפות".
היו אלה כעין מזרונים שהונחו על החלונות
מבחוץ, וצינור מים טפטף עליהם מים ללא הפסקה.
האויר החם עבר
דרך הטפטפת בדרכו פנימה, והגיע לחדר רווי מים.
וקריר יותר.
בחורף
– הטמפרטורות באיזור יורדות בלילות ומגיעות,
מדי פעם, אל מתחת לאפס. חברי
טירת-צבי, שלא היה להם נסיון חקלאי בתנאים
כאלה – נטעו מטע גדול של בננות, ובגן-הירק
זרעו ירקות כגון: עגבניות, פלפל וכדומה.
מהר מאד התברר, שגידולים אלה סובלים מן
הקור. בשנים הראשונות, היו החברים יוצאים
בלילות-הכפור ומדליקים מדורות כדי להגן על
הגידולים מן הכפור. היו
גם שיטות אחרות – אך בסופו של דבר למדו מה
כדאי לגדל בטירת-צבי – ומה לא.
למרות
שכל החברים היו שייכים לתנועה אחת – הרי
ההבדלים בחינוך ובתרבות בין יוצאי גרמניה
ועולי מזרח-אירופה היו ניכרים,
לא-פעם נגרמו חיכוכים, כאשר ה"ייקעס"
הסתכלו בזלזול על יוצאי רומניה ופולניה ,
והשאלה האם יאכלו בשבת "טשולנט" – מאכל
מזרח-אירופי, או "קרטופל-סלט"
– מאכל ייקי – הייתה מקור לוויכוחים.
נוסח-התפילה נקבע בהצבעה
– והתקבל הנוסח האשכנזי.
לאחר שנים מספר – כל הבעיות הללו היו
לנחלת-העבר, וטירת-צבי נודעת עד היום כקיבוץ
טוב, חם, מכניס אורחים והאוכל
של טירת-צבי נודע לתהילה בכל התנועה-הקיבוצית.
לחברי
טירת-צבי לא היה נסיון בגידול ילדים, והמטפלת
הראשונה הגיעה מ"רודגס", כדי להדריך את
האמהות הצעירות. חברות
הטירה יצאו ללמוד מקצוע חדש ולא מוכר: "מטפלת",
שאחד מתפקידיה היה לחבר שירים לדור העתיד.
כשגדלו הילדים – פתחו עבורם בית-ספר במקום,
כאשר המורות והמורים הראשונים היו מבחוץ.
כשהגיעו הילדים הראשונים לגיל תיכון – הם
נשלחו לקבוצת-יבנה, שם היו ילדים בגילם,
להשלים את לימודיהם. לא
עבר זמן רב – ובשדה-אליהו נפתח בית-הספר-המשותף
למשקי עמק בית-שאן, ומעתה למדו בו כל הילדים,
ולא הוצרכו עוד לגלות למקום-תורה.
למרות
הקשיים השונים – היתה טירת-צבי אבן-שואבת
לצעירים הדתיים, ובהיותה
הקבוצה הראשונה והוותיקה של התנועה – עברו בה
קבוצות רבות של חניכי
בני-עקיבא מהארץ ועולים מחו"ל, ששהו בה
תקופות ממושכות
יותר או פחות, כדי להכשיר את עצמם להתיישבות.
פרטים
נוספים על התנהלות החיים בטירת-צבי בשנותיה
הראשונות – ראה במכתבו של משה
עשר
השנים הראשונות של ההתישבות היו שנות נסיון
והתלבטות בכל השטחים: החברתי , הבטחוני,
החקלאי- כלכלי. נסיונות רבים היו לפתח ענפי
חקלאות שונים, לא כולם הצליחו והמשק עמד בפני
קשיים כלכליים קשים. למרות הכל החומה נפרצה
והישוב נבנה והתרחב
בשנת 1946 עלה הרעיון של בית חרושת
למוצרי בשר ונקניק, וזה החל את צעדיו הראשונים בבנין "הטירה" שהתפנה
מיושביו.
החלטת
האו"ם בכ"ט נובמבר על
חלוקת ארץ ישראל גרמה למתיחות נוספת שהפריעה
מחדש לחיים בישוב שהחל לנסות לחיות חיים נורמליים.
הערבים
שלא השלימו עם תוכנית החלוקה
שהתקבלה באו"ם - החליטו לתקוף את טירת
צבי ולהשמידה.
את ההתקפה ביצע "חיל השחרור" שמפקדו היה קאוקג'י
ההתקפה
החלה בבוקר ו' אדר תש"ח 16.2.48
(כחודשיים לפני הקמת המדינה) והשתתפו בה
כמה מאות אנשי כנופיות ערבים. היריות החלו בארבע
לפנות בוקר ולאחריהן נסיונות הסתערות על
הישוב.
התקפותיהם
נהדפו בידי לוחמי הקבוץ אך הם הצליחו לפגוע
בחבר המשק נפתלי פרידלנדר שנפל בעמדתו
שעל הטירה. עם עלות השחר החלה הפגזה על הישוב
ושוב החלה הסתערות של הערבים. באותה שעה החל
לרדת גשם שוטף ותוך זמן קצר הפכה הארץ לביצה
והחלו מעצורים בכלי הנשק. מגיני הקבוץ
התארגנו לטיפול בכלי הנשק אך לעומתם מצב
התוקפים היה קשה ביותר. כלי היריה יצאו מכלל
שימוש והבוץ לא איפשר להם להתקדם. משנוכחו שלא
יצליחו בהתקפה החלו לסגת כאשר הם משאירים
מאחוריהם נפגעים רבים , כלי נשק ונעלים שחלצו
כדי לברוח מהר יותר. כשהגיע כח התגבורת שהוזעק
לטירת צבי היה הקרב כבר גמור ולאנשיו נשאר רק
לסרוק את האזור ולעזור באיסף השלל.
ההשפעה
של נצחון אנשי טירת צבי על הישוב בארץ היתה
עצומה. עד אז לא היה נסיון ערבי לכבוש ישוב יהודי בעזרת יחידות צבאיות
מאורגנות. היתה זו הפעם הראשונה שאנשי הישוב
היהודי בארץ הוכיחו שבלחימה צבאית עיקשת ניתן
להגן על הישובים החדשים שהוקמו. תוצאות הקרב
היוו מפנה מכריע בתולדות טירת צבי. למחרת הקרב
נראו תושבי האזור הבדואים כשהם רכובים על
חמוריהם , מעבר לתחום הישוב
היהודי.חלקם עברו את הירדן מזרחה להתאחד עם המרכז השבטי של שבט "הסאגרים",וחלקם פנה דרומה לבקעת הירדן המרכזית.
מעתה היו אדמות האזור כולן יהודיות.
הערבים
לא ניסו לתקוף שוב את טירת צבי והיא יכלה
לשלוח מאנשיה לעזרת צה"ל שהחל את צעדיו
בהגנה על המדינה. בקייץ תש"ח הגיעו לעמק בית
שאן כוחות עירקיים שניסו לכבוש מקומות שולטים
בעמק. אחד המשלטים עליהם היה להגן היה "תל
רדרה" (היום: תל
שלם) הנמצא דרומית לטירת צבי. באחת ההפגזות על
התל נפגע ונהרג אברהם הבר מ"חברת הנוער"
שהתחנכה אז במקום, כג' אלול תש"ח
27.9.48 . התל נשאר כעמדה צבאית המסמנת את
הגבול עד מלחמת ששת הימים. המעין שלמרגלותיו
נקרא על שם אברהם הבר - "מעין
אברהם".
עם
תום מלחמת השחרור אפשר היה להתפנות לפיתוח
המשק בקנה מידה גדול.
בשנת
1952 נסלל סוף סוף הכביש
המחבר את טירת צבי עם בית שאן, שהפכה בינתיים
לעיירת פיתוח עברית.
התפתחו
ענפי החקלאות שכללו גידולי פלחה: חיטה, אספסת,
כותנה, גידולי ירקות, ענבים, זיתים, רימונים
ותמרים. החלו להתפתח ענפי המדגה והלול וכן
נסיונות לגידול בקר.
רפת
החלב נתקלה בבעיות קשות ונסגרה ב1959. גם ענף
גידול בקר לבשר שהוקם במקום רפת החלב נתקל
בקשיים ונסגר בשנת 1967.
בימי
מלחמת ששת הימים הופגזה טירת צבי במשך היומים
הראשונים אולם הפעם הנזק היה מועט, כמה בתים
נפגעו אך לא היו נפגעים בנפש. לאחר כבוש בקעת-הירדן,
פסקה טירת צבי להיות הגבול הדרומי של ישראל
בעמק בית שאן. מאידך הגבול המזרחי עם ממלכת
ירדן המשיך להטריד. בחורף תשכ"ח ניסו
מחבלים להכנס לקיבוץ ולפגוע בבית החרושת , הם
התגלו ע"י השומרים והונסו. עמק בית שאן
כולו הפך שוב לחזית הסופגת הפגזות קשות
והילדים ישנו לילות רבים במקלטים. בתקופה זו
זכה הקיבוץ לגלויי התנדבות ,עזרה והזדהות על-ידי
רבים מתושבי המדינה ומתנדבי חו"ל.
בתום המלחמה החלה תקופה של ביסוס כלכלי וחברתי. ענפי המשק הלכו והתפתחו ובמקביל התפתחו חיי הרוח וחינוך דור ההמשך.
העליה לטירת צבי - מסע
במינהרת הזמן-
אבישי
יורב
ראשית דבר
במהלך הכנת חוברת לזכרו של אבינו ישראל יורב,
נתקלנו
בצרור מכתבים משפחתיים שמבטא נקודת מבט אישית ומיוחדת על התקופה שקדמה להקמת
טירת צבי.
מתוך נסיון לעמוד על משמעותם של הפרטים הנזכרים, פניתי לכמה ספרי הסטוריה
של התקופה,
וגם כמה חברים ותיקים. כולם ביחד עזרו לי להבין מה קרה, מה חשבו וכיצד
הרגישו
האנשים שחיו באותה תקופה.
מקצת מן הדברים
העליתי על הכתב, מתוך הנחה שאולי
יעניינו את
חברי טירת צבי ביום העליה ה
63
החומר מוגש
כדו''ח יבש, ובכל זאת
כמדומני
עשוי לעניין רבים.
א. מבט מבפנים
1
''קבוצת
חלוצים''
זהו ציור
דמיוני שצייר חנוך גרשטיין יורב ז''ל. הוא צוייר ככל
הנראה בקיץ
1933
ונשלח
מרחובות לחברים שנשארו בהכשרת ''החלוץ המזרחי'' בבוקובינה
אוקראינה.
בשביל להבין את הרקע לציור, כדאי לזכור כמה פרטים על תולדות
קבוצת שח''ל
ברחובות.
בשנת
1924
עלתה קבוצת
חלוצים מגליציה
פולין.
הקבוצה מנתה כ
10
חברים
והתיישבה ברחובות, שהתפרסמה ביחסה האוהד ל''עבודה
עברית''. לא
ידוע הרבה על גלגולי הקבוצה. כנראה שב
1930
נקראה
הקבוצה שח''ל על שם
מנהיג
הפועהמ''ז בפולין שנפטר בסוף
1929.
לקבוצה היה
צריף שעמד בחלקת אדמה של חבר
לשעבר
שהתחתן ונאלץ לעזוב טיברג. בצריף היו
3
חדרים: חדר
לבחורים חדר לבחורות
וחדר
לאסיפות, לתפילה לאכילה וכו'. הצריף היה רכוש קרן היסוד והקבוצה שילמה לה
שכ''ד.
האוכלוסיה התחלפה כנראה בקצב מהיר למדי.
כאשר הגיע
חנוך מרץ
1932
כתייר
למכביה, הוא
''שכח'' לחזור והצטרף לקבוצה. בשח''ל היו אז כ
15
איש מ
8
ארצות,
ובלטו
בה חבורה של
5
סלוניקאים.
יחד עם חנוך ועוד אחריו הצטרפו עוד כמה מבני משפחת
גרשטיין
מבסרביה רומניה. קבוצה זו של אחים, נשותיהם ובני דודים שכונתה ''המשפחה''
היתה הגרעין
היציב בשח''ל עד יום העליה.
בקיץ
1933
קיבלה
הקבוצה מקק''ל כ
5
דונם
בקצה השני
של רחובות, ליד שכונת שעריים ''על הגבעה''. הקבוצה הוסיפה
40
לירות משלה
והקימה
3
צריפים,
שתלה
2
שורות
ברושים במרכז המחנה. המשק כלל גן-ירק קטן כולל
צינורות
השקיה, לול ''מודרני'' ורפת חלב, שבסוף התקופה הגיעה לשלש פרות… עיקר הפרנסה
בכל זאת בא
מעבודות-חוץ: פרדסים, בניין, כבישים וכד'.
הציור
המעניין שבו פתחנו,
צוייר ככל
הנראה בתקופה זו, והוא כמובן מלמד יותר על החזון מאשר על המציאות. מטרתו
היתה לדרבן
את אנשי ההכשרה לעלות ארצה ולהצטרף לקבוצה באותה תקופה כבר היתה הגבלה
על
סרטיפיקטים, אבל מי שבאמת רצה - השיג. השלטים על הצריפים מכריזים על ''בית
כנסת'',
''בית ספר'', ''טחנת קמח'', ואפשר להבחין במשאבת-מים ועוד מיבנים אולי מקלחת
ושרותים.
דף הציור
נשלח מרומניה בחזרה לחנוך, כשעליו הערה עדינה של הנמענים:
האם אין בו
טעות? ככל הנראה הבינו שהוא פרי הדמיון.
2
''הקבוצה
המאוחדת''
ו''גוש העליה''
חנוך התבלט
כבעל כושר אירגוני מיוחד. יכולתו למצוא
מקומות-עבודה ולארגן במהירות קבוצות-משימה, הפכו אותו לדובר הקבוצה ולנציגה בלשכת
העבודה של
הפועהמ''ז בתל אביב. במיסגרת הלשכה עמד בקשרים עם קבוצות הכשרה
במזרח-אירופה כולה. תוך כדי פעילות בהכוונת עולים לקבוצות השונות בעיקר רודגס
ו''בנותיה'',
העלה את הרעיון להקים מזכירות קבועה שתטפל בעניינים המשותפים לקבוצות
הדתיות.
באופן טבעי נבחר חנוך למזכיר הראשון של ''חבר הקבוצות הדתיות'', תפקיד שמילא
עד
1938.
הנה
השתלשלות העניינים במבט אישי של אחיו מתוך מכתב של משה
גרשטיין-יורב,
מתורגם מאידיש: כל הזמן חלמנו על ''התיישבות''. רצינו לקבל מספיק אדמה
משלנו,
שנוכל לעבד אותה בעצמנו ולהתפרנס ממנה. אבל לעניין הזה היו הרבה הפרעות מצד
הסוכנות.
מדי פעם היו מגיעים לקבוצה חברים חדשים, הם היו נשארים לזמן קצר ומייד
עוזבים.
למעשה, גם אנחנו הבנו שבמצב הנוכחי אנחנו לא משיגים הכשרה של ממש איך לעבד
את הקרקע,
לגדל עצים, לנהל משק, להפעיל מכונות, ולנהוג באוטומובילים. ככה עברו
הימים, ולא
ראינו שום אפשרות שנוכל אי-פעם לממש את תקוותנו.
בערב פורים
כנראה
1936
החלטנו
שנחוג את הפסח בפעם האחרונה בתור ''קבוצה'', ואח''כ נפרד איש איש
לגורלו. אבל
לפני כן היתה בתל אביב תכנית מיוחדת של ביאליק ודיזינגוף ה''עדלאידע''.
כל קבוצת
שח''ל הגיעה לשם בשירה ובריקודים. אבל כשהתיישבנו לאכול, שוב חשבנו על
''תכלית''
וממש בכינו.
שם פגשנו
עוד קבוצות של פועלים דתיים שהיו גם הן במצבנו.
למשל, קבוצה
אחת של חלוצים מפולניה סלבקוב שהתגוררה בהרצליה. למקום ההכשרה שלהם
קראו
''עובדיה'', וכך היה גם שם הקבוצה. גם הם שאפו להתיישבות של תורה ועבודה. הרמה
התרבותית
והאידיאולוגית שלהם היתה גבוהה, אבל הם לא ידעו לנהל את הקבוצה בצורה
כלכלית.
חשבנו שאולי תמצא רפואה אם יתאחדו שני החולים- החלשים. מתוך יאוש ודחקות של
שני הגופים
הללו נוצרה הקבוצה המאוחדת שח''ל-עובדיה. חברי עובדיה באו אלינו לרחובות,
והקבוצה
מנתה עכשיו כ
50
חברים.
ברחובות היתה עבודה, אבל בגלל התחרות עם הפועלים
הערבים,
נאלצנו שוב להתפצל ולשלוח פלוגות עבודה למקומות אחרים.
למזלנו,
בדיוק אז
התחילה חברת
אגרו-בנק לבנות שכונה מדרום לתל אביב חולון. חנוך סידר שאנחנו נהיה
הפועלים
הראשונים שלהם. סללנו כביש ואח''כ בנינו את הבתים. בשלב הראשון הפלוגה שלנו
היתה נוסעת
לשם יום-יום, אח''כ הקמנו אוהל, ויותר מאוחר גרנו שם בבתים. ככה היתה
פרנסה,
קיבלנו שכר טוב, נולדו הילדים הראשונים, אבל לא היו חיי-קבוצה.
מלבד
הקבוצה
הזאת, היתה להסתדרות הפועל המזרחי עוד קבוצה כמעט ''מסודרת'' להתיישבות. אלה
היו יוצאי
גרמניה שעברו הכשרה ברודגס שבגרמניה, וישבו ליד פתח תקוה. בנוסף להם היתה
קבוצה קטנה
שהיה לה שני דונם אדמה ליד כפר יעבץ. גם הם מגרמניה. אמנם הם היו
''חדשים'',
אבל גם הם חיכו להתיישבות.
באותו הזמן
נפתח בתל אביב משרד לענייני
הקבוצות של
הפועהמ''ז. תפקידו היה ליצור קשר עם קבוצות חלוצים בחו''ל ולקדם את עניין
ההתיישבות
בארץ. את המשרד הזה החזיקו כל הקבוצות ביחד. הנציג שלנו שם היה חנוך.
בשנת
1936
החליטה
הסוכנות להקים עוד ישובים. לצורך זה הוקמה מזכירות מאוחדת.
שאירגנה
גוש-עליה מן
הקבוצות הבאות: הקבוצה המאוחדת שח''ל-עובדיה, רודגס וכפר
יעבץ.
המזכירות טיפלה בכל ענייני הקשר עם הסוכנות והממשלה. חנוך נהיה המרכז של
המזכירות עד
העליה לטירת צבי, ואז החליף אותו חבר מקבוצה אחרת.
ב. מבט
מבחוץ
1
המוסדות
המיישבים - פוליטיקה פנימית
בתחילת שנות
ה
30
נודע לאנשי
עמק יזרעאל על כשלון החוות החקלאיות של הטמפלרים בדרום העמק. העקבות
זאת, התחילה
קק''ל בעיקר אחרי
1934
בריכוז שני
גושי אדמות בעמק בית שאן. היעד היה
עליה
להתישבות בסוף
1935.
אך הדילמה
היתה קשה, מצד אחד היה צורך לממש מיד את חזקת
הבעלות על
האדמות שנקנו, שאלמלא כן עלולים המוכרים להתחרט, או לתפוס אותן מחדש, מצד
שני השטחים
הראשונים שנרכשו היו מפוצלים, הקרקע באיכות ירודה ומקורות המים בלתי
ראויים
להשקיה. קבוצות אחדות רצו לעלות להתישבות, אך לסוכנות היהודית לא היו משאבים
להחזקתן.
הפתרון נמצא ב''אימוץ'' קבוצת-חלוץ ע''י ישוב סמוך, שתצא לגיחות תפיסת-חזקה
באדמות
שנרכשו.
באמצע
1934
מבקש יוסף
וייץ, מנהל מחלקת הקרקעות בקק''ל, מן
הדירקטוריון
להעלות קבוצה שתשמור על הקרקעות שבעמק. בתחילת
1935
כבר היתה
בבית
אלפא קבוצת
תל-עמל שהועסקה בכך. בקיץ
1935
בקשה קבוצת
רודגס מוייץ לקבל את עבודות
החריש בעמק.
תשובתו היתה: ''אין לקק''ל שום עבודה''.
ב
16.10.35
שולח ח'
שטורמן
תזכיר
לסוכנות על הצורך לדאוג לשמירת הקרקעות, קרי: להכין תקציב לעליית ישובים. מצד
שני, טוענת
הסוכנות: ''א. עתיד ההתישבות בעמק לוט בערפל בשל בעיות תקציב. ב.כל עוד
לא ייבדקו
טיב הקרקעות והמעינות - עומדת בספק כל אפשרות ההתיישבות. הבדיקות הופקדו
בידי תחנת
הנסיונות הממשלתית בבית שאן, והתוצאות צריכות להתקבל בשלב מאוחר
יותר.''
בסוף
1935
מציע ד'
שטרן, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, שרודגס תעלה
על חשבונה
לקרקעות קק''ל בעמק. רודגס משיבה שאין לה אמצעים לכך, והיא מחדשת את בקשתה
לביצוע
עבודות-הכשרת קרקע. וייץ טוען: ''היה עליכם לבוא לפני מספר חודשים!. אם
תעלו בכוחות
עצמכם, תכלול אתכם קק''ל ברשימת הקבוצות העושות 'חריש-כיבוש'''. ''דא עקא''
מתלונן א'
נחלון בדיון פנימי ''שאפילו טרקטורצ'יק אין לנו''. בינתיים סיירו חברים
בעמק וגילו
שבבית אלפא יושבת קבוצת ''תל עמל'' שעוסקת בניקוז מעיינות הסח'נה. בסתיו
1935
באה קבוצת
''עקיבא'' לצפון העמק למטרות דומות.
ב
29.3.36
מחליטה
קבוצה של
10
חברים
מרודגס להתיישב בחוות ''בית יהודה'' על קרקע פרטית. ועד גוש-חרוד הסתייג
בהתחלה מן
ההתישבות הבלתי מתואמת, אבל אח''כ עזר בעצות מעשיות. אנשי בית אלפא עזרו
בענינים
אירגוניים ו''משקיים'' ובקשרים עם השלטונות וערביי הסביבה. כעבור
3
שבועות
פורצים
''המאורעות'' והקבוצה מתפנה לבית אלפא.
5
חברים וחברה
אחת נשארו במקום ''הם
איפשרו לנו
לשמור על אורח-חיים דתי, למרות שהטיפול שלהם הרבה פעמים הביא אותנו
במבוכה...?''.
ביולי
1936
מתברר שכמות
הקרקע, טיבה וטיב המים, דורשים קיצוץ
תוכנית
ההתיישבות לחצי. מספר המתיישבים בעמק לא יוכל לעלות על
200.
קק''ל טוענת
שהיא
מחוייבת לשריין חצי מהגוש לקבוצת ''השדה'' של המרכז החקלאי, בשל רכישת השטח
בסיוע
ההסתדרות. קפלן, גזבר הסוכנות, מתנגד להעמיד את הנהלת הסוכנות בפני עובדה
מוגמרת. הוא
מזכיר ש''ניר'' עצמה ממומנת ע''י המוסדות...
ביולי
1936
החליטה
קק''ל
על קניית
חוות מוסה עלאמי בדרום העמק. באוקטובר בוצעה ההעברה בטאבו. רודגס פנתה לה'
שטרוק, נציג
המזרחי בדירקטוריון לממש את זכותה לעליה למקום שנרכש במימון יהודים
מגרמניה.
בתחילת נובמבר
1936
סיכמו קק''ל,
המרכז החקלאי ומחלקת ההתיישבות של
הסוכנות שיש
לגשת למימוש ההתיישבות. אושרה עקרונית עלייתם של ''השדה'' שדה-נחום
ו''תל עמל''
ניר דוד. בלחץ אוסישקין הציונים הכלליים הוסיפו גם את ''עקיבא''. בגלל
התנגדות
המרכז החקלאי נדחתה בקשת ה''קבוצה הסלוניקאית''.
בהתערבות
פישמן הרב
מימון עוכב
הביצוע. הוא טען שקק''ל השתמשה בתעמולה לגיוס כספים בציבור הדתי
בהבטחותיה
להתיישבות רודגס, ועכשיו מתעלמת מהן. הכסטר, מנהל המחלקה להתיישבות מתנגד
לכך ''בגלל
ההוצאות הנוספות על חינוך דתי'' ברודגס היו אז פחות מ
10
ילדים,
הגדול
בהם בן
שנתיים!. קפלן, אינו מקבל נימוק זה משום שהוא עלול למנוע בכלל התיישבות
מקיבוצים
דתיים.
ב
10.12.36
עולה ניר
דוד כישוב ראשון במתכונת ''חומה ומגדל'',
למעשה, ללא
החלטה רשמית של הסוכנות. כעבור שלושה שבועות מוקמת גם שדה נחום.
וייץ
שאף ליישב
גם את ''קצות העמק''. מחלקת ההתיישבות טענה שלא נשאר תקציב, וקק''ל השיבו
שהמחלקה
הגרמנית בסוכנות צריכה עכשיו לממן גם את ההתיישבות עצמה.
ב
24.5.37
חודש לאחר
התחדשות ''המאורעות'', יוזמת הסוכנות ישיבה עם קק''ל על הצורך להעלות
בבת-אחת עוד
3-4
נקודות.
הנהלת הסוכנות מחליטה על ''עליה כיבושית'' לאזורי-הספר,
''ללא כביש
וללא נקודות נוספות בסביבה הקרובה''.
הדיונים
נמשכים עד
13.6.37,
שאז
מטילה
הסוכנות על קק''ל להעלות התיישבות לא-זרעה משום שאם לא תמומש החזקה בעוד
יומיים!
יצטרכו להחזיר למוכרים את הפקדון. אנשי רודגס מתעניינים בינתיים
באפשרויות
התיישבות בסביבת כפר חסידים או בת שלמה. בדיון בהול של וייץ עם אנשי
רודגס הוא
משכנע אותם לאמץ את חוות מוסה עלאמי, תוך נסיון להצניע את בעיות הריחוק
והבטחון.
''מסיבות בלתי ברורות'' לא הוזכרה גם האופציה של אדמות א-טייבה שמומשה
בהתיישבות
בני-ברית
ב
4.7.37.
בכא תמוז
תרצ''ז
30.6.37
עלתה קבוצת
טירת צבי
להתיישבות.
המאמצים לרכישת אדמות נוספות בסביבה נמשכו, וחלקם הוכתר בהצלחה. כעבור
שנה וחצי
נקלטה בטירת צבי קבוצה דתית נוספת, שהכשירה את עצמה להקמת התיישבות שניה
בשטח ''הבית
האדום''. הקבוצה יצאה אח''כ לעצמאות, והקימה את שדה אליהו. חזון ''הגוש
הדתי''
התממש למרות הכל.
הערת המלבה''ד: התאור הנ''ל איננו שיגרתי. רוב
העובדות שבו
נלקחו מספרו
של י' כץ ''תורה ועבודה בבניין הארץ''. חשוב לציין שאינני חושב שי' וייץ
וחבריו היו
''רשעים'' העניין ברור גם מתוך יומניו שהתפרסמו. פשוט, הם לא האמינו
שאנשים
דתיים מסוגלים להחזיק התיישבות חקלאית ולהגן עליה. המהפך בעמדתם חל רק לאחר
שבו' אדר
תרצ''ח הדפו חברי טירת צבי את התקפת ערביי הסביבה עליהם.
2
הרקע המדיני
באמצע שנות
השלושים היה מנהל המחלקה להתישבות נציג יהודי
אמריקה.
הגאות הכלכלית שנוצרה עם בוא העליה החמישית, הביאה את הסוכנות לגישה
''מסחרית''
גם בחקלאות. תוכנית ''התיישבות האלף'' התכוונה ליישב אלף משפחות בקרבת
המושבות
הקיימות, תוך מימון לאומי של ההוצאות הראשוניות, ובתקווה שמהר תגענה לביסוס
עצמי.
בפועל, לאחר פחות מ
400
משפחות
התברר שלא נותרו משאבים, והתכנית נעצרה.
הפתרון
שנמצא היה ''הפרטה'' - מי שישיג מימון, יקבל תוספת מימסדית, ויוכל לעלות
להתיישבות.
הסכמים כאלו נעשו ע''י קק''ל עם מוסדות ואירגונים שונים, לעיתים למורת
רוחה של
הסוכנות, שהתנגדה להעמדתה בפני הוצאות בלתי מתוקצבות. למעשה, מעט מאד
קבוצות
הצליחו במשימה. קק''ל המשיכה ברכישת קרקעות, אך תנופת ההתיישבות
נעצרה.
השלב הבא של
ההתיישבות, לא נבע מיוזמה של מחלקת ההתיישבות, ואפילו במקצת
בניגוד
לעמדתה. נראה ששינוי התנאים המדיניים בארץ, הביא את משה שרתוק ראש המחלקה
המדינית,
בשיתוף עם א' קפלן גזבר הסוכנות לגיבוש תכנית מרחיקת לכת, ולמען האמת, לא
מעט מסוכנת.
לא ברור לי לפחות באיזו מידה היה ד' בן גוריון ראש הסוכנות שותף
לרעיונות
הללו.
יומן ארועים:
חלק מהנתונים הבאים
נלקחו מתוך ''יומני
שרת'' של מ'
שרתוק-שרת. היומנים המודפסים מתחילים בשנת
1936
עובדות רקע:
אוגוסט
1936
קאוקג'י
חודר לארץ דרך מעברות הירדן, ומארגן התנגדות לשלטון הבריטי ולהתישבות
היהודית.
ספטמבר
1936
מהומות בקרב
האוכלוסיה הערבית ''מאורעות תרצ''ו'', המרד
הערבי.
30.1.36
- מתוך
היומן: בפגישה עם הנציב העליון, חזרתי על מה שאמרתי לו
בהזדמנויות
קודמות בעניין תביעתנו על שטח בית שאן.
14.3.37
- מתוך
היומן: הנציב
העליון
מסכים לדרישותינו בעמק יזרעאל. שאלת בית שאן נשארה סתומה.
19.4.37
- התחדשות
''המאורעות''. הממשלה מזרימה תגבורת צבאית ממצרים.
בריטניה
ממנה את
ועדת-פיל,
לחקור את נסיבות המהומות ולהציע דרכים לפתרונן.
אפריל
1937
הנהלת
הסוכנות
מטילה על שטרן מנהל מחלקת ההתישבות וי' וייץ להכין ''תכנית בטחונית''
להתיישבות
באזור בית שאן. קק''ל תפקיד את עיבוד שטחיה ביד המתיישבים ותשתתף בביצור
המקום. הם
מסרו, בין השאר, שפעלו בממשלה להרחבת נקודת המשטרה בחונזיר, להפעלת
20
גפירים
ולסלילת כביש.
26.5.37
א' קפלן
מציע לעלות על הקרקע, ''בדרך שניתן אולי
לכנותה
צבאית כביכול''.
1.6.37
אנדריוס
מושל מחוז הצפון מציע שמוכתר יהודי יתמנה
כקצין מחוז
הצפון.
הוא מתיר
לחרוש את אדמות הסח'נה שהערבים פלשו אליהן.
כנגד
הרעיון
לדחות את ההתישבות בדרום העמק ''דעתי היא כי כדי להגיע לשינוי המפה הדמוגרפית
של אזור בית
שאן, חיוני הוא ליישב את הנקודה הדרומית ביותר, ולעשות זאת מוקדם ככל
האפשר. חשוב
גם ליישב את השטחים המזרחיים...''
5.6.37
ביקור מ'
שרתוק בעמק הירדן
ובית שאן.
מתוך היומן:
''בעיקר חשוב לרכוש ולכבוש קרקע בפינות נידחות''. ''נוכחתי
שאם לא
ייושב המקום תיכף ומייד - תיפול האדמה לידי ערבים שיחרשוה ויזרעוה ויעלו
תביעות שלא
יהיה להן קץ''.
בישיבת
הנהלת הסוכנות בנושא ההתיישבות חל מפנה, רק
בעקבות
דבריו של ראש המחלקה המדינית שעמד על החשיבות המדינית הנודעת לעלייה
לא-זרעה,
שבגללה צריך לעלות למקום מייד. ראש מחלקת ההתישבות הכסטר טען: ''אינני סבור
שכיבוש
המקומות בעמק בית שאן יעזור לנו בציון הגבולות''. אבל אוסישקין
שוכנע.
10.6.37
מושל מחוז
הצפון סידר שיותקן טלפון במשטרת חונזיר. שרתוק מבקש
ממנו לשלוח
לשם גם שוטרים בריטיים.
30.6.37
התקבלה
ידיעה: עליית רודגס לטירת
צבי נתקיימה
בשלום. ניתן ליווי בריטי לשיירה ולא היו תקלות בדרך.
יוני
1937
השמירה
לאורך בקעת הירדן עוברת לאחריות ''חיל הספר העבר-ירדני''. במסגרת זאת מאויישת
על ידם גם
התחנה ב''בית האדום''.
יולי
1937
סלילת
''כביש הצפון'' ו''הגדר
הצפונית''.
אוגוסט
1937
ביקור
אנדריוס בטירת צבי.
אוגוסט
1937
החלפת המפקד
הצבאי
העליון והקשחת התגובה הבריטית למהומות.
ספטמבר
1937
רצח אנדריוס
בפתח
כנסיה בנצרת.
ספטמבר
1937
ביקור הנציב
העליון בטירת צבי.
במהלך תשעת
החודשים
הראשונים של
שנת
1937
הוקמו
14
ישובי
''חומה ומגדל'', מהם
10
לאורך הירדן
וקו
צינור הנפט.
פברואר
1938
תחנת משטרת
חונזיר מותקפת וכל הנשק שבה נשדד.
מרץ
1938
התקפת
פורעים ערבים על טירת צבי.
אחרית דבר
זה
החומר. אוסף
של פרטים. רובם ידועים למי שבקי בתקופה. אחדים אולי חדשים. הדבר המרתק
במיוחד הוא
נקודות המבט השונות על אותה תקופה ואותם מאורעות בדיוק. מעניין עד כמה
שונים נראים
הדברים בעיני כל אחד. בקריאה שניה התחלתי להרהר בשאלות
פילוסופיות-היסטוריות: איך השתלבו ה''שחקנים'' השונים ל''משחק'' אחד? האם יש חשיבות
באמת
לרצונותיהם ושאיפותיהם של האנשים ''הקטנים'' במהלך ההיסטורי הכללי? מי בעצם קובע
את מהלך
ההיסטוריה המנהיגים או המונהגים? כל השאלות האלו ועוד רבות אחרות מקופלות
בפיסת קרקע
קטנה ובמהלכן של
4
שנים, שנראה
כאילו דורות רבים מפרידים בינן
לבינינו.
החברים הוותיקים בשעור משניות יומי
מימין: שרגא כהן,נתנאל יוגב,יעקב רייפן,שאול שמואלי(מוסתר),אריה הדר,?,נפתלי כהן,איזי שפרינגר(מוסתר),ישראל יורב,משה מאייר,אריה וולפרמן,נפתלי דולב,יוסף הוכמן,שמואל צביאלי -שלימד במשך עשרות שנים את השעור |
לימוד יומי בשנים הראשונות בטירה
|
לומדי
משנה בטירה
(
הופיע בעיתון "הצפה" -
חשוון תשמ"ה)
שמואל
צביאלי הוא אחד ממיסדי טירת-צבי, הזכור וידוע
בתנועה בפעילותו בעבר בתחומים שונים, בעיקר
בנושאי משק ובטחון. והנה
לא מכבר, כאשר חגגו משתתפי החוג-למשניות בטירת-צבי
את סיום מחזור הש"ס בפעם השניה - התברר,
שמאחרי המפעל הגדול הזה עומד שמואל צביאלי -
הוא ולא אחר!
שמואל
נזכר, כי כאשר החלו בלימודי-החוג, הוא עצמו היה
מחוץ לבית, בפעילות בתנועה.
את מחזור הש"ס הראשון סיימו לפני למעלה
מחצי-יובל שנים. את
המחזור השני התחילו ביזמתו של אריה הדר,
אף הוא מוותיקי החברים במקום.
"באותם ימים" - אומר שמואל - "היינו
יותר צעירים ונשאנו בעול המשק והבטחון. עבדנו שעות ארוכות כל יום,
ותורנויות-השמירה היו רבות וצפופות.
כתוצאה מן העומס הרב על החברים, קשה היה
לרכז מספר לומדים רב בכל יום.
זכורים לי אפילו ימים, שלמדנו בהם שלושה
חברים בסך-הכל - אך החוג נמשך".
"כיום"-
מוסיף שמואל בסיפוק - "יש חוג קבוע, המונה לא
פחות מחמישה-עשר חברים. במשך
השנים נעשו נסיונות לשלב ולצרף חברים צעירים -
אולם אלה לא תמיד עלו יפה".
בצניעות
האופיינית לו, אומר שמואל צביאלי:
"קבוצת-הלומדים היום מגוונת מאד. חברים
בעלי ידע שונה, העוזרים אחד לשני. אני עצמי -
אינני נותן השיעור. אנו מקיימים שיעור משותף,
שבו כל-אחד נותן כפי יכולתו. למשל:
כאשר לומדים מסכת-עוקצין - נעזרים בידע של
המומחים למטעים. כאשר
לומדים מסכת חולין - נעזרים בידע של חבר הידוע
כקצב מומחה. בענייני
ירקות - מתייעצים עם חיים יעקבי. וכן הלאה."
הקביעות
והדיוק - הם מקווי-האופי הבולטים של החוג
למשניות. לעולם אין מבטלים אותו בגלל אורחים
או בגלל כל אירוע חיצוני אחר. בסיימו את דבריו
על החוג "ילד טיפוחיו", הוא אומר: "אסיים
בתפילה, שנזכה לראות בנים ובני-בנים עוסקים
בתורה".
אגב,
בעלון של טירת-צבי מצאנו דיווח בזה הלשון:
"…
בשמחת-תורה היינו כולנו שרויים במתח כבכל שנה,
לשמוע מי יהיו ה"חתנים".
אכן - כולנו התרגשנו עם הכתרתו של סבא
אבנרי לחתן-תורה, ושמחנו עם שמואל צביאלי,
שהוכתר לחתן-בראשית. כך
נשארנו נאמנים למסורת המקובלת בטירת-צבי,
כאשר חתן-תורה הוא מבוגר - ואילו חתן-בראשית
- צעיר… יחסית. על-כל-פנים -
צעיר ברוחו!
דף ראשי
טירת צבי
