English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

טירת צבי - ההתקפה הגדולה

תמונות שונות של טירת צבי קבוצת שחל כהכנה לעליה יום העליה וההתקפה הראשונה טירת צבי 1939 תאור מפורט
לדף של שלמה שכטר שנרצח בשמירה על שדות טירת צבי לדף הפתיחה של טירת צבי שירי חג המשק שנים ראשונות בטירת צבי
 הרב צבי הירש קלישר וינגייט בטירת צבי הסטוריה של טירת צבי  מכתבים משפחתיים וזכרונות המשקפים את החיים בשנים הראשונות

 

לתיאור ההתקפה הגדולה על טירת צבי

מאת ההסטוריון הצבאי אורי מילשטיין - לחץ כאן

15.2.1948  ו' אדר תש"ח

מפת הקרב

 

נפתלי פרידלנדר הי"ד

מחזיק את בנו יחיאל

לחץ כאן למצגת על חיי נפתלי

סיפור לנכדתי זיכרונות מן ההתקפה על טירת-צבי אדר א' תש"ח
נכדתי היקרה: שמעת כבר, בבית הילדים על ההתקפה שהייתה על טירת-צבי בתחילת מלחמת-השחרור, וכיצד הגשם החזק שירד הפריע לערבים לבצע את זממם.
אני רוצה לספר לך היום, מה היה חלקי אני ביום ההוא:
במסגרת ההכנות שהתכוננו בטירה לכל צרה שלא תבוא אני קיבלתי תפקיד: להיות אחראית על בתי-הילדים במקרה של התקפה (הילדים ישנו אז בבתי הילדים, ולא עם ההורים, כמו היום). סדרנו רשימה של חברות, שיהיו אחראיות על כל חדר וחדר בתי-הילדים: רשימה ליום ורשימה ללילה. ביום כמובן היו המטפלות, והוספנו להן עוד כמה חברות, ובלילה אלה שגרו הכי קרוב לבתי הילדים היו צריכות לרוץ אליהם, וכל אחת ידעה לאיזה חדר היא צריכה להגיע.
באותו לילה, זה היה כבר לפנות בוקר, השומרת שמעה רשרושים… היא הודיעה למפקד. מיד העירו את כל החברים, וכל אחד יצא למקומו. גם אני אצתי לבית-הילדים ומצאתי שם כבר את דבורה גרוס. שתינו הצטרכנו להיות עם הילדים הגדולים. מיד התחילו יריות. הורדנו את הילדים לשכב על יד המיטות , על שקים שהיו מוכנים להם למטרה זו (כל ערב, כשהלכו לישון, פרשו את השקים ע"י המיטה, למקרה שיהיה צורך לרדת).
פתאום שמענו בכי מהפעוטון. מסרתי לדבורה שאני יוצאת, ובזחילה הגעתי לפעוטון. התברר שלא הגיעה אליהם חברה. הם התעוררו מהיריות ונבהלו, ומיכה חורין הבן של המפקד הרגיע אותם, והציע להם לשכב על הרצפה. ולמה לא הגיעה אליהם אף חברה? התברר אחר כך, שהיא לא ידעה אם היא צריכה ללכת לפי הרשימה של יום או של לילה? (כי היה אז לפנות בוקר). זחלתי שוב לגן (הבית שבו כעת התינוקות), וקראתי לחברה (פירחה) שהייתה מיותרת שם שתעבור לפעוטון, ואז חזרתי לבית הילדים הגדולים. בינתיים הגיעה הוראה מן המפקד, להעביר את הבנות מ"הצריף המטויח" לבית-הילדים. (היו שני חדרים של בנות גדולות בצריף, כי לא היה מקום לכולם בבית). שוב רצתי בכפיפה, כשהכדורים שורקים מעלי, לצריף. פתחתי את הדלתות, ומסרתי לחברות שהיו שם לעבור בכפיפה עם הבנות לבית-הילדים. הבנות רצו בפיג'מות בכפיפה, וכשהגיעו קרוב לבית-הילדים התחיל הגשם.
הכנסנו אותן דרך המקלחת, ובזחילה הגיעו למקומן. הורדנו מזרונים מן המטות, והשכבנו את כולם על מזרונים, שלושה על מזרון וכיסינו אותם בשמיכות. השתדלנו להרגיע אותם. כמובן, זה לא היה קל, על רקע היריות שבחוץ. (הערבים היו קרובים, הגדר עברה בערך במקום שהבית שלנו נמצא היום אולי קצת לפניו).
והנה הגיעה שוב מקשרת (הרי לא היה טלפון, וכל הקשר בין המפקד והחברים, התנהל ע"י מקשרים ומקשרות שרצו, והעבירו את הידיעות). המפקד שאל האם ערכתי ביקורת בכל בתי-הילדים? האם הכל בסדר? עניתי, שבבית-התינוקות לא הייתי, כי הוא קצת רחוק והשטח פתוח, ותחת מטר יריות קשה להגיע. התשובה לא אחרה לבוא: עלי לבקר שם! "והרי בין הילדים שם היה גם עמוס הפעוט שלי…".
ע"י בית הילדים שבו הייתי, היו אז עצים רבים. מסביב חושך מוחלט, ועלי להגיע רחוק פחד אלוהים לצאת לקול היריות! ואני, כמובן, החלטתי לזחול … יצאתי דרך החלון, והתחלתי לזחול. (שנים אחרי זה, עוד שמרתי את המכנסיים, שנקרעו לי בזמן הזחילה בין העצים בחושך), עד שהגעתי לבית-הילדים. לשמחתי מצאתי שכל החברות נמצאות במקומן, והכל היה בסדר. בקושי ובדפיקות-לב חזרתי שוב למקומי, וכמובן הילדים שמחו לשובי. הם, כמובן, דאגו כל אחד להוריו וגם לכל החברים. אנחנו היינו בבית הראשון שנבנה עבור הילדים והבניין שהרגשנו בו כל כך בטוחים אכן עמד במבחן, ותודה לאל שלא נפגענו. הרגענו את הילדים, ואמרנו להם שזה תמרון גדול. שרנו אתם שירים, וניסינו להתנהג ברגיעה.
בינתיים, בגלל הגשם, נרטב הנשק שבידי החברים, והרבה חברות נקראו לנקות אותו. חברות אחרות נקראו להכין אוכל, ולחלק אותו לעמדות, ולבתי-הילדים. חילקנו להם את האוכל, והם אכלו, מי בשכיבה, אבל בתאבון רב. חילקנו להם בגדים והם התלבשו בשכיבה. והנה הגיע חבר, וכולם שאלו על שלום הוריהם, ועל כל החברים.
גם ארוחת-צהרים עוד אכלנו בישיבה מזרחית, וחזרו למנוחת-צהרים על מזרונים. עד שאחר הצהרים באו והודיעו לנו, שאפשר כבר לשחרר את הילדים. ואז גם שמענו בלב כבד, שנפל חבר יקר נפתלי פרידלנדר ז"ל ,הוא היה על הטירה למעלה, ולשם כוונו הרבה יריות כדי לפוצץ את הזרקור ובאמת הצליחו, והיה חושך רב, עד שהאיר היום.

לאה יורב
טבת תשנ"ג

 

לאה יורב המטפלת וילדי טירת צבי 1948

 


 לתאור ההתקפה באתר הפלמח

 עבודת גיאוטופ שנכתבה ע"י רז נחתומי בן טירת צבי במסגרת מגמת למודי ארץ ישראל
בית ספר שקד שדה אליהו. אדר תשס"ג.

 

  תוכן העבודה

1. הרקע הגאוגרפי של אזור עמק בית שאן

2. הקמתה של טירת צבי  

3. הרקע למצב המדיני בארץ לפני ובזמן מלחמת העצמאות

4. עם פרוץ המלחמה

5. המערכה בצפון

6. הרקע להתקפה על טירת צבי

7. ההתקפה על טירת צבי

8. השפעת ההתקפה על המערכה בצפון

9. סיכום

10. בבליוגרפיה

11. ראיונות עם חברים מטירת צבי שהשתתפו בקרב

1. הרקע הגיאוגרפי של אזור עמק בית שאן[1]            

עמק בית שאן הוא שקע מורפולוגי, חלק ממערכת שקעי-הרוחב, שתחילתם בבקע הירדן במזרח והמשכם כלפי מערב, בעמקים בית שאן, חרוד יזרעאל וזבולון. עמק בית שאן הוא כעין המשכו של עמק חרוד לכיוון מזרח, או כעין מניפה גדולה ההולכת ומרחבת לעבר בקעת הירדן, בין רכסי הגלבוע בדרום-מערב לרכס כוכב בצפון.

מפלס מעל-פני-הים הולך ויורד בעמק בית שאן ממערב למזרח, החל ב115- מ' מתחת לפני הים (ליד קיבוץ מסילות) ועד ל275- מ' מתחת לפני הים (ממזרח לקיבוץ מעוז חיים).

עמק בית שאן עשיר במים ובמעיינות רבים, חלקם בעלי מים מתוקים וחלקם בעלי מים מלוחים. רוב אדמותיו הן קרקעות חואר אפורות, שנוצרו בעבר הגיאולוגי כתוצאה משקיעת החואר באגם הקדום שמילא את העמק. כמו כן מצויות לרגלי הגלבוע אדמות-סחף, ואילו בצפון העמק, וכן באזור הקיבוצים שלוחות ורשפים, מצויות גם קרקעות בזלת.

 1.1  הגבולות הטבעיים

בצפון: נחל תבור. לאחר שהנחל יוצא מאזור רמות יששכר, הוא יוצר במהלכו כלפי מערב מדרגה המפרידה בין אזור הכינרת בצפון לבין עמק בית שאן בדרום.

בדרום: ואדי אלמליח. הוואדי מפריד בין עמק בית שאן בצפון לבין הרי השורון בדרום.

בדרום מערב: הרי השומרון והרי הגלבוע.

במזרח: רכס הרי הגלעד.

במערב: עמק חרוד. גבול זה נקבע על ידי אבחנה בין סוגי הקרקע: הקרקעות של עמק חרוד הן אדומות בעוד שקרקעותיו של עמק בית שאן הן אפורות וכבדות.

1.2  הגבולות המינהליים

בצפון: רמת כוכב.

בצפון מערב: המדרונות המזרחיים של רמות יששכר.

בדרום: קיבוץ טירת צבי. גבול זה היה הגבול המדיני של ישראל משנת 1948 עד 1967.

בדרום מערב: מדרונותיו המזרחיים של הגלבוע עד לקו פרשת המים.

במזרח: נהר הירדן. גבול זה עוד נקבע בימי המנדט הבריטי.

 1.3  מבנהו של עמק בית שאן

עמק בית שאן, עמק חרוד ועמק יזרעאל הם שלוחה מערבית של השבר הסורי-אפריקני הגדול. שבר זה עובר מדרום תורכיה דרך עמק הירדן עד מרכז אפריקה, והוא שקבע את המבנה הבסיסי של נוף העמק.

ניתן להבחין בעמק בית שאן בארבע חטיבות:

א.    החלק הצפוני העובר לרגלי רמת כוכב, בין נחל תבור ונחל יששכר.

ב.      החלק המרכזי העובר בין עמק חרוד ונהר הירדן.

ג.        החלק הדרומי המשתרע מנחל בזק עד נחל מליח.

ד.      החלק המזרחי שהוא ממזרח לנהר הירדן.

 בעמק קיימים שלושה מפלסים, הנקראים גם מדרגות נהר, שנוצרו כתוצאה משינויים שחלים בזרימתו של נהר הירדן לאורך זמן:

- המפלס התחתון, נקרא גם "גאון הירדן" או "הזור". זהו אזור צר, שרוחבו אינו עולה על 1.5 ק"מ. גובהו: -265 מ' בצפון ו- -300  מ' בדרום. מסלולו המתפתל הוא אזור ההצפה של הירדן.

- המפלס התיכון, נקרא גם עמק הרור. זהו המשטח הגדול ביותר בעמק בית שאן. מפלס זה מאופיין במעיינות רבים שדרגת מליחותם גבוהה. גובהו במערב -200 מ', ובמזרח בין -240 ל- -255 מ'.

- המפלס העליון, הוא שטח שכולו מישור, הנוטה במתינות כלפי דרום-מזרח.

גובהו במערב -100 מ' וכ- -130 מ' במזרח, ליד העיירה בית שאן. האזור הזה צחיח והוא אזור מעבר אל עמק חרוד.

 1.4  נתוניו הטבעיים של עמק בית שאן

המסלע

כל הסלעים נמצאים בתהליך מתמיד של בלייה. בגלל הבלייה הסלע מתפורר והולך עד שהופך לקרקע. סלעים השונים אלו מאלו מתבלים באופן שונה ובקצב שונה אלו מאלו.

בעמק בית שאן יש שלושה סוגי סלעים:

סלעי פרץ: סלעי בזלת וטוף וולקאני שנוצרו מהתפרצות הרי געש באזור. משתרעים מנחל תבור בצפון ועד נחל חרוד בדרום ומכסים את רמות כוכב. עוד אזור קטן של סלעי פרץ נמצא לרגלי הגלבוע ליד "עין רוויה".

הבזלת היא סלע קשה, שחור ונקבובי בדרך כלל. הנקבוביות מקורן בהילכדות גזים בסלע בזמן התגבשותו.

 סלעי גיר קשים: סלעי גיר ודולומיט המצויים בגבול המערבי בלבד של עמק בית שאן, באזור הרי הגלבוע.

הדולומיט הוא סלע משקע ימי גירני, היוצר נוף של מצוקים גדולים, שבתוכם פילסו נחלים ערוצי זרימה צרים ותלולים. באזור זה ניתן להבחין גם בתופעות קארסטיות, בהן המים ממיסים את הגיר שבסלע.

הגיר הגבישי הינו סלע קשה הנוצר באגם הקדום שהכיל מאובנים. גם נופו של סלע זה מחודד ותלול, ואפשר לראותו היטב מעל "עין רוויה".

 סלעי משקע רכים: אלו הם החוואר למיניו והטוף הגירי, המשתרעים על רובו של עמק בית שאן. המפלס התיכון של עמק בית שאן מכוסה ברובו חוואר הלשון הבנוי משכבות של חרסית כהה וגבס בהיר, זו על גבי זו.

הטוף הגירי מצוי במפלס העליון של העמק, והוא נוצר משקיעתם של מינראלים רבים שהפרישו המעיינות באזור.

 הקרקעות

בעמק בית שאן כמה סוגים של קרקעות:

הרנדזינה: סוג הקרקע הנפוץ ביותר בעמק. נמצאת הן במפלס העליון על גבי הטוף הגירי, והן במפלס התחתון על גבי חוואר הלשון.

קרקע זו נוצרה כתוצאה מבלאי של אבן גיר קירטונית, והיא מאופיינת גם בחומר אורגני מועט המטייב את הקרקע, ובאחוז מליחות גבוה.

טרה רוסה: קרקע הנמצאת באזור הגלבוע. נוצרה מסלעי גיר ודולומיט ומכילה כמות גדולה של טין המסייע לה לאצור מים בתוכה. תכונה זו עושה אותה פורייה.

 הבזלת: קרקע זו נמצאת בעיקר ברמות כוכב, והיא מונחת על פני הבזלת עצמה. זוהי קרקע כבדה ובה טין רב, ולכן גם כושרה להחזיק מים הוא רב. קרקע הבזלת פורייה מאוד וטובה לעיבוד חקלאי, אך אך בשל עומקה המועט וריבוי הסלעים שבה היא מצריכה סיקול רב ועבודה מאומצת להכשרת השטח.

 אדמות הסחף והגרף: אדמות אלה נוצרו עקב סחיפה של מי נחלים או מי גשמים ממקום היוצרותם למקומות אחרים בעמק. הרכבן משתנה מפעם לפעם ולעיתים הן מורכבות מהתערבבות קרקעות זו בזו.

 המים

בעמק בית שאן מצויים כ40-35- מעיינות נובעים, המפיקים כ350.000- ממ"ק ליממה, שהם כ130- מיליון ממ"ק לשנה. אך כ 46%-  מן המים האלה הם מים מלוחים המזיקים לגידולים ולקרקע. לפיכך רק כ70- מיליון ממ"ק לשנה ראויים לניצול חקלאי.

המעיינות באזור נחלקים לשלוש קבוצות:

א.    המעיינות שבמפלס העליון לרגלי הגלבוע

שבעה מעיינות העתק גדולים, המצויים בגובה שבין מינוס 97 מ' למינוס 113 מ', והמפיקים כ 80%- מכמות המים הממוצעת. מהמובהקים שבמעיינות אלו הם עין עמל ("סחנה"), עין חומה ועין מגדל.

מעיינות אלו נחשבים ליציבים וספיקתם הממוצעת נשארת לרוב קבועה בכל השנה.

 ב.     המעיינות במפלס הביניים ובמפלס התיכון  

רובם מעיינות שכבה, שבניגוד למעיינות ההעתק, מתאפיינים בחוסר יציבות. הם מושפעים תדיר מכמויות הגשם היורדות בעונה, וספיקתם עולה ויורדת באפן משמעותי.

מעיין יוצא דופן במעיינות המפלס התיכון הוא "עין חוגה" שהוא מעיין העתק וספיקתו הרב שנתית קבועה.

 ג.       מעיינות המניפה

מעיינות שכבה הנמצאים באזור מניפות הסחף בגובה של מינוס 130 עד מינוס 200 מטר. מעיינות אלו קטנים,  ומימהם הם המתוקים ביותר באזור.

 האקלים הקשה  

עמק בית שאן נמצא על גבול מדבר. בעמק יזרעאל שממערב לו שורר אקלים ים תיכוני מובהק, ואילו בבקעת הירדן שממזרח לו שורר אקלים מדברי מובהק. השינוי באקלים הוא הדרגתי. במערב העמק, באזור הגלבוע ורמות כוכב, האקלים הוא צחיח למחצה. ככל שאנו מתקדמים כלפי מזרח נעשה האקלים יותר צחיח. כמות הגשמים פוחתת והולכת והטמפרטורות נעשות יותר גבוהות.

  טמפרטורות יום ולילה

תכונה אופיינית לאקלים בעמק בית שאן הוא ההפרש הגדול בין הטמפרטורה ביום לבין הטמפרטורה בלילה.

זוהי תכונה אופיינית לאקלים מדברי שבו יוקדת השמש במשך היום, ואלו בלילה נפלטות קרני החום חזרה אל השמים הבהירים, והאוויר מתקרר במהירות.

ככל שמדרימים בעמק נעשה ההפרש בטמפרטורות יותר קיצוני, שכן האזור הדרום-מזרחי של העמק יותר מדברי באופיו מחלקו הצפון-מערבי.

 קיץ וחורף

המבנה הטופוגרפי של עמק בית שאן גורם להיווצרות תנאי חום קשים בקיץ ולקרה בחורף: בקיץ, מגיעים לאזור זרמי אויר חם ממערב, זרמים אלה מתחממים עוד יותר בעת ירידתם אל העמק, ולכן שוררות בו בקיץ טמפרטורות גבוהות מאוד.

לעומת זאת לעתים תכופות פוקדת בחורף קרה את האזור. בלילות בהירים מוקרן חזרה החום שנצטבר על הקרקע במשך היום, ואילו האוויר הקר והכבד מן ההרים שבסביבה מתנקז אל תוך העמק, ושוקע באיטיות אל המקומות הנמוכים סמוך לקרקע. הקרה היא אחת ממגרעות האקלים בעמק בהשפעתה הרעה על החקלאות באזור, והיא אופיינית בעיקר למפלס התיכון והתחתון.     

 

2 הקמתה של טירת צבי

 עם התקרב המועד לפרסום דו"ח הועדה המלכותית , בראשותו של הלורד פיל, שעמדה להציע את חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, היתה כל התנועה הציונית מאוחדת בהכרת הצורך למהר ולהעלות, ככל האפשר, ישובים חדשים על הקרקע. זאת בכדי להרחיב את גבולות המדינה היהודית, וכדי להקשות על אפשרות החלוקה, לדעת המתנגדים לה. בקעת בית שאן היתה אז האזור הראשון שעמד על הפרק[2].

קיבוץ טירת צבי עלה לקרקע ביום כ"א תמוז תרצ"ז, 30 ליוני 1937, והוא משתייך לקיבוץ הדתי. בכך היה לקיבוץ הדתי הראשון בעמק בית שאן המשתייך לתנועת "הפועל המזרחי". קדמו לו "תל-עמל"(ניר-דוד) ב1936-  - הקיבוץ הארצישראלי הראשון של "השומר הצעיר", שדה-נחום ב1937- ובית-יוסף, באותה שנה. עלייתם לקרקע של קיבוצים אלו סימנה את תחילת אחת התקופות המפוארות ביותר בהתישבות היהודית, תקופת "חומה ומגדל", שבנתה אזורי התישבות חדשים ושינתה כליל את מפת הארץ. גרעין ההתישבות הראשון של טירת צבי הוקם על ידי שלשה גרעינים של יוצאי אירופה, שישבו בקבוצת שח"ל על יד רחובות, בקבוץ רודגס על יד פתח תקוה ובכפר יעבץ באזור השרון.

על פי פקודת ה"הגנה", נדרשו 80 גברים לעליה לקרקע. המקום נקבע בפינה הדרום-מזרחית של עמק בית שאן, על אדמת "זרעה". המתישבים רוכזו לעליה לקרקע בקיבוץ בית-אלפא, וביום המיוחל, עלו לקרקע כישוב "חומה ומגדל".

היתה זאת פריצה נועזת, חדירה עמוקה ללבו של שטח ערבי מובהק. כמו כן, מיקומו של הישוב בנקודה הקיצונית הדרומית ביותר בעמק בית שאן ומצבו האסטרטגי הלא נוח הותירוהו מבודד ומרוחק מנקודות התיישבות אחרות. ראשי ה"הגנה", ברל כצנלסון ואליהו גולומב, דרשו שלקרקע יעלו גברים בלבד, אך דרישתם זו נדחתה בתוקף על ידי המתישבים. החלוצים שהגיעו למקום מצאו מבנה בצורת מלבן, בן שתי קומות ובנוי מטיט, שהיה שייך לחוה חקלאית של המנהיג הערבי מוסה אל-עלמי. בבית זה התמקמו המתישבים הראשונים ומכאן השם "הטירה", והשם המלא- "טירת צבי", על שם הרב צבי הירש קלישר,

 שהיה מראשי הציונים הדתיים במזרח אירופה[3].

 מצד תושבי המקום, היתה נכונות לפתח יחסי שכנות עם התושבים הערבים. נכונות זו נתקלה ביחס עוין מצד הערבים, שראו בהם כפולשים לשטח לא להם.

הקשיים היו מרובים. רוב התושבים הגיעו ללא הכשרה מוקדמת. בקיץ חלו רבים בקדחת. כ30- איש עסקו מידי יום ולילה בשמירה ובבטחון והיתר עסקו בחקלאות. גם הגידולים היו צריכים להתאים לתנאי המקום הקשים. עיקר פרנסת הקיבוץ היתה מחקלאות, וחלקה, מתשלום שהתקבל עבור מחלקת הנוטרים של הישוב[4].

התנכלויות אלימות החלו מיד עם עליית התושבים לקרקע.

בלילה שבין ה- 28 בפברואר ל1- במרס, 1938, שמונה חודשים לאחר עליית הקיבוץ לקרקע, הותקף הישוב על ידי כנופיה מתושבי האזור שניסתה לחדור לתוכו. התנהל קרב יריות בין שומרי הקיבוץ לערבים, שהצליחו להתקרב עד לקיר החומה ולהשליך מספר פצצות לתוך חצר המשק, אך הם לא חדרו פנימה. רימון יד שנזרק לעברם ממגדל השמירה הניסם, כשהם משאירים במקום שני הרוגים.

אחדות משיטות האלימות שנקטו ערביי האזור כלפי הישוב היו שרפת שדות התבואה בקיץ, הטיית תעלות ההשקיה וההצפה, מיקוש דרכי העפר, פיצוץ מעברי מים ואף רצח, ממארב, של תושב קיבוץ, שהיה במשימת שמירה כשהוא רכוב על סוסו.

במרוצת הזמן התארגן הישוב להגנתו כשהתושבים התאמנו בנשק ושדאות[5]

 

3.  הרקע למצב המדיני בארץ לפני- ובזמן מלחמת העצמאות

 

ארץ ישראל, בתקופה שלפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, היתה נתונה תחת מעורבותם של שלושה גורמים עיקריים: היהודים, הערבים והבריטים.

המאבק שהתנהל בין הערבים ליהודים, במהלך שלבי המלחמה הראשונים, היה שרוי תחת נוכחות שלטון המנדט הבריטי, שתקופה זו סימנה את סוף שלטונו בארץ.

3.1  סוף המנדט הבריטי בארץ ומדיניותו

השלטון הבריטי בארץ היווה את אחד הגורמים העיקריים במלחמת העצמאות, בעיקר בשלביה הראשונים- עד ה15- במאי 1948 יום עזיבתם את הארץ.

במקור, עם כניסתם לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה תפקידם של הבריטים לסייע לעם היהודי להקים את ביתו בארץ ישראל. אולם בפועל, המדיניות הבריטית היתה שונה מכך, ובמשך השנים היא הלכה ונטתה לטובת הערבים ומטרותיהם הפוליטיות. בכך, היתה המדיניות הבריטית למנוגדת לתנועה הציונית היהודית. דוגמא לכך, ניתן לראות ב"ספר הלבן",  שפורסם ב1939- בעקבות לחץ ערבי על השלטון הבריטי, ובו אסרו הבריטים על מכירת קרקע ליהודים, מנעו מאניות ההעפלה להגיע לחופי הארץ ומנוסעיהן היהודים לעלות ארצה וכן הגבלות נוספות שפגעו בישוב היהודי.

 מגמות הבריטים באותה תקופה היו[6]:           

1.     סיכול הנסיונות למימוש המלצות האו"ם.

הבריטים, כל אותה העת, הטיפו להתחשבות בגורם הערבי ומדיניותם היתה לרוב פרו-ערבית. לכן הם ראו בהחלטת האו"ם, ב29.11.48- , בנתינתה ליהודים מדינה משלהם, כאיום על נסיונם להשליט באזור סדר שלטוני ועל שאיפתם ליצירת הסדרים עם מדינות ערב.

2.     דיכוי המאבק היהודי ומניעת העפלה של יהודים ארצה. 

הבריטים, בעקבות לחץ ופעילות סחטנית מצד הערבים, וכן במסגרת נסיונם להשליט סדר בארץ, פעלו נגד מאבק הישוב היהודי בארץ על ידי אסירת פעילי הישוב וההגנה, החרמת נשק יהודי, עצירת העולים היהודים מלהיכנס לארץ ועוד.

3.      פינוי הצבא הבריטי מהארץ.

לאחר שהוחלט בהחלטת האו"ם על סיום המנדט בארץ-ישראל, שאפו הבריטים לפנות את צבאם באופן מסודר ובמינימום עבדות.          

מגמה זו יצרה מצב בו ניסו הבריטים לפנות את כוחותיהם ביעילות, ללא היתקלויות מיותרות, ובה בעת לשמור על שליטתם עד הרגע בו יעזבו את הארץ.

מצב זה פעל לטובת הישוב היהודי בכך שהנהגת הישוב יכלה לסגור את שעריה בפני השלטונות וכוחות הביטחון הרשמיים וכן הגבירה במקצת את פעילותה, אך לא במידה משמעותית. הבריטים הוסיפו לעשות כל שביכולתם לכבול את ידי היהודים מלהאבק. לעומת זאת, איפשר מצב  ביניים זה יצירת תנאים יפים לפעולות ערביות כנגד היהודים, שנעשו בידיעת השלטון הבריטי שלרוב התעלם מהן במכוון, לא הפעיל את כוחותיו למניעתן, ולעיתים אף סייע להן[7].

 מדיניות זו של הבריטים, מצביעה על נטייה ברורה לצד העמדה הערבית. נצחון ערבי יביא למימוש שאיפותיהם המדיניות-פוליטיות של סיכול הנסיונות למימוש המלצות האו"ם ודיכוי המאבק היהודי. כך ימנעו הבריטים מלהתערב בסכסוכים ערביים-יהודיים נוספים ויוכלו לסיים את שלטונם במינימום נזק.

 3.2  הגורם הערבי

הכוח הערבי שפעל בזמן מלחמת העצמאות הורכב מ[8]:

1.  ערביי ארץ-ישראל   

ערביי ארץ-ישראל הוו את הכוח הערבי העיקרי שפעל בשלב הראשון של המלחמה, ומספרם באותו זמן הוערך ב כ- מיליון איש. כוחם הצבאי כלל:

 - מספר כנופיות שהיו מנוסות בלחימה בלתי סדירה, מארבים, פשיטות והטרדות. ארגונן היה בלתי יציב ומשתנה לעתים תכופות, והן הונהגו על ידי אנשים שתפסו מקום בחיים הפוליטיים, שביניהם בלטו עבד אל-קאדר אל חוסייני וחסן סלמה.

- ערבים שעברו אימונים בצבא הבריטי- הועמדו בכ6000- איש. אלה רכשו אימון צבאי מסוים, אך לא היה ניתן להגדירם כמסגרת לוחמת.

- מספר ארגונים צבאיים-למחצה, שהודרכו והושקעו רבות, אך משקלם לא היה רב.

- ערבים ששירתו במסגרת המשטרה הארץ-ישראלית ובתפקיד נוטרים, שגם כן לא נחשבו ליחידות-קרב.

 2.  הלגיון הערבי    

הלגיון הערבי נוצר ביזמתם של הבריטים, בראשיתו של המנדט בארץ ישראל. מגרעין ראשוני, גדל הלגיון והתרחב, ובערב המלחמה הוא כלל 3 גדודים שאוגדו לחטיבה אחת. תחילה היה הלגיון כפוף למפקד הכוחות הבריטיים בארץ, אך עם פנויים, הוא התקיים בכוחות עצמו ובהמשך פעל כצבא ממלכת ירדן.

3.  מדינות ערב[9] 

למרות טענתם של ערביי ישראל, כי הגנת הארץ הינה מעניינם בלבד, ראו עצמן מדינות ערב כשותפות לבעיית ארץ-ישראל. בעקבות אי-שביעות רצונן ממסקנות ועדת האומות בנוגע לחלוקת ארץ-ישראל, התכנסו אותן מדינות, שנקראו "הליגה הערבית", למספר ועדות-חרום, בהן נקבעה מדיניותן. נקבע, כי במקרה ומסקנות ועדת האומות תצאנה לפועל ויוחלט על חלוקת ארץ-ישראל, הן תפעלנה למניעת ביצוען בכל אמצעיהן.

המדינות ריכזו את משאביהן במטרה לעזור לערביי ארץ-ישראל, גייסו כספים למימון כוח צבאי קבוע, שלחו נשק ארצה, והקימו חיל שכלל כ7000- לוחמים, מתוכם כ5000-  מתנדבים לערך. על החיל פיקד פאוזי אל-קאוקג'י, והוא נקרא בשם "צבא ההצלה".

 3.3  הגורם היהודי [10]  

עיקרו של הכוח היהודי באותה תקופה היה ארגון ה"הגנה". ארגונים נוספים שפעלו אז, כגון הלח"י והאצ"ל, בצעו בעיקר פעולות מחתרתיות, ולמרות פרסומן הרב, היתה זו ה"הגנה" שהיוותה את הכוח המכריע, בעל יכולות צבאיות סדירות, שהתייצב להגנת הישוב ולעזרתו, במשך כל מהלך המלחמה.

בנוסף לארגון ה"הגנה", היו, כאמור, ארגוני הלח"י והאצ"ל, לוחמי הבריגדה שהשתחררו מהצבא הבריטי, מתנדבים ומגויסים מחו"ל, שוטרים עבריים מהמשטרה הארצישראלית וכן גרעיני חיילות ושירותים שונים.

כולם, בסופו של דבר, הצטרפו לשורותיה של ה"הגנה" או פעלו במקביל אליה ובשיתוף פעולה אתה. ארגון ה"הגנה" טופח בישוב באופן משוכלל וכיסוד לצבא בעתיד.

4.  עם פרוץ המלחמה[11]

 ב- 29.11.1947,  אישרה העצרת הכללית של האו"ם, ברוב של 33 קולות מול 13, את ההמלצה שהוגשה לה על ידי ועדת האו"ם המיוחדת לשאלת ארץ-ישראל.

הוחלט לחלק את שטחה של הארץ לשלושה חלקים: מדינה ערבית, מדינה יהודית ואזור בין- לאומי.

כבר למחרת ההחלטה, ב30.11.47-, החלו ערביי הארץ, בסיוע ערביי מדינות ערב, בפעולות טרור שונות, בתקיפת צירי תנועה חיוניים וריכוזים יהודיים והמלחמה החלה. לא היה ספק באשר לאי-סיפוקם של הערבים מההחלטה, ובפעולותיהם, הם ניסו לפגוע בישוב היהודי ולערער את בטחונו על ידי התקפות חוזרות ונשנות על ערים מעורבות וישובים מבודדים כאחד.                             

הכוחות המקומיים של ערביי ארץ-ישראל , שהיו פשוטים על פני אזורים גדולים בהרי הארץ, נחלקו לשתי צורות ארגוניות. האחת  היתה בכנופיות , שפעלו בעיקר באזורים הכפריים, והשנייה היתה קבוצות טרוריסטיות, שפעלו בערים. הכנופיות, לאחר שנחלו מספר כישלונות בנסיונם לתקוף ישובים יהודיים, ריכזו את פעולותיהם על קווי תחבורה ועל יחידות יהודיות קטנות.

תחילה הלכו כוחות ערביי הארץ וגברו. מספר פעולות טרור רצופות שלהם ריתקו יהודים רבים לערים, שם הם יכלו לפגוע בהם ביתר קלות, על ידי מארבים או בצליפה מרחוק. אולם עם התקרבות מועד עזיבתם של הבריטים את הארץ, שהביאה בעקבותיה לשיפור מצבם של היהודים ולהשתלטותם המחודשת על כפרים וערים, נזדקקו הערבים המקומיים יותר ויותר לעזרתם של מדינות ערב.

מדינות ערב, שהחלו בהכנת כוחותיהם עוד לפני החלטת החלוקה של האו"ם, החליטו, מרגע שנודע להם על החלטת האו"ם, על פעולותיהם להכשלת תכנית החלוקה, השתלטות על ארץ-ישראל והפיכתה למדינה ערבית עצמאית.  נתמנה המפקד הכללי של הכוחות הלוחמים, רב-אלוף איסמאעיל צפות, ונראה כי הכוח המלוכד ישתלט במהרה על  שטחי הארץ. אולם בעקבות סכסוכים וניגודי אינטרסים בין ראשי השלטון הערבי בארץ ובמדינות ערב, כאשר כל צד חותר להיות השליט של המדינה העתידה לקום לאחר המלחמה, הוחלט על חילוק הכוח לשלושה אזורים. הצפון נמסר לפיקודו של "חיל ההצלה", המרכז- לאנשי המופתי המקומיים, והדרום- למתנדבים מצריים. (מהלך זה של הכוחות הערביים וסכסוכיהם האישיים, שהעיבו על אחדותם במאבק על ארץ-ישראל, התברר לאחר מכן כהחמצתם להוכיח שהם כוח צבאי מלוכד, ובסופו של דבר גם לנצח במלחמה).  

5.  המערכה בצפון

 בשלב הראשון של המלחמה, מראשית דצמבר 1947 ועד ל 15.5.1948-  - יום עזיבתם של הכוחות הבריטים את הארץ, עמד הישוב היהודי בצפון בפני שני כוחות עיקריים[12]: - כנופיות מקומיות.                                            

              - "צבא ההצלה", בפיקודו של פאוזי אל- קאוקג'י.

התקפותיהם של הכנופיות רוכזו נגד השכונות היהודיות בערים המעורבות חיפה, טבריה וצפת, כשמטרתם היתה עקירת אותן שכונות ובריחת היהודים מהן. 

המלחמה בערים הלכה וגברה, כשהערבים משתמשים בשיטות של צליפה, התקפות ירי ופיצוץ מכונות-תופת בשטח היריב[13].                

בחיפה נמצא המרכז המסחרי היהודי במצב קשה ביותר. בטבריה נותקה העיר העתיקה היהודית מן השכונות היהודיות האחרות, ובצפת סבלו יהודי הרובע היהודי מהתנגשויות קשות עם ערביי המקום.

בד בבד עם הפעולות בערים, התקיפו הערבים ישובים מבודדים ודרכים עיקריות, במטרה לנתקם ולכבשם.

ההתקפות על הישובים המבודדים בצפון, בתחילת מלחמת העצמאות, נעשו בעיקר על ידי "צבא ההצלה", אותו כוח שהוקם על ידי המדינות הערביות, במטרה לבצע פעולות כיבוש והרס בישוב היהודי.                              

ב8.1.1948-, כ"ו בטבת תש"ח, עבר "גדוד הירמוך השני" של "צבא ההצלה" את הגבול לארץ, בפיקודו של קצין סורי- אדיב שישקלי, והתמקם בסביבות תרשיחה שבצפון. לאחר מכן, ב20.1.48-, עבר גדוד נוסף, "גדוד הירמוך הראשון" של "צבא ההצלה", את הגבול לתוך הארץ והתמקם באזור ג'נין, שכם ובכפר טובאס - אזור "המשולש". מפקדו היה גם כן קצין סורי, בשם מוחמד צפא.

בהמשך הצטרפו כוחות נוספים לצבא ההצלה שהורכבו ממתנדבים ערביים מקומיים, עיראקים, לבנונים וסורים, וכן הצטרף מפקדו הראשי של הצבא, פאוזי אל- קאוקג'י[14].

מרגע כניסתו, חתר צבא ההצלה, וכן כוחות ערביים נוספים, לכיבוש ישוב יהודי,  מתוך תקווה, כי מכה שכזו תערער את כוח העמידה של הישוב היהודי, תאפשר השתלטות על צמתים ודרכים עיקריות, תהפוך את הכובש לגיבור נערץ בקרב הישוב הערבי ותעורר התלהבות ורצון אצל ערביי הארץ להצטרף לשורות הלוחמים[15].

5.1  הערכות והגנה של הישוב היהודי

 עם התגברות ההתקפות הערביות, והידיעות על כניסת "צבא ההצלה" לתחומי ארץ-ישראל, נערך הישוב היהודי ופעל להגנת הישובים והשכונות היהודיות, במטרה להחזיק בכל מקום בלי ליפול לידי הכוח הערבי.

הישובים ואנשי ה"הגנה", פעלו במרץ לשיפור ביצוריהם. עבים של קירות העמדות הוגדל, הושמו גדרות תיל ומוקשים הונחו בדרכי הגישה[16].

מספר הגבלות מנע מאנשי הישוב מלהתקיף בצורה מסיבית יותר מטרות ערביות -  התקפות שהיו הכרחיות לשם הבטחת קיום הישובים. הבריטים, שעוד שלטו אז בארץ, אסרו כל שימוש בנשק לא חוקי ולכן היה על הישוב להסתירו בצורה מתמדת מפניהם. בנוסף על כך, החליט הישוב היהודי שאין להרחיב את המלחמה בשלב ראשוני זה, אלא עליו רק להתגונן ולהכות מכות נגד.

הגבלות אלו נעלמו במהירות, עם התרופפות השלטון הבריטי, שנערך לעזיבת הארץ, וכן עקב ההתלקחות המהירה שכללה את רוב אזורי הארץ. לפיכך, יכלו הישובים  להוציא את נשקם, להתקיף בתדירות גבוהה מרכזי כוח ערביים ולפגוע בדרכים ובתחבורה הערבית[17].

 5.2  התקפות ראשונות בצפון[18]  

ההתקפה הגדולה, הראשונה, על ישוב יהודי בצפון הארץ, היתה על קיבוץ כפר-סולד ב כ"ז טבת, 9.1.1948.

הקיבוץ היה סמוך לגבול הסורי, והתוקפים, כ900- ערבים שהשתייכו ל"צבא ההצלה", נערכו להתקפה על רכס שבשטח הסורי וממנו ירו מטחים כבדים לעבר הקיבוץ. חברי הקיבוץ תפסו במהירות את עמדותיהם והצליחו להדוף את ההתקפה. הבריטים, עם היודע האירוע, שלחו למקום מספר משוריינים שעוכבו והגיעו רק משההתקפה כבר חשכה. אולם עצם הגעתם למקום, ויריותיהם לעבר הערבים הנסוגים, הבהירו שהשטח עדיין נתון לשליטתם, ונסיונות התקיפה הסוריים פסקו עד צאת הבריטים מן הארץ.

 ההתקפה הגדולה הבאה היתה על קיבוץ יחיעם שבגליל העליון, ב20.1.48-. היה זה הקרב המרכזי הראשון של "גדוד הירמוק השני", אותו חלק של "צבא ההצלה", ששאיפתו היתה להשתלט על הקיבוץ ובעקבותיו לגרום לפינוי שאר הישובים.

כך קיווה הגדוד, לנתק את הגליל העליון משאר חלקי הארץ ולהשתלט עליו.

בבוקר, ניתקו הערבים את כביש הגישה לקיבוץ על ידי פיצוץ הגשר המחבר אותו עם הכביש לנהריה. לאחר מכן החל הקרב, שנמשך כחמש שעות, במהלכו הצליחו חברי הקיבוץ להדוף שתי הסתערויות של הערבים ולגרום להם לאבדות קשות.

עמידתם האיתנה של המגינים נבעה גם מהצלחתם של מגני גוש עציון בהתקפה ערבית גדולה על ישוביהם, שנערכה כשבוע לפני כן, וששימשה מקור עידוד רב לישובים המבודדים בכל רחבי הארץ.

בחצות היום נסוגו הערבים, ותבוסתם זו היתה מפלה נוספת של "צבא ההצלה", בנסיונותיו להאבק בישוב היהודי.                                                                         

נסיון תקיפה נוסף באותה תקופה היה דרומית יותר, ממערב לירושלים, בכפר-אוריה. ב11.1.48-, התרכזו כפרי הסביבה לקראת המתקפה על הישוב הקטן, הקיפוהו משלושת צדדיו ופתחו ביריות. המגינים השיבו אש מעמדותיהם והצליחו להניס את התוקפים, שבמשך חודש לאחר מכן, לא ניסו לפגוע בישוב.

בינתיים, נערך "גדוד הירמוך הראשון" של "צבא ההצלה" באזור המשולש הצפוני. הגדוד עבר תקופת הכנות ואימונים לקראת הפעולה הבאה, שתוכננה כנגד ישוב יהודי מבודד, במטרה להשמידו.

היעד שנקבע היה קבוץ טירת צבי. הקיבוץ, שכבר היה אז בן יותר מעשור, נבחר ליעד ההתקפה בשל בידודו - בקצה הדרומי של עמק בית שאן, ובשל היותו מוקף אויבים משלושה כיוונים. עובדה זו אפשרה לכוח הערבי לנתקו ולבודדו מתגבורת, וכך לתוקפו ביתר קלות.

מטרת ההתקפה היתה ללכוד את הקיבוץ, ובעקבותיו את שאר ישובי עמק בית-שאן. מכאן, קיווה צבא ההצלה לנוע ביתר קלות מערבה, להשתלט על עמק-יזרעאל ולבסוף להגיע לחיפה ולכבשה[19].         

יחד עם זאת, ביקש "צבא ההצלה" בתקיפתו זו, לנסות את כוחו הצבאי ודרכי פעולתו, לעמוד על אופן לחימת הישוב היהודי - שיטותיו בהגנה ובהתקפה, וכן לבדוק את מידת האמיתות של דיווחי המודיעין הערבי ביחס לעצמת הישוב היהודי[20].            

 6.  הרקע להתקפה על טירת צבי

עם חצייתו של "צבא ההצלה" את הגבול מירדן לפנים הארץ, דרך גשר דאמיה - בדרומו של עמק בית שאן, הלכה המתיחות באזור וגברה ואווירת הכוננות לקראת מלחמה התפשטה בקרב ישובי האזור. אולם מתיחות זו, לא התחילה באותה תקופה, אלא עוד לפני כן, בחודשים ובשנים שקדמו למלחמת העצמאות.   

6.1  המתיחות בעמק בית שאן [21]                       

כבר משנותיה הראשונות, סבלה טירת צבי, וכמוה ישובי העמק הנוספים, מהצקותיהם החוזרות ונשנות של הבדואים המקומיים, שראו במתיישבים היהודיים כפולשים בלתי רצויים, שיש לסלקם.

בעיר בית-שאן, שהיתה המרכז הכלכלי והחברתי של ערביי הסביבה, ישבו, בתקופה שלפני המלחמה, מסיתים ערבים, שהטיפו להתנכל להתישבות העברית ועודדו את הבדואים לפעול כנגדה. בעקבות הסתה זו גברו ההתנגשויות שבין היהודים לבין הבדואים וערביי האזור.

בחודשים שלפני פרוץ המלחמה, הלכו והורעו היחסים בין היהודים והערבים בעמק בית-שאן. כמה אירועים שקרו באותו זמן הביאו להתערערות נוספת בין טירת צבי וערביי האזור.

אחד מהאירועים היה "מעשה טובאס".  באחד מימי הקיץ תש"ז, יוני 1947, ערכה מחלקה של הפלמ"ח - אחת מיחידות ה"הגנה", סיור באזור הרי אפרים שבשומרון. בקרבתם לעיירה הערבית טובאס, נתקלה המחלקה במספר שודדים ערבים מזוינים, שפקדו על אנשיה למסור את כל רכושם. אנשי המחלקה, שאינם היו חמושים, נכנעו לפקודה, והחלו להסיר חפציהם. בזמן שהשודדים עסקו בחיפוש הכסף בחפצים, התנפלו עליהם אנשי המחלקה, היכו אותם ולקחו את נשקם. לאחר מכן נסוגה המחלקה לטירת צבי במהירות, בכדי לא ליפול בידי הבריטים. לאחר מספר בירורים הבינו הבריטים שאין היהודים אשמים וכי מדובר בעלילה של השודדים. ערביי טובאס לעומת זאת, ראו בטירת צבי כאחראית לשליחת המחלקה, והם טבעו את החזרת הנשק שנלקח מהם. מאחר והם ניתקלו  

בסירוב מוחלט מצד הקיבוץ, איימו הערבים כי הם ישיבו את נשקם בכוחות              עצמם, ונוצר מצב של "גאולת דם".

באחד הלילות שלאחר המקרה, הגיעו לנקום ערביי טובאס בקיבוץ וניסו לפגוע בחברי המשק במארב. שומרי הקיבוץ, שהתכוננו לגניבות של ערבים מבריכות הדגים, נתקלו בחולייה הערבית בזמן סיורם בבריכות והחלו חילופי יריות. משנפסקה האש, הבחינו השומרים בשני הרוגים ערבים .

בעקבות המקרה הלכו וגברו רגשי הנקם של ערביי האזור כלפי הקיבוץ. 

 קושי נוסף, שערער את בטחונם של הישובים היהודיים בעמק בית-שאן בכלל וטירת צבי בפרט, היה המחסור בכביש. למרות דרישותיהם הרבות של חברי הקיבוצים, לא נסלל כביש שיקשר ביניהם ויעקוף את בית-שאן הערבית. בתחילה עוד יכלו תושבי העמק היהודים לעבור בבית-שאן, על הכביש היחידי שקישר את העמק עם שאר חלקי הארץ. אולם עם פרוץ המלחמה, נתפרעו תושביה הערבים של העיר, התקיפו את הרכבים היהודיים ומנעו את מעברם. מאחר ואותו זמן היה ימי הגשמים, הפכו כל דרכי העפר העוקפות לבוציות וטובעניות, ולא נתאפשר כל מעבר דרכן. כך נשארו הישובים מנותקים ומבודדים, ומשהסכימה לבסוף הסוכנות לסלול את הכביש, כבר באה ההתקפה הגדולה על טירת צבי, ולא נתאפשרה הסלילה.

 השלטון הבריטי, שידע כל העת על פלישתו של "צבא ההצלה" והתעלם מכך בכוונה תחילה, גם כן הווה מגבלה על הישוב היהודי בעמק. הבריטים ניסו לכבול את ידי הישוב עד לרגע האחרון, בזמן שהם נותנים לכוחות הערביים, ובניהם "צבא ההצלה",  להשתלט על רוב הארץ ולהתאמן לקראת כיבושה.

6.2  ההכנות בקיבוץ לקראת ההתקפה

עתה, משחדרו כוחות "צבא ההצלה" לתוך ארץ-ישראל, גברו החששות בישובי עמק בית שאן מפני מלחמה הולכת ובאה.                       

אנשי טירת צבי, שצפו בכוחות "צבא ההצלה" חוצים את הירדן לתוך הארץ, ידעו זה- מכבר, על ידי מודיעים ערבים משתפי-פעולה[22], על כוונותיו של צבא זה לתקוף, במוקדם או במאוחר, את ישובם.

לקיבוץ, שהיה מודע לבידודו ולאויביו המקיפים אותו, כבר היו ביצורים בסיסיים וחבריו היו רגילים לשגרת החיים המתוחה. כעת, עם נוכחותו להתחזקות האויב, החל הקיבוץ לשפר ביצוריו במרץ. ימי עבודה רבים הושקעו בביצורים ובאימונים. עמדות ישנות שופרו וחדשות הוקמו. תעלות-קשר ושוחות מגן נחפרו מסביב לישוב ובתוכו, וגדרות תיל נוספות נמתחו[23].

הקבוץ חולק לשלושה קטעים: בצפון "הטירה", עליה הוצבה עמדת מקלע ופנס איתות, וכן היא שמשה כמפקדת הקטע. במזרח האורווה, ובדרום מבני המגורים[24].

מפקדת הישוב נקבעה במרכז הקיבוץ, במחסן הבגדים.

למא"ז[25]הקיבוץ נבחר החבר משה (מקס) שור. מפקד מחלקת ההגנה באזור, משה (אלאן) חורין, היה גם כן חבר הקיבוץ. חברי הקיבוץ הקדישו כל רגע להערכות לקראת מתקפה. מסופר כי באחת מהאספות שלפני ההתקפה, הוחלט על המשך ההערכות והעבודה גם ביום השבת. ההחלטה גרמה למבוכת- מה ולהרהורים בקרב החברים, אולם איש לא התנגד, והאנשים המשיכו באותה שבת בעבודות הביצורים כבכל יום[26].   

משה חורין מספר: "כל המאמצים שעמדו לרשותנו הושקעו בהכנות. עבדנו ממש עד יום הקרב. כל קרש שקיבלנו הושקע בהקמת עמדות. ימים ספורים לפני הקרב הצלחנו לקבל בולדוזר והרמנו סוללות לאורך קווי ההגנה"[27].

נערכו תרגילים לתפישה מהירה של קו ההגנה וכן תמרוני-התגוננות. בנוסף, הוקם המשמר הנע (מ"ן), שייעודו היה לתגבר, במקרה הצורך, את הנקודות שיפגעו קשה במהלך הקרב, ולתפוס, יחד עם מחלקת ה"הגנה", את משלטי האזור.

הצעה נוספת היתה לפנות את האוכלוסייה הבלתי-לוחמת, אך היא נדחתה על הסף. החברים ידעו כי ביציאתם של הילדים והזקנים יהפוך המקום לעמדה ולא יישוב. הישארותם של הילדים חיזקה את רוח החברים, אך עם זאת היא חייבה ארגון הגנה מתאימה. מקלטים לא היו, והילדים שוכנו בבניין ממוגן מפני כדורים בלבד. ואמנם,  במהלך הקרב, נפגע בית הילדים, אולם לא היו נפגעים[28].

המודיעין, בשבועות שלפני ההתקפה, נאסף על ידי שירות הידיעות של ארגון ה"הגנה" באזור, והועבר לטירת צבי מהמטה האזורי שבעין-חרוד. בעפולה, האזינה מרכזיית הטלפונים לשיחות הערבים בקו ג'נין- בית-שאן והעבירה ידיעות על כוונותיהם לקראת המתקפה.

הערבים גם כן ערכו אסוף מודיעיני. הם קיימו סיורים בשטחי העמק וקיבלו מידע מהבדואים אודות הערכות הקבוץ וטופוגרפיית האזור.

יום אחד, בראשית פברואר 48', הגיע לקבוץ קצין המחוז הערבי - פארוקי, בבקשה לסייר במקום ולעמוד על טיב הביצורים במשק, כאילו בשליחות ממשלתית מתוקף תפקידו. כשביקש להתקרב יותר למשק, מנעו ממנו זאת מפקד המקום וחבר הקיבוץ. מאוחר יותר התברר, כי נהגו של פארוקי, שליוה אותו במשך הסיור, היה לא אחר מאשר לויטננט מוחמד צפא, מפקד הגדוד של "צבא ההצלה", שבסיור זה, השלים את תכנון התקפתו על הקיבוץ[29].

ימים ספורים לאחר מכן תקף הגדוד את הקיבוץ.                      

7.  ההתקפה על טירת צבי

 שבועות אחדים לפני המערכה על טירת צבי ב- ו' באדר תש"ח, 16.2.1948,  התקבלו בקיבוץ מספר ידיעות מהמטה בעין-חרוד על חשש מהתקפה. החברים יצאו לעמדותיהם בכל התרעה, בצפייה להתקפה, והמתיחות גאתה.

משה חורין: "קיבלנו שבועיים לפני כן התראות בלתי פוסקות. העמדנו כוננות מקסימלית בכל הלילות שלפני הקרב וישנו עם נשק צמוד. היינו לאים. העצבים נמתחו יתר על המידה"[30].

המשמר הנע, יחד עם מחלקת ה"הגנה", יצאו בכל התרעה לתפיסת המשלטים באזור. יציאות אלו לעמדות, למרות היותן יציאות-שווא, עזרו לתמרון מערכת ההגנה ולתיקון השרותים הדרושים[31]

 בליל ה14- בפברואר  יצא "גדוד הירמוך" מבסיסו לכיוון צפון, והתמקם בכפר סמריה. בשעות אחר-הצהרים של ה15- בפברואר, יום ראשון, הרגישו צופי הקיבוץ בתנועה של כלי רכב רבים שנעו מדרום, מהכפר סמריה, לכיוון פרדס ערבי שבקרבת מקום. משם לא נראה המשך תנועת הרכבים. מסימן זה הוסק כי הערבים מתגברים את כוחם באזור, והישובים נכנסו לכוננות מתמדת.

בלילה שבין ה15- ל16- בפברואר, נקלטה שיחה במרכזיה הטלפונית בעפולה, ובה הובהר כי התקפת הערבים על אחד מישובי האזור מתוכננת לאותו לילה. הידיעה הועברה, דרך המטה בעין-חרוד, ליישובי העמק. לטירת צבי עוכבה ההודעה מלהגיע בשל ניתוק הקשר האלחוטי. רק בשעה 3:00 לפנות בוקר התקבלה ההודעה, על ידי איתותיהם של הישובים הסמוכים. חברי הקיבוץ תפסו עמדותיהם במהירות ובחשאיות, והיחידה הניידת נערכה ליציאה אל מחוץ שטח הקיבוץ.

7.1  מהלך הקרב       מפת הקרב

בשעה 4:00 לפנות בוקר נשמעו קולות נפץ מכוון מערב וצפון לקיבוץ. הערבים שמו להם מטרה לנתק את טירת צבי מישובי האזור. עמודי הטלפון פוצצו, הגשרים שעל הדרך לטירת צבי נהרסו, מעברי המים נפגעו, ומשהוצפה הדרך- נמנעה כל גישה לקיבוץ. מספר פגזים נורו על הקיבוצים שדה אליהו ועין הנצי"ב, לשם ריתוקם לעמדותיהם ולנסיון הטעית מגיני טירת צבי בדבר מגמתו האמיתי של הכוח התוקף. בנוסף, הושיבו הערבים מארבים בין טירת צבי לקיבוצים הסמוכים כדי למנוע העברת כוחות עזרה.

   במקביל לפעולת הניתוק, החלו הערבים בירי אש חזקה לעבר הקיבוץ מנשק אוטומטי, מכיוון תל אבו-פרג' (צפונית- מערבית) ופרדס חלבוני (מערב). בשל האש החזקה, ואיחור מועד המארב שתכננה, החליט המא"ז מקס שור על השארות היחידה הניידת בתחומי הקיבוץ ותפקודה ככוח רזרבי[32].

תחילה השיבו המגינים אש לעבר מקורות הירי, אולם מיד ניתנה פקודה לחסוך בתחמושת ולירות רק למטרות ברורות.

 שלב א

הגדוד הערבי התפצל לשלושה כוחות עיקריים[33]: כוח א'- ממערב לקיבוץ, היה אחראי על ריתוק המגינים ושיתוק עמדת "הטירה" ומגדל המים. כוח ב'- ממזרח,  שאף לחדור לישוב מכוון דרום ומזרח. כוח ג'- מצפון, שאף לחדור לישוב מכוון צפון[34].

בשעה 4:27 החלו להפציץ הכוחות הערביים את הקיבוץ מארבעת כיווניו, בירי מרגמות, רובים ונשק אוטומטי. הפגזים ניתחו בכל רחבי המשק. אחד מהם פגע בגג בית-הילדים וגרם לבהלה ולהרס הרעפים ועליית הגג, אך לא לנפגעים[35].

במתחיהם הכבדים, ביקשו הערבים "לרכך" את הישוב לפני הסתערותם. בשלב זה עדיין לא השיבו המגינים אש בשל התחמושת המועטה והחושך שהגביל ראותם.

עובדה זו זירזה את המתקיפים להתחיל בהסתערות, משום שהעריכו כי המגינים נפגעו באש הראשונית[36].

שלב ב

בשעה 5:00 החלו המתקיפים להתקדם לעבר הישוב תוך-כדי ירי. תחילה ניסו הערבים להסתער מצד מערב, אולם נהדפו על ידי ירי רובים ומרגמות מהטירה.

בתקיפה זו נפל חבר הקיבוץ נפתלי פרידלנדר, שהיה מקלען בעמדתו על גג הטירה, משרך של קלע שפגע במקלעו, ניתז והרגו.

בד בבד, הסתערו הערבים מצד דרום, דרך המטעים. הכוח הגיע עד לכ70- מטר מהישוב, אך הוא נהדף על ידי ירי רובי ומקלעי מגיני הגזרה, שתוגברו על ידי המשמר הנע, שגרם לאויב לאבדות רבות. מצד מזרח, קידמה את פניהם של התוקפים גדר בקר שלא היתה ידועה להם. היא גרמה להם לבלבול, ועזרה למגינים להודפם[37]. מצפון גם כן נהדפה הסתערות המתקיפים על ידי אש יעילה ומדויקת. נסיונות הפריצה נמשכו ברציפות עד השעה 7:05.

גורם נוסף שהשפיע על מהלך הקרב, ועזר רבות בעצירת נסיונות ההסתערות, היה הגשם. בשעה 5:20, עם תחילת הסתערות הערבים, החל לרדת גשם שוטף, כמותו לא נראה הרבה זמן באזור. היה זה שבר ענן, שהפך את השטח תוך זמן קצר לביצה. בקיבוץ, הכביד הגשם על העברת התגבורת ממקום למקום ונשק רב התלכלך וחדל לפעול. החברות עמלו על ניקויו ומיהרו להעבירו חזרה לעמדות.

אולם הנפגעים העיקריים מהגשם היו התוקפים, ששטח ריכוזם הפך במהרה לבוץ, שהקשה מאוד על התקדמותם, וכמות ניכרת מכלי נשקם יצאה מכלל פעולה. משראו כי אין בידיהם לפרוץ לישוב, ובסופגם אבדות קשות, החלו התוקפים לסגת[38].

הישובים הסמוכים, שידעו אודות ההתקפה כבר מרגע התחלתה ושמרו על הקשר עם הקיבוץ כל שעותיה, ניסו להגיש כוחות תגבור. אולם מארבי הערבים, והבוץ העמוק שנוצר בעקבות הגשם, עיכבום ומנעו מהם הגשת עזרת לקיבוץ.

 

שלב ג 

בשעה 7:25, שלוש וחצי שעות מתחילת ההתקפה, נראו הכוחות התוקפים נסוגים מכל הגזרות, תוך המשך ירי והפגזה לשם חיפוי. משהתברר כי זוהי נסיגתו הסופית, וכי אין בכוונתו של האויב לשוב להסתערות נוספת, יצאה היחידה הניידת לבצוע סריקות ולאסוף השלל. בסיורה, נתקלה היחידה במספר יחידות קטנות של האויב, שלא הספיקו עוד לסגת, וחיסלה אותן. באחת ההתקלויות נפגע אחד החברים[39].

בהמשך, הגיעה מחלקת חיל-השדה של ה"הגנה" משדה אליהו, והצטרפה לסריקות. המחלקה גם כן נתקלה ביחידות אויב קטנות שפתחו נגדה באש, אך היא גברה עליהם והפילה בהם חללים נוספים[40]. בשעה 9:30, פסקו היריות וההתקפה נסתיימה. האויב נראה נסוג, ואותר בטווח של שני ק"מ, באזור תל רדרה, מדרום לטירת צבי.

 7.2  לאחר הקרב

מהממצאים בשטח נתגלה כי "גדוד הירמוך", שכלל 614 לוחמים חמושים, מתוכם כ300- השתתפו בהתקפה על טירת צבי, ספג אבדות רבות. כ57- גוויות נמצאו מסביב למשק וכן מספר פצועים. שלל רב שנאסף באזור, שכלל רובים, מקלעים, פגזים, רימונים, ארגזי חומר-נפץ ועוד, העיד על ארגונו הצבאי של "גדוד הירמוך" ועל כוונותיו להשמיד את אנשי העמדות ולפוצץ את מבני הקיבוץ.

זוגות הנעליים שנמצאו, רמזו על  נסיונותיהם הנואשים של הערבים להינתק מהבוץ במהלך נסיגתם[41].

אבדות הקיבוץ היו, כאמור, הרוג אחד ופצוע אחד. מספר מבנים ניזוקו מפגזי הערבים וכן מקצת בעלי החיים נפגעו.

 הצבא הבריטי יצא למקום כבר לכשנודע אודות ההתקפה, אך עוכב בשל הגשמים והבוץ והגיע לישוב רק בצהרים, בחשוך הקרב. בהגיעו, התפעל הקולונל הבריטי מתוצאות הקרב, כאשר ראה את מאזן הכוחות, שנטה בברור לטובת הערבים. סוכם כי פנוי הגוויות יעשה על ידי הבריטים, לאחר שתושבי המקום ירכזו אותן.

 7.3  מסקנות ההתקפה

לעמידת הקיבוץ בפני ההתקפה, וליכולתו להודפה, מספר סיבות. 

התודעה הבטחונית הגבוהה בקרב חברי הקבוץ, שהחלה עוד בשבועות שלפני ההתקפה עצמה, תרמה רבות להצלחת הדיפת ההתקפה. ההכנות והביצורים המוקדמים הוכיחו עצמם ותרמו לשמירת הסדר והתפקוד במהלך הקרב.

ההתמקמות החשאית של החברים בעמדות, ביצורם, חסכונם בתחמושת ופגיעותיהם המדויקות הפתיעו את האויב וגרמו לבלבולו.

נתוניו המודיעיניים המוטעים של "גדוד הירמוך" על הערכות הקיבוץ וכן אי יכולת מפקדו לשלוט בצורה מסודרת על כוחותיו המפוצלים הביאו, בסופו של דבר,

 לכשלונו הנחרץ.

כמו כן, היה הגשם השוטף גורם נוסף, שהשפיע, ללא ספק, על מהלך הקרב ותוצאותיו. הבוץ העמוק שנוצר בעקבותיו, עיכב באופן משמעותי את התקדמות המתקיפים לעבר הישוב ואיפשר למגינים לפגוע בהם ביתר קלות ולהניסם. כאמור, לגשם היתה השפעה שלילית גם על המגינים ועל כוחות התגבור, שחשו לעזרה ועוכבו, בעיקר על ידי מארבי הערבים, אך גם על ידי הבוץ הטובעני.

לולא הגשם והבוץ, יכלו כוחות התגבורת להגיע מוקדם יותר למקום, ולהסב לאויב אבדות כבדות אף יותר.

היו שראו בגשם כנס משמים, והיו שראו בו רק כסיבה נוספת לנצחון המגינים.

מאיר אור, חבר הקיבוץ, כותב: "האמנו אז ואנו מאמינים גם היום, כי לא כוחנו ועוצם ידנו הביאו לנו את הישועה. שבר הענן שבא עלינו באותו בוקר, שיבש את תכניתו של האויב השטפון הטביע את האויב בבוץ"[42].

משה חורין: "בלי ספק השפיע הגשם לרעה יותר על התוקפים מאשר עלינו, אך ככלות הכל הם נהרגו באש ולא בגשם. הגשם עזר לנו אך לא הוא שהכריע את הכף"[43].    

8.  השפעת ההתקפה על המערכה בצפון

 לקרב בטירת צבי ולנצחון מגיני הקיבוץ על "גדוד הירמוך" של "צבא ההצלה" היתה השפעה ניכרת על המשך התנהלות הכוחות, היהודים והערבים, בעמק בית שאן ובאזור הצפון.

כאמור, עדיין היה זה השלב הראשון של מלחמת העצמאות, השלב שבין ה 29.11.47- - יום החלטת החלוקה, לבין יום עזיבתו של השלטון הבריטי את הארץ ופלישתם של צבאות ערב הסדירים לתוכה, ב15.5.48-.  לפיכך, ההשפעה המיידית היתה  על הכוחות שלחמו באותו זמן. אלה היו ערביי האזור המקומיים- הכנופיות והבדואים, "צבא ההצלה"- צבא המתנדבים מארצות ערב, והישוב היהודי המתגונן.

 8.1  ההשפעה על הכוחות הערביים

עמידתם האיתנה של מגיני הקיבוץ הביאה לכשלונו ולמפלתו של "צבא ההצלה" בקרב על טירת צבי. לצבא זה, שהוקם ונשלח על ידי מדינות ערב במטרה לנסות ולהכריע את הכוחות היהודיים בארץ ללא צורך בשיתוף הצבאות הסדירים, היה זה כשלון נוסף בשרשרת של כשלונות לנסות לפגוע בישוב היהודי.

וצאפי תל[44] כותב: "קרב זה היה ראש כשלונותיו של צבא ההצלה בפלשתינה, לא בשל האבדות שסבל, אלא בגלותו את מידת כושרו של צבא ההצלה ובהבליטו את חסרונותיו ונקודות התורפה של הרכבו וציודו"[45].

בעקבות תבוסתו במערכה על טירת צבי, וניפוץ תקוותיו לנצחון קל, ויתר "צבא ההצלה" על מטרתו לכבוש ישוב יהודי בעמק בית שאן. בכך נמנעה שאיפתו להשתלט על אזור העמקים, וניתוק הצפון משאר חלקי הארץ נכשל.

על-אף התבוסה, לא ויתר קאוקג'י, מפקד הצבא, על חלומו לכבוש נקודת ישוב יהודית. הוא מיהר לאסוף כוחותיו חזרה באזור "המשולש" ועמל על חידוש אירגונם לקראת מתקפות נוספות[46]. אולם הקרב בטירת צבי גרם למשבר מוראלי קשה ב"צבא ההצלה" ועירער את בטחונם של רבים מלוחמיו. הם נוכחו לדעת כי שירותם בארץ-ישראל עלול לעלות להם בייסורים רבים, וחלקם העדיפו לנטוש תפקידם[47]. הכוח שותק לתקופה ארוכה של חודש וחצי, עד להתקפה הבאה על משמר העמק, ב4.4.48-, שכשלה אף היא.

ביטוי לתחושת המפלה ואי-שביעות הרצון של הכוחות הערביים מההתקפה על טירת צבי, ניתן לראות בפרסומי העתונות הערבית שלמחרת הקרב[48].

העתונים והדוברים הערביים פרסמו נתונים שקריים, בהם סופר כי טירת צבי נוצחה על ידי "צבא ההצלה" ורבים מתושביה נפלו בקרב, בעוד שבכוח הערבי נהרגו מספר מועט מאוד של לוחמים ורק מקצתם נפצעו. תחילה האמינו הערבים לפרסומים, שאף הגיעו לחו"ל, אך במהרה נודעה האמת ההפוכה[49].

 לתוצאות ההתקפה היתה השפעה מיידית גם על ערביי האזור, המקומיים. כבר למחרת הקרב, נראו מרבית ערביי העמק, והבדואים בעיקרם, רוכבים אל מעבר לתחום המושב של ההתישבות היהודית[50].

יום לאחר ההתקפה על טירת צבי, הגיבו המגינים בהתקפת-נגד על העיר בית-שאן הערבית. התקפה זו, שהטילה אימה על תושבי העיר, וכן כיבושה מאוחר יותר על- ידי גדוד "גדעון" של ה"הגנה", ב12.5.48-, הביאו לבריחת תושביה בבהלה לעברו המזרחי של הירדן.

העיר בית-שאן והעמק כולו היו מעתה בחזקתם המלאה של היהודים. שוב לא ניסו הערבים המקומיים לתקוף ישוב יהודי בעמק ולכשניסו צבאות ערב להשתלט עליו, בהמשך המלחמה, הדפום ישובי העמק[51].

8.2  ההשפעה על הישוב היהודי

ההשפעה של נצחון אנשי טירת צבי על הישוב היתה גדולה מאוד. היה זה הקרב הראשון באותה תקופה, בו לחם ישוב יהודי מול יחידות צבאיות ומאורגנות יותר,  שפעלו תחת פקוד אחיד[52].

משהראו אנשי טירת צבי שאימונם והערכותם, בתוספת נחישות ורוח לחימה עזים, הספיקו לעמוד במערכה שכזאת, הסיקו הישובים האחרים ואנשי ההגנה, כי יש בכוחם לעמוד במערכות הנוספות מול הכוחות הערביים.

וצאפי תל כותב: "אין ספק כי קרב טירת צבי חשף את חולשותיו של "צבא ההצלה" ועודד את הישוב להאמין כי יוכל לעמוד מעטים כנגד רבים, נגד פלישת צבאות ערב"[53].

להשפעה על הישוב היהודי היתה חשיבות מיוחדת, לנוכח תחושת הסכנה ששררה בישובים המבודדים וספקותיהם לגבי יכולת העמידה שלהם. נצחונה של טירת צבי הכה גלים בכל הארץ. העתונות העברית צהלה והישוב התעודד.

"עלינו לכונן את עדיפותנו המוחלטת בכל השטחים- בציוד, בנשק, בכוח-אדם ובארגון- ובמהירות המקסימלית, לאור נצחונם העטור-תהילה של מגיני טירת צבי- נערוך את כוחותינו לקראת המערכות הבאות. נגביר חיילים, נעוז- וננצח"[54].

 הפסקת פעולותיהם של ערביי האזור, שבבריחתם הותירו את עמק בית-שאן כולו בידי היהודים, ועיכוב פעולתו של "צבא ההצלה" לתקופה של חודש וחצי, בעקבות כשלון ההתקפה על טירת צבי, הביאו לעידוד הישוב היהודי, לגידול כוחות המגן שלו והתעצמותן. כמו כן, הוחלט בישוב על מעבר שיטת הלחימה מהתגוננות -  לתקיפה, החלטה שהביאה לשיפור מערך הישוב היהודי מול הכוחות הערביים.

8.3  ההשפעה על צבאות ערב [55]

החלטת מדינות ערב להקדים את שיגור צבאותיהם הסדירים נבעה מכמה סיבות:

-          כשלונותיהם התכופים של כוחות המתנדבים - "צבא ההצלה" וערביי הארץ, לכבוש ישוב יהודי (הכשלונות ב: כפר-סולד, יחיעם, חיפה, טירת צבי, משמר העמק ועוד).

-          בריחתם ההמונית של ערביי הארץ ונטישת מקומות מושבם.

-          התגברות הכוחות היהודיים, חיזוקם ופעולותיהם כנגד הכוחות הערביים.

לנצחון המגינים בהתקפה על טירת צבי היה, כאמור[56], חלק נכבד בשלושת סיבות אלו.

מדינות ערב הסיקו כי אין ביכולתם של הכוחות הערביים- "צבא ההצלה" וערביי הארץ לעמוד בפני הישוב היהודי ולהכניעו. כתוצאה מכך, נאלצו המדינות לשגר את צבאותיהם הסדירים לארץ (בצפון: צבאות סוריה, לבנון ועיראק),  עוד בטרם הושלמה התארגנותם לקראת הפלישה. הקדמת הפעלת כוחם הצבאי של מדינות ערב חרצה במידה רבה את גורל המלחמה כולה, גורל שהיה ברובו לטובת הישוב היהודי. הישוב, שכונן מערך הגנה מאורגן שכיוון את כל משאביו ומאמציו הלאומיים למטרה ברורה, היה עדיף בעצמתו על פני צבאות ערב. כניסתם המוקדמת של צבאות ערב, שנמצאו בלתי מאורגנים עדיין, והסכסוכים המתמידים שבין מפקדיהם, מנעו מהם כל מאמץ משותף ומתואם, ולפיכך נכשלו בנסיונם להכריע את היהודים ולהשתלט על הארץ.

סיכום

בעבודתי עמדתי על מספר נושאים הקשורים לטירת צבי בזמן מלחמת העצמאות.

בפרקי הרקע הצגתי את האזור הגיאוגרפי בו שוכן הקיבוץ, את תכונותיו ואת קשייו. בנוסף תיארתי את עלייתו הנועזת של הקיבוץ לקרקע והשלכותיה וכן את המצב המדיני בארץ, באותה תקופה, שהושפע מכמה גורמים.

בשאלת המחקר שאלתי: מה היתה מידת ההשפעה של המערכה על טירת צבי על מהלך פלישת צבאות ערב?

ובכן, ניתן לסכם ולומר, כי למערכה על טירת צבי, ולנצחון מגניה, היתה השפעה ניכרת על החלטתן של מדינות ערב לשגר את צבאותיהם הסדירים לארץ.

המערכה נטלה חלק בכל אחת מהסיבות שהביאו את מדינות ערב לשיגור צבאותיהם:

1.     המערכה על טירת צבי היתה אחת מכשלונותיו של "צבא ההצלה" לכבוש ישוב יהודי, ואף היתה בין הבולטות והנחרצות מביניהם.

2.     בעקבות הכשלון במערכה, שותק "צבא ההצלה" לתקופה ארוכה, היערכותו התערערה וחייליו נואשו.

 3.  נצחון הקיבוץ במערכה הביא לבריחתם של ערביי העמק.

 4.  בעקבות נצחון הקיבוץ במערכה, התעודד והתחזק הישוב היהודי, בעמק בית-שאן בפרט ובשאר חלקי הארץ בכלל. העמק היה נתון כולו בידי הישוב  היהודי, שהחל אף בפעולות אקטיביות יותר.

לפיכך ניתן להסיק כי למערכה על טירת צבי היתה השפעה וודאית על החלטת מדינות ערב לשלוח צבאותיהם לארץ. אמנם היתה זו השפעה עקיפה, אך מכרעת. המערכה על טירת צבי, מהסיבות המובאות לעיל, הביאה להחשת החלטתם של צבאות ערב להיכנס לארץ.

צבאות ערב, שפלשו עם עזיבת הבריטים את הארץ ב 15.5.48- , היו, בכניסתם המוקדמת מהמתוכנן, לקויים מבחינת התאום והארגון. עובדה זו השפיע, בסופו של דבר, על תוצאותיה של המלחמה בכלל, תוצאות שהיו לטובת הישוב היהודי ולרעת הכוחות הערביים.

ברצוני להוסיף כי בנושא השפעת המערכה בטירת צבי על מהלך פלישת צבאות ערב, לא ניתן היה להאריך. לכן הבאתי בעבודה נושאים נוספים, בפרקי הרקע וההתקפה, זאת לשם הרחבת העבודה ולהבהרת "תמונת" התקופה.

 "אם התגברנו על האויב הזה, הרי זה, משום שעלינו עליו בכוחנו המוסרי, משום שעמדו בנו כוחותינו הנפשיים וקור רוחנו, ומשום שעזרת השם צבאות הופיעה עלינו בשעה המכרעת"[57]

דברים אלו של חבר הקיבוץ מאיר אור ז"ל, מבטאים את תחושת המגינים לאחר הקרב.

ארצה לסיים בתפילה שגם אנו נדע לעמוד איתנים, כמו אז כן עתה, מול הקשיים הפוקדים אותנו בימים אלו, וכאז כן עתה יהיה ה' בעזרנו.  

 

ביבליוגרפיה

 א.    ספרים ומאמרים:

         ·            כרמל, משה, (1949), מערכות צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין- חרוד, ע"מ 40-55.

        ·            לורך, נתנאל, (1988), קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מודן, תל-אביב, ע"מ 67, 117.

        ·            לורך, נתנאל, (1978), מלחמת ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, ע"מ 56.

        ·            ניר, דב, (1989), בקעת בית- שאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, ע"מ 104-111 .

        ·            המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, (1950), משגב בקעת בית שאן הדרום והנגב, ירושלים, ע"מ 5-72.

        ·            סלוצקי, יהודה, דינור, בן-ציון (עורך ראשי), (1972), ספר תולדות ההגנה ממאבק למלחמה, כרך ג', הוצאת עם עובד, תל-אביב, ע"מ 1193-1213,  1358-1368, 1409-1414.

        ·            הוכן על ידי ענף ההיסטוריה במטה-הכללי, (1972), תולדות מלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, תל-אביב, ע"מ 64-94.

        ·            שפר, אורי, (1998), ההגנה וה"הגנה" בעמקים ובגליל התחתון, קרית- טבעון, ע"מ 221-231.

        ·            זיו, חני וגלבר, יואב, (1998), בני קשת מאה שנות מאבק- חמישים שנות צה"ל, הוצאת במחנה משרד הבטחון, ע"מ 143.

        ·            גבזה-ברוורמן, נורית ושץ, יעקב (עורכים), (1975), כנסים מלחמת העצמאות, הוצאת מרכז ההסברה שרות הפרסומים, ירושלים, ע"מ 20-40.

        ·            יצחקי, אריה (עורך), (1980), מדריך ישראל עמקי הצפון, הוצאת כתר, ירושלים, ע"מ 4, 8.

        ·            ארץ-ישראל, (תשי"ז), האנציקלופדיה העברית, כרך ו', החברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים תל-אביב, ע"מ 565-574.

        ·            ארץ-ישראל, (1995), האנציקלופדיה הישראלית הכללית, כרך ג', הוצאת כתר, ירושלים, ע"מ 148-149.

 

ב.     מקורות ארכיוניים:

            ·           גבעון, לוי, (1990), הקרב על טירת צבי ו' אדר תש"ח, קבוץ טירת צבי, ע"מ 2-14.

           ·            אור, מאיר ויעיר ,אפרים, (1993), כפר על הספר טירת צבי, הוצאת קיבוץ טירת צבי, בית שאן, ע"מ 10-21.

·          טלמון, משה, (תשל"ג), צבא ההצלה נגד ההתיישבות העברית הקרב על טירת צבי, חותם, ע"מ 12-14.

·         תל, וצאפי, (1950), הקרב על טירת צבי, במחנה, ע"מ 7.

·         מילשטיין, אורי, (1978), צבא ההצלה לידתה של מדינה, הארץ, ע"מ 12-13.

·         ארגון ההגנה, (תש"ח), טירת צבי בית שאן, החומה עניני בטחון והגנה, ביטאון מס' 9.

 

שאלות לראיון עם חברי הקיבוץ הקשורים למערכה 

1.  מה היה תפקידך בזמן ההתקפה?

2.  האם ידעת לפני ההתקפה מה עומד לקרות? האם היית מוכן?

3.  האם חששת שטירת צבי תיכבש?

4. האם אתה חושב שהעמידה של טירת צבי בהתקפה והדיפתה, תרמה או   השפיעה המשך מהלך המלחמה?

5. האם העובדה שאנשי הקבוץ לא היו חיילים סדירים השפיעה לגבי יכולת ההתגוננות שלהם?

יצחק אריאל

1.     המ"ן כלל שתי קבוצות תגבורת ואני הייתי מפקד של אחת מהם. תפקידן היה לתגבר את המקומות שהיו זקוקים לתוספת אנשים.

2.      זה לא היה כל-כך בהפתעה. יום לפני זה קמנו מוקדם ותפסנו עמדות, בשל ידיעות על מתקפה הולכת ובאה. בנוסף שמענו את פיצוציהם של הערבים שפוצצו את גשרי האזור בבוקר יום ההתקפה. לכן כשהתחילה ההתקפה כבר היינו בעמדות.

3.      לא! בשום אופן לא חששנו מכיבושה של טירת צבי.

4.      היתה זו ההתקפה המאורגנת הראשונה על ישוב יהודי. אין לי ספק שזה לימד את הישובים האחרים כיצד להתארגן בצורה נכונה להגנת המשק.

5.     בימים שלפני ההתקפה כולם התאמנו. גם הנשים. ברור שלא היינו ברמה

      של חיילים מאומנים, אבל כולם ידעו מה תפקידם ומה עליהם לעשות.

      בנוסף, מפקדנו אלאן חורין היה מפקד מצוין והוראותיו היו טובות.

 נתן בירנד      

1.     אני הייתי חיל פשוט בעתודה. הייתי לרשות המפקד ועשיתי מה שהוא פקד עלי.

2.     היינו מוכנים לקראת ההתקפה. קיבלנו אזהרות רבות. כל המשק היה על הרגליים כבר יום לפני כן.

3.     לא. אף אחד לא העלה דבר כזה על הדעת. אם כי מכורח המציאות היתה סיבה לחשוש.

4.     יש להניח שכן. מבחינה מורלית בוודאי. "צבא ההצלה" נחל תבוסה ומפלה. מבחינה מוסרית - מורלית היתה השפעה ללא ספק, אם כי לאחר מכן התקיף "צבא ההצלה" את משמר העמק, אבל רק לאחר תקופת-מה.

5.     קשה לומר. לא היינו חיילים מנוסים. הנשק שלנו היה די פשוט ודל. לעומת זאת לתוקפים היה נשק רב וטוב מלנו. אך אם ניקח בחשבון שמתוך 600 תוקפים נפלו 57 זה בהחלט השג לא רגיל מבחינת מאזן הכוחות ההתחלתי. כמו כן, קשה לתאר מה היה קורה ללא הגשם.

אורי אליאב

1.     בהגנה לא היה לי תפקיד מוגדר. באותו לילה של ההתקפה לא הייתי בקיבוץ. אני ועוד כמה חברים היינו בתל-עמל (ניר-דוד) באימוני נשק. שמענו את קולות הקרב הפיצוצים והיריות. לא יכולנו להגיע לקיבוץ.

2.     לא ידעתי. ההתקפה היתה לי די הפתעה, גם בגלל שלא הייתי במשק באותו זמן.

3.     לא. שמכתי על חברי הקיבוץ והאמנתי ביכולתם.

4.     אני מעריך שכן. אינני יודע בדיוק, אז התקשורת לא היתה משוכללת כמו היום.

5.     רובנו היינו מאומנים. היינו הולכים לעין-חרוד ותל-עמל לאימוני נשק. כולם ידעו, פחות או יותר, מה תפקידם ומפקדנו אלאן חורין ומקס שור השלימו את היערכותנו.   

נספחים

1.      ישראל, אגף המדידות, (1978),מפת עמק בית שאן, מדריך ישראל, אוגדן מפות קונטרס 1, עמ' 13.

2.      טירת צבי בשנת תרצ"ז, 1937, -  שנת עלייתה לקרקע, ארכיון טירת צבי.

3.      ענף ההיסטוריה במטה הכללי, (1972), מפה הגנת טירת צבי, תולדות מלחמת הקוממיות, ע"מ 92 .

4.       עיתון "דבר", אדר תש"ח, (1948), מתקיפי טירת צבי הוכו שוק על ירך, ארכיון טירת צבי.

5.      עיתון "מעריב",(1973), ה "פברוארים" של טירת צבי, ארכיון טירת צבי.

6.      עיתון "אל- אהראם", (1948), הפרסומים הערביים השקריים, ארכיון טירת צבי.

7.      סיור באתרים הקשורים למערכה על טירת צבי מפה וצילומים.

 


[1] הפרק מבוסס על: ישראל, משרד החינוך והתרבות המעבדה לפיתוח תכנית לימודים ייחודית, עמק שלי עמק בית שאן, לשכת מחוז צפון, 1990, עמ' 58-68.

[2] ניר ד', בקעת בית שאן, תל אביב, 1989, עמ' 104.

[3] - גבעון לוי, "הקרב על טירת צבי", ארכיון טירת צבי, 1990, עמ' 2 :(להלן: גבעון טירת צבי).

  - ראה נספח מס' 2.

[4] שם.

5 - שם

-          אור מ' ויעיר א', כפר על הספר- טירת צבי, קיבוץ טירת צבי-בית שאן, 1993, עמ' 11

:(להלן: אור ויעיר- כפר).

[6] ישראל, צבא הגנה לישראל- ענף ההיסטוריה במטה הכללי, תולדות מלחמת הקוממיות, תל-אביב, 1972, עמ' 65-67 :(להלן: צה"ל- קוממיות).

[7] שפר א', ההגנה וה"הגנה"- בעמקים ובגליל התחתון, קרית טבעון, 1998, עמ' 222-223.

[8] צה"ל- קוממיות, עמ' 67-71.

 [9] - שם.

  -  סלוצקי י', ספר תולדות ההגנה- ממאבק למלחמה, תל אביב, 1972, כרך ג', עמ' 1203-1205 :(להלן: סלוצקי- הגנה)

[10] צה"ל- קוממיות, עמ' 71.

[11] מבוסס על: סלוצקי- הגנה, עמ' 1358-1361.

[12] כרמל מ', "חזית הצפון" גבזה-ברוורמן נ', שץ י' (עורכים) :כנסים- מלחמת העצמאות, ירושלים, 1975, עמ'           35 :(להלן: ברוורמן ושץ- עצמאות).

[13] צה"ל- קוממיות, עמ' 85-88.

[14] סלוצקי- הגנה, עמ' 1365-1366.

[15] צה"ל- קוממיות, עמ' 91.

[16] סלוצקי- הגנה, עמ' .1410

[17] ברוורמן ושץ- עצמאות, עמ' 35-36.

[18] מבוסס על: - סלוצקי- הגנה, עמ' 1410-1412.

                   - צה"ל- קוממיות, עמ' 90-91.

[19] כרמל מ', מערכות צפון, תל-אביב, 1949, עמ' 45 :(להלן: כרמל- מערכות).

[20] תל ו', "הקרב על טירת צבי", במחנה 36 (4.5.50), עמ' 7. 

   [21]  - כרמל- מערכות, עמ' 40-43.

    - ישראל, המחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית- המדור הדתי, משגב- בקעת בית שאן-        הדרום והנגב, ירושלים, 1950, עמ' 19-20 :(להלן: הסתדרות- משגב).

    - אור ויעיר-כפר, עמ' 15-16.

[22] כרמל- מערכות, עמ' 45.

[23] - שם.

-          הסתדרות- משגב, עמ' 17.

-          ראה נספח מס' 7 העמדות.

 [24] גבעון- טירת צבי, עמ' 6.

[25] מפקד האזור.

 [26] כרמל- מערכות, עמ' 46.

[27] טלמון מ', " "צבא ההצלה" נגד ההתישבות העובדת- הקרב על טירת צבי", חותם 167 (אדר תשל"ג), עמ' 12

:(להלן: טלמון- הקרב)   

[28] - שם, עמ' 14.

   -  ראה נספח מס' 7 בתי הילדים.

[29] כרמל-מערכות, עמ' 47.

[30] טלמון- הקרב, עמ' 13.

 [31] הסתדרות- משגב, עמ' 22.

 [32] כרמל- מערכות, עמ' 48.

[33] ראה נספח מס' 3.

[34] גבעון- טירת צבי, עמ' 11.

 [35] - כרמל- מערכות, עמ' 48-49.

   - ראה נספח מס' 7 בתי הילדים.

[36] גבעון- טירת צבי, עמ' 11.

[37] שם, עמ' 12.

[38] אור ויעיר- כפר, עמ' 19.

 [39] כרמל- מערכות, עמ' 53.

[40] הסתדרות- משגב, עמ' 24.

 [41] כרמל- מערכות, עמ' 54.

 [42] טלמון- הקרב, עמ' 14.

[43] שם.

 [44] היה קצין במפקדת "צבא ההצלה". כתב סדרת מאמרים על "צבא ההצלה" ופעולותיו.

[45] טלמון-הקרב, עמ' 14.

[46] כרמל- מערכות, עמ' 54-55.

 [47] מילשטיין א', "צבא ההצלה- לידתה של מדינה", הארץ (24.2.78), עמ' 13.  

[48] ראה נספח מס' 6.

[49] - כרמל- מערכות, עמ' 54.

    - הסתדרות- משגב, עמ' 29-30.

[50] אור ויעיר- כפר, עמ' 20.

[51] שם, עמ' 21.

[52] שם, עמ' 20.

[53] טלמון- הקרב, עמ' 14.

[54] "טירת צבי- בית שאן", החומה- עניני בטחון והגנה, ארגון ה"הגנה", (אדר תש"ח).   

[55] מבוסס על: ברוורמן ושץ- עצמאות, עמ' 20-21, 26.

 [56] פרק 8.1, 8.2.

[57] הסתדרות- משגב, עמ' 34.