English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

שורשים לאה יורב

שרה המל אבישי יורב נישואין ראשונים עמוס יורב רבקה בן משה יוסי יורב משה יורב ישראל ולאה יורב 
שרשים ישראל ולאה אבישי יורב נשואין שניים חתונות  במשפחה מתכונים משפחתיים לוח שנה משפחתי משפחת אלקיס משפחת גרשטיין

לאה יורב נולדה ז' שבט תרע"ה נפטרה כו' שבט תשס"ו 

21.1.1915 - 24.2.2006

גמ"ח לאה - לקראת לידה (וגם בכלל) - לע"נ סבתנו האהובה לאה יורב בת משה רבנו וציפורה אלקיס.
מה בגמ"ח? אביזרים (מכשיר טנס להקלת כאבי צירים, כדורי פיזיו, שמנים ועוד), ספרות (לידה פעילה, טבעי ללדת, הרחם יודעת, להיות לאם, תבונתה של אשה, תזונה בהריון, הכנה רוחנית ללידה, חוברות של 'דבש מסלע', ספרות בנושא הנקה ועוד), דיסקים (דפנה חיסדאי, יעל כורסיה, הרב אשרוב, בנין שלם ועוד) רותם גלסר 029972231 
ר"ח כסלו תש"ע
sv.jpg (33046 bytes)

לאה יורב בת 70

להורדת חוברת הזכרון ללאה יורב - לחץ כאן

להורדת חוברת זכרון לישראל יורב - לחץ כאן

נא להמתין בסבלנות עד שהקובץ ירד

svt.jpg (51706 bytes)

בחתונה של יעל צלקו תשס"ו

 

sv+ch.jpg (31050 bytes)

סבתא עם הילדים של יוסי

 

savtal.jpg (31187 bytes)

שי, זהר וגל עם סבתא לאה תשס"ה

 zo+s.JPG (68044 bytes)

סבתא עם הילדים של זהר ואליהו

 bn+sv.JPG (43722 bytes)

סבתא עם בניהו נחמה וילדיהם

ur+sv.JPG (46789 bytes)

סבתא עם אוריה חדוה ואביחי

zb+sv.JPG (46735 bytes)

סבתא עם זאב ושרית

lea-yorav-91.jpg (47122 bytes)

לאה יורב בת 90

 av+sv.JPG (50203 bytes)

סבתא עם אבישי מלכה וצאצאיהם

hilel+lea.JPG (38019 bytes) 

סבתא עם הודיה איתמר והלל ישראל

pt.jpg (36572 bytes)  eini+savta.JPG (53366 bytes)

סבתא ומשפחת עיני

 

עם מזמור ועשור

ben moshe+savta.JPG (45224 bytes)

סבתא עם משפחת בן משה

סבתא לאה עם ורד וילדיה: זוהר, שמעון, נעמה, שירה ומוריה, תשס"ד

 

עם קמה ואילת השחר

 

שורשים- משפחת אלקיס \ פוליקמן

 ההורים של משה יהודה, מרדכי יעקב והניה גרו בקאליש מחוז פודוליה באוקראינה. מרדכי התפרנס משדות הטבק שגידל (גידול חקלאי זה הוא שנתן לבנו את הרעיון, שלאחר עלייתו ארצה יוכל להתפרנס בא"י מגידול טבק).

ההורים של ציפורה אביגדור ושרה דבורה גרו בנובוסליץ על גבול בסרביה אוסטריה. ציפורה היא הילד החמישי במשפחה. לפניה נולדו: פנחס, מתיתיהו, שלום שכנא, וחיים ואחריה נולדה אחותה פייע אסתר.

משה יהודה נולד בערך בשנת 1885 , ציפורה בשנת 1886.חתונתם היתה בשנת 1908 .

הפגישה הראשונה ביניהם  בעת השידוך הייתה בעזרת רחל, אשתו של שלום שכנא, האח הגדול של צפורה, בביתם בקישינב.

בית המשפחה היה בנובוסליצה בקרבת בני משפחת פוליקמן הענפה.

אמא, לאה, נולדה בשנת 1915 בעת מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר אח"כ עם התקרבות המלחמה עברה צפורה עם ילדיה לזמן מה לביתם של הסבא והסבתא באוקראינה. את משה יהודה רצו לגייס לצבא והוא נאלץ להסתתר במחבוא בבית. (משפחת אלקיס רצו להגר מאוקראינה לבסרביה, אך מלחה"ע טרפה את תוכניותיהם. אחיו הצעיר של משה יהודה, בן ציון, עבר להתגורר בנובוסליצה מאוחר יותר.)

פרנסת המשפחה הייתה ממסחר בקמח בעיקר. היו קונים שקי קמח שהגיעו מסוחרים דרך הרכבת, מביאים לביתם למחסן ומשם מוכרים בעיר. האב משה יהודה או בכינויו "משה רבנו" היה ידוע ביושרו בין הסוחרים. בזכות מידה זו יכול היה לקנות קרון רכבת מלא שקי קמח ומספיקה היתה הבטחתו לשלם, ללא צורך בתשלום מקדמה כמקובל.

בנוסף הייתה חנות מכולת בה מכרו מצרכים נוספים מלבד קמח, כמו סוכר, אורז, תבלינים, צימוקים ושאר מצרכי אפיה.

בחצר הבית גידלו שלוש פרות, אותן היה חולב גוי שטיפל בהן ואף לקח אותן לרעות ליד העיר. האמא גדלה אווזים ותרגולות לביצים. לאחר שחיטת האווזים לקחו את השומן למאכל ואת הנוצות לשמיכות ומזרונים. במרתף הייתה האמא מכינה ריבות שזיפים ושימורים תוצרת בית עבור בני המשפחה.

כיוון שהאמא הייתה עסוקה בגידול הילדים ובמכירה בחנות, לקחו נערה יהודיה יתומה כעוזרת בית. בקיץ היו יוצאים לחופשה לכפר בו גרה אמה של נערה זו.

באמצע שנות העשרים הייתה התארגנות של יהודים בנובוסליצה לעלייה ארצה. המשפחה אספה כסף לעלייה, קנו שטיחים לאריזת החפצים (וכן כנכסים לשמירת ערך הכסף). שליח הקהילה שיצא לסדר את ענייני העלייה חזר ללא תוצאות וחלום העלייה נשאר כחלום שאותו יממשו לאחר זמן חלק מילדי המשפחה. (ברוך פוליקמן ,בן אחיה של צפורה, עלה ארצה הצטרף לגדוד העבודה אך לאחר זמן חזר לנובוסליצה , ראה סיפורו בדף של משפחת פוליקמן .)

לאחר זמן מה קנו בכסף שהחזיר השליח, את הדירה השכנה ובנו בה מאפיית לחם. האופה היה גוי, אך צפורה האם הייתה ממונה על הפרשת החלה וקיום שאר ההלכות.

משפחת פוליקמן בנובוסליצה הייתה ממשפחה מבוססת וחסידית, חסידי הרבי מבויאן. בבית היו ספרי קודש אך גם ספרי "מנדלי מוכר ספרים" ו"שלום עליכם". צפורה הייתה אשה משכילה ולומדת עצמאית. אמנם לא למדה בבית ספר מסודר, אך הייתה לה בילדותה חברה שאביה היה מורה וממנו למדה קרוא וכתוב וחשבון את ילדיה לימדה שירי ציון מתוך המחזה שולמית של אנסקי שהציגה קבוצת חובבים שהגיעה לנובוסליצה.

למשפחת אלקיס נולדו עשרה ילדים: ברוך, חווה, מאיר, לאה, רחל, חיים, פייגא, אביגדור, אברהם, סאסיא.

הבנים, ברוך ומאיר, נשלחו ללמוד ב"חדר" ואח"כ בבית הספר הממשלתי. האבא הזמין לביתו את המורה גרינברג, שהגיע לעיר, ללמד את ילדיו באופן פרטי, לפני שנפתח ביה"ס "תרבות". הילדה לאה (אמא) הקשיבה לשיעורים שלהם, למדה איתם וענתה במקומם לשאלות המורה. כך בהיותה כבת שש כבר ידעה עברית ולבית הספר "תרבות" נכנסה ישר לכיתה ב'.

הבנות לאה ורחל למדו ב"תרבות" את 4 כיתות היסוד. אח"כ המשיכה לאה (אמא) בלימודים בגימנסיה ואילו רחל החלה ללמוד בבית הספר למסחר הממשלתי. בתחילת דרכה הגימנסיה היהודית בנובוסליץ לא היתה מוסמכת לבצע בחינות ולכן נסעה אמא לבחינות בגימנסיה הרומנית בעיר המחוז חוטין. מגיל 11 ובמשך 3 שנים, הייתה אמא בקלישקביץ , מרחק שעתיים נסיעה בעגלה מחוטין , בביתם של יעקב יוסף ורבקה, בתקופת הבחינות. שם עברה את הבחינות שאפשרו לה להמשיך בלימודים בגימנסיה היהודית בנובוסליץ כאשר קיבלה זו את האישורים הממשלתיים כגימנסיה מוכרת גם לבחינות ממשלתיות. במשך הזמן השתכנעה רחל לעזוב את בית הספר למסחר ולמדה גם היא הגימנסיה. למימון לימודיהן נתנו הבנות שיעורי עזר לילדים אחרים בעיר. בגימנסיה למדו לימודים כלליים כמו היסטוריה וגאוגרפיה בנוסף ללימודי עברית ותנ"ך. אמא למדה בערך עד 1933 (כשנה לפני החתונה) ומאז עזרה לאמה בעבודתה בחנות.

עם קבלת הסרטפיקט לאבא והצורך שלו להתחתן לפני העלייה, העלו בני המשפחה, בעת החתונה של ברוך (אלקיס)  ובתיה (שכטר), את רעיון השידוך בין אמא לבין אבא.  (בין משפחת פוליקמן ושכטר היו קשרי משפחה קודמים .)

את הילדה הצעירה (כבת 17) שאלו רק אחרי שהכל היה "מבושל". ההורים לא הסכימו לחתונה פיקטיבית, והחתונה הייתה כדת משה וישראל. תיכף אחרי החתונה נסע הזוג הצעיר לנמל ,עלו על אוניה וכעבור זמן לא רב הגיעו ארצה.

 סיכום שיחה בין יוסי ואמא בחודש אלול תשס"א  (בתוספת פרטים מידע אישי)

 

בס"ד י"ח תמוז תש"ס ‎21.7.00

--------------------------------------

שיר ליום הולדת

סבתי לאה, נולדה בעיירה נובוסליצה, על גבול רומניה-רוסיה.  היא היתה הרביעית בין ילדי המשפחה.

כשהיתה תינוקת - רצתה אמה להרגיע אותה מבכי, ולתת לה בקבוק מי-סוכר.  אבל היא טעתה - ונתנה לה במקום זה - בקבוק מלא תרופה  כשהרגישה בטעות - היה מאוחר מדי  האם פרצה בבכי ומרטה את שערותיה - מפחד פן הרגה את בתה!

האב רץ מיד לקרוא לרופא.   האם לקחה את הבת וטפטפה  חלב מן השד על שפתיה (אחר כך אמר הרופא, שבכך היא הצילה אותה).

הדוד חיים פוליקמן רץ לבית-הכנסת, ובדרכו אסף עשרה גברים.  הוא פתח את ארון הקודש, והתפלל לשלומה של התינוקת.  הוא אמר:  "אני נותן עשר שנים מחיי -  אם התינוקת תחיה!" (לדוד חיים לא היו ילדים משלו).

מאז - במשך עשר השנים הראשונות לחייה של סבתי - כולם ידעו שאלה הן, בעצם, שנות חייו של הדוד חיים.

כשהיתה סבתי בת אחת-עשרה - עשו לה מסיבת-יום-הולדת  (למרות שבדרך כלל הם לא חגגו ימי-הולדת), אספו את ילדי הכתה וחגגו לה יום-הולדת ראשון של עצמה!     

האמא ישבה על כסא במרכז המעגל וסבתי על ברכיה, ושרה לבתה "שיר ליום הולדת" ביידיש.

וזה השיר:

שיר ליום הולדת (מתוך ההצגה "המכשפה" לגולדפדן. עברית - אברהם לוינזון)

זה היום הוא חג הולדתך                 ליום הולדתך, בת עדינה

כל רעיך באו לביתך.                     כל אחד יביא לך מתנה.

איש ואיש לך יאחל ברכות                 ישמרך אלו-ה מכל רע

גיל ורוב שמחות!                            ומכל צרה.

                     הידד הידד ילדת התום!

                     הידד! שלום לך, רב שלום!

כתבה מפי סבתא לאה:  מעיין בן-משה

 --------------------------------------

ראיון עם לאה יורב

היכן נולדת
נולדתי בשטח בסראביה בעיירה נובוסיליציה, שעל גבול רוסיה רומניה זה איזור שעבר משלטון לשלטון . אני נולדתי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ב- ‎1915 כשרומניה התחילה לשלוט .

איזה חינוך קיבלת
גדלתי בבית דתי חסידי (חסידות בוייאן ) וציוני ולפי זה קיבלתי את החינוך שלי. בבית , היו תלויות קופסאות של הקק"ל ורבי מאיר בעל הנס , ובימי שישי אמי ז"ל היתה נותנת לילדים מטבעות לשים בקופסאות וזה היה חלק מהחינוך לציונות .
הבנות למדו בבית ספר "תרבות" שבו למדנו בעיקר את השפה העברית, אח"כ למדתי בגימנסיה - "תרבות" בצורה אקסטרנית , למדנו תורה והיסטוריה עברית ובאנו ‎3 פעמים בשנה לבחינות ברומנית לגמנסיה במקום אחר.
אנחנו היהודים היינו צריכים לדעת את החומר טוב יותר כדי שהמורים הגויים לא יכשילו אותנו.

מה היה מעמדכם הכלכלי
בבית היינו במעמד הבינוני , היה מכל טוב בבית , אבל לא היינו עשירים .
היינו עשרה ילדים , אבי היה סוחר של קמח , קונה ומוכר למאפיות .
היתה לנו גם מכולת ובעלות בית היו באות לקנות אצלנו לקראת שבת.
לקראת שבת אמי היתה ממלאה סל ונותנת לאחד הילדים להביא למשפחה נזקקת.
ובעצמה הביאה למשפחות כדי שאנחנו, הילדים , לא נדע למי הביאה.
בימי שוק , כשהיו באים הגויים היינו כולנו מגוייסים כדי לשמור מפני גניבות.

האם היית בתנועת נוער
"השומר הצעיר" היו באים לכיתות ומפתים ילדים להצטרף לתנועה , אני הלכתי פעם או פעמיים אבל אז החלטתי שזה לא בשבילי .
רחל אחותי היתה מדריכה ב"שומר הצעיר" וזה גרם להורים , שלא נתנו לילדיהם ללכת לתנועה לאפשר להם ללכת כי אם הבת של "משה רבינו"(כך כונה אבי) מדריכה , אז אפשר.

מתי התחלת לחשוב על עליה לארץ
בביתי היתה כמיהה לארץ ישראל , כשהגיעו שליחים מהארץ הם תמיד באו ללון אצלנו, הורינו רצו לעלות לאחת המושבות (זכרון , ראש פינה )
אבל היינו זקוקים לעזרתו של הברון רוטשילד
האיש שנשלח מהעיר לדבר עם הברון חזר ואמר שהוא לא הסכים לעזור ולכן נשארנו בחו"ל, עם רצון לעלות.
אחי מאיר עלה ראשון לארץ ב- ‎1933 , צעירים רבים אז הלכו לדרום אמריקה , ואבא נאלץ להסכים לשלוח את אחי ברוך הבכור.
הרבה צעירים שלחו משם כסף להוריהם , אבל אחי חלה ואמי שמעה שהוא נמצא בבית חולים בפרו והיא מישכנה כלי כסף מהנדוניה שלה כדי לשלוח לו כרטיס ולהחזיר אותו אלינו הביתה.
ישראל , בעלי, למד בישיבה בויזניץ' וזו היתה ישיבה של תנועת "פועלי אגודות ישראל" , היתה שם חווה והם עבדו שם את האדמה,
ו עשו שם הכשרה כדי לקבל רשיון עליה שאפשר היה להשתמש בו לזוג נשוי בלבד.
כשאני נסעתי לבחינות בגימנסיה , ישנתי בבית של יעקב יוסף השוחט , שהיה אביו של ישראל , ואנחנו התחתנו ועליתי ביחד איתו לארץ ישראל.
אנחנו עשינו שבע ברכות באונייה , אנחנו שרנו ורקדנו , פתאום ראיתי את הנשים מורידות את כיסוי הראש שלהן ואז הסתבר לי שהיו אלה אחים ואחיות שהתחתנו..
בנסיעה בים השחור היינו צריכים לעבור את הדרדנלים והים האגאי , המסע לקח כמעט שבוע, והגענו לחיפה ביום שישי , מאיר אחי קיבל אותי ואת ישראל ,
ואז לקחו אותנו לבדיקות רפואיות , אח"כ נסענו לשח"ל הכשרה לקיבוץ , ברחובות , שח"ל היתה שייכת ל"הפועל מזרחי" ו"פועלי אגודת ישראל" היו במקום אחר, אבל האחים של ישראל היו בשח"ל אז לשם הלכנו .

איך היו החיים בשח"ל
בשח"ל היינו ‎3 שנים, אני מאוד התרשמתי מצורת החיים שם , לא היה לנו מה לאכול , אבל היה יחס מאוד יפה ומיוחד בין האנשים.
בהכשרה היה גן ירק קטן , שלוש פרות ולול קטן , צריך היה לחיות ממשהו ולכן הבחורים הלכו לעבוד בפרדסים ברחובות.
הבחורים עבדו גם בבנין , רוב החברות עבדו בפרדסים .
הלכנו ברגל לפרדס, כי לא היה לנו אוטו, ההליכה לקחה כמעט שעה !

איך היה בשבת
השבת היתה יפה , הגברים היו הולכים למושבה רחובות, להתפלל , ואז היתה סעודת שבת יפה עם זמירות וכו' ,
הבחורים למדו בישיבות בפולניה וידעו לקרוא בתורה.
אני הבאתי איתי לארץ נדוניה ארגז גדול עם כלי מיטה , סדינים ,מגבות , בגדים, וכלי כסף , פמוטים וגביע.
את השמלות נתתי למחסן וב - ‎1936 נתתי את כלי הכסף ,חוץ המפמוטים שקבלתי מאמא , סכו"ם וכד' ל"כופר הישוב" .
הנדוניה נגמרה מהר כי לא כולם הביאו איתם הרבה דברים , באנו מחו"ל לבנות את הארץ וידענו את המחסור שיש בה , אנחנו עמדנו מול הפרדסים וצעקנו "עבודה עברית"! כי עבדו שם ערבים.
אח"כ עבדתי במחסן א' ששם היו הבגדים של כולם , והיה בלאגן גדול.
אהובה ואני הלכנו לקיבוצים מסביב , וראינו שם מחסן ב' שבו מסמנים את הבגדים ומחלקים אותם לתאים , ומאז הבגדים היו מסומנים לפי מספרים.
פעם אחת, אברהם שפירא , הרפתן שלנו , נפצע ביד ולא יכל לחלוב את הפרות, הפרות געו מרוב כאבים, וחיפשו מישהו שיוכל להחליף אותו בעבודה, ואז אני באתי אליו וביקשתי ממנו שילמד אותי לחלוב, ואכן כך היה וכשאברהם הרפתן עזב אני החלפתי אותו והייתי רפתנית.

איך התארגנתם לעליה לטירת צבי
אנחנו עלינו משלושה משקים : שח"ל , כפר יעבץ ורודגס
היינו צריכים להכין הכל לעליה , אני עבדתי ברפת והזמינו את קלי שור ( אחיו של מקס שור ) להחליף אותי כדי שאני אכין את מחסן הבגדים לעליה.
שרה , בתי , ושלמה יורב , שנולדו עוד בשח"ל , היו תינוקות בזמן העליה , ואני ומלכה נשארנו איתם ברודגס , לכן ישראל נשאר איתנו ולא הלך עם כולם לבית אלפא.

מתי הגעת לטירת צבי
בהתקפה הראשונה על הקיבוץ היינו ברודגס , שם נולדו גם יששכר וחדווה .
היינו עם ארבעה תינוקות, ואז החלטנו שאנחנו גם רוצים להיות בטירת צבי , זה יותר קשה להיות מרוחק ולשמוע מה קורה בטירת צבי , ולא להיות שם עם כולם.
ואז סידרו לנו באחד משני החדרים העליונים של הטירה חדר תינוקות ואמרו לנו שאנחנו יכולים לבוא.
אמרו לנו שכשנגיע לבית שאן ילוו את המונית הערבית שלנו , בחורים משלנו.
הגענו לבית שאן והבחורים לא היו שם והנשמה פרחה לנו , היינו ארבע בחורות עם ארבעה תינוקות ומסביב כולם ערבים.
פתאום ראינו בחור משלנו , והסתבר שהוא המוכתר של מעוז חיים, והוא ממש לא הבין איך זה שאנחנו בלי מלווים , אז הוא ליווה אותנו עד היציאה מבית שאן ,
ושם חיכו לנו הבחורים מהקיבוץ , שליוו אותנו עד טירת צבי.

איך היו החיים בטירת צבי
היו כאן חיים קשים , היו מלא סידריות שהיה צריך לעקור , ולעבד את האדמה .
הנשים כיבסו , גיהצו , בישלו וכדומה
לא היתה לנו מקלחת , אז סידרו בד מסביב וזו היתה המקלחת שלנו.
את החומה קצת הרחיבו ביום הראשון ובנו את החומה מלוחות עץ ומלאו בחצץ.
ישנו באוהלים , מהטירה עד לחומה היה שטח ריק ששמו בו מיטות לבחורים , וקראנו למקום "רחוב המיטות" , ויותר מאוחר גם בנו צריפים , הנשים ישנו בתוך הטירה.
בחורים עבדו ביום ושמרו בלילה אבל גם למדו תורה , כי רוב הבחורים היו מישיבות בפולניה . ולפעמים גם נתנו שיעורים , הרב גדליה אונא גם נתן שיעורים מדי פעם.
החום היה נוראי אז היינו שוטפים במים את הרצפה כדי לקרר אותה ואז הילדים היו שוכבים על הרצפה עם הסדינים , בלילות הוצאנו אותם לישון בחוץ , עם כילות.
עשינו מזרונים מקש ואנחנו המטפלות היינו קופצות על המזרון כדי להוריד את הנפח שלו.

כיצד היה הקשר ביניכם לבין הקיבוצים האחרים
אנחנו למדנו את איתות המורס בלילה היו שלושה אנשים על הגג עם הפנס , אחד ראה ואמר את האיתות קו נקודה וכו' שני רשם , והשלישי פיענח את המילים . וכך יכולנו לתקשר איתם בלילה .
ביום אותתנו בעזרת הליוגרף , שזו מראה קעורה , היינו שמים אותה מול השמש , וכך יכלו לראות אותנו מרחוק.
בינינו גם תיקשרנו ע"י הנפת דגלים , שיכולנו להודיע לשומרים הרוכבים בשדה, אם קרה משהו.
היה חדר אחד בחומה , שם היה מכשיר רדיו אלחוטי סודי ביותר , זו היתה האפשרות היחידה שהיה אפשר לתקשר עם המפקד בעין חרוד , בהתחלה המפעיל היה בחור מבחוץ . ואח"כ לימדו את רחל אשל ז"ל לעבוד שם.
בגלל מצב הבטחון , המוסדות דרשו להוציא את הילדים מהמשך לכפר יחזקאל , בעמק יזרעאל , שם היינו כששה חודשים , הקשר עם אנשי הקיבוץ היה קשה ומסוכן. נשארנו שם עד שכבר לא יכולנו יותר ובקשנו לחזור הביתה .

מה היו קשיי התחבורה
בהתחלה היה לנו רק אוטו משא אחד , שהוביל את האנשים מחוץ למחנה , והחזיר אותם עם הפרודוקטים , שהיו צריכים להגיע לקיבוץ.
לפעמים כשלא היתה דרך לחזור הביתה נשארנו בעין חרוד , שם היו הורים של חברים ששמרו כשרות , ואצלם אפשר היה לישון , לאכול ולהתפלל .
פעם נסעתי לרופא שיניים , בעין חרוד , חזרתי לבית שאן ברכבת העמק , שם היו אמורים לחכות אנשים שיקחו אותי לטירת צבי , מכיוון שלא הגיעו המלווים המשכתי לנסוע לבית יוסף , שם ישנתי ולמחרת חזרתי ברכבת לעין חרוד .
מעין חרוד נסעתי למסילות וממסילות , באוטו משא , לטירת צבי,
בדרך בירידה של עין הנציב של היום ירו עלינו .
המפקד והנוטרים רצו קדימה לבדוק את הדרך . אנו הבחורות , שכבנו מתחת לאוטו כדי להתגונן מפני היריות.
איזי שפרינגר ז"ל , בא לקראתנו בטרקטור והוא ירה שלוש רקטות אדומות , כדי שחיל הספר , שהיה בבית האדום יבוא לעזרה.
עד שהם הגיעו כבר לא היה אף ערבי , והם לקחו אותנו למשטרה , ביקשנו עזרה כי יעקב מרקוביץ' , היה פצוע קשה , ועוד חבר נפצע קל . עוד לא ידענו ששני בחורים נהרגו , יעקב יוסף מליונר ז"ל ואריה וייל ז"ל התאריך: י'ז אדר תרצ"ט .
החברים ניסו להתקשר למעוז חיים ולמסילות , אך לא היה להם טלפון.
החברים שהיו איתנו , התקשרו לבית אלפא , משם הביאו פלטפורמה , ולקחו את יעקב ברגע האחרון לבית חולים בעפולה.
לוו אותנו בלילה הביתה הבריטים , ובבית קיבלו אותנו באבל כבד , החברים שבאו לשער המחנה.

במה עבדת בקיבוץ
אני עבדתי ברפת , בדיר , מחלבה בטירת צבי.
יותר מאוחר ,כשהיה צורך במטפלת לילדים התחלתי בעבודה בטיפול ילדים , והייתי בוועדת חינוך שנים רבות.
יצאתי עם הילדים מהחומה , כדי שיראו קצת ירק והיינו בליווי שמירה עד השדרה.
הלכנו לשחק איתם בתעלת המים והילדים שחקו בבוץ כמו בפלסטלינה
בזמן ההתקפה השניה של הקיבוץ הייתי אחראית על בתי הילדים ועל האוכלוסייה הבלתי לוחמת.
הייתי צריכה לדאוג שלכל בית ילדים תגיע בחורה לשמור על הילדים ולהשכיב אותם על יד המיטות , קיבלתי הוראה שאני צריכה לבוא לבית הילדים , זחלתי לשם למרות הסכנה של מטר היריות, וראיתי שהכל בסדר שם , ומשם המשכתי לפעוטון , שם לא היתה מטפלת.
אח"כ המקשרת הודיעה לי לבוא ל "צריף המטויח " במטרה להעביר את הבנות לבית הילדים.
באותו זמן , התחיל לרדת הגשם , העברנו את הבנות והשכבנו אותם על שמיכות על הרצפה.
בינתיים בגלל הגשם , נרטב הנשק שבידי החברים , והרבה חברות נקראו לנקות אותו , חברות אחרות נקראו להכין אוכל ולחלק אותו לעמדות ולבתי הילדים .
חילקנו להם את האוכל , והם אכלו בשכיבה , אך בתאבון רב ,
גם את ארוחת צהריים , עוד אכלנו בישיבה מזרחית , עד שאחר הצהריים באו והודיעו לנו , שאפשר כבר לשחרר את הילדים , ואז גם שמענו בלב כבד שנפל חבר יקר , נפתלי פרידלנדר ז"ל.

לסיום…
יש עוד המון סיפורים לספר , צריך לדעת להעריך את כל מה שיש לנו היום ,
עברנו הרבה כדי להשיג קיבוץ פורח ומשגשג , לא היו לנו חיים קלים , בלי מאוורר ומזגן….
אני מודה לקב"ה שזיכני למשפחה גדולה ורחבה שהולכת בדרכי אבות ובדרכי תורה ועבודה.

ראיינה: הודיה יורב
חזרה לתוכן


סיפור המטפלת בזמן ההתקפה על טירת צבי

התפרסם בעלון "מבראשית"  פ' כי-תבא תשס"ח במדור 60 שנה למדינת ישראל

בס"ד

סיפור לנכדתי זיכרונות מן ההתקפה על טירת-צבי אדר א' תש"ח

נכדתי היקרה: שמעת כבר, בבית הילדים על ההתקפה שהייתה על טירת-צבי בתחילת מלחמת-השחרור, וכיצד הגשם החזק שירד הפריע לערבים לבצע את זממם.
אני רוצה לספר לך היום, מה היה חלקי אני ביום ההוא:
במסגרת ההכנות שהתכוננו בטירה לכל צרה שלא תבוא אני קיבלתי תפקיד: להיות אחראית על בתי-הילדים במקרה של התקפה (הילדים ישנו אז בבתי הילדים, ולא עם ההורים, כמו היום). סדרנו רשימה של חברות, שיהיו אחראיות על כל חדר וחדר בתי-הילדים: רשימה ליום ורשימה ללילה. ביום כמובן היו המטפלות, והוספנו להן עוד כמה חברות, ובלילה אלה שגרו הכי קרוב לבתי הילדים היו צריכות לרוץ אליהם, וכל אחת ידעה לאיזה חדר היא צריכה להגיע.
באותו לילה, זה היה כבר לפנות בוקר, השומרת שמעה רשרושים… היא הודיעה למפקד. מיד העירו את כל החברים, וכל אחד יצא למקומו. גם אני אצתי לבית-הילדים ומצאתי שם כבר את דבורה גרוס. שתינו הצטרכנו להיות עם הילדים הגדולים. מיד התחילו יריות. הורדנו את הילדים לשכב על יד המיטות , על שקים שהיו מוכנים להם למטרה זו (כל ערב, כשהלכו לישון, פרשו את השקים ע"י המיטה, למקרה שיהיה צורך לרדת).
פתאום שמענו בכי מהפעוטון. מסרתי לדבורה שאני יוצאת, ובזחילה הגעתי לפעוטון. התברר שלא הגיעה אליהם חברה. הם התעוררו מהיריות ונבהלו, ומיכה חורין הבן של המפקד הרגיע אותם, והציע להם לשכב על הרצפה. ולמה לא הגיעה אליהם אף חברה? התברר אחר כך, שהיא לא ידעה אם היא צריכה ללכת לפי הרשימה של יום או של לילה? (כי היה אז לפנות בוקר). זחלתי שוב לגן (הבית שבו כעת התינוקות), וקראתי לחברה (פירחה) שהייתה מיותרת שם שתעבור לפעוטון, ואז חזרתי לבית הילדים הגדולים. בינתיים הגיעה הוראה מן המפקד, להעביר את הבנות מ"הצריף המטויח" לבית-הילדים. (היו שני חדרים של בנות גדולות בצריף, כי לא היה מקום לכולם בבית). שוב רצתי בכפיפה, כשהכדורים שורקים מעלי, לצריף. פתחתי את הדלתות, ומסרתי לחברות שהיו שם לעבור בכפיפה עם הבנות לבית-הילדים. הבנות רצו בפיג'מות בכפיפה, וכשהגיעו קרוב לבית-הילדים התחיל הגשם.
הכנסנו אותן דרך המקלחת, ובזחילה הגיעו למקומן. הורדנו מזרונים מן המטות, והשכבנו את כולם על מזרונים, שלושה על מזרון וכיסינו אותם בשמיכות. השתדלנו להרגיע אותם. כמובן, זה לא היה קל, על רקע היריות שבחוץ. (הערבים היו קרובים, הגדר עברה בערך במקום שהבית שלנו נמצא היום אולי קצת לפניו).
והנה הגיעה שוב מקשרת (הרי לא היה טלפון, וכל הקשר בין המפקד והחברים, התנהל ע"י מקשרים ומקשרות שרצו, והעבירו את הידיעות). המפקד שאל האם ערכתי ביקורת בכל בתי-הילדים? האם הכל בסדר? עניתי, שבבית-התינוקות לא הייתי, כי הוא קצת רחוק והשטח פתוח, ותחת מטר יריות קשה להגיע. התשובה לא אחרה לבוא: עלי לבקר שם! "והרי בין הילדים שם היה גם עמוס הפעוט שלי…".
ע"י בית הילדים שבו הייתי, היו אז עצים רבים. מסביב חושך מוחלט, ועלי להגיע רחוק פחד אלוהים לצאת לקול היריות! ואני, כמובן, החלטתי לזחול … יצאתי דרך החלון, והתחלתי לזחול. (שנים אחרי זה, עוד שמרתי את המכנסיים, שנקרעו לי בזמן הזחילה בין העצים בחושך), עד שהגעתי לבית-הילדים. לשמחתי מצאתי שכל החברות נמצאות במקומן, והכל היה בסדר. בקושי ובדפיקות-לב חזרתי שוב למקומי, וכמובן הילדים שמחו לשובי. הם, כמובן, דאגו כל אחד להוריו וגם לכל החברים. אנחנו היינו בבית הראשון שנבנה עבור הילדים והבניין שהרגשנו בו כל כך בטוחים אכן עמד במבחן, ותודה לאל שלא נפגענו. הרגענו את הילדים, ואמרנו להם שזה תמרון גדול. שרנו אתם שירים, וניסינו להתנהג ברגיעה.
בינתיים, בגלל הגשם, נרטב הנשק שבידי החברים, והרבה חברות נקראו לנקות אותו. חברות אחרות נקראו להכין אוכל, ולחלק אותו לעמדות, ולבתי-הילדים. חילקנו להם את האוכל, והם אכלו, מי בשכיבה, אבל בתאבון רב. חילקנו להם בגדים והם התלבשו בשכיבה. והנה הגיע חבר, וכולם שאלו על שלום הוריהם, ועל כל החברים.
גם ארוחת-צהרים עוד אכלנו בישיבה מזרחית, וחזרו למנוחת-צהרים על מזרונים. עד שאחר הצהרים באו והודיעו לנו, שאפשר כבר לשחרר את הילדים. ואז גם שמענו בלב כבד, שנפל חבר יקר נפתלי פרידלנדר ז"ל ,הוא היה על הטירה למעלה, ולשם כוונו הרבה יריות כדי לפוצץ את הזרקור ובאמת הצליחו, והיה חושך רב, עד שהאיר היום.

לאה יורב
טבת תשנ"ג


 

המכתב תורגם מאידיש ע"י אהובה. (חתונת ההורים היתהב11.10.34 ולאחר כמה ימים עלו כבר לארץ, מסתמא זהו אחד המכתבים הראשונים שהתקבלו כאן. )

נובוסליץ   27.11.34  ( כ' כסלו תרצ"ה )

לסדר  "ואביו שמר את הדבר"

לילדנו היקרים מאיר לאה וישראל. אחדשה"ט אודיעכם שאני כותב כל שבוע. שליחת המכתב לא בידי.  כתבו גם אתם. ע"כ אני מבקש מכם גם כן לכתוב שבוע בשבוע ולשלוח אותם ג"כ. כי הם חיינו ואורך ימינו עד שיעזור השי"ת לראותכם פנים אל פנים.

אכתוב לכם שהרב --- יבוא בקרוב לא"י , הקרובים שלו שלחו לו דרישה. רק אין לו עוד קונה לבית.

העיקר שלאהלה' כבר בארץ ישראל והשי"ת יצליח אותך בכל.

חווה כעת עסוקה מאד במשך היום, גם בבית וגם בחוץ. מהעתיד שלה הייתי רוצה לראות כבר ישועה. אני רוצה לראות ממנה נחת. יסורים אינני יכול יותר לסבול. אצל השי"ת הכל אפשרי.

אני מקווה שאלוקים מסתמא ימלא את בקשותינו. אני מאד רוצה לראות נחת יהודית.

אני מבקש מאד לכתוב אם אנחנו לא מקבלים מכתבים אנחנו מודאגים.

כתבו לנו מהכל, זה עושה לנו טוב על הנשמה. המכתבים מחיים את נפשינו.

(בסוף המכתב, אחרי מכתבה של סבתא ציפורה הוסיף הסבא)

טוב שהשאירו לי מקום בסוף המכתב. טוב שאתם בא"י ולא בגלות. השי"ת משגיח על הארץ

מראשית השנה  ועד אחריתה. אל תדאגו, הכל יסתדר.

 

לילדנו היקרים לאה מאיר וישראל

חיים מאושרים לכם. אנו מודים לה' על הבריאות ומקווים שה' לא יעזוב אותנו.

למאיר הרבה תודות על המכתב , החייה את נפשינו.

ללאה וישראל הרבה תודה על הגלויה. לאהלה' מדוע את שותקת ולא אומרת שום דבר בקשר ללאה של הדוד פנחס. הם לא יודעים מה לחשוב. הם מבקשים ממני לדעת . כל כך ביקשתי ממך לכתוב. בתי היקרה אני מבקשת שתכתבי הכל. אתמול היה אצלנו הדוד פנחס והוא היה מלא טענות.

ילדי היקרים יש לנו הרבה מה לדבר אך מה אפשר להעלות על הכתב.

בחוץ עכשיו יש גשם ושלג ובוץ ורפש אז אם אתם יכולים להבין איך קר לנו בנשמה בנובוסליץ.

לאהלה', את מאד צריכה להתגעגע לנובוסליץ

אני וחווה מרגישות את הטעם הלא טוב של החורף אבל אנחנו מודים לקב"ה על חסדיו אתכם ויש לנו הבטחון שיעשה אתנו חסד שנוכל להנות מהחיים ולראות מכולכם נחת.

ראיתי את  התמונה של מאיר וזה החייה את נפשי לראות אותך מאריקה'. אבל אסתר לקחה חזרה את התמונה.

לאהלה' למה את שותקת. כתבי לאמא איך את חיה ואיך החיים שלך. איך את מרגישה בחברה החדשה, ועם המשפחה. יש לך תיאבון, את אוכלת, את שותה, יש לכם מים טובים, חלב את מקבלת בכל יום. אל תרמי את עצמך בנוגע לחלב זה טוב בשביל הבריאות.

לאהלה' שלי איך את מסתדרת עם הגיסים, תמסרי להם ברכותי הלבביות ושיהיו כולם בריאים עם הרבה אושר. ואיך את מסתדרת עם הגיסה.

כבר 12 בלילה. לילה טוב לכם יקירי.  

 ציפורה.

 


הספד לאמא

אמא . אנסה לספר כאן מעט עלייך, למען אלה שלא הכירו אותך. 

נולדת בעיר נובוסליצה בבסרביה למשפחה חסידית-ציונית, ויום לאחר נישואייך לאבא – נסעתם לעיר-הנמל כדי לעלות ארצה.   הגעתם לשח"ל  ברחובות כזוג הנשוי הראשון בקבוצה  הצעירה,  ואני הייתי התינוקת  הראשונה בקבוצה.  ילדת אותי בהיותך בת עשרים ושתיים ואת רחוקה מהוריך וממשפחתך, אך עטופה באהבתם של חבריך לקבוצה.

היית חלוצה במלוא מובן המילה:  משתתפת בכיבוש העבודה בשח"ל  וב"כיבוש" טירת-צבי  (כך קראו לזה אז) - בתנאים קשים מכל קושי -  ולא וויתרת גם על העבודות הקשות ביותר!   אהבת לספר לנו על עבודתך כרפתנית כשאת חולבת את הפרות במו ידיך; על עבודתך בניפוץ חצץ;  על האיתות מעל גג הטירה ליצירת קשר עם הסביבה .  הטירה היתה מבודדת והסכנה גדולה, ואת היית במכונית ששבה הביתה עם פרודוקטים והותקפה מן המארב.  עד יום מותך סיפרת  לנו על רגעי החרדה ההם, כששני חברים נהרגים ואחד נפצע  ואת וחברותיך מתחבאות מתחת למכונית, או על פעילותך בהתקפה הגדולה על טירת-צבי ערב הקמת המדינה, כאחראית על בתי-הילדים ותפקודם הנכון. 

כשאת  נענית לצו-השעה נעשית מטפלת בילדי הקבוצה, ואת המקצוע הזה מלאת באמנות ממש!  דאגת לילדים במסירות ושימשת כדמות-חינוכית  ראשונה במעלה, מלמדת אותם את התפילות, ואינך מוותרת להם על  נטילת-ידיים וברכת-המזון אחרי הארוחה. הילדים בהם טיפלת זוכרים אותך כמטפלת שהיא להם כמו אמא – ותמיד עם מאור פנים ואהבה גדולה,  והם החזירו לך אהבה.

  עודני זוכרת אותך חוזרת מקורס-למטפלות, ובפיך שירי-ילדים חדשים שלמדת שם. בקולך הערב שרת איתנו ולימדת גם את כל המטפלות את השירים. צעצועים לילדים הכנת במו-ידייך – הרי מי קנה אז צעצועים לילדים?   אהבת את הארץ, את העמק ואת הטבע. לימדת את הילדים שמות פרחים וציפורים, ויצאת עם חניכייך לטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה. 

לאחר חצי-יובל שנים בטיפול, בהן שימשת גם כמרכזת ועדות-הטיפול והחינוך, ושלוש פעמים סדרנית-עבודה -  עברת לעבוד במחסן הבגדים,  וגם שם תפסת עמדות חשובות  ואחראיות.  יחד עם זה - כאם לששה ילדים בימים של חינוך-משותף ולינה משותפת – לא וויתרת על עיצוב דמותנו  וחינוכנו. תמיד ידעת מה את רוצה, וידעת להסתדר עם חוקי-הקיבוץ הנוקשים ולהתאים אותם  למה שחשבת כנכון לעשותו, לטובת ילדייך ומשפחתך.

היית גם אשת-המשפחה הרחבה:  דאגת למשפחתך שנשארה בחו"ל;  דאגת לאחיך ואחיותיך שעלו ארצה ושמרת איתם על קשר-מכתבים רצוף  (היית "כתבנית", והשארת לנו כל-כך הרבה מכתבים למזכרת!) דאגת לכל ילדיך, נכדיך וניניך באהבה רבה, שולחת מתנות וגלויות ברכה לכל יום-הולדת ולכל אירוע משפחתי בלא לוותר!  ויחד עם זה טיפלת במסירות באבא בערוב-ימיו, כאשר מחלה ארורה פוגעת  ביכולתו לתפקד כרגיל.

אחרי פטירתו של אבא , כאשר לא היה צורך יותר להתחזק למענו – ירדת בכושר, והרגשנו שהתפקוד שלך אינו כשהיה.  ובכל זאת השתדלת לעשות כמיטב יכולתך, ולא וויתרת לעצמך – עד שלא יכולת יותר.  בזמן האחרון היה לך קשה יותר ויותר, ואנשי "עטרת-צבי" טיפלו בך באהבה ובמסירות ואנו מודים להם  על כך מאד!

השבת את נשמתך בטהרה לבוראך בערב שבת-קודש, ואת בת 91 שנים.  נוחי בשלום  על משכבך – אמאלה'.  בגן-עדן מחכה לך, כבר יותר משש שנים, אבא.  ביחד תוכלו להשקיף על המשפחה המפוארת שהקמתם:  ארבעה בנים ושתי בנות, עשרים ושמונה נכדים וארבעים וחמישה נינים.  כולנו  נזכור אותך באהבה ובהערצה לעולמים!

בתך: שרה


 

בס"ד                                                                                                    כ"ח שבט תשס"ו

הספד לסבתא

"שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה" (ישעיה ס, ד)

קראנו אתמול בשבת בקריאת התורה את הפסוק "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא" 0שמות כג, כו). הגמרא במסכת ראש השנה (יא ע"א) דורשת על פסוק זה: "ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש".

 עומדים אנו פה סבתא, בחודש שבט. החודש שבו נולדת, חודש שתש כוחו של החורף וגם כוחך. הבקעה התכסתה מרבדים ירוקים, השקדיות והרתמים בשיא פריחתן, הרקפות והנרקיסים עדיין מעטרים את הגינות, גם הכלניות והצבעונים החלו לפרוח, אפילו האירוסים מתחילים להראות את יופיים. הטבע כולו, שכל כך אהבת, בא ללוותך בפעם האחרונה.

זכית, סבתא, לא רק למילוי החודשים בימים אלו, אלא גם למלא עד תום את יובל התשעים.

הפסוק מדבר על ימים מלאים וימיך היו מלאי תוכן ומשמעות.

הדגשת לנו תמיד שגדלת בבית דתי, חסידי וציוני. כנערה לא התפתית ללכת לתנועות הנוער החילוניות כפי שעשו רבים באותם ימים. את החינוך מהבית המשכת לאורך כל חייך כחלוצה דתית. בנית את הארץ, יחד עם סבא, בתחילה בקבוצת שח"ל ברחובות ולאחר מכן פה בטירת-צבי, שהייתם ממייסדיה. תורה ועבודה היו בשבילכם דרך חיים, על כל המשתמע מכך.

עבדת בעבודות שונות ומגוונות, אליהם הגעת כנקראת לדגל ועשית אותן במסירות. עוד ברחובות למדת להיות רפתנית, כי ראית שאין מי שיעשה את העבודה. גם לטיפול בילדים אותו מילאת כ-25 שנה, השתמשת בביטוי "שנלקחת מאחר הצאן" כשעבדת בדיר. התקופה הראשונה בטירת-צבי הייתה מלווה אירועים ביטחוניים ואף את ניצלת מהתקפה בדרך לטירת-צבי. בהתקפה השנייה על טירת-צבי היית אחראית על בתי הילדים והאוכלוסייה הבלתי-לוחמת ותוך כדי התקפה זחלת לבתי הילדים, בתוך מטר היריות לבדוק שהכל בסדר עם הילדים.

אך מעל הכל סבתא'לה, מה שייחד אותך זו הרגישות המיוחדת לזולת, רגישות עדינה שיש בה את היכולת לראות את צרכי האחר. לא רגישות "מקצועית" של כללי נימוס קרים ומנותקים, וגם לא רגשנות ללא ביקורת וחשיבה, אלא שילוב של בינת הלב עם שכל ישר. לכן יכולת גם לתת ביקורת שהייתה בדרך כלל מתקבלת. לפי סיפוריך ולפי היחס אלייך שראינו מהאנשים בהם טיפלת כילדים, רגישות זו לא הייתה רק למשפחה. אבל, אין ספק שאנו כמשפחה זכינו בסבתא תומכת, דואגת ועוזרת, ומעל הכל, רואה גם בלי שאמרו הדברים במילים.

 גם אם רווית נחת ממעשיך ומכל המשפחה המורחבת – צאצאיך. כל השנים דיברת בגעגועים על בית ההורים אותו עזבת בגיל 18 עם נישואייך לסבא ועלייתכם ארצה לסדר "אז תרצה הארץ". מאז לא זכית לראות את הורייך שנפטרו בסיביר, את אחותך שנספתה בשואה ואחייך שנפטרו מעבר למסך הברזל. נחמה פורתא הייתה לך בפתיחת שערי ברית-המועצות עם עלייתה של אחותך פייגע שתבדל"א עם משפחתה לישראל.

סבתא, בערוב ימייך השתדלנו כולנו להיות איתך. לעזור, להקל ולתמוך, כל אחד לפי כוחו ויכולותיו, אך לא התקרבנו לטיפול ולמסירות שלך כלפינו, ועל כך אני מבקש את סליחתך.

 ואם יורשה לי, בקשה אחרונה סבתא: אנא המשיכי להתפלל על עם ישראל ועל כל המשפחה, שיהיה לנו כוח להמשיך בדרך שבה חינכת וגידלת אותנו.

לכי בשלום, נוחי על משכבך לצידו של סבא באדמת העמק אותו גאלתם בזיעת אפיכם.

תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים ותעמדי לגורלך לקץ הימים.

                                                                                                 נכדך אוריה

                                                                                                 כוכב השחר


דברי פרידה מלאה יורב / יזרעאלה

בזכרונות-הילדות של כמה וכמה מבני-הקיבוץ, וגם שלי,  לאה היא ה- מטפלת!  זה היה, בזמן שהחינוך-המשותף היה בשיאו: בזמן שבית-הילדים היה המקום, בו כל הילדים אכלו, התקלחו, ישנו בלילה ונחו ביום.  משם יצאו ללמוד בבית-הספר, ולשם חזרו בתום הלימודים. בית-הילדים היה נקי ומסודר בצניעות ובמעט, והיה קבוע בסדרים שלו.  לעבודה חינוכית חשובה זו סידרו את הטובות ביותר.

לאה ליוותה כמה כיתות; כמה מחזורים, כמטפלת בבתי הילדים. היה זה מתפקידה להעיר את הילדים בבוקר ולדאוג שיגיעו בזמן לתפילה בבית-הכנסת; ייטלו ידיים לפני הארוחה ויאמרו ברכת-המזון לאחריה; יסדרו את המיטות; ישטפו את החדרים.  היה זה תפקידה לדאוג שכל ילד וילד יקבל את כל צרכיו: ממקלחת ועד בגדי-שבת.  מאוכל מוכן ומוגש – ועד תוכניות בחופשות מבית-הספר.  ההורים שלנו סמכו על לאה והעריכו את אופן עבודתה, את התמדתה והרוח הטובה בה דאגה שהכל – סביב ילד בריא או חולה – בן או בת – שובב או רגוע – יסתדר על הצד הטוב ביותר.

אני זוכרת את לאה כמטפלת חרוצה, שאהבה לשיר לנו שירים.  ממנה למדנו את שירי-הגשם והיורה, שירי חיות: תרנגול, שועל, גמל.  שירי חגים.  השיר שאהבה לשיר, אולי, יותר מכל, היה – בכל יום ששי: "החמה מראש האילנות נסתלקה".

לאה סיפרה לנו הרבה מזכרונותיה : איך נולדה למשפחה רבת-ילדים חסידית בבסרביה, איך גדלה בבית ציוני ולמדה עברית עוד בבית-הספר, ואיך למחרת הנישואין עלתה ארצה עם ישראל, היישר לקבוצת שח"ל. למרות שלא השתתפה ביום-העליה – כי היתה לה כבר תינוקת קטנה – בלבה היתה עם החברים, וכשכבר הגיעה לטירה – עמדה על זכותה לעבוד  כרפתנית, וגם הכינה גבינות מחלב-הצאן שבדיר. לאה סיפרה על האוטו שנפגע בדרך לטירת-צבי בשנת 1939 כשהיא אחת מנוסעיו, וגם איך תפקדה  כאחראית על בתי-הילדים בזמן ההתקפה הגדולה.  אני זוכרת אותה גם מספרת לנו גם על הוריה ואחיה שבסיביר.  ממנה שמענו על "מסך הברזל" ועל הדאגה לאחים ולאחיות החיים שם, בקור הנורא...   וכמה היא שמחה, כשאחותה הגיעה ארצה!

כשהיתה לאה לסבתא – דאגה לנכדיה כאילו הם ילדיה. ביתה – היה ביתם בחגים ובחופשות.  זכתה לראות משפחה גדולה: בנים, בנות ונכדים ונינים -  ויחד איתם זכתה לאהבתם של כל "ילדיה" שבהם טיפלה בשנים הרחוקות ההן.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

  לקובץ שנכתב ע"י ראובן אור המתאר את לאה כמטפלת בימיה הראשונים של טירת צבי


חידות עם טעם של עוד-לסבתא לאה בת התשעים

המון דברים מיוחדים ונפלאים למדנו מסבתא,

לאורך השנים סבתא תמיד אפתה מכל-טוב לבנים, לנכדים ולנינים

עוגות עם המון תשומת לב ואהבה

שלהן שמורה פינה חמה ומתוקה בליבנו.

          1)         ניחוחות מן המטבח עולים

      ריח קמח סוכר ושמרים

      העוגה נקראת על שם האופה הנאמן

      זוהי כמובן עוגת וולפרמן.

2)                 המיקסר רוחש, גועש ורועש

            את הקצף בתנועות עטיפה – הלקקן בוחש

            עוגה מתוקה בתבנית עגולה סבתא מכינה

            לדוד יוסי במיוחד – זוהי עוגת ה-גבינה.

3)                 עוגה מסורתית מעליה קצף או פסי בצק

            סבא ישראל עבורה קולף, חותך ומרסק.

            לעת שיבה ללא סוכר לאור מה שהרופא מייעץ

            טעימה כתמיד היא עוגת – תפוחי העץ.

4)                 עוגה שחורה, אוורירית ומיוחדת

            ניחוח היין עושה אותה טובה "על אמת"

            במקרר יש לשומרה בשקית סגורה

            זוהי כמובן העוגה ה- רטובה.

5)                 בקופסת הפח העגולה לילדים הן מחכות       

            מקורן בימים שהדודים היו עובדים בכוורות

            כל חייל בין האפוד למחסניות

            שומר בפק"ל כמה  - דובשניות.

6)                 הילדים יודעים שעוגה רטובה לא מסיימים

            שהרי סבתא מכינה מהפירורים מטעמים.

            בתוך קופסת פלסטיק הם במקרר מחכים

            שיבואו הנכדים והנינים ויחפשו את ה – גולגולים.

7)                 ביום חגך, סבתא, לרגל יובל התשעים

            נקנח בוישניאק ונשתה יחד "לחיים"

            מזל טוב סבתא אהובה לך נאחל

            עם עוגת "מזל טוב" הלא היא עוגת ה- ופל  ! מזל טוב !

ולסיום

כולנו את הסוד באמת יודעים

לסבתא מתכון יחיד מיוחד וטעים

בכל המצרכים לא חשובות הכמויות

כי העיקר הוא האהבה, הנשמה והדאגות.

כתבה וחרזה - רותם גלסר