|
|
סירל (גרשטיין) ואברהם-מרדכי ויניצקי
| למשפחות יורב - גרשטיין לאחר השואה | כרוניקה למשפחה | שורשים למשפחת גרשטיין | יונה וברכה הרשטיין |
|
אברהם ויניצקי ואשתו סיריל אחותו של יעקב יוסף |
אברהם וסריל ויניצקי |
משפחת ויניצקי 1933 מימין לשמאל:מאיר -רחל-- יצחק-איטה |
משפחת
ויניצקי בבסרביה
– עומדים: איטה,
מניה (אשת דוד), מאיר,
רחל, יצחק, אשת ישעיהו יושבים:
דוד, סריל,
שלומית, אברהם,
ישעיהו . |
 אברהם וסריל ברישום העולים לארץ ישראל נרשמו (בלבד) דרך בקרת הגבולות בראש הנקרה יתכן שעלו לא"י באניה דריאן2 שנתפסה בדרך בידי הבריטים ונוסעיה נשלחו למעצר במזרע שליד נהריה
|
 איטה ורחל הבנות של סריל ואברהם ויניצקי ברישום העולים לארץ -שנשלחו למחנה המעצר בעתלית נראה שעלו יחד עם הוריהם באניה דריאן ב , הועברו למעצר במזרע ולכן הרישום נעשה בראש הנקרה ראו לדוגמא כאן
|
 מכתב תשובה מאברהם וסיריל להזמנה לחתונת חנוך ואהובה ראו שכתוב המכתב למטה בהמשך דף זה |
 מכתב יצחק לחתונת חנוך ואהובה ראו שכתוב המכתב למטה בהמשך דף זה |
 לחנוך ואהובה להולדת משה
|
 שלומה של רחל
|
 יצחק חיל -נמצא במצרים בבריגדה |
 מזל טוב להולדת אבישי - פסח מתקרב והצרכים מרובים |
 ישעיהו ושרה ויניצקי |
 תודה על התשורה |
 שנה טובה לטירת צבי תש"ט
|
 המצבה של סריל וינצקי קריית שאול גוש 3, אזור 4, שורה 2, מקום 18 |
 המצבה של אברהם ויניצקי
|
 המצבה של ישעיהו וינצקי ואשתו |
 המצבה של "אסיר ציון" דוד וינצקי בקריית שאול ת"א גוש 3 איזור 5 שורה 1 |
 המצבה של איטה (וינצקי) ספרוני בת סריל ואברהם ויניצקי |
סריל היתה בתם
הבכירה של יונה וברכה הערשטיין, אחותו של יעקב-יוסף
גרשטיין. אברהם-מרדכי
ויניצקי, היה שו"ב
ובעל-תפילה בסורוקי, אחר-כך בוורטוז'אן וביאסי.
עלו לירושלים והקימו בה משפחה לתפארת.
ר'
אברהם-מרדכי ויניצקי
(1877 – 1958)
נולד
בסורוקה, לאביו ר' יהודה לייב, ממנו ירש את
סגולותיו בתורה, בהתנהגות ובתפילה.
היה בקי בנוסחי התפילה המסורתיים ובנגינה
נכונה של טעמי-המקרא, מחונן בקול נעים וצלול
ומתפלל בחמימות לבבית, ברגש ובהתלהבות חסידית.
שימש
בעל-תפילה קבוע בסורוקה ובוורטוז'אן הסמוכה,
אליה הוזמן כשו"ב, מוהל וחזן-העיר.
בימים-הנוראים היתה תפילתו מלווה מקהלה,
בה שרו מיצירותיהם של ניסי בלזר וזיידל רובנר,
שנמסרו לו בעל-פה מפי
בעלי-התפילה ששימשו "משוררים" בשעתם
במקהלותיהם. אחר-כך
עבר ליאסי (רומניה) , שם שימש רב, שו"ב ובעל-תפילה
במשך עשר שנים רצופות.
בשנת
תש"א (1941) עלה עם משפחתו ארצה וקבע את מקום
מושבו בירושלים. התפלל
בבית-הכנסת של חסידי בויאן במשך שנים מספר.
נפטר
בתל-אביב.
מתוך ספר בסרביה.
ילדיהם של סריל ואברהם
ויניצקי:
דוד ויניצקי
דוד,
יליד אלף תשע-מאות ושבע, היה
בנם השני של סירל גרשטיין (אחותו של יעקב-יוסף)
ואברהם-מרדכי ויניצקי.
בהיותו
מזכיר "תרבות" בבסרביה מאלף תשע מאות
עשרים ושלוש ועד אמצע אלף
תשע מאות וארבעים בתקופת השלטון הרומני, היה
עיקר פועלו בתחום בית-הספר העברי.
עבודתו התנהלה תוך מאבק יומיומי על קיומו
של בית-הספר ועל העמקת התודעה בקרב הציבור
למען בית-הספר העברי.
כחבר
הוועד המרכזי של המפלגה-המאוחדת "צעירי-ציון"
– "פועלי-ציון", מילא תפקידים חשובים בכל
פעולות הוועד הציוני המרכזי בקישינוב, ביניהם
– גם כמנהל המשרד הארצישראלי.
עם
סיפוח ביסרביה לתחומה של רוסיה הסובייטית
בשנת אלף תשע-מאות וארבעים –
נאסר, ונשפט שלא בפניו לחמש
שנות עבודת-כפיה במחנות-ריכוז אשר בצפון.
אחר-כך נשפט שנית במחנה, לתוספת שבע
שנות מאסר, ולאחריהן – הגלייה לארבע שנים
בסיביר. רק לאחר מכן
זכה שם לחיי "חופש" של חמש שנים.
דוד
ויניצקי, שבזמנו היה ממונה על חלוקת
הסרטיפיקטים לעליה לבני ארצו – זכה הוא עצמו
לעליה רק בשנת אלף תשע מאות ששים ואחת, לאחר
עשרים ואחת שנים של סבל רב.
מאז
הגיעו ארצה, פירסם בעיתונות רשימות על החיים
במחנות-העבודה בברית-המועצות, והיה שותף
לעריכה ולהבאה-לדפוס של ספרים בנושא יהדות-ביסרביה. עבודת-המחקר שלו: "ביסרביה
היהודית במערכותיה – בין שתי מלחמות-העולם"
יצאה לאור בשני כרכים בשנת
אלף תשע מאות שבעים ושלוש, לאחר תשע שנות
יגיעה בהכנת החומר והבאתו לדפוס.
ספרו: "הרפובליקה השבע-עשרה של ברית-המועצות"
שהוא מחרוזת של רשימות על החיים במאסר ובגלות
הסובייטית בסיביר, יצא לאור בשנת אלף תשע מאות
שבעים ושש, וספרו "שלג חם" – יצא בשנת אלף
תשע מאות שמונים וארבע.
(לפי: "על המחבר" בספר "הרפובליקה השבע-עשרה של ברית-המועצות")
על מצבתו (ראו לעיל) נכתב: לזכר הרעיה מניה והילדה היחידה שלומית שנספו בשואת טרנסניסטריה תש"ב 1941
לקריאת מכתב מערה"ש תש"ב 21.9.1941 מאברהם וסריל וינצקי לחנוך ובני משפחת גרשטיין
שכתוב המכתב
מהדוד אברהם ויניצקי מירושלים, למשפחת
גרשטיין בטירת-צבי
ב"ה,
יום ג', חודש אדר תש"ב
, פה עיה"ק ירושלים תובב"א
שלום
ומז"ט לכל משפחת גרשטיין, כי שמענו אשר נולד
בן זכר אצל ישראל (אבישי).
יה"ר שיהיה למזל לכולכם ולכל המשפחה, כי
כן אמרו חז"ל "בא זכר - נתרפאו כל המשפחה.
בא זכר - וככר בידו. וגם
זכר - בגימטרי' "ברכה". יה"ר שיקוימו כל
הברכות בכל משפחתנו אנו,
ושיזכו ההורים לגדל את בנם לתורה ולחופה
ולמעשים טובים, ושיהי' לכבוד ולתפארת. כי עטרת
שיבה - בני-בנים. ושיעזור
השי"ת שנשמע במהרה בשו"ט מאבותיכם ומכל הגולים אשר
במשפחתנו , ושיעזור השי"ת לכל ישראל
שייוושעו בכל טוב סלה.
ועתה
בנים יקרים וחביבים - אודיעכם, אשר אתמול לעת
ערב קיבלנו את תשורתכם: ארגז מלא ירקות וכל
טוב, דברים אשר בזמן הזה הם יקרי-ערך, ובפרט על
ימי החג. כי דברים כאלו הם עיקר האספקה לכל
איש הישראלי. ועל כך
אנו נותנים לכם תודה רבה.
ונברך אתכם, שתזכו לחוג את החג בכשרות
ובדיצה וברוב שמחה, ושתתברכו מן השמים בימי
הפסח. כי בפסח נידון
על התבואה, ובזאת הברכה נכלל כל הברכות.
ושיקויימו בכם הברכות, כמו שנאמר:
והריקותי לכם ברכה עד בלי די.
אצלנו
אין כל חדשות. הכל כמקודם.
ונקווה לה' שישלח לנו את ברכתו, ושנוושע
בכל טוב, ושימלא את כל בקשותינו.
דברי
דודכם ודודתכם אברהם וסעריל ויניצקי.
כל הבנים והבנות פורסים בשלום כולכם הטוב. ממני - הנ"ל
שכתוב המכתב מאברהם וסריל לחתונת חנוך ואהובה
ב"ה
לבני גיסי הנכבד והיקר מו"ה יעקב יוסף שלום
הננו בזה לברך בברכת מז"ט את החנוך וגם למשפחת החנוכי למשפחת גערשטיין ואת כל הנלווים עמכם וגם הכלה בחירת לבך אשר הסכימה בלב ונפש להסתפח במשפחתנו אנו. ויה"ר שתהיה למזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת ושתהיו תמיד מאושרים ונעימים בצוותא חדא ובדעה אחת שווה בשווה ושתהיה לך לעזר בכל דרכך ושתהיה לתפארת גם להוריך היקרים לנו. ויה"ר מהשי"ת אשר לכל משפחתנו יתווספו כהנה וכהנה לכל הדורות ושנזכה כולנו לבנות את בית ישראל בארץ ישראל מדרכי ישראל ע"פ רוח היהדות והתורה אמן כן יהי רצון.
ועתה הנני לברך את כולכם שתזכו ליישב ולדור בהבינינים החדשים אשר בניתם בבריאות ובהצלחה ושתוכלו לקיים את כל מצוות היהודי אשר לפי מצוות התורה. ושיהי ביתכם פתוח לברכה לכל עובר ושב כמבואר בדברי חז"ל " הנותן מפתו לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך בי"א ברכות". וזה מהמידות של אברהם אבינו ע"ה אשר בזכותו אנחנו חיים.
בנים יקרים כמובן אשר מכתבכם קבלתי עם הבשורת מז"ט. וזה היה בער"ה ולא היה ביכולת להשיבכם תכף . ואתה משה יקירי אבקש ממך סליחה על אשר לא עניתי לך על מכתבך הראשון. זה היה רק מחמת טרדת "הבטלה" שמביאה לידי מצב רוח כזה וד"ל.
אך באמת אוכל להגיד לכם יקירי אשר מאד מאד שמחנו במכתבכם וכן תודה לכם עבור הבשורות טובות אשר השמעתנו ומאד מאד חפצנו ברצוננו הטוב בלב ונפש לקחת חבל בשמחתכם אך ורק באופן אשר ה' הטוב יסכים על ידינו בהשגחתו הטהורה שלא יהא ח"ו שום מפריע. ועתה אנחנו כולנו נברך אתכם בחתימה טובה לכולכם ולכל בית ישראל אכי"ר.
ורב תודה לכם עבור תשורת תמונת בנכם היקר כי זה מאד חביב אצלנו. ויה"ר שתראו נחת בו ושתגדלו אותו להיות מהמצויינים ושיהי לכבוד ולתפארת. והבקשה מכם יקירי אשר תבשרנו במהרה בבשורת מז"ט מאת אחותכם זהבה עם זיווגה הנכון בזמן הנכון.
משה יקירי אשר בנוגע לבקשתך אשר נשלח את תמונתנו אודיעך אשר זהבה קבלה פה תמונה שלנו ,מסתמה תראה גם לכם. תו ולא מידי. יקירי אצלנו אין כל חדשות הכל כמקודם ונקווה להשי"ת שימלא במהרה את כל בקשתנו לטובה ולברכה ולבשורות טובות ולגאולה שלמה עככ"י אכי"ר ולקבוץ גלויות.
ממנו הדוד והדודה שלכם אברהם וסריל ויניצקי
כב"ב פורסים בשלום כולכם הטוב ומברכים אתכם בכל טוב סלה.
המכתב ממשיך בכתב ידה של סריל באידיש.
ירושלים 21.9.41 ערה"ש תש"ב
כתיבה וחתימה טובה לקרובינו היקרים אין דרכי במליצות
. אהיה ישר וקצר יפה יפה מאד. הניך(חנוך) עשה את שלו וטוען כי ה' בעוזריו. מסכים כן יהי רצון.
והניך צעד את "הצעד" (כדבריו במכתבו ומוסיף אני הקטן, סוף סוף התחיל הניך להתחיל. התחיל בחיים. התחיל בממשות כי כך דרכה של תבל. והתחלה זו חובה עליה להיות הולכת עד ועד בכלל. ) יש סוברים עד לימות המשיח – ניחא)
וכעת דברי אל אהובה. אהובה זו אשר העמידה עצמה בצדו של "הצועד" ר' הניך ולצעוד ולצעוד ולצעוד אתו עד........ (נכון אני להסכים שנינים ונכדים שלהם ימלאו את החסר , סופו של פסוק זה)
ועוד אל אהובה – אין אני נוהג להיות נמנה על הנוהים אחרי התפילה השגורה והרגילה, על כן אעיז הפעם בפשטות אמיתית לקרוב נאמן. יהי רצון וכשמה כן תהיה לעולם, לו , לנו, ולה עצמה.
להניך לחיצת יד אילמת ופשוטה המוכיחה מסירות והשתתפות בשמחה, כי על כן הניך הוא.. ולקרובים כולם ברכה ומזל טוב. שמחתכם – שמחתי. באמת ובתמים. אנא קבלו נא ברכה צנועה זו בלשונה, כי כנה היא.
שלכם יצחק
(מתוך: דוד ויניצקי, שלג חם)
בזכרונו של סבא עקיבא פינה נסתרת מימי נעוריו. דורית החביבה מכל נכדיו, היא-היא שדובבה אותו בעת עריכת ה"סדר" המשפחתי.
ובכן, מתחיל הסבא, הדבר קרה לפני הרבה-הרבה שנים, באחת משעות הלילה שלאחר חצות. שבעה היינו בקבוצה של פעילים בתנועה לאומית. פתאום יצא הקצף עלינו, ובשעות-לילה המוקדמות-שלאחר חצות נעצר כל אחד מאיתנו בביתו. כאילו 'נחטפנו' והובאנו לפני שליטי המשטר החדש, שרק לפני ימים מספר פלש לאזורנו.
הובהר לנו, כי מתוך חשש שמא לא נהיה נאמנים למשטר החדש, הוחלט לעקור אותנו ממקום מושבתנו, למען נהיה מרוחקים מעין כל, ולא נוכל לבוא עוד בקרב קהל ועדה. למטרה זו קיימים מחנות סגורים בצפון הקר, שבהם ניתן לרכז אותנו ולהעסיקנו בעבודה כפויה.
שמענו את הדברים, ואף לא העזנו להתלונן. דינא דמלכותא!...
והדרך ארוכה–ארוכה, מרחק של אלפי קילומטרים. ניטלטלנו בה בקרונות סגורים מיוחדים, יותר ממאה ימים ולילות. לבסוף הגענו ליערות-בראשית שבצפון הקר, בלב-ליבו של אוקיינוס השלגים והקרחים.
מאחר ששקדנו במשך כל הזמן הזה על מניין הימים סדר-הזמנים, על חודשיהם ומועדיהם, ידענו כי הגענו למקום המיועד לנו בדיוק ביומו של ערב חג הפסח.
צריף-עץ היה מעתה למושב לנו. אך רק לשניים מאיתנו ניתן היה לתפוס מקומות על אצטבה פנויה, חשופה לגמרי. הנשארים התפרסו על פני הריצפה הקרה בשבילי המעבר. שוכבים אנו, נחים מעמל הדרך ונאנחים. בדמיוננו עולים ומסתערים זכרונות מהעבר הקרוב. צצות ומתחלפות תמונות מימי חיינו וחיי ביתנו מאז. הומה הלב ומתיפח... כמה זר ומשומם כאן. הלצפות לנס? הרי אין זאת אלא הזיית-שוא!
עם זאת, ממאן הלב להשלים ולהכיר במציאות החדשה, המרה – הרי שונה הוא הלילה הזה מכל הלילות. אולי בכל זאת יתרחש נס גם הפעם, בליל-שימורים זה. – היד ה' תקצר?... ומייד גמרנו אומר: על אף הכל ולמרות הכל – קדש נקדש את החג, ולו בקריאת אי-אלה פרקי הגדה בלבד, בלחש. היא – הלא טרם נשתכחה כליל מהלב. כדרך כל התפילות שאנו חוזרים עליהן מדי יום ביומו. אמנם רב מאד הקהל המצטופף בצריף, והוא "גלוי-עיניים", אולם אין זה אלא ערב-רב, שהוגלו מכל רחבי המדינה אל ממלכת-גולאג העצומה. מי אפוא יבחין ויבין פשר הדבר?
אחד מי יודע –
והנה בתוך הרעש וההמולה, מבעד לערפל העשן הממלא את הצריף הענקי, נדחק לפינתנו צעיר שזוף-פנים וחסון. עיניו נבוכות מעט, תרות לעברים וננעצות בפניהם של אסירי ה'אטאפ' [=משלוח] החדש. ניכר שהוא מוותיקי המחנה, גרוזיני או יווני, מארצות המזרח.
הוא בא כנראה לבדוק, אומר אחד מן החבורה, אם נשארו עוד באמתחותינו חפצי-הלבשה שהבאנו מ"שם". אולי תמורת 'עישון' או פרוסת לחם... אולם לא. לאחר דומיה קלה, פונה הצעיר אלינו בעוצר-נשימה, והוא שופע אור: אם לא טעיתי בכם – אתם יהודים! ובכן מאין באתם? הקשבתי לשיחתכם, אמנם איני מבין את שפתכם, אבל נראה שיש בה "משהו" מלשון-הקודש שלנו. ואני, יהודי אנוכי. מהרי הקווקאז. מבזבז את כוחות נעורי במחנות אלה זה חמש שנים. אך אני זוכר הרבה תפילות בעל פה, צם בתשעה באב וביום הכיפורים ונזהר מאכילת חזיר ומחמץ בפסח. אמי וזקנתי שולחות לי מדי שנה לפסח מצות תוצרת-בית, קמח-מצות ובשר כבש מעושן. שלא אכשל חלילה בחמץ בכל שמונת ימי הפסח. השנה שלחה אמי אפילו מרור ואף...בקבוק-יין לארבע-כוסות. הדבר אמנם אסור איסור חמור מאד, וכל העובר עליו ענוש יענש. אך אין דבר. אמי החכמה כותבת שבעצת הרופא היא שולחת לי קמח-מצות וגם בקבוק שמן-דגים ל"רפואה שלימה". ולמען לא ייזל השמן, היא הוסיפה שומן-אווזים, שנקרש בדרך. וכאשר נמסרה לידי החבילה, לא עלה בדעת אנשי המשמר לבדוק את הבקבוק האפור, כשהשומן מלמעלה מעיד על מה שיש בו... הערב נקדש על היין בצוותא. למראית עין אביא איתי מים רותחים וכלים לשתיית תה.
בין רגע היה בן-נכר זה לאח קרוב ויקר לכולנו. בשר מבשרנו ונפש מנפשנו.
- האין זה "התשבי" בכבודו ובעצמו?!
וכך נערך בגולה מרוחקה ונידחה "סדר ליל פסח ראשון", ערוך כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו. אמנם ללא מלך, ללא בן-מלך וללא שולחן-ערוך. על מזרן-תבן מזוהם ומטולא ושמיכה אפורה, שלא חוטה ולא כובסה ימים רבים. ו...באמירת ההגדה בנעימה חרישית ועצובה.
על ה"מה נשתנה" המסורתי ניתוספו במקום הזה ובזמן הזה קושיות יותר חמורות, אשר הציפו את מוחנו. אך מי דן לעת כזאת ב'זוטות'?! ההגדה נקראת קטעים-קטעים חליפות על ידי כל אחד מאיתנו, ככל שזכרנו בעל פה. וה"חדש" שנספח לחבורה, החל להנעים את פרקו בניגון משונה,
אך בקול רם ובנעימה מעודדת: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".
רוח חדשה נכנסה בן-רגע לעדה הקטנה, חיממה את ליבנו וליטפה את נפשנו. מזמורי ההלל התחילו להאמר כמאליהם. במלוא הבטחון ובהתרוממות הנפש ידענו כי אכן "הוא יבנה ביתו בקרוב. במהרה במהרה בימינו בקרוב"...
שלוש דפיקות זועמות ומאיימות בפס-הברזל שליד שער המחנה הזהירו – הגיעה שעת ההתפקדות. ספירת-הערב. נבהלו שוכני הצריף. חוזר כל אחד למקומו, באמירת-חטף: "לשנה הבאה בירושלים".
חסל סדר ליל פסח ראשון בגולת הצלמוות.
"שהחיינו" למדינה בתוך ה'גולאג'
במלאת עשר שנים שהרופא ד"ר אבראם בניימינוביץ ריצה את עוונו במחנה-עבודה, נענה להצעת המיפקדה להמשיך בשירות הבריאות של מ.ו.ד. כשכיר חופשי. וכי מה בין זכויות תושבי ה'גולאג' לזכויות אזרחי שאר הרפובליקות?! למעשה, גם הם אינם חופשיים יותר מאיתנו. גם הם שקועים בעולמם המצומצם ואינם רשאים לצאת ממנו. גדר-התיל שלנו אינה שונה הרבה מהגדר שלהם...
והאמת ניתנה להאמר, ברבות הימים, רבים מהם עוד עלולים להגיע אלינו, ולהיות שווי-זכויות כמונו...
ומשנכנס לשירותו החדש, בתור 'חופשי', התמנה מייד רופא ראשי ומנהלו של בית-החולים המרכזי לכתריסר מחנות-עבודה שבסמוך לו...
דאגה יתירה מעוררים בו אחיו המעונים, והוא מקדיש משעות מנוחתו להאזין להם. כרע וכאב מייעץ, מנחם ומעודד... משוחח עם ידידיו מבין אסירי-ציון, מהם יריבים לשעבר – 'נציב ביתר' ופעיל בתנועת העבודה. הוא מתבדח: צאו וראו מה גדול כוחו של דגל 'הפטיש והמגל'. רק הוא יכול לאחד יריבים נוקשים ובלתי מתפשרים. רק תחת דגל זה עשויים הם לחיות חיי אחוה ושלום!...
והנה יום בהיר אחד נודע לו על הקמת מדינת היהודים. מייד רץ אל אחיו שבמחנה: מורי ורבותי, הבה נתברך בברכת מזל-טוב וב"לשנה הבאה בירושלים". כעת חייב כל יהודי לראות את עצמו כאזרחה של מדינת ישראל.. הבה נלחץ ידיים לקראת הגאולה השלימה. לכו וכנסו לביתי את כל היהודים שבמחנה, ונקדש את החג בצוותא.
אכן, האמין האיש באמונה שלמה, כי תכף ומייד יעלם מסך-הברזל. ראש לכל ישוחררו אסירי-ציון, וקרובה הגאולה לכל יהודי ברית המועצות.
ובינתיים נכנס אבראם בניימינוביץ לחדרו, ומחיש תקרובת מ'משמני' מטבח בית-החולים ומשייריו – פודינג קר מתפוחי אדמה. קערית עם דייסת-גריסים סמיכה וקומץ סיכריות. אחד הנאספים מפתיע את החבורה ב'אפיקומן', שהגיע בחבילה מהוריו בארץ – שוקולדה 'עלית' ושקית צימוקים. תתכבד בהם החבורה החוגגת, בברכת "שהחיינו" בשם ובמלכות...
נראה, שאתם צפויים לשיבת-ציון במהרה ובזמן קרוב...ואילו אני – מי יודע אימתי? מי יתן והיה חלקי עמכם, פונה הרופא אל אסירי-ציון. רצוני לפחות לאסוף את העטיפות והכתובות העבריות שעליהן. אשמור אותן לזיכרון, בשבילי ובשביל בני אחרי.
הוציא את חותמת המרפאה, ותאריך אותו היום הוטבע על כל אחת מהעטיפות –
15 במאי 1948.
