English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

 

הרב ישעיהו איסר אלקיס

 

 טרנסניסטריה ידיניץ חוה ומרדכי אלקיס שורשים למשפחת אלקיס  

yshisrex.jpg (4874 bytes) 

הרב ישעיהו אלקיס

עלה ארצה בשנת תשל"ב 1972

גר בקרית טבעון שם כיהן כרב שכונה, מוהל, ומנהל מחלקת הכשרות של העירייה

נפטר בר"ח סיוון תש"ס

זכה לשתי בנות ונכדים הממשיכים בדרכו

transnistria4.jpg (55411 bytes)

 

מפת גרוש היהודים מתוך אטלס השואה

נתיב יסורים של הרב ישעיהו אלקיס

 

נולד בי"ז שבט תרע"ז בעיירה ידניץ לאביו ישראל אברהם אלקיס ( בן דוד של משה יהודה אלקיס )

אחיו של מרדכי בעלה של חוה אלקיס

למד בישיבת קישינוב אצל המהרי"ל צירלזון זצ"ל

הובל לגלות במחנות טרנסניסטריה והקים שם במחתרת מקומות תפילה ומל את ילדי ישראל תוך סיכון נפש

חזר לבסוף לידניץ ושיקם ככל יכולתו את שארית הפליטה

השתייך לחסידות שטפנשט

הרב ישעיהו איסר אלקיס ז"ל נפטר בר"ח סיון תש"ס

ראה התיחסותו של יעקב יוסף לפטירתו של הרבי משטפנשט במכתב מ 24.10.33 לחץ כאן

 

ראה בהמשך הדף עדותו על הטבח בידניץ ועל הגרוש לטרנסניסטריה והחיים בתנאים נוראיים שם

 

 

y+eita.jpg (34284 bytes)

הרב ישעיהו אלקיס ואיטה אשתו

yshayaho-s.jpg (75330 bytes)

הרב ישעיהו איסר מגיד שעור ברמב"ם

israel+ita.jpg (51767 bytes)  

ישראל ואיטה אלקיס הוריו של הרב ישעיהו אלקיס

 

הרב אלקיס לומד בביתו בטבעון

חתונת ישעיהו ואלקה אלקיס מימין יושבים הוריו

     

בדף זה:

סיפורו של הרב ישעיה איסר אלקיס

עדות על הטבח בידניץ

סיפורה של רחל גוטמן מהעיירה ידניץ

סיפור גילגולה של מגילת אסתר ששרדה את השואה

סיפורו של הרב ישעיה-איסר אלקיס

(מתוך ספרו: "תולדות-חיים", תשנ"ה)

חלק א - ערוך ע"י שרה המל

ישעיה-איסר אלקיס: מצד אביו -  היה נכדו של  אהרון אלקיס שהיה  דודו של סבא משה-יהודה אלקיס, ומצד אמו - היה בנה של אחות סבתו  של אבא ישראל גרשטיין, מצד אמו.  אחיו - היה  יעקב-מרדכי אלקיס - בעלה של חוה אלקיס. הוא היה  גר עם אשתו אלקה  בעיר יאנוביץ  שבבסרביה. שם הוא התקבל לכהן כרב, שו"ב ומוהל, לאחר נישואיהם שהתקימו בחודש סיוון תרצ"ט (1939).

וזה סיפורו על הגירוש לטרנסניסטריה,  כפי שנכתב בספרו "תולדות חיים" (בקיצורים הכרחיים):

בסוף חודש יוני 1941, נכנסו הרומנים  לבסרביה יחד עם הגרמנים. החלה סידרה נוראה של רצח ושוד כלפי היהודים.  על העיר יידיניץ - התנפלו הרומנים כחיות-טרף, והמטירו כדורי-מוות אל החצרות והבתים של היהודים, במשך שלושה ימים.  כאלף איש נהרגו בהתפרצות הזו!  האוכלוסיה הנוצרית (גם מכפרי הסביבה) - פשטו על בתי היהודים, וערכו בהם גזל, שוד, ואונס.  לאחר הרצח הנורא - הקהילו את היהודים למרכז העיירה, ושם ערכו כעין "הגרלה": חילקו את האנשים לשתי קבוצות - מספר 1 ומספר 2.  את מס' 2 שחררו - ואת מספרי 1 - שהיו הנכבדים והמנהיגים של יהודי יידיניץ -  הכניסו למרתף נאלח ללילה, ובבוקר (י"ג בתמוז) גרשו אותם לבית-הקברות היהודי, ושם רצחו אותם ביריות, לתוך בור מוכן מראש.  בין הנרצחים - היו גם אבי  הי"ד ואחיי יעקב-מרדכי (בעלה של חוה אלקיס) ומאיר, הי"ד.

ביאנוביץ - כינסו את כל היהודים אל בית-הכנסת הגדול ואל הרחבה שמסביבו - כשאני בראשם למשך שבועיים - ובאותו זמן שדדו את בתיהם.

מיאנוביץ, הריצו אותנו לעיירה בריצ'אני (מרחק כ - 18 ק"מ  משם).  הגיענו לשם אחרי הפוגרום שנערך ביהודי-המקום, ונדחסנו לבתים תוך רעב מוחץ ובחוסר-כל.

לאחר כשמונה ימים, גורשנו מבריצ'אני יחד עם יהודים מכפרי-הסביבה אל סקורני - שעל גדות הדנייסטר.  שם הושיבו אותנו בחום הלוהט של חודש יולי - במגרש השוק המזוהם, בצימאון נוראי.  לאחר מספר שעות - הוליכו אותנו דרך מעבר-ארעי על הדנייסטר לעיירה יירישוב -  שנחשבה כבר כאדמת אוקראינה.

ביירישוב, נשארנו חמישה ימים במגרש ריק  בגשם כבד וסוחף, כשאין לנו  מחסה מפניו.

 משם - הצעידו אותנו דרומה במצעד-מוות עד ימפול.  שם אמרו שצריך לעבור לבסרביה - אך כיוון שהגשר היה הרוס - הצעידו אותנו חזרה למוגילב - כדי לעבור על הגשר לבסרביה. במוגילב  מצאתי את  אמי, ואת  אחיותיי: אסתר בעלה ובתם,  אחותי הצעירה אדעלה, ואחותי רבקה.  שם שמעתי על סופם המר של אבי ואחיי, בפוגרום ביידינץ.

הגרמנים  פקדו על הרומנים להחזיר את היהודים לבסרביה, כדי לא להפריע להם במלחמה, ובדרך לשבור את עצמותיהם בעינויים.  עברנו את הדנייסטר על הגשר, ובצד השני רוכזנו בשדה-בור, ושם ערכו בנו חיפוש מדוקדק, ולקחו מאתנו את כל חפצי-הערך, שהיו יכולים לעזור לנו  להתפרנס במהלך הגירוש.

במצעד קשה ואכזרי, צמאים ומורעבים - הגענו, בסופו של דבר - לוורטוז'אן.  

בוורטוז'אן, נדחקנו ביחד עם גולים מיידינץ, מליפקאן ומסורוקה, ואנחנו -  שהוחזרנו מאוקראינה על-פי צו הגרמנים.

לפי עדויות - היו אז בוורטוז'אן 26.000 איש,  ויום-יום מתו ברעב ובצמא כ - 170 איש!

ביום-כיפור, התאספו היהודים לתפילה, והרומנים הריצו אותנו ביום זה לעבודת-ריק: להעלות אבנים אל ראש ההר - לפרוק אותן שם,  וחוזר-חלילה.  רבים מתו ביום זה. אני הצלחתי להישאר בחיים.

בוורטוז'אן היינו כשלושה חודשים, ואז באה הפקודה לחלק את האנשים למחנות של 800 איש - ולגרש אותם.  אני ואשתי יצאו מוורטוז'אן לאחר חג-הסכות, כשמגמת-פנינו  לקסאוץ.

יער-קסאוץ, הוא פרק שואה מיוחד, מעורר חלחלה,   עם קבר-אחים גדול במרכזו, אליו הושלכו המתים מרעב, מתלאות-הדרך ומיריות הרומנים - ואף חצאי-מתים שעוד ניד-נשמה באפם.

משם - כעבור יומיים, גירשו אותנו באכזריות לימפול, אליה הגענו בעברנו  את הדנייסטר דרך גשרי-חירום.

מימפול - גורשנו לקריז'ופול,  ומשם לעיירה אובדובקה, שהפכה לנקודת-איסוף זמנית לרוב מחנות היהודים שגורשו מבסרביה.  שם הוכנסנו לרפת גדולה ועזובה של קולחוז,  כשאנו שוכבים ללא כוח , דוממים ומחרישים.

לאחר כשבוע ימים - שוב גורשנו, כ - 400 איש - והפעם למחנה-מגורשים בכפר עלוב הנקרא סטרטובקה.  (אולי סטרובקה? שרה).  הוכנסנו לצריף שומם-ישן, שבעבר גידלו בו עגלים. זה היה בתאריך י"ג חשוון תש"ב.

בסטרטובקה נדבקתי, יחד עם אמי, אחותי האדל, אחותי רבקה ואחותי אסתר - במחלת-הטיפוס. כחודש וחצי שכבתי ללא טיפול על מרפד-קלוש של קש, והרבה פעמים ללא-הכרה היחידה שנשארה "בריאה" היתה אשתי אלקה, והיא היתה יוצאת יחד עם הדוד יצחק בחשכת-הלילה אל השדות המושלגים, לחפור בידיים ריקות וקפואות בשדות הקולחוז, לחפש תפוחי-אדמה או מיני ירקות שנשארו דרך-נס בשדה.

החורף של שנת תש"ב בסטרטובקה, היה חורף של רעב ויגון, ורוב הפליטים מתו  מות-רעב, הושלכו לבור כלשהו, והיו למאכל לכלבים שוטים.  בין המתים - גם אמי ז"ל, ואחותי האדל.  בטורח על-אנושי, הצלחנו לקבור אותן קבורה-ארעית.

עם בוא האביב - תור החקלאות - לקחו אותנו בשעת-הדחק אנשי הקולחוז לעבודות, שנפשם שלהם קצה בהן.  השכר - מנה של תפוחי-אדמה מקולקלים, סלק וגזר וכדומה.

יום אחד - מופיע ראש-משמר אלים, שמשום-מה לא מצאה עבודתי חן בעיניו - וכיבד אותי במכה כל-כך חזקה - עד שנפלתי ונפגעתי קשות.  למחרת - הגיע שוב אותו גברתן, וקורץ לי ברמיזה לבוא אליו:  "שמע נא - מה היו מעשיך בכלל, ומה היתה כהונתך?" . כששמע את התשובה: "הייתי רב בעיירה בבסרביה" - אמר: "תסלח לי, הרב. פגעתי בכבודך אתמול בגסות, וכבר קיבלתי על-כך נזיפה מאבי. ולשם תיקון לחטא זה - הנה לך לחם, ובצלים אחדים.  ומשום שאתה רב, ולא סתם בן-אדם - אני ממנה אותך מעכשיו לשומר שדה הירקות."  בשדה זה היו מלפפונים, קישואים, ושאר-ירקות. ואני הייתי מכבד בעין-יפה באין-רואים את אחיי הרעבים העוברים ושבים, ומחייה את נשמותיהם במנה של ירקות. ואל בני-משפחתי הייתי מביא לעיתים מנה יפה של ירקות מן המובחר.

חלק ב - טרנסניסטריה – הקיץ השני

"נר אלקים טרם יכבה" יהדות במסתרים בשואה ותחת המשטר הקמוניסטי

מתוך: "הרב ישעי' איסר אלקיס – תולדות חיים".

ערך: אבישי יורב, עם תוספות מסיפורים בעל פה.

...עד סוף חורף תש"ב הלכו לעולמם רבים מתושבי המחנה. בקיץ הגיעה אלינו שמועה שבעיירה לא רחוקה קיימת עדיין קהילה יהודית. אספנו את שרידי מחנה סטרטובקה, והצטרפנו אל מחנה ורכובקה. גם על תושבי מחנה זה עבר חורף של תופת. חורף של תחלואים ושל רעב ממותת. רבים מן הגולים מתו מות קדושים, כמו במחנה "שלנו". ועם כל זה היו לו שתי מעלות. האחת, קהילה יהודית סמוכה, שבדרך נס "נשכחה" מן הצוררים. השניה, אנשי המחנה לא עברו את כל תלאותינו עד הגיעם אליו. ציבור זה גורש מבוקובינה הישר למחנה, מה שאיפשר להם להציל במסתרים אי-אלה חפצי-יקר, בעזרתם קמעה קמעה הצליחו להחיות את נפשם.

כשהגענו שמה שמחנו לפגוש "קהילה". היו במחנה צדיקים אדמו"רים מבני שושלת הגר ובני משפחת הרב רוטר. בהגיענו, סידרו לנו חדר-לא-חדר, שריד של חורבה ישנה, ובו נושבנו כעשרים איש. עומדים צפופים ושוכבים כפופים.

הגעתי אל יו"ר הקהילה העניה, ובהיותי שוחט ובודק מומחה, מינה אותי על השחיטה. השגתי חרמש-שדה פשוט, ואותו התקנתי וליטשתי למדרגת חלף חד וחלק. שני אנשים בני-חוץ היו קונים איזו בהמה בכפר. וקצב משלנו היה מחלק את המנות בצדק ובחסד.

במחנה היה לנו מניין בכל יום לתפילות שחרית וערבית. אבל, כידוע, אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תשב"ר. וכאן נכנסתי "בעובי הקורה", כמו שמקובל לומר. ובסייעתא דשמיא, וגם בסיועם המעשי של פרנסי הקהילה בעיירה, סידרנו מן "חדר של מחתרת" בבית-מרחץ שומם. לאט לאט אספנו את התלמידים, שמספרם הגיע עד קרוב לשלושים. התחלתי מקיים שיעורים קבועים. למתחילים ב"סידור" ולמתקדמים חומש עם רש"י. לגדולים הייתי קובע שעות מיוחדות, ומלמדם סדר הנחת תפילין. בין התלמידים נמצא גם פלא-ילד(!) אהרן-ישעיה רוטר. וזכורני, שכבר אז נבאתי שזה הקטן גדול יהיה בתורה, בחכמה ובכושר יצירה. בהגיעי ארצה, ראיתי שכבר יצאו לו מוניטין כרב וכגאון, ונודע בשערים כמחבר ספר "שערי אהרון" על התורה.

ברית מילה במחנה

בליל חורף סוער יושבים אנחנו ב"חורבה", ופתאום שומעים דפיקות חזקות בדלת. כולנו מפוחדים ומבוהלים, שהרי יודעים אנחנו את המתלווה לדפיקות שכאלה. הדפיקות אינן פוסקות. כנראה שאין מנוס. אני נגש אל הדלת ושואל במולדובאנית "מי זה שם"? והתשובה: "הרב, אני שומע יהודית, הנח להכנס ונספר הכל".

אל החדר נכנסים שני אחים, תושבי הכפר צעבעליווקה. לאחד מהם נולד בן למז"ט, וגמרו בדעתם להביאו בבריתו של אאע"ה, ויהיה מה שיהיה. אני עומד ומסתכל ביהודים בני החיל, ועונה להם: אתם ממש גבורי כח עושי דברו, אלא שכמוני גם אתם יודעים כמה הדרכים בחזקת סכנה. כל יציאה אל "מחוץ לתחום" פירושה עונש מות. נוסף לזה, לבוש שק אנוכי ומלא כינים וזוהמא. איך אוכל למול את הקטן הזה. השניים אינם מוותרים. לבוש שק וכינים – מה הרבותא, זה יש לכולנו. ומהנוגע לסכנה – זה מזמן עלה מות בחלוננו, וה' ירחם. הדברים הללו, שיצאו מן הלב הכניסו הרהור בלבי: יהודים מוסרים את נפשם על מילה בזמנה, ואני שם אבני-נגף על דרכם... צדקתם, אני אומר. לכו ונלכה ולה' הישועה.

הכפר היה באזור הרומני, וכדי שלא להתקל במשמר הלילה, לא יצאנו בדרך הסלולה, כי אם בארחות עקלקלות. אלא שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.

- "ז'ידונים מלוכלכים, מאין ולאן?". סיפרו השנים הכל בקיצור.

- "ברית מילה אתם רוצים? אני אסדר לכם עם תוספת שירה וזמרה!"

בן-רגע מפילים אותנו על הארץ, והמלאכים הרעים מתחילים להכות בעברה וזעם.

כשקמנו באה הפקודה "להסתובב עם הגב אלינו!" אני מתחיל ב"שמע ישראל". ופתאום, מכה על הכתף. "שמע נא רב ז'ידני. לכו כולכם לעזאזל. וקח אתך כתב-שימורים זה. אם יעצרו אתכם עוד ז'נדארמים, תראה להם  את התעודה ממני."

לא האמנתי למשמע אזני. לא שאלנו שאלות רבות, ובזריזות המשכנו בדרכנו. לא עבר זמן רב ושוב נתקלנו בחבר-שוטרים. הראנו את התעודה שבידינו. מביט רב-המשמר בתעודה, מביט בנו, שוב בתעודה ושוב בנו, ואומר: "זה משהו שלא מתקבל על השכל. שתצאו נקיים מתחת ידי יאנסקו המפקד? שהוא יפטור ז'ידנים בשלום באישון לילה? פלאי-פלאים". אבל הכתב והמכתב בידו. באי-רצון שלח אותנו בליווי קללה נמרצת. מי הוא אותו יאנסקו, ולמה ריחם עלינו, אינני יודע עד היום. אבל נאמנים עלינו דברי חז"ל ששלוחי מצוה אינם ניזוקין.

הגענו בשלום אל בית האחים. והנה הפתעה, החדר מוסק בתנור, ויש בו שולחן ואפילו מיטה ליולדת. ממש כמו בימים ההם. מי היה מאמין שעדיין קיימים דברים כאלה בעולם? אומר לי אבי הילד: עייפת בוודאי, אולי תנוח ותאושש, ונקיים את הברית מחר. אמנם ממש אפסו כוחותי, אבל ברית מילה אין דוחין. עוד באותו יום אספו מניין יהודים, הכינו "סעודת מצוה", וערכנו את הברית עם כל פרטיה ודקדוקיה.

 בחזרה לבסרביה

אחרי תבוסת הגרמנים בסטאלינגראד, בחורף 1943, התחיל מורגש שינוי באוירה. הרומנים חשו שהרוסים מתקדמים, והתחילו להוריד מן הלחץ על מחנות המגורשים. התחילה תנועה מישוב לישוב. יהודים יכלו להשכיר עצמם כפועלים בקולחוזים, ומצאו מקום לתגרנות-זעירה.

במרץ 1944 נכנס הצבא האדום לאזור טראנסניסטריה. הצבא התקדם לכיוון רומניה, ויהודים רבים נספחו אחריו בתקוה לחזור במהרה לבתיהם. אנחנו החלטנו להשאר עד אחרי חג הפסח, ואז התחלנו במסע החזרה. הדרך חזרה עברה באותו מסלול הזועה של הגירוש. בכל הדרכים וצדי הדרכים ראינו קברי-אחים וחצאי קברים. גרוע מזה, ראינו שרידי גופות שחיות השדה השלימו בהן מה שעשו חיות-אדם.

יאנוביץ, שממנה גורשנו, היתה הרוסה עד גמירא. החלטנו לחזור לידיניץ, מקום הולדתי. לפני המלחמה זו היתה עיירה שרובה יהודים. בשובנו ראינו שנשארו רק בתים מעטים שלמים, ובהם משפחות של גויים. חלקם מבני העיירה הוותיקים וחלקם מן הסביבה. הלכתי לבית משפחתי ומצאתי אותו שדוד והרוס. בדרך נס מצאתי כמה ספרים קרועים שנותרו זרוקים על הארץ. נכנסנו לבית אחר, שקירותיו נשארו שלמים, והתחלתי להתקין לו חלונות ודלתות. לשם התכנסו לאט לאט כל בני המשפחה שניצלו.

 שיקום הקהילה בידיניץ

במשך הזמן התקבצו בידיניץ קרוב ל 1,000 יהודים. כל אחד מהם ניסה לחזור לחיים נורמאליים. תוך זמן קצר נוצרה קבוצה של אנשים שהתחילה לדאוג גם לצרכי-ציבור. מתוך 22 בתי-כנסת שהיו, נשאר רק אחד שיכולנו לשקם במאמץ גדול. התחלנו בתפילת ערב ובוקר. זו היתה תפילה בציבור, ורבים הצטרפו אליה. ספרי התורה כולם נשדדו, אבל שחקה לנו השעה, וקהילת מוהילב הסכימה להשאיל לנו ספר תורה כשר. כעבור זמן הצלחנו להשיג מגילת-אסתר ועוד כמה חפצי-קדושה לבית הכנסת. לתפילות ראש השנה תש"ה הגיעו כל יהודי העיירה. החזן ר' לוי וולוביץ כבר חזר מטראנסניסטריה, וגם שופר היה לנו. סדר התפילות והתקיעות היה ככל פרטיו ודקדוקיו. אבל תפילת "יזכור" התארכה...

רוב פעולותי בתקופה זו היה בשלושה עניינים – קיום בריתות-מילה (רובן באיחור, לבנים שנולדו בשנים של דם ואש ותמרות עשן), בשחיטה כשרה לכל אנשי הקהילה, ובגמילת חסד-של-אמת לנרצחים.

סמוך ממש לשובנו אל ידיניצי שרופת-האש נדרשנו לאתר ולקבוע את מקומו המדוייק של קבר האחים של קדושי ידיניצי. את 85 הנאהבים והנעימים שנרצחו בקיץ תש"א, בימים הראשונים של פלישת הרומנים לבסרביה. בי"ג תמוז תש"א. האזור כולו היה שממה, וצמחי-בר כיסו את כולו. מסורת בידינו שאורך כל בור-אחים הוא שלושה וחצי מטרים. מצאנו כמה טבלאות-אבן קטנות מסויידות בסיד שציינו את הקברות, אבל ליתר בטחון השתמשנו גם בעדותם של עדי ראיה מבני התושבים. העמדנו באותו מקום מצבת-אבן גדולה כתובה בלשון הקודש.

כל הסביבה וכל הדרכים היו מלאים בגופות ובשרידי גופות. לראות עין בעין את שדה-הקטל הזה, היו דרושים כוחות שמחוץ לדרך הטבע. שאלת היום היתה בעיקר איך להביא לקבר-ישראל את הגוויות ואפילו "עצם כשעורה". את רובן לא יכולנו כמובן לזהות.

מפי אחד האכרים נודע לי מקום הרצחו של חברי מבין כתלי הישיבה, ישראל אשכנזי, עם אשת נעוריו וילד שעשועים. הגעתי למקום ולא האמנתי למראה עיני. את ישראל מצאתי כאילו לא מכבר שבק חיים. אשתו העירומה שכובה בסמוך לו, כשהיא לוחצת אל גופה את הילד שלה. על ידם היתה איזו פינכה של חרסינה עם שיירי מאכל ילדים. "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

לפירוט עדות הרב ישעיהו אלקיס על שיקום הקהילה בידניץ - לחץ כאן


מתוך עבודתה של נעמה יורב

 עדותו של ישעיהו אלקיס: הטבח ביידניץ:

באחד מגלי הגירוש הראשונים גורשה משפחתה של חווה שהיתה עם בעלה מרדכי בקרבת הוריו ואחיו.

הם חיו ליד העירה יידניץ שבצפון בסרביה ואת מה שארע שם מתאר אחיו של מרדכי הרב ישעיהו אלקיס. הוא הצליח לשרוד את הגלות הנוראה בטרנסניסטריה והגיע לאחר השואה לקרית טיבעון בישראל ונפטר בר"ח סיוון התש"ס.

בשנת תשנ"ה הרב ישעיהו אלקיס הוציא ספר על תולדות חייו וחיי משפחתו.

הוא מתאר בסיפורו את פלישת הרומנים ליידניץ תוך כדי ירי כדורי מוות לכל הכיוונים ורציחה של חפים מפשע.

לאחר ההשתלטות על העיר כינסו את כל יהודי העיירה הנשארים אל החצר הגדולה של הכנסיה הנוצרית והושיבו חבר שופטים המורכב מתושבי המקום ומאנשי צבא לגזור את דינם. היהודים עברו לפניהם . לחלקם נקבע מספר 1 ולחלקם מס' 2 בלי שידעו מה משמעות המספרים.

"כל טובי העיר, כל אנשי השם החסידים והישרים נידונו בקריצת עין להיכלל בגוש 1 ובניהם אבי (של ישעיהו) ואחי מרדכי (בעלה של חווה-אחותה של סבתא)."

אנשי גוש 2 שוחררו וגוש 1 נשלח ללינת לילה נוראה בהמתנה לבאות.

למחרת ביום י"ג תמוז תש"א הובאו למגרש הקרוב לבית הקרבות היהודי אל שפת בורות שנכרו בידי יהודים.

"כשהביאו עם בוקר את "גוש 1" סידרו אותם במנוחה חבורות חבורות של ארבעה אנשים ורב התלינים פקד בקול "אש"...".

גורלה של חווה, אחותה של סבתא לא כתוב בספר זה.

תאור הגירוש מופיע בספר "ילדים יהודים בטרנסניסטריה בתקופת השואה"

"השיטה היתה דומה ברוב המקומות: הודעה מוקדמת של שעות מעטות, יצירת שיירות שעשו דרך של עשרות קילומטרים ברגל – גברים, נשים ילדים,זקנים וחולים. איש איש נשא על שכמו מה שיכול היה לשאת. לא דאגו למי-שתייה, למזון או לצרכים אלמנטריים אחרים. בלילה לנו האנשים תחת כיפת השמיים, חשופים לצינה, לגשמים ולמעשי שוד של כפריים שארבו לאורך הדרך. מי שכשל ונפל, נורה במקום על-ידי הז'נדרמים.

משנגמר המזון שהובאו מן הבית נאלצו המגורשים לקנות, תמורת חפצים שונים, מצרכי מזון שהציעו הכפריים בסביבה. תמורת ביצה מסרו חולצה, בשביל כיכר לחם – זוג מכנסיים, כוס חלב בזוג נעליים...תלאות הדרך, התשישות, המחלות,הרעב וההתעללות הגבירו את התמותה."

  הרב ישעיהו אלקיס המשיך בשיירות המובילות לטרנסניסטריה שם הטלטל ממקום למקום. התיאורים של המאורעות נמצאים בספרו המוקדש "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו" (תהילים ע"ח)

כשחזר מהגלות ליידניץ הקים מצבה על קבר האחים של אביו ו-2 אחיו.

רק ב-1972 הורשה ע"י השילטונות הרוסים לעלות לארץ.


בנתיב היסורים   -   רחל גוטמן

(מקוצר ומעובד ע"י אבישי יורב מתוך החוברת "בנתיב היסורים" עם הקדשה של המחברת לשיינדלע (בתם של הרב ישעיה ואלקה, בת-דודתה של רחל גוטמן). החוברת נכתבה "למען לא נשכח, למען יסופר הסיפור האישי והכואב של ימי השואה". ופורסמה בהוצאה אישית.)

ילדות בעיירה

העיירה שלנו, ידניץ, היתה עיירה יהודית טיפוסית. התגוררו בה כחמשת אלפים יהודים. למעשה היה בה רק רחוב סלול אחד – הרחוב הראשי. כל השאר היו דרכי-עפר, שהתמלאו בוץ טובעני בחורף ואבק מטריד בקיץ. היהודים גרו במרכז. בשולי העיר היו רחובות נוספים בהם גרו רוסים, מולדובאנים וצוענים. לכל קבוצה היה אזור מגורים נפרד. אבל הכנסיה הנוצרית היתה בנויה דווקא במרכז העיירה. בין התושבים היו יחסי-שכנות רגילים. הנוצרים הרגישו בנוח בכל מקום, אבל ליהודים לא היה נעים להסתובב ברחובות הצדדיים.

המשפחה שלנו התגוררה קרוב לכנסיה. בחגים הנוצריים, כאשר עברו ברחובות התהלוכות הדתיות והכמרים בראשן, השתדלו היהודים להשאר בבתים. אני זוכרת שבערב חג-המולד נהג אבי לסגור את הכניסה לביתנו על בריח. ליל-שימורים היה עובר עלינו מפחד מה שעלול היה לקרות.

המצב הכלכלי של משפחתנו היה קשה. אחרי התלאות של מלחמת העולם הראשונה, עברנו לגור בבית של סבא וסבתא. חיינו בדוחק אבל היתה שמחת-חיים. אמא היתה בת-כפר שכן. היא היתה משכילה ובעלת חכמת-חיים. היא אהבה לקרוא ספרים, ידעה לצייר ונהנתה ממוסיקה. היו לה חיים לא קלים. גידול הילדים היתה משימה לא קלה. בערבים היתה תופרת בגדים ומוכרת אותם למולדובנים. כשגדלנו, השתדלנו לעזור לה ככל יכולתנו. אבא עסק במסחר-זעיר. הוא היה סובב כל השבוע בין הכפרים. לקראת שבת היה חוזר הביתה. אהבתי את השבתות הללו. הריצה אל אבא, הנשיקות, חיבוק חזק. תמיד שמחתי לשמוע את שם החיבה "מזינקה'לע" – בת הזקונים שלי.

חג הפורים זכור לי כחג שמח במיוחד. במשפחתנו המורחבת היו עשרות נפשות וכולם היו קשורים לכולם. התפקיד של הילדים היה להעביר משלוח מנות מבית לבית. הצוענים הגיעו לרחובות היהודים וניגנו בכינורות. כמובן שגם ביקשו תשלום. אחותי ואני הינו חברות בתנועת הנוער "גורדוניה". כל החניכים היו סובבים ברחובות במעין קרנבל, והשמחה היתה שלמה.

רוב הנוער בעיירה היה מאורגן באחת התנועות הציוניות. לא תמיד בהסכמת ההורים. המדריך שלנו היה חבר קיבוץ חניתה. הוא הצית בליבנו את הניצוץ של אהבת הארץ הרחוקה, והרצון לעלות אליה ולחיות בה כיהודים חופשים. אני מאמינה שהערכים שספגנו בבית ההורים השתלבו באמונה הציונית החדשה-ישנה.

אנחנו למדנו בבית-ספר רומני, אבל ההורים שכרו בשבילנו מורה פרטית שתלמד אותנו עברית. האווירה החמה והאוהבת של המסגרת המשפחתית הרחבה, ליכדה אותנו ושמרה אותנו גם בימים הקשים שעוד נכונו לנו. בימים הללו עדיין לא ידענו מה מצפה לנו ממש בקרוב.

החתונה האחרונה במשפחתנו היתה בשנת 1938. בת-דודתי אלקה, התחתנה עם ישעיה אלקיס. החתונה נערכה בכפר הולדתה של אמא. כל המשפחה היתה ביחד במשך שבוע שלם. זו היתה השמחה האחרונה שלנו. חודשים ספורים אחר כך פרצה המלחמה.

 המרצחים באים

            עשרים ושתים שנה שלטו הרומנים בחבל בסרביה. הם הטילו פחד על התושבים ושלטונם היה עריץ, רודף שוחד ומדכא. ואולם איכשהו התרגלנו לשלטון הרומני. בעקבות ההסכם בין סטלין והיטלר נמסר החבל לרוסיה. עם פלישת הצבא הרוסי ברחו הרומנים מייד. העיירה שלנו נשארה כמה ימים ללא שלטון כלשהו. היו אלה ימי חרדה, בייחוד ליהודים, שתמיד סבלו בתקופות-מעבר. שנה אחת היינו תחת שלטון הרוסים, וזו זכורה לי כשנה קשה. היו יהודים שנטו לקומוניזם. הם שמחו על השינוי, אבל הרוב פחד ודאג לעתיד. ניבאו ולא ידעו מה ניבאו.

רומניה הצטרפה לגרמניה הנאצית והמלחמה הגיעה אלינו בבת-אחת. כולם הבינו שמשהו נורא עומד לקרות. התחילה בריחה המונית מן העיירה. משפחתנו העמיסה את כל מטלטליה על עגלה. יחד עם יהודים רבים יצאנו ליער שמחוץ לעיר. ישבנו צפופים ורועדים בחושך, ופתאום שמענו יריות וצעקות מכיוון העיירה. היינו אובדי-עצות, פשוט לא ידענו מה כדאי לעשות. אי אפשר היה להשאר ביער זמן רב. אבי היה אדם מעשי מאד. הוא אמר לאמא: "פרידה, קחי את הילדים אל אחותך. המקום הזה מסוכן". אבא חזר אל העיירה, לבית של סבא וסבתא.

הזוועות החלו. הגרמנים עודדו את הרומנים לפגוע ביהודים. במשך שבוע שלם הרשו להם לשדוד, לרצוח ולאנוס בלי הגבלה. הוציאו את היהודים מבתיהם והעמידו אותם במרכז העיירה. שם הפנו אותם. צד אחד לחיים וצד אחד למוות. הנידונים למוות הוכרחו לכרות לעצמם תעלת-קבר ארוכה , ואחר כך נורו למוות. עשרות הוצאו להורג ביום אחד. בנות יהודיות שעמדו עם בני משפחותיהן ל"מיון", הוצאו בכח מן השורות ונאנסו על ידי החיילים. רבות מהן יצאה נשמתן בעינויים. היו אבות שהתנגדו להוצאת הבנות. החיילים ירו בהם במקום.

היו כמה מעשי-גבורה. הקצבים היהודים בעיירה התארגנו ונטלו סכינים, גרזנים ומאכלות, ולחמו בחרוף-נפש להגנת נשיהם ובנותיהם. בסופו של דבר כולם נרצחו. הנפח בעיירה שלנו נאבק בידיים ריקות בפראי האדם שאיימו לאנוס את בנותיו. המשפחה כולה נורתה. היתה קבוצה של ארבעים נשים וילדים שהסתתרו באחד המרתפים. המורה לעברית אירגן קבוצה של אנשים שיגנו על המסתור. כולם נרצחו, אבל כבודן של הנשים לא חולל.

לאחר זמן, אבא סיפר על גורל משפחתנו: "בלילה הראשון פרצו הפושעים אל הבית. הם השכיבו את הסבא על הריצפה, עליו הטילו את סבתא ועליה זרקו אותי. כך התכוונו בכדור אחד להרוג את שלושתנו. פתאום נפתחה הדלת, ואל הבית פרצה כנופיה אחרת. מישהו מן הכנופיה הזאת הכיר אותי, וצעק אל המנוולים: עזבו אותו, הוא יהודון טוב. כך ניצלנו שלושתנו". למשפחת אלקיס לא קרה נס. החיילים תפסו את האב ישראל-אברהם ושניים מבניו יעקב-מרדכי ומאיר, והוציאו אותם מן הבית. האב אולץ לחפור קבר לבניו, ולנגד עיניו ירו בהם, לפני שירו גם בו. האמא ושאר ילדיהם ניצלו, לפחות באותו רגע. אבל הם לא החזיקו מעמד בצעדת המוות לטרנסניסטריה. לאחר כמה חודשים פגשנו את ישעיה ואשתו אלקה, בת דודתי, ואת אסתר עם בעלה יצחק והתינוקת שהיתה בת שבועות אחדים. ממשפחתנו הענפה נותרו בחיים רק אלה שהיו צעירים וחזקים, והתמזל מזלם שלא נרצחו "סתם".

            שבוע של זוועות עבר. אנשים יצאו ממחבואיהם, כואבים את אבדן יקיריהם, מפוחדים ומיואשים עד עפר. גם אנחנו חזרנו אל ביתנו השדוד וההרוס. נשארנו בחוסר-כל. אבי נשלח ל"עבודה". הוטל עליו למיין ערימה גבוהה של בגדים שנאספו. בסתר הוא הצליח להגיב לנו בגדים.

הגירוש (הראשון)

כעבור יומיים ניתנה פקודה לכל היהודים שעליהם לעזוב את העיירה באותו יום, בתוך שעות אחדות. נוצרי אחד, שהיה בקשרי מסחר עם אבי ריחם עלינו והביא לנו שק קמח. אמא אפתה מייד כמה ככרות לחם, כמו ביציאת מצריים. העמסנו את מטלטלינו הדלים ויצאנו אל השיירה. אנשים הולכים בכבדות. דמויות המשולות לבובות חסרות-חיים. עיניים כבויות ובלב פחד ויאוש. הולכים ליעד בלתי-נודע. טוב יותר בוודאי לא יהיה. משני צדי השיירה שומרים את צעדינו ז'אנדרמים רכובים על סוסים. בידיהם מקלות. כאילו מי מאיתנו יתנגד. אילו ידעו שאבדה לנו כל תקווה...

ביציאה מן העיירה, רבים מפנים מבט אחרון לאחור. אל המקום שבו נולדנו ובו גדלנו. האם נחזור אליו עוד אי-פעם? העייפות נותנת את אותותיה. הצרורות מכבידים. ההורים מנסים לעזור לילדים ככל יכולתם, אבל גם הם כבר מותשים. שעת בין הערביים. מרחוק נראים בתים קטנים. גגות אדומים ועשן מסתלסל מן הארובות. זה היה הכפר שיהודי העיירה עמדו איתו בקשרי מסחר ועבודה שנים רבות. הגענו לפאתי הכפר. עשרות כפריים התגודדו לצפות בשיירה. ופתאום, כמו עופות-טרף התחילה התנפלות. בהתחלה של בודדים, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד. במקלות, במגרפות ובקלשונים, מכים את האומללים המשרכים רגליהם, וחומסים את חבילותיהם. פרץ של רוע ורשעות מול חסרי-ישע. השמש שקעה והשיירה נעצרת. כולם נופלים על הארץ חסרי-כח.

למחרת בבוקר קמים וממשיכים בדרך. מי שאיננו יכול להמשיך ללכת נורה למוות. משתדלים להשאר בקרבת המשפחה, לא להתפזר ולא לפגר. חודש אב. השמש לוהטת. אנחנו צועדים ימים ארוכים. עוברים בכפרים ובשדות ללא מנוחה של ממש. באחד הימים התקרבנו לבאר מים. האנשים נמשכו והגבירו את קצב ההליכה. כבר ראינו את המים ואמרנו להתנפל עליהם. אבל על שפת הבאר עמדו החיילים ולא נתנו לגשת. רבים התעלפו. אחרים התנודדו וצעקו כמשוגעים. גם אמא התעלפה והיתה קרובה למות. אבא התחיל לסייר בסביבה. הוא מצא גומת מים מעופשים, הביא את אמא אליה והשקה אותה. גם אנחנו שתינו את המים עם הירוקת. אמא ניצלה. לא אוכל לשכוח תמונה זו. איך אמא פוקחת את עיניה ושבה לחיים.

השיירה ממשיכה. מיום ליום מתקצר הטור. השיירה מתדלדלת. אנשים נופלים ואינם קמים. אנחנו תומכים באמא בתורנות. רק לא להעצר. רק לא לפגר. הגענו למוגילב. אל העיר כבר הגיעו כמה שיירות, וממשיכות להגיע עוד ועוד. כאן אנחנו פוגשים קרובי משפחה שלנו, את בני משפחת אלקיס. אחים לצרה. מחליפים ידיעות בינינו. מה גורלם של שאר בני המשפחה? לא יודעים הרבה. ומה שיודעים – הלוואי שלא ידענו.

לא הספקנו להסתדר במקום, וכבר הגיעה פקודה חדשה: המלחמה על אדמת אוקראינה לא הסתיימה, ועלינו לעשות את כל הדרך בחזרה.

גירוש נוסף

היינו מרוכזים בעיירה וארטוזן, הסמוכה לדנייסטר. המחנה שלנו הוקף בגדר בכדי להפריד בין היהודים והנוצרים המקומיים. מי השתיה היו מזוהמים וכולנו חלינו בדיזינטריה. רבים מתו מן המחלה. סמוך אלינו היה מחנה נוסף. אמא רצתה לנסות לעבור לשם, לחפש קרובים, אבל אבא לא הסכים. הוא שמע שבלילות נלקחים משם אנשים למקום בלתי ידוע. ליבו ניבא לו רעות. לאחר זמן רב נודע לנו שהיהודים נשלחו משם למחנה-המוות רזינה. שם נורו, נשרפו ונקברו בקבר-אחים. ביניהם היו הוריו של משה בעלי, אחיו ואחיותיו. שבע נפשות.

בהגיע תורנו להשלח, פקדו עלינו לצאת מן הבתים. המסע האיום חזר על עצמו. הליכה ברגל ללא מנוחה. המזון אוזל. רבים הנופלים בחוסר-כח. מי שנופל איננו קם יותר. רק לא ליפול. האיכרים שבסביבה היו מוכנים לתת אוכל בעיסקות-חליפין. אבל מה כבר יכולנו לתת? אמא הסתכלה על טבעת הנישואין שלה ועל אבא. אבא נתן לה נשיקה. היא הסירה את הטבעת ונתנה אותה לאיכרה תמורת שלשה ככרות לחם. כך יכולנו להמשיך עוד כמה ימים.

עכשיו עונת הסתיו. הלילות קרים. יורד גשם והדרכים מלאות בוץ. אנחנו יחפים ובגדים דלים לגופנו. צועדים בגשמים אל יער קסאוץ. חנינו ביער ימים אחדים. כל משפחה מנסה להתחמם ליד מדורה קטנה.

בעיירה  אטקי היה גשר גדול מעל הדנייסטר. שם היינו צריכים לעבור מידי הזאנדרמים הרומנים לרשות החיילים הגרמנים. אבל הרומנים מצאו שיטות שונות להמעיט את מספרנו. יום אחד העלו קבוצה אל גבעה שעל שפת הנהר ושם ירו באנשים, וגופותיהם התגלגלו אל תוך הנהר. בפעם אחרת העמיסו אנשים רבים על כמה סירות רעועות, ואלה נסחפו בזרם החזק והתהפכו. הקבוצה שלנו עברה על הגשר.

על אדמת אוקראינה המשכנו במסע. רבים החליטו להשאר ללינת-לילה. משפחתנו החליטה להמשיך. כבר ידענו שרק אסון יפקוד את אלו שנשארים.

הקור היה נורא, ללא נשוא. בדרך לאחד הכפרים הגענו לדיר קטן. כולם נדחקו וניסו להכנס ולהמלט מן הקור האכזרי. למחרת בבוקר, כשיצאנו, ראינו אנשים מתים שידיהם הקפואות מושטות אל קירות הדיר מבחוץ. נורא היה לחשוב, שכל אחד מאתנו היה גם הוא יכול להיות אחד הגוועים הללו, אילו נשאר בחוץ.

מרכז האיסוף היה אובודובקה. זה היה מחנה-מוות. על ידו ראינו תל גבוה מכוסה שלג. מן השלג הזדקרו ידיים ורגליים של אנשים שעינוייהם תמו. עברנו ליד התל בקהות-חושים מוחלטת.

הכניסו אותנו לרפת של אחד הקולחוזים הגדולים. המבנה היה במצב של התפוררות וללא חלונות ודלתות. הרוח והקור חדרו לעצמות. ניסינו למצוא פינה ולהתכרבל יחד, כדי להתחמם ולו במעט. שבוע ימים עבר עלינו באותה רפת. גם כאן אפשר היה לראות משפחות-משפחות. כנראה שאנשים בודדים לא היו יכולים להחזיק מעמד. היתה אדישות כמעט מוחלטת לסבל של אנשים זרים. מדי פעם יכולת לשמוע קריאה של התרגשות של מכרים או בני-משפחה שנפגשו פתאום. היה זה זיק של רגש שהוציא את האדם מן האפאתיה הקרה שהלכה והשתלטה עלינו.

משם נשלחנו לכפר קטן ועלוב. שוב הכניסו אותנו לרפת עזובה. היתה צפיפות איומה והתחילה מגיפת טיפוס. גם אחותי, אחי ואני חלינו. הייתי לבושה בשמלה דקיקה וחום גבוה תקף אותי. הייתי קרובה מאד לגסיסה. אינני יודעת בזכות מה הצלחתי להתגבר על המחלה.

אחרית דבר

איך אני יכולה להיזכר במראות האלה ולספר עליהם?

האם לא מוטב להחריש?

מדוע אני מרגישה צורך לספר את הדברים האלה לילדי?

האם לא עדיף להניח לדברים לשקוע ולהישכח?

אינני יודעת.

מי יכול לדעת?

לשם מה נשארנו בחיים?

האם יש בכלל סיבה שבגללה כדאי לחיות?

נגמרה המלחמה. חזרנו לבסרביה. לא רציתי לחיות יותר בידניץ.

גם משה חזר מן המלחמה. הוא היה חייל בצבא האדום והשתחרר ב 1946.

התחתנו והחלטנו שאנחנו מתחילים חיים חדשים. אחרים לגמרי.

אמא נפטרה בבסרביה.

אנחנו חצינו את הגבול לרומניה בתעודות מזוייפות, ועלינו ארצה בעליה בלתי-לגאלית.

שירי הילדות על ארץ-ישראל, צצו מנבכי הזיכרון. מול האורות של נמל חיפה פרצתי בבכי.

 על הכל.


סיפור המגילה ששרדה את השואה

מראה כללי של המגילה

אותיות השם מודגשות בסוף המילים

אותיות השם מודגשות בתחילת המילים

כתר מעל המילה המלך

עיטור יחודי במגילה

תיקון בין העמודות

 

            בקיץ תש"א הכריזו הגרמנים מלחמה על רוסיה. במתקפת-בזק חדרו לאוקראינה, והגיעו לחבל בסרביה, מקום מגורי משפחתנו. הצבא הרומני, בסיוע "הכוחות המיוחדים" הגרמנים, פתחו בגירוש שיטתי של כל היהודים אל "טרנסניסטריה" [=מעבר לדנייסטר]. ראשונים להגליה היו תושבי העיירה יעדיניץ, הקרובה לנהר. יש לנו עדות שסבי ר' יעקב-יוסף גרשטיין ומשפחתו הי"ד, עברו את הגשר בעיצומו של יום הכיפורים. לא כאן המקום לתאר את סבלם במסע ולאחריו. לפי ההערכה שרדו בחיים רק כ 20% מכל יהודי בסרביה.

בחורף תש"ד, התחילה מתקפת-הנגד של הצבא הרוסי. הכוחות הגרמנים היו מותשים בגלל חורף הקשה, ופתחו במנוסה מכל השטחים שכבשו. בפורים (כלומר בחודש מרץ) הגיעו החיילים הראשונים אל הלאגר (מחנה-מכלאה) בוורכובקה. הרב ישעיה אלקיס (בן-דוד של אמי) ומשפחתו ששהו שם, החליטו לחכות עד אחרי הפסח, ואז חזרו ליעדיניץ.

בספרו "תולדות חיים" הוא כותב: "דרכנו הביתה ממחנה הגירוש נעשתה באותם דרכי הזוועה של הגירוש הקשה. על כל הדרכים וצידי הדרכים היו פזורים שרידי גופות של הקדושים שנפלו בדרך הלוך. חיות-השדה שלחו שן בחללי חיות-האדם. פה ושם ה יו פזורים חצאי-קברים, שמישהו ניסה להכין תוך כדי המסע. מעי חמרמרו, וגמלה בלבי ההחלטה שהמצווה הראשונה הנדרשת היא "חסד של אמת" לכל אותם מתי-מצווה."

בית הוריהם היה הרוס כולו. הרב אלקיס עבר מבית לבית בשכונה היהודית. באחד הבתים נשארו חלונות ודלתות. הבית כמובן נבזז. בגדים וחפצים שונים היו פזורים בו. כאשר התחיל לחפש בין הספרים הזרוקים, הוא מצא מגילת-אסתר מגולגלת בתוך גליל-פח. מגילה זו, שהיתה הפריט השלם היחידי שנותר, היתה הפריט הראשון שבו החל שיקום הקהילה.

בעזרת יהודים נוספים שהתחילו להתקבץ, שיקם הרב אלקיס בית כנסת אחד (מתוך עשרים ושניים), ובו אסף כל יום מניין מתפללים לאמירת קדיש.

הוא ריכז קבוצת אנשים שהתחילו בקבורה שיטתית של כל השרידים.

"מפי אחד האיכרים נודע לי מקום הרצחו של חברי  מן הישיבה, ישראל אשכנזי ומשפחתו הצעירה. לא האמנתי למראה עיני. את גופתו מצאתי מושלכת על פני השדה. אשתו העירומה שכובה בסמוך לו כשהיא לוחצת אל גופה את הילד שלה. פנכת-חרסינה עם שיירי מאכל-ילדים היתה אחוזה בידו הקפוצה. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו."

עוד ממה ששמעתי מסיפוריו בעל פה:      

קרוב לאלף איש מבני עיירה והכפרי הסביבה התקבצו, והיה צורך לארגן מחדש את כל מוסדות הקהילה. מי שלא עסק ב"חסד של אמת" נרתם לבדק-הבית של ה"קינסה-קלויז". אספנו שרידי סידורים וחומשים והתחלנובתפילה בציבור בוקר וערב. הייתי שוחט עופות וגם "גסות" בחצר ביתי ומחלק אותם לקצבים. בפרשת ברית-מילה עשינו זכר לימי יהושע בן-נון.בשנים הללו של דם ואש ותמרות-עשן נמצאו ילדים מכל הגילים שלא נימולו. תזכר לטוב אשתי אלקה שעמדה על ימיני להכניסם כולם בבריתו של אברהם אבינו.

במהלך הקיץ הצלחנו ליצור קשר עם קהילת מוהילב, שלא נפגעה כל כך במלחמה. מהם קיבלנו ספר-תורה. ובראש השנה כבר ערכנו סדר תפילות ותקיעות כהלכה.

כל עוד נמשכה המלחמה בפולין ובגרמניה, לא דקדקו הנוגשים הסובייטים בדיני "איסור והיתר" קומוניסטיים. אבל לא ארך הזמן, והוזמנתי אחר כבוד למשרד העיריה לקבל לידי את הגזירה שיש תכף ומייד לסגור את בית הכנסת. המקום נסגר בחותמת שעווה, ומועדת איסור-כניסה נתלתה על הדלת. היתה שעת-חירום. באישון לילה פלשנו אל ההיכל דרך עזרת הנשים, והוצאנו את ספרי התורה. שלושה מהם טמנו בבית-הקברות ואת הרביעי הסתרתי בביתי. ידעתי את הסכנה, אבל גם אשתי הסכימה איתי שחייבים לשמור שארית לפליטה. פחות ופחות יכולנו להמשיך בקיום תפילה במניין. בכל פעם הסתתרנו בבית אחר, משום עינא-בישא.

הגזירה הבאה היתה כלפי קיום ברית-מילה. התחילו ללחוץ עלי בכל מיני דרכי עקיפין. יום אחד שלחו אלי אשה עם תינוק. בדקתי אותו וגיליתי שיש לו מום בלב וסרבתי למול אותו. הבנתי שיש דברים בגו. וכשלחצתי עליה הודתה שנשלחה ע"י הק.ג.ב. על מנת להכשיל אותי. אח"כ הודיעו לי שאני עובר עבירה פלילית משום שאני מבצע ניתוחים בלי הסמכה רפואית. נרשמתי לבית-ספר לרפואה בקישינב, למדתי כל מה שנדרש והוסמכתי ככירורג-ילדים. מנהל בית הספר היה יהודי, והוכנס בסודי, שאינני מתכוון כלל לעסוק ברפואה. עד עלייתי בתשל"ב. הכנסתי מאות ילדים בבריתו של אאע"ה. אחדים מהם פגשתי כאן בארץ.

            בשעת עלייתו ארצה, הביא איתו הרב אלקיס את המגילה היקרה הזו. לאחר פטירתו ופטירת אשתו, קיבלתי (אבישי יורב) מבתו את המגילה, בהבטחה לשקם אותה, לקרוא בה בכל שנה, ולספר את סיפורה וסיפורו של האיש היקר ששמר עליה.

אבישי יורב- ירושלים- תשס"ח

תאור טכני

המגילה עשויה מקלף נוקשה שעיבודו נראה פרימיטיבי למדיי. צבעה כהה, גם בצד הכתב (ללא סיד). כתמים אחדים נראים משני צדיה. ביריעה הראשונה ישנם שני כתמים ארוכים, נראה שנוצרו עקב חדירת מים לתוך גליל השמירה (פרטים עליו בהמשך). במגילה מובחנים כעשרה חורים, מהם גדולים וארוכים. כולם נמצאים בין טורי הכתיבה. לכן ברור, שאלו היו כבר לפני הסופר, אשר תכנן את הכתיבה בהתאם לטיב הקלפים שהיו לפניו. במהלך השיקום (ראו בהמשך) נסתמו כל החורים. קצות היריעות פגומות מעט.

ארבע היריעות תפורות זו לזו בתפירה נאה וחזקה.

הכתיבה היא אשכנזית מובהקת. באיכות מעולה. הטורים אינם מתחילים ב"המלך". בכל טור 36 שורות. עשרת בני המן כתובים בטור נפרד, באותיות מוגדלות.

מופעים מיוחדים – (א) בשני מקומות שבהם ישנה המילה "המלך" בשורה העליונה, עיטר הסופר את האות למ"ד בתגים גבוהים בצורת כתר. בראשון הכתר בן שלש קומות ובשני בן שתי קומות בלבד.

(ב) בשני מקומות הדגיש הסופר את אותיות הוויה פעם אחת בראש מילים רצופות: "יבוא המלך והמן היום". בפעם השניה בסופי המילים: "כי כלתה אליו הרעה". האותיות המודגשות כתובות כ"אות-רבתי". אבל בקבוצה האחרונה שכח (כנראה) להדגיש את האות ו"ו (במילה "אליו").

המגילה נמסרה לידי בתוך גליל-פח, עשוי בלחיצה מכנית. ללא הלחמה.

 שיקום המגילה

            במקומות אחדים התחיל הדיו להאדים. על מנת לשמור על המגילה כ"מהודרת", השחרתי את האותיות הפגומות. לא נגעתי בתגים, ולכן מקצתם נשארו בגוון חום-אדמדם.

כל החורים נסתמו בהדבקת פיסות-קלף, מן הצד האחורי.


מחוויותיו של נער

אונדזער שוחט שעיה עלקיס

ער איז געשטאַנען
און האָט געשחטן הינער
איך בין ניט ווייט פון אים געזעסן –
געלייענט אויף אַ קול מיינע יידישע לידער
וועגן לעבן, ליבע, און וועסנע...

דערנאָך כ'טו אַ קוק אויף אים פון מיין ווינקל.
ער לייגט אַוועק דעם פאַרבלוטיקטן חלף,
נעמט מיין העפטל,
ווי ער וואָלט גענומען אַ הינדל,
לייענט מיינע לידער,
ווי ער וואָלט געדאַוונט.

ער זאָגט מיר:
– נישקשה, דווקא נישקשה,
אין דיינע לידער אָפּזוכן קענען
עטלעכע שורות, וואָס זיי זענען כּשר,
די דאָזיקע שורות זאָלסטו ניט פאַרשעמען,

זײ זאָלסטו צערטלען, משה, און היטן,
די שורות מיט געטלעכע פונקען באַקרוינטע.
צעבלאָז זשע די פונקען ס'זאָלן די לידער
ווי חנוכּה־ליכטלעך
פלאַמען און לויכטן...

רב שעיה אַ הון נעמט.
איך אַהיים דאַרף שוין לויפן,
וואו די מאַמע אין קיך פון באַגינען זיך פּאָרעט.
אַ האָן אַ געשחטענער ליגט אין מיין קוישל
מיט וועלכן פאַרטאָג
כ'האָב געשלאָגן כפרות.

משה לעמסטער

משורר ביידיש וצייר

ראו באתר  http://moshelemster.blogspot.com/